פסק דין 1. הנתבעת אישה ערירית וחולה, בת 90. ע"פ הסכם שכירות מיום 1.6.76, עת עלתה ארצה, השכירה לה התובעת דירה בת 2 חדרים, ברחוב אבן - גבירול 763/10 באשדוד (להלן: "הדירה"). הדירה הושכרה לתקופה של שנה מיום 1.6.76. ע"פ המוסכם, חודש תוקפו של ההסכם משנה לשנה, כאשר הנתבעת נדרשה לשלם דמי שכירות סוציאליים. הנתבעת עמדה בתשלום דמי השכירות עד ספטמבר 97', כשהתובעת, החליטה לא לשלוח לה יותר שוברים לתשלום דמי השכירות. 2. במהלך חודש ספט' 97', ערך ע"ת 1 יצחק בן מרדכי, פקיד במשרדי התובעת, (להלן: "הפקיד") 2 ביקורים בדירה ומצא אותה נעולה. אי לכך, שלח לה העד מכתב מיום 25.9.97, ת/4, בו נדרשה הנתבעת לסור למשרדי התובעת. בתשובה למכתב זה, שלחה העובדת הסוציאלית של האגף לשרותי רווחה בעירית אשדוד, הגב' יהודית כהן, את המכתב ת/4, שמוען לפקיד. במכתבה זה ציינה העו"ס, כי הנתבעת חולה ולא יכולה לטפל בעצמה. אי לכך, היא מטופלת אצל אחייניתה, הגב' מרים טובול (להלן: "גב' טובול"), המתגוררת ברח' הרשב"י 18/4 באשדוד. עוד ציינה העו"ס, כי אין מדובר בסידור קבע, אלא ברצון טוב של גב' טובול, כל עוד היא תוכל ותרצה לטפל בנתבעת. לכן, ביקשה העו"ס, בשם הנתבעת, לשמור על זכויותיה בדירה, על מנת שתוכל לשוב לדירה, במקרה הצורך. לציין, כי כל מטלטליה של הנתבעת נשארו בדירה. 3. התובעת ראתה במכתבה של העו"ס הודאה בנטישה. אי לכך, התרתה בנתבעת, במכתבים ת/5 ות/6, לפנות את הדירה ולהחזירה לתובעת. הנתבעת סרבה לפנות את הדירה ולכן הוגשה נגדה תביעה זו, בה מתבקש בית המשפט לצוות על פינויה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. עילות התביעה הן, סיום תוקפו של חוזה השכירות, נטישת הדירה ואי תשלום דמי שכירות. 4. הנתבעת מכחישה שנטשה את הדירה. היא גם מכחישה שלא שילמה דמי שכירות. בהסכמת ב"כ התובעת, ניתנה לנתבעת רשות להגן. 5. הנתבעת לא הופיעה לדיונים, מפאת חוליה. את הנתבעת מייצג עו"ד הדר מאשדוד, שהופיע בהתנדבות. 6. בישיבת ההוכחות, ביום 18.6.01, העיד הפקיד, שנחקר על תצהירו ת/7. המשך הדיון נדחה ליום 6.6.01, בתקווה שמצב בריאותה של הנתבעת יוטב ותוכל להגיע לדיון. גם ביום 6.6.01 לא התייצבה הנתבעת, בשל מצבה הבריאותי. ב"כ התובעת הסכים להגשת תצהירה נ/2 בלי שתחקר עליו. 7. דין התביעה להדחות. הגם שב"כ התובעת הסכים להגשת תצהירה של הנתבעת, בלי לחקור אותה, ביהמ"ש אינו זוקף זאת לחובת התובעת ואינו רואה בכך הסכמה לטענת הנתבעת, בשל האילוץ של אי התייצבות הנתבעת. יחד עם זאת, אינני מקבל את הטענה, כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות, בכך שלא שילמה דמי שכירות ובכך שנטשה, כביכול, את הדירה. בנסיבות המקרה דנן, גם אין לקבל את הטענה, כי ההסכם בא לקיצו. 8. באשר לתשלום דמי השכירות, הוכח גם ע"פ עדות עד התביעה, כי הנתבעת למרות גילה וחוליה, שילמה את דמי השכירות כסדרם, כל עוד נשלחו לה שוברי התשלום. התובעת היא זו שהחליטה לא לדרוש ממנה יותר דמי שכירות, אם כך, הנתבעת לא הפרה את הסכם השכירות, בכל הקשור לתשלום דמי השכירות. 9. הנתבעת גם לא נטשה את הדירה. נטישה היא כאשר אדם, מתוך רצונו הטוב והחופשי, בוחר לא להיות יותר בדירה ומביע את רצונו זה, אם במישרין ואם בעקיפין, בנטישת הדירה כליל, בלי שיש לו יותר זיקה כלשהי לדירה. אין זה המקרה דנן. הנתבעת היא, כאמור, אשה ערירית בת 90 וחולה מאוד. במצב דברים זה, כשקרובת משפחה שלה, מוכנה לעשות עימה חסד ולעזור לה, במגוריה מעת לעת, אין לומר שהנתבעת נטשה את הדירה. מה עוד, שגב' טובול, אינה מחוייבת להחזיקה ורשאית בכל עת להפסיק את "המצווה" ולשלוח את הנתבעת לביתה. זאת ועוד, הנתבעת הביעה את רצונה ואת כוונתה לחזור ולשוב לדירה, הן ע"פ האמור בתצהירה, והן ע"פ האמור במכתב העובדת הסוציאלית. מה גם, שמטלטליה של הנתבעת נמצאים בדירה, דבר השולל את כוונת הנטישה, כביכול. יתר על כן, גב' טובול לא הסכימה לאחסן בביתה את מטלטליה של הנתבעת. בנסיבות אלה, פירוש אילוצה של הנתבעת להעדר מהדירה, בשל חוליה כשהיא מקווה עדיין לטוב, כאילו נטשה את הדירה, הינו מרחיק לכת ופוגע בזכות יסוד של הנתבעת, בזכות לכבוד מינימאלי, לחזור לביתה, כל אימת שתרצה, כל אימת שגב' טובול תחליט לא לקבלה יותר אצלה. לנתבעת זכות יסוד, זכות קניינית, ע"פ הסכם שכירות רב שנים, להניח מטלטליה בפינה משלה. 10. התנהגותה של התובעת, בנסיבות מעין אלה, ברצותה להיפטר מהנתבעת, שהיא אישה ישישה, גלמודה וחולה, הינה אכזרית ורעת לב. בנסיבות המקרה דנן, מוטב היה לה, לתובעת, שתגלה שמץ של חסד ורחמים, כלפי אישה בת 90 חולה וערירית, ולא תמהר "לחמוד" את "כבשת הרש" שלה. בסה"כ מדובר בחברה ציבורית, שמטרתה ליתן דיור לעולים ולגלות גם מעורבות בחיי קהילת הנזקקים לדיור, בעיקר כשהם זקנים ועזובים. בנסיבות מקרה זה, התובעת לא רשאית להחליט על דעת עצמה, שהסכם השכירות בא אל קיצו, אם החלטה שרירותית זו פוגעת בזכות היסוד של הנתבעת לכבוד מינימאלי, כאמור לעיל, ובזכות הקניין של הנתבעת, שגם היא זכות יסוד. ביהמ"ש מצר על אטימות הלב שגילתה התובעת, בנסיבות מקרה זה. הגם שאין מדובר במקרה בו חלים חוקי הגנת הדייר, ולא ניתן להזקק לסעד מן הצדק, זהו המקרה שצועק לסעד מן הצדק. וגם אם היה יסוד לתביעה זו, היה מקום לדחותה, ע"פ עקרונות של צדק ומוסר, שהם יסוד מוסד של חברה תרבותית, המכבדת את זקניה. לא בכדי אמר המשורר "אל תשליכני לעת זיקנה". 11. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ס בסך 5,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. שכירותדמי שכירות