החלטה כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בנצרת, ביום 8.12.98, כתב אישום (ת.ד. 10354/99), המייחס לו עבירות של נהיגה ללא זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של נסיעה שמאלה לשטח הפרדה לפי תקנה 36(ב) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בניגוד לכיוון התנועה לפי תקנה 37 לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה וכן עבירה של התנהגות הגורמת נזק לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה (להלן: כתב האישום הראשון). על-פי עובדות כתב האישום, ביום 1.8.98 סמוך לשעה 18:15 נהג המבקש ברכב פרטי בכפר איכסאל. המבקש נהג ללא זהירות וללא תשומת-לב מספקת לתנאי הדרך והתנועה בה וכאשר הוא נוסע לשטח הפרדה בנוי ובניגוד לכיוון התנועה, חסם דרכו של רכב מיניבוס, שהיה נהוג בידי עזאם חוסאם, שפנה שמאלה מימינו, והמבקש התנגש עם רכבו ברכב המיניבוס. בכתב האישום נטען, כי כתוצאה ממעשיו של המבקש, נחבלו ונזקקו לטיפול רפואי המבקש בעצמו ושני נוסעים מרכבו וכן נהג המיניבוס ועוד שני נוסעים מרכבו. כמו-כן, נגרמו נזקים לשני כלי הרכב. בית-משפט השלום לתעבורה בנצרת (כבוד השופט ג' אזולאי) הרשיע, ביום 7.3.99, את המבקש - על-פי הודאתו - בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר עליו קנס בסך 1,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם; פסילה בפועל של ארבעה חודשים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה וכן פסילה על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים. כמו-כן, ציין בית-משפט השלום לתעבורה, כי במידה ויופקד רישיון נהיגה בר-תוקף עוד ביום מתן גזר-הדין, יוכל המבקש לנהוג עוד באותו היום עד השעה 16:00. לדברי המבקש, ביום 23.2.02 אירעה תאונת-דרכים נוספת בה היה מעורב, ובעקבותיה הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו, בין היתר, עבירה של נהיגה בזמן פסילה (להלן: כתב האישום השני). בעקבות כתב האישום השני, קבע בית-משפט השלום לתעבורה בנצרת (כבוד השופט ח' סבאג), ביום 2.3.03, כי על המבקש להפקיד לאלתר את שני הרישיונות שהוא מחזיק, הן הקבוע והן הזמני. ואכן, ביום 2.3.03 הפקיד המבקש את רישיון הנהיגה במזכירות בית-משפט השלום לתעבורה. המבקש הגיש לבית-משפט השלום לתעבורה בקשה לחישוב תקופת הפסילה של רישיון הנהיגה מיום מתן גזר-הדין, משמע מיום 7.3.99, כארבע שנים לפני כן. ביום 30.7.03, דחה בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ח' סבאג) את הבקשה וקבע, כי מרוץ הפסילה בעניין המבקש יהיה מיום הפקדת הרישיון, קרי מיום 2.3.03. או-אז, ביום 4.1.04, הגיש המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה בקשה נוספת לחישוב תקופת הפסילה מיום מתן גזר-הדין, משמע מיום 7.3.99. ביום 11.1.04, דחה בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ס' דבור) את הבקשה, בקובעו, כי אין מקום לסטות מההחלטה הקודמת ואף לפי הפרשנות שנקבעה בפסיקה בנוגע לתקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, הרי שהתקנה חלה רק במקרה שרישיון הנהיגה היה תקף ביום מתן גזר-הדין, ולא כך הוא במקרה דנן. על החלטת כב' השופט ס' דבור, מיום 11.1.04, ערער המבקש, ביום 13.4.04, לבית-המשפט המחוזי בנצרת. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן) דחה, ביום 18.5.04, את הערעור, בקובעו, בין היתר, כי כתב האישום הוגש ביום 8.12.98, ביום 7.3.99 הורשע המבקש על-פי הודאתו ודינו נגזר, ולמעשה די באיחור המפליג כדי לדחות את הערעור על הסף. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי יש לחשב את תקופת פסילת רישיון הנהיגה, כך שמרוץ תקופת הפסילה תחל מיום מתן גזר-הדין, משמע מיום 7.3.99. מנגד, תומכת המשיבה - היא מדינת ישראל (להלן: המדינה) יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. דין הבקשה להידחות. תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה קבעה כדלקמן: "557(ד) לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון." תקנה 557(ד) באה להסדיר מצב דברים בו נפסל אדם מלהחזיק רישיון ולאחר מכן אבד הרישיון ולא ניתן תצהיר והוא פקע, שאז יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת הפקיעה. מלשון התקנה, ממיקומה כתקנת משנה (ד) ומהתייחסותה לתקנה בכללותה עולה, כי עניינה ברישיון נהיגה שנפסל, אבד, ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע ולא חודש. יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 481, בעמ' 484: "אין להעמיד את מי שרשיונו לא היה בתוקף בעת שנפסל על ידי בית משפט מהחזיק בו, במצב טוב יותר ממי שרשיונו היה בתוקף בעת שנפסל. על השניים חלה - מיום שהודע להם גזר הדין - חובת המצאת הרשיון ועד למועד בו יומצא, נוהגים השנים באיסור נהיגה. כל עוד הרשיון שפקע לא הומצא, לא מתחיל מרוץ תקופת הפסילה. מרוץ זה יתחיל במועד שיופקד." במקרה שלפני, ביום מתן גזר-הדין, המבקש לא החזיק כלל ברישיון הנהיגה שלו, שכן הרישיון נתפס על-ידי קצין משטרה ביום 3.8.98 במסגרת פסילה מנהלית בת 60 ימים שהוטלה על המבקש. לפיכך, משלא הפקיד המבקש את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית-המשפט מייד לאחר מתן גזר-הדין מיום 7.3.99, ומשלא נתן הסבר לאי-ההפקדה, נחשב המבקש כמי שלא החל לרצות את עונש הפסילה שנגזר עליו. מעבר לדרוש יוער, כי עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משפט תעבורהתקנות התעבורה