פסק דין א. הדיון בבקשה זו לביטול פסק המשקמת, התקיים בלא נוכחות המשיב, אשר לא התיצב לדיון אף שהוזמן כדין. בטיעוניו בפני, בהעדר המשיב, הכריז בא כוחם של המבקשים כי המשקמת פעלה במתן החלטתה נשוא הבקשה, בחוסר סמכות, וכי דין החלטה זו להתבטל עקב כך. יובהר, כי ענין לנו בהחלטה של המשקמת מיום 27.2.02 (להלן - ההחלטה נשוא הבקשה דנא) בה נדחתה בקשתו של המבקש מס. 2, הוא בנו של בעל הנכס נשוא הבקשה, אשר עתר בפני המשקמת לביטול החלטתה הקודמת, מיום 3.5.00. באותה החלטה, מיום 3.5.00, קיבלה המשקמת בקשתו של המשיב - הוא כונס הנכסים שמונה ביום 3.4.00, במקום כונס הכנסים הקודם אותו מינתה ביום 6.1.99 לצורך פרעון חובו של המבקש 1 לבנק לאומי לישראל ואחרים, בסך 984,480 ₪, כנגזר מפסק הדין החלקי של המשקמת מיום 7.2.99 - ואישרה לו לפעול למימוש חלקים בלתי מסויימים מזכויות הבעלות של המבקש 1 במקרקעין שבבעלותו. בהוראותיה לכונס במסגרת אותה החלטה, הורתה לו המשקמת לממש את הנכס נשוא המחלוקת, אף שלטענת המבקשים המדובר הוא בנכס חקלאי שאיננו כפוף להחלטת המימוש מיום 6.1.99 שבה החריגה מכלל הנכסים ברי המימוש את ביתו ואת האדמה שבה מתבצעת פעילות חקלאית. בלשון ההחלטה: "הכינוס לא יחול על ביתו ו/או על האדמה שנעשה בה שימוש חקלאי כמוגדר על פי החוק". בגין הוראותיה לכונס בדבר מימוש אותם חלקים בנכס, פנה המבקש 1, אל המשקמת ביום 15.7.01, וביקשה לבטלן, בטענה כי המדובר הוא בנכס חקלאי המצוי היום בטיפולו של הבן, כ"בן ממשיך". בקשתו זו נדחתה בהחלטת המשקמת מיום 16.8.01. ביום 28.11.01 פנה הבן עצמו, הוא המבקש 2, אל המשקמת וחזר על בקשת ביטול החלטתה מיום 3.5.00, והפעם בשמו הוא, כ"בן ממשיך". דחיית בקשתו זו של הבן על ידי המשקמת, במסגרת החלטתה הנ"ל מיום 27.2.02, היא העומדת בבסיס בקשת שני המבקשים בפני, לביטולה. ב. ייאמר מיד, כי על רקע כל האמור עד כאן, ועל רקע העובדה שבבסיס הבקשה שבפני ניצבת אך ורק אותה החלטה מיום 27.2.02, לא אוכל להיזקק בדיון זה לכל טענותיהם של המבקשים בהתיחסם לסמכויות המשקמת, אם בנוגע לעצם מינויו כונס הנכסים על ידה, ואם בנוגע להוראות שניתנו לו על ידה למימוש הנכס. מקומן של אלה, כפי שיוסבר להלן, היה בעת מתן אותן החלטות, שתקיפתן היום שוב איננה אפשרית. להלן, אתיחס עם זאת, בתמצית הקיצור אל הטענות שבאו בפני היום, אחת לאחת. ג. לטענת עו"ד עמוס, בא כוחם המלומד של המבקשים, עניננו במתן הוראות על ידי המשקמת, למימושו של נכס המהווה בפועל נכס חקלאי, עקב החממות המכסות את השטח, שטופלו לפני שנים על ידי האב, והיום הן מעובדות על ידי הבן במעמדו כ"בן ממשיך". נכס זה, כך עו"ד עמוס, לא אמור היה להיכלל במסגרת ההוראות שניתנו לכונס למימוש נכסיו של המבקש 1, ומשמע, שההחלטה לממשו, כמו ההחלטה לדחות הבקשה לביטולה של החלטה זו, מתגבשות כדי חריגה מסמכות. מכאן, כך טענתו של עו"ד עמוס, שעילת ביטול הפסק לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן - החוק) קמה על רגליה. יתרה מזו, לנוכח העובדה שההחלטה האמורה לדחיית בקשת הביטול, נתקבלה על ידי המשקמת בלא זימונם של המבקשים בפניה, ובלא שמיעת טיעוניהם, ראויה זו, אליבא דעו"ד עמוס לביטול, גם מכח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, בשל שלילת יומם של המבקשים בפני המשקמת. טענות אלה לביטול מחמת חוסר סמכות ומחמת שלילת זכות הטיעון מן המבקשים, עומדות בבסיס בקשתם לביטול החלטת המשקמת, לצד הטענה הנוספת שהעלו, בדבר הטעות המהותית המעוגנת אליבא דידם באותה החלטה, בה נקבע על ידי המשקמת עובדתית, כי אין המדובר ב"בן ממשיך". ד. בטיעוניו בבית המשפט הרחיב בא כוחם המלומד של המבקשים, יריעת טיעוניו אלה. לגירסתו, קבעה המשקמת בהחלטתה מיום 6.1.99, כי כונס הנכסים שמינתה באותה החלטה, יוכל להגיש לה בקשות ולקבל הוראות לצורך ביצוע תפקידו למימוש הנכס, ואולם זאת, תוך יידועו השוטף והעקבי של המבקש 1 גבי פעולותיו. דא עקא, שדבר לא הודע למבקש בענין זה, לא באשר לפניותיו של הכונס אל המשקמת במהלך התקופה, ולא באשר להחלטותיה עליהן, אף שהיו רבות כאלה, כמסתבר. משום כך, הסביר, נמנע ממנו מלפעול במועד, לביטול אותן החלטות קודמות שנגעו למימוש הנכס. אשר למעמדו של הבן כבן ממשיך, טען עו"ד עמוס, לא בדין קבעה המשקמת מה שקבעה לגביו, תוך היסמכות על דברים שאמר אביו, המבקש 1, בהזדמנויות קודמות, מהם ניתן היה להסיק לכאורה כי אין המדובר בנכס חקלאי מעובד. לשיטתו של עו"ד עמוס, דבריו של בעל הנכס בדיונים מיום 22.9.97 ומיום 20.5.98, שנתקימו במסגרת חקירתו בענין יכולת החזר החוב לנושיו, לא הובנו אל נכון על ידי המשקמת. אם עולה מפרוטוקול דיונים אלה, שצורף לתגובת המשיב, כי אמר במסגרת חקירתו הנ"ל שמזה שש, שבע שנים אין החממות פעילות כלל, וכי השטח נהרס לחלוטין, הרי שהדברים הוצאו מהקשרם. בפועל, לא התכוון לומר שהשטח איננו חקלאי, אלא שהוא עצמו לא טיפל בו עוד, בשנים האחרונות. והא ראיה, כך ב"כ המבקשים, שהחוקר אשר מונה על ידי המשקמת לבדוק את הנכס מצא שהוא עדיין משמש בחקלאות. דיון ה. ייאמר תחילה, כי דין טענת המבקשים, לפיה נגזלה מהם זכות הבאת טענותיהם בפני המשקמת בטרם נתנה החלטתה בעניינם, לדחיה. בהחלטתה האחרונה נשוא בקשה זו שבפני, הסבירה המשקמת כי טענה זו בדבר אי יידוע המבקשים בענין החלטותיה הקודמות, הובאה בפניה לראשונה במסגרת בקשתו של המבקש 2 בפניה, אלא שלא הוזכרה כלל בתצהיר מטעמו שצורף לאותה בקשה (להלן - התצהיר). על כך הביעה תמיהתה, ובצדק. במיוחד כך, שהמדובר הוא לפי טענת המבקשים, ב"בן ממשיך" שהיה לכאורה בעל ענין מהותי בהליכים אשר נגעו למימוש הנכס, ואשר אמור היה על פי כל היגיון להתענין בנעשה ולבקש כל מידע הכרוך בנושא הכינוס. והיכן היו שני המבקשים לאורך כל התקופה מאז נקצב החוב, ומאז מונה הכונס לצורך מימוש הנכס שאמור היה לשמש בפרעונו? הדברים תמוהים שיבעתיים לנוכח הצהרת הבן בתצהירו הנ"ל, לפיה, היה מודע להחלטת המשקמת מיום 6.1.99 שעסקה במינוי הכונס, ואף על פי כן לא נקט בכל צעד בענין זה. יפים לכאן דבריו הציוריים של השופט קלינג בהתיחסו לטענה דומה, בה"פ 1692/96, דוברוביצקי נ' בנק קונטיננטל (טרם פורסם) לאמור: "אין הנכס המשועבד בבחינת נרות חנוכה, שדי לו לבנק שיוכל לראותו בלבד. תכליתו של השיעבוד היא מימושו של הנכס". רוצה לומר, טענה לפיה ישבו המבקשים בחיבוק ידיים וציפו שהכונס יביא לידיעתם חדשות מן הנעשה גבי הנכס שבו היה להם ענין רב מלכתחילה, היא טענה מיתממת שקשה לאמצה. והרי, ידוע ידעו היטב כי הנכס משועבד וסופו מימוש. זאת וגם זאת, בבקשת ביטול החלטת המשקמת שהגיש המבקש 1, ביום 15.7.01, ציין המבקש כי הוא ובנו מפיקים מן הנכס נשוא המימוש, כל פרנסתם. האמנם לא יידע האב את בנו בדבר הגשת בקשה זו, אלא ארבעה חודשים לאחר מעשה? סוף דבר בנקודה זו, הטענה בדבר אי ידיעת המבקשים, ובהם בעיקר המבקש 2, על הפעולות שלגביהן ביקש הכונס הוראות מן המשקמת ועל החלטותיה גבי אלה, לא בוססה כדבעי, ודינה כאמור, דחיה. ו. אשר לטענת חוסר הסמכות בו פעלה המשקמת בהחלטתה לדחות בקשת המבקש 2 לביטול החלטתה בנושא מתן ההוראות, גם זו כמדומני לא תוכל לעמוד. כך, לא על פי העילות שבחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן חוק ההסדרים) ולא מכח חוק הבוררות. כבר הוזכר, כי ההחלטה נשוא הבקשה, שניתנה על ידי המשקמת כאמור ביום 27.2.02, התיחסה להחלטותיה הקודמות בענין מינויו של הכונס ובענין התפקיד שהוטל עליו במימוש הנכס, ואשר עליהן לא חלקו המבקשים בשום שלב. ודוק, ככל שקמה למבקשים עילה לתקיפת ההחלטה, בדבר מינויו של הכונס לצורך ביצוע משימת המימוש של הנכס, הרי, אין מקומה של זו בשלב דיוני זה, לאחר תום המועד בו כפופה היתה לתקיפה כאמור. כן הדבר באשר לטענת המבקשים בענין הצעדים בהם נקטה המשקמת במסגרת החלטותיה הנ"ל, שלא התישבו כנטען עם הוראותיו של חוק ההסדרים. מדוע ישבו בשקט לאחר החלטת המשקמת מיום 20.5.97, בה נקצב גובה חובו של המבקש 1, לנושיו, ומדוע לא יצאו כנגד החלטתה למינוי הכונס ביום 6.1.99? בנסיבות הענין, אין לי אלא לקבוע כי אי הגשת בקשות לביטול ההחלטות הנ"ל, על ידי המבקשים, אף שאלה חרצו גורל הנכס, משמעה, השלמה עימן בעת קבלתן, וממילא משמען, הותרתן על מכונן מכח דין. בכך, קמה מדרך הטבע, אותה חסימה עליה הצביע המשיב, הניצבת בפני כל בקשת ביטול המקופלת היום בבקשת ביטול החלטתה האחרונה של המשקמת, שאיננה אלה טכנית במהותה (ר', פרופ' ס. אוטולנגי בוררות, דין ונוהל, ת" 1991, בעמ' 334). ז. אשר לטענתם האחרת של המבקשים בענין שלילת זכות הטיעון מהם על ידי המשקמת, יש להצטער על כך שגם טענה זו לא הועלתה על ידי המבקשים בשום שלב קודם, אף לא במסגרת בקשת הביטול שהגישו לבית המשפט היום. העלאתה היום, במהלך הדיון באולם, מונעת על פי דין, התיחסות אליה. תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות , תשכ"ח-1968, קובעת: "בקשה לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר תוגש בדרך המרצה; הבקשה תפרט את העילה מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק שעליה מסתמכת הבקשה והיא תהא מלווה בתצהיר לאימות העובדות הכלולות בה". ואומר השופט זוסמן, בספרו, סדרי הדין האזרחי, ירושלים 1990, סעיף 121, 266: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" . ח. לענין הטענה העובדתית, בדבר היות המבקש 2 בבחינת "בן ממשיך", או בדבר אי היותו כזה, גם טענה זו אין מקומה בשלבי הדיון בבקשה זו שבפני, לביטול החלטת המשקמת. זוהי ביסודה, טענה לערעור, שאיננו מתקיים בהליך של בוררות, להבדיל מטענת ביטול הפסק המותנית בהוכחת עילה מן העילות המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות. אומר בענין זה השופט בייסקי, בע"א 594/80, הרצל אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לו(3) 543 בעמ' 547: "שלא כבית-משפט לערעורים, המעביר שבט ביקורתו על פסק-דין של ערכאה נמוכה יותר, מופעלות אמות מידה שונות על-ידי בית-משפט הדן באישורו או בביטולו של פסק-דין בוררות; במקרה האחרון מוגבל כוחו של בית המשפט לרשימת העילות המפורטות בסעיף 24 הנ"ל, שהיא רשימה סגורה. עיקרון זה כשלעצמו נכון הוא, ואין לתקוף פסק בוררים בטענות האופייניות לערעור, שכן בדונו בבקשת ביטול או אישור אין בית המשפט יושב כבית-משפט לערעורים על פסקו של הבורר (ע"א 333/60, בעמ' 356). ממילא אין ההליך מיועד "לפתוח לפני בעלי-הדין פתח לרווחה לטעון טענותיהם, כאילו פסק הבורר נתון היה לערעור רגיל". ט. פועל יוצא מכל שנאמר עד כאן, כי דינה של הבקשה לביטול הפסק, להידחות. כך, הן בשל הצורך בצמצומו של הדיון להחלטתה האחרונה בלבד של המשקמת, והן, בשל העובדה שלא קמה כל עילה לביטול אותה החלטה, לא במסגרת העילות לביטול פסק משקם, אף לא במסגרת העילות לביטול פסק בורר. בנקודה זו כפי שהוסבר, אין כל רלוונטיות לטענות המבקשים בענין אי עמידתה של המשקמת בדרישות החוק הנוגעות לפריסת החוב. שהרי, לא כאן מקומן. אין גם כל רלוונטיות לכל אותם טיעונים במישור העובדתי, הנוגעים למצב הנכס ובעליו, אם חקלאים הם אם לאו. אלה, מקומם היה כאמור, בסמוך לאחר החלטת המשקמת גבי חובו של המבקש לבנק, או החלטתה למינוי הכונס. ממילא, יש לקבוע כי בהחלטה אחרונה זו של המשקמת נשוא הבקשה דנא, שאיננה אלא המשכן של אותן החלטות אשר כבר ניתנו על ידה קודם, ואשר לא הועמדו כאמור במחלוקת מטעם המבקשים, לא חרגה המשקמת מסמכותה בחוק. בנסיבות הענין, אין לי אלא לדחות הבקשה לביטול הפסק. באין התיצבות כאמור מטעם המשיב, לא אפסוק הוצאות הבקשה. משקםזכות הטיעון