פסק דין 1. מדובר בבקשה לביטול פסק חלקי של המשקם על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992, (להלן - המשקם וחוק ההסדרים בהתאמה), (עו"ד דורון כוכבי), מיום 29.10.00, בו נקבע חוב של המבקשת ליום 30.9.00 על סך 615,255 ש"ח, בניכוי סכומים ששילמה המבקשת על סך 103,374 ש"ח כשהם משוערכים ליום 30.9.00, ויתרת זכות של המבקשת, ביום 30.9.00, הקיימת ב"כרטיס הנוסף", כפי שתוגש בפניו ותניח את דעתו. 2. להחלטה האמורה קדמה השתלשלות של דיונים כלהלן: א. בהחלטה מיום 30.6.02 נקבע על ידי המשקם שהחוב של המבקשת למשיבה נכון לאותו מועד היה 476,859 ש"ח, לאחר כל ההפחתות המגיעות על פי חוק ההסדרים, וסכום החוב הועמד על 280,000 ש"ח בפריסה ל-10 שנים, או על תשלום של 180,000 ש"ח, אם יבוצע התשלום במלואו עד ליום 2.10.97. ביום 10.7.97 ביקש ב"כ המשיבה מהמשקם להבהיר כי הסכום שנקבע בהחלטה מיום 30.6.97 מתייחס גם לחשבון נפרד של המבקשת שהיה בזכות בסכום של 64,580 ש"ח, בלי שתעמוד למבקשת כל זכות קיזוז, וביום 14.7.97 ניתנה החלטה על ידי המשקם בהתאם לאותה בקשה. המבקשת פנתה למשקם בבקשה לביטול ההחלטה האמורה, ובקשתה נדחתה בהחלטה של המשקם מיום 30.11.97. לאור זאת, הוגשה על ידי המבקשת בקשה לבית משפט זה שנדונה לפני השופטת ר. אבידע (כתוארה אז), בה הגיעו הצדדים, ביום 30.11.98 להסכם, לפיו יתברר הענין מחדש על ידי המשקם, כאשר המבקשת תהא זכאית לטעון לכל זכות קיזוז או הפחתה, ומבלי לפגוע בכל טענה אחרת מצד המשיבה. כמו כן, הוסכם כי להבטחת סכום של 46,000 ש"ח ששילמה המבקשת למינהלת על פי חוק ההסדרים ביום 31.12.97 יוקפא על ידי המשקם מתוך הסכומים המגיעים למשיבה, עד לקביעה סופית של חוב המבקשת. בתאריך 29.10.00 ניתן הפסק החלקי נשוא הבקשה בו נקבע כלהלן: א. החיובים נשוא ההסדר מתיחסים לשנים 1989 - 1984, כאשר סכומי החוב נכללו בכרטיסי החשבון, לא הוגש כל מסמך המצביע על פניה של המבקשת בקשר לכך, ולאור זאת לא הרימה המבקשת את נטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי היו פניות או השגה מצידה ביחס לסכום החוב כפי שהופיע בכרטיס החשבון. טענת המבקשת בענין זה היתה, שהואיל ולא היו לה אמצעים לשלם עבור כרטיסי החוב, נמנעה מלקחת את הכרטיסים. גרסתו של בן המבקשת, שהוא פנה בהשגות ביחס לחיוב לפי כרטיסי החשבון, לא התקבלה. השתהות המבקשת במשך שנים מצביעה על השלמה מצידה עם שיטת החיובים הנקוטה במשיבה (ע.א 488/69, 502/69, בית ינאי אג' חקלאית שיתופית בע"מ נ' הולנדר, פ"ד כד(1) 378, 382). ב. אין לקבל את טענת המבקשת כי חויבה במשך שנים בגרעונות ו/או בחיובים בלתי חוקיים שהיו לאגודה, כגון: תקציב סוכנות, גמר אחזקת מים, גמר צרכניה ועוד, כמפורט בסעיף 23 לסיכומי המבקשת. ביחס לחיוב בגין תקצוב סוכנותי, תקציב הסוכנות נגרע מכרטיס חשבון המבקשת השוטף והועבר לכרטיס נפרד. תאריך החיוב זהה לתאריך ההעברה והכרטיס נמצא בזכות, לכן יש לקבל את עמדת המשיבה. ביחס לקיזוז חוב לסוכנות, מדובר בחוב אישי של המבקשת בגין הלוואה, שנפרע באמצעות כרטיס החשבונות שלה. ביחס לאחזקת רשת מים, מדובר בעלות אחזקה של רשת המים בפועל, והתשלום הוא בעבור שירות שניתן על ידי האגודה כשלוחה של חבריה. ביחס ל"גמר צרכניה", מדובר בצרכניה ששימשה את כל החברים, כאשר החברים חויבו בעלויות האחזקה וכותרות הרווח אם היו כאלה. ביחס לגמר הוצאות מימון/מיסים משקיים - אין מדובר בחלוקת גרעונות וכאשר נותרו רווחים זוכו חשבונות החברים. לגבי החובות הנוספים, האגודה צירפה דו"חות מהם עולה כי כאשר הפעילות הסתיימה ברווח חולק הרווח בתום תקופת החשבון בין כל החברים, וכאשר הסתימה הפעילות בהפסד, מחולק גם ההפסד, באופן שווה בין החברים. ביחס לחיובים בריבית, לא היתה ריבית מוגזמת. ביחס למיסים מוניציפליים מדובר במיסים ששולמו על ידי הועד המקומי אם על ידי ועד ההנהלה למועצה האזורית, וחשבונות החברים חויבו בתשלומים בקשר לכך, כאשר תשלומים אלה באו במקום התשלומים שהיו צריכים החברים לשלם למועצה האזורית. בקשר לכך נאמר בפסק המשקם שיש פגם מוסרי בכך שנאפשר לחברים להתנער מאותם חיובים אשר נועדו למענם ולרווחתם (ע.א 488/69, 502/69). מבחינה זאת, יש להבחין בין חוב חיצוני של האגודה בגינו אין לחייב חברים, ובין חוב שהוציאה האגודה כשלוחה של חבריה בדאגה לרווחתם כמו גינון, תאורה ומוסדות ציבור, בגינו יש לחייב את החברים. (בענין זה הסתמך המשקם על בג"ץ 333/95, אבניאל ואח' נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) בעמ' 601). ביחס לחלקה של החייבת בהכנסות המשותפות והזיכויים לאחר 1.1.92, נמנע המשקם מלדון בכך בנימוק שלא היה מוסמך לכך, הואיל וסמכותו מוגבלת למצבת החובות החקלאיים נכון לסוף שנת 1991. לאור זאת, נקבע החוב על מלוא הסכום הרשום בספרי המשיבה נכון ליום 31.12.91, בניכוי הפחתה ובתוספת חלף ערבות ושערוך על פי חוק ההסדרים. 3. לטענת ב"כ המבקשת: א. המשקם חרג מסמכותו בכך שהוא סיים למעשה את פסק דינו בהחלטה מיום 30.6.97, ונותרה לדיון רק שאלת זכות הקיזוז של המבקשת. לאור זאת לא היה מוסמך המשקם לשנות את החלטתו. ב. יש טעות גלויה על פני הפסק בכך שהמשקם חרג מקביעתו הקודמת ובכך שחייב את המבקשת בגרעונות המושב בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. ג. המשקם לא דן בטענת הקיזוז, בניגוד למוסכם בדיון לפני השופטת אבידע. ד. החלטת המשקם נגועה בשיקולים לא ענינים, והיא ניתנה כתגובה להגשת הבקשה לביטול החלטת המשקם שהוגשה לבית משפט זה, כאשר בהחלטה הקודמת נקבע שסכום החוב נכון ליום 31.12.96 היה 476,859 ש"ח ממנו נעשתה הפחתה משמעותית, בעוד שבהחלטה נשוא דיון זה נקבע סכום גבוה יותר. 4. לטענת המשיבה, אין עילה לביטול הפסק החלקי של המשקם. על פי ההסכם שהוגש לבית משפט זה ניתן היה להעלות כל טענה לפני המשקם, ולא היה פגם בכך שהמשקם דן מחדש בכל טענות הצדדים. לא היתה טעות גלויה על פני הפסק, המשקם דן בכל טענות הקיזוז, למעט זכויות שנוצרו לאחר ה-31.12.91, בהם לא היה מוסמך המשקם לדון. לא היה פגם בהתנהגות המשקם בדיון לפניו. 5. בקדם משפט הוחלט בהסכמת הצדדים לדון תחילה בשאלות שיועלו על ידי הצדדים שיכולות להביא את הענין להכרעה על יסוד טענות משפטיות ועובדות שאינן שנויות במחלוקת. 6. השאלות המשפטיות המהותיות שעמדו לדיון לפני המשקם הן: האם ניתן היה לחייב את המבקשת בכל החובות שנכללו בכרטיס החשבונות שלה, והאם היה מקום לדון בטענת הקיזוז בגין סכומים שעמדו לזכות המבקשת לאחר ה-31.12.91. מבחינה זאת, נראה לי שהיתה טעות גלויה על פני הפסק בשני הנושאים האמורים. בע.א 524/88, 525/88, פרי העמק נ' שדה יעקב ואח', פ"ד מה(4) 529, נקבע כי זכויותיה וחובותיה של אגודה שיתופית אינם זכויותיהם וחובותיהם של החברים (שם, עמ' 539), ולשם יצירת יחסי שליחות בין חברי האגודה לבין האגודה השיתופית נדרשת פעולה משפטית מיוחדת המעניקה לאגודה הרשאה לפעול בשם חבר או חברים, וכן שעל מנת להטיל חובת השתתפות על חבר, יש צורך בהסכמתו של החבר עצמו (עמ' 542). בענין זה נאמר על ידי השופט ברק (כתוארו אז), בבג"ץ 333/85, אריאל נ' שר העבודה, פ"ד מה(4) 581: "הרעיונות הקואופרטיביים בדבר ערבות הדדית ועזרה הדדית, אינם חזקים דים מהבחינה המשפטית, כדי להטיל על חבר - שאינו מסכים לכך - את החוב לשאת בחובות האגודה השיתופית" ביחס לאבחנה בין חובות שניתן לייחס לחברים ובין חובות שלא ניתן לייחס לחברים, נאמר: "ניתן לייחס לחברים רק הוצאות והפסדים שנגרמו למושב שעה שהוא פועל מכוח הסכם אשר על פיו על החבר לשאת בהוצאות ובהפסדים אלה. הסכם זה יכול שיהא הסכם של שליחות, לפיו המושב פועל כשלוחו של החבר. הסכם זה יכול שיהא הסכם, לפיו המושב פועל בעצמו כלפי צד שלישי, אך מעביר את כל פרי פעולתו לחבר עצמו. מכאן שאין לייחס לחברים הוצאות או הפסדים שלא מיוחסים לחבר עצמו. טול את מקרהו של הפרדס אשר הבעלות עליו היא בידי המושב. לשם טיפול בפרדס וטיפוחו, נרכש על ידי המושב ציוד חקלאי וכן הוצאות בהקשר לכך הוצאות שונות. הפרדס והציוד הם בבעלות המושב. כל ההוצאות הנגרמות בשל פעולה זו, לרבות הוצאות מימון בגין אשראי, הן הוצאות של המושב, אין לייחס הוצאות אלה לחברי המושב בלא הסכמתם. הוא הדין בכל הנוגע להוצאות אחרות שנגרמו למושב בתור שכזה, בגין ניהול עניניו שלו. כך למשל, אם לשם הגשמת יעדיו רכש המושב מכונית או ציוד משרדי, או שכר עובדים, הרי ההוצאות או ההפסדים בגין כל אלה הם הוצאות והפסדים של המושב, ואין לייחסם לחבריו בלא הסכמתם. כך, למשל, המשכורות לעובדי המושב ולחברי הנהלה הן הוצאות של המושב ואין לייחסן לחברים. הוצאות אלה ואחרות של המושב מכוסות על ידי הכנסותיו שלו, הבאות לו מנכסיו (כגון מכירת פרי פרדס השייך לו), ממסים שהוא גובה מחבריו וכיוצא בהן הכנסות הבאות לו מפעילותו הוא. 28. לעומת זאת, אם היו למושב הוצאות הקשורות לפעולותיו בשם חבר או חברים, או מכוח הסכם עימם, ניתן לייחס הוצאות אלה של המושב לחבר והמפרק זכאי לתבוע את כיסוי ההוצאות מהחבר. טול את המקרה בו רכש המושב ציוד חקלאי בשם חבר פלוני או עבורו. במסגרת רכישת הציוד שילם המושב סכום פלוני למוכר, סכום זה רשאי המושב - ובפירוק, המפרק - לדרוש מהחבר. בדומה, אם המושב שלם עבור מים שהחבר צרך או מיסים ואגרות בהן נתחייב, הרי תשלום זה הוא חוב של החבר למושב. הוא הדין בפרדס של חברים (להבדיל מפרדס המושב) שלגביו הוציא המושב הוצאות. הוצאות אלה הן חוב שהחברים חבים לאגודה, והמפרק רשאי לדרוש את פרעונן. פשיטא שאם המושב נתן הלוואה לחבר, הריהו נושה בו, והוא חייב להשיב את דמיו על פי דרישתו. הוא הדין אם על פי בקשתו של חבר נטל עבורו המושב הלוואה מצד שלישי. את דמי ההלוואה הזו, אשר שולמו על ידי המושב לצד שלישי, זכאי המושב לדרוש מהחבר. אם המושב נותן שירותי הנהלת חשבונות לחבריו, באופן שהוא מסייע להם לנהל את חשבונותיהם הפרטיים - להבדיל מניהול חשבונותיו של המושב בתור שכזה - הוא רשאי לדרוש מהם השתתפות בגין דמי ניהול, המהווים חוב של החבר למושב. 29. מקרה מיוחד התעורר מקום שהמושב מבצע פעולה למען או בשם חבר פלוני או קבוצת חברים. בגין אותה פעולה התחייב המושב בתשלום סכום פלוני לצד שלישי אותו הוא זכאי, מכוח ההסכם שבינו לבין החבר, לייחס לחבר. מטעם זה או אחר חייב המושב אותו חבר פלוני או קבוצת חברים בתשלום סכום אלמוני, נמוך מזה שבו נשא הוא עצמו כלפי הצד השלישי, על פי העקרונות עליהם עמדנו - ובהנחה שההלואה נלקחה על ידי המושב מצד שלישי בשם חבר - ההפרש בין שני הסכומים הוא חוב של החבר או קבוצת החברים למושב. לשם קבלתו של סכום זה, על המושב - ובפירוקו, על המפרק - להצביע על הסכום אותו שילם המושב לצד השלישי, ועל הסכום אותו שילם החבר למושב. ההפרש בין שני הסכומים הוא חוב של החבר או קבוצת החברים (אך לא של האחרים) למושב. ההנחה היא, כמובן, שאין לפנינו מקרה שבו הוסכם מראש כי המושב נוטל הלואה מצד שלישי בתנאים מסוימים ונותן הלואה לחבר בתנאים אחרים. אם המושב התרשל בניהול ספריו או מטעם אחר אין בידו רישומים המעידים על הפעולות השונות אשר נעשו באופן שאין לו כל מידע באשר לסכומים אשר שילם לצד השלישי ואשר קיבל מהחבר או החברים, אין בכוחו "להמציא" סכום פלוני, אותו הוא מייחס לחבר פלוני או לקבוצת חברים. אכן, נטל ההוכחה מוטל על המושב והמפרק אשר מוציאים מהחבר, ועל כן עליהם הראייה על פי כללי הראיות הרגילים. אם אין בכוחו של המושב להרים נטל זה, הריהו נושא בהפסד זה, המהווה הפסד של המושב בתור שכזה." ביחס לאפשרות שנוהג ישמש כתחליף להסכמת החבר להטיל עליו את חובות האגודה, בע.א 6726/96, אבו אברהם נ' בית נקופה, דינים עליון נט' עמ' 945 עמ' 33), בהקשר לביטול פסק של המשקם , נאמר: "22. על רקע זה, נשאלת השאלה, מה היתה ההוכחה בפני המשקם שנוצר באגודה נוהג השקול כנגד הסכמה. הנוהג בא לידי ביטוי בעובדה שבמשך שנים רבות נהגה האגודה, כמו מושבי עובדים אחרים, לרשום חיובים של האגודה בדפי החשבון של החברים כחיובים אישיים. הנוהג בנוי, אם כן, בעיקר על התנהגות פסיבית של החברים באגודה. אכן, גם התנהגות פסיבית, ולא רק התנהגות אקטיבית, יכולה לבסס נוהג. אולם מה ניתן להסיק מן ההתנהגות הפסיבית במקרה זה? ניתן להסיק כי קבלת דפי החשבון על ידי חברי האגודה ללא מחאה, דבר חודש בחודשו, מבטאת הסכמה של החבר לחיובו באופן אישי בסכום שמופיע בדף החשבון מדי חודש. אולם אין די בכך. כדברי הנשיא שמגר במשפט אגרא (שם), "לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו". אלא מאי? "יש להוכיח" כדברי הנשיא שמגר (שם) " שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד". לשון אחר (שם), "על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים". ראו גם בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 326. לא כך ראה המשקם את דרישת ההלכה בנוגע להוכחת נוהג. כפי שאומר בפסק המשקם, "מהתנהגות החברים, בקבלם את דפי החשבון מדי חודש בחודש והתיחסותם לחשבונות ... אין לי ספק כי העותרים ידעו, הסכימו וקיבלו על עצמם כי תוצאות הפעילות של ענפים משותפים מיוחדת לכל אחד מהם באופן פרטני". אולם המשקם לא הציג את השאלה, ולא השיב לשאלה, כנדרש לפי ההלכה, אם התנהגות החברים מוכיחה גם ויתור על הצורך לקבל מהם הסכמה ספציפית לעתיד. כיוון שלא שאל, גם לא התקשה לראות את החברים כאילו הסכימו לחיוב החשבונות האישיים שלהם בחובות האגודה לאחר שנת 1983, למרות שחברי האגודה נמנעו מלאשר את מאזני האגודה מאותה שנה ואילך. יש בכך משום טעות בתפיסת הנוהג וביישום הנוהג כפי שנקבעו בהלכה". מעיון בפסק המשקם שבדיון זה עולה כי אף פסק זה לוקה בכך שייחס את חובות האגודה השיתופית למבקשת כחברה של האגודה בהסתמך על העובדה שלא היתה מחאה מצידה לחשבונות שנרשמו בכרטיס החשבון שלה באופן כוללני, בלי להתייחס לשאלה אם היתה הסכמה מפורשת של המבקשת לכך, או אם היתה התנהגות של החברים המוכיחה שהיה ויתור על הצורך לקבל מהם הסכמה ספציפית בעתיד, או כי מדובר ביחסי שולח שלוח המושתתים על הסכם שליחות לפיו המושב ועל כשלוחו של החבר, ולפיו ההוצאות וההפסדים של המעשה מיוחסים לחבר עצמו, או כי מדובר בהוצאות שנעשות בשם חבר או בשם חברים מכוח הסכם איתם. ביחס לחובות בהם ניתן לחייב חבר על פי פסק הדין בבג"ץ 333/85, עליו הסתמך המשקם בפסק החלקי נשוא הדיון, יש צורך להוכיח כי מדובר בפעילות "בשם החבר או חברים או מכוח הסכם עימם", כגון מקרה בו "רכש המושב ציוד חקלאי בשם חבר פלוני או עבורו" , או - "אם המושב שילם עבור מים שהחבר צרך או מיסים ואגרות בהן התחייב החבר", או במקרה של "פרדס של חברים (להבדיל מפרדס המושב) שלגביו הוציא המושב הוצאות", ואין לייחס לחברים הוצאות או הפסדים שנגרמו למושב כתוצאה מפעילות בנכסיו, ושלא מכוח הסכם בינו לבין חבריו, לפיו הוצאות והפסדים שלו מיוחסים לחבר עצמו; מבחינה זאת השתית המשקם את החלטתו על יסוד הזיקה הקואופרטיבית הכללית בין האגודה ובין החברים, ולא על הסכם או נוהג מחייב להטלת הוצאות המושב על החברים ככלל או על המבקשת בפרט. גישה זאת לא התקבלה כאמור בפסיקת בית המשפט העליון, ובמקומה יש להראות יחסי שליחות קונקרטיים בין החבר ובין האגודה ביחס לאותן הוצאות, ואין להסתפק בעובדה הכללית שהוצאות האגודה נעשות בדרך כלל עבור חברי האגודה, כבסיס לחיוב כלל החברים בכלל החובות של האגודה. האבחנה אינה מתיחסת רק לאבחנה בין חובות חיצוניים ובין חובות פנימיים, אלא אם יש זיקה הסכמית או יחסי שליחות ביחס לחובות בהם מחויב החבר. מבחינה זאת, לא ניתן לקבוע על פי פסק הבורר כי התקיימו התנאים על פיהם ניתן לחייב את המבקשת ביחס לכל החובות הכלולים בכרטיס החשבון, ובמיוחד ביחס לתקציב הסוכנות שלא ברור מה טיבו, ביחס לגמר אחזקת רשת המים, שלגביו לא ברור אם מדובר בזיקה ישירה בין המבקשת ובין האגודה ביחס לסכום שנכלל בכרטיס, או אם מדובר בכיסוי חובות אחרים של האגודה הנוגעים לאחזקת רשת המים, ביחס לצרכניה שלגביה לא ברור אם מדובר בצרכניה של האגודה או של החברים, בדומה לאבחנה בין פרדס של האגודה ובין פרדס של החברים, ביחס להוצאות המימון, שלגביהם לא ברור אם מדובר במימון עניני האגודה או עניני החברים, על פי אותה אבחנה, והוא הדין ביחס לחובות תשמ"ג, הפרשי פתיחה ליום 30.9.83 וסכומים נוספים הכלולים בכרטיס המבקשת. גם ביחס להימענות המשקם מלדון בסכומים שעמדו לזכות המבקשת לאחר ה-31.12.91, מנוגד הדבר למוסכם בין הצדדים, לפיו מוחזר אליו הדיון, בו תהא המבקשת "זכאית לטעון לכל זכות קיזוז", וגם מבחינת הסמכות המוקנית בחוק ההסדרים, אין מניעה לדון בטענת קיזוז בגין זכות שנוצרה לאחר ה-31.12.91, על מנת לברר את הסכום שעל המבקשת לפרוע כיום בגין החוב שקדם ל-31.12.91. על פי סעיף 11(א)(3) לחוק ההסדרים, מוסמך המשקם לקבוע את סכום החוב שייפרע, ולצורך זה עליו להיזקק לטענות קיזוז בגין סכומים העומדים לזכות החייב גם בגין זכויות שנוצרו לאחר ה-31.12.91, שלגביהם הוא רשאי להיזקק לסכומים שפרע גורם חקלאי לאחר ה-31.12.91 לכיסוי החוב להסדר (ת"ג 4/10/3, בית חנן נ' בנק הפועלים, תק-על 94(3) 76). גם ההסתמכות בפסק המשקם בדרך של קל וחומר על פסיקת בית המשפט העליון בע.א 488/69, 502/69, אינה משכנעת. באותו מקרה מדובר היה בכרטיס חשבון פעיל, כאשר החבר היה מקבל מדי חודש העתק החשבון שלו המכיל פרטים מלאים של החיובים ומשלם תשלומים חלקיים על חשבון המגיע ממנו, לפי העתק החשבון בלי כל מחאה במשך כארבע שנים, בעוד שבמקרה זה דווקא העובדה שמדובר בתקופה ארוכה יותר בה לא היתה פעילות ממשית בחשבון, ניתן להציג גם למשיבה את השאלה מדוע נמנעה במשך שנים מלנקוט בכל פעולה לגביית החוב, כשם שניתן להציג למבקשת את השאלה מדוע לא מחתה על גובה החוב על פי כרטיסי החשבון. בנוסף על כך, באותו מקרה לא נדונה השאלה ביחס לטיב החובות מבחינת מהות החוב, אם הוא חל על החבר, אלא רק ביחס לגובה החוב, בעוד שבמקרה זה עולה השאלה אם החיוב של המבקשת מבחינת מהותם של החובות בהן חויבה, נעשה כדין. כמו כן, לא היתה בפסק המשקם התיחסות לטענת המבקשת, שהינה כיום בת 82, שהימנעותה מלהתיחס לכרטיסי החשבון היתה, משום שידעה שהואיל ולא התאפשר לה מבחינה כלכלית לשלם את החיובים על פי כרטיסי החשבון, נמנעה מלקחתם. כמו כן, לא ברור מתוך הפסק מה היו שיקוליו של הבורר בפסק החלקי של המשקם, בכך שבהחלטותיו הקודמות נעשו הפחתות גבוהות מהחוב הכולל, בעוד שבהחלטה נשוא הדיון, הוא נמנע מאותן הפחתות. מבחינה זאת, העובדה שהמבקשת ביקשה להפחית מהחוב שנקבע סכומי זיכוי שהיו לה, או העובדה שפנתה לבית המשפט בבקשה לביטול החלטתו הקודמת של המשקם, אינה יכולה לשמש כשיקול עניני להבדל בין שתי ההחלטות, ביחס לשיעור הפחתת החוב. גם הגישה של הבורר בהחלטותיו הקודמות, לפיה סכום החוב לפרעון נשאר אותו הסכום גם אם יש סכומי זיכוי נוספים העומדים לזכות המבקשת, אינה נראית לי סבירה בנסיבות הענין. 7. לאור האמור, נראה לי כי קיימת עילה לביטול פסק המשקם עקב טעות גלויה על פני הפסק, ועקב תקנת הציבור כאמור בסעיף 28(א)(3) ו-(2) לחוק ההסדרים, ולאור זאת אני מבטל את הפסק של המשקם מיום 29.10.00 ומחייב את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5000 ש"ח בתוספת מע"מ. משקם