החלטה המבקש טוען כי אין לחייבו בהפקדת ערבון בערעור זה, שכן בהתאם לתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) וסעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984- (להלן: החוק), אין חובת הפקדת ערבון בערעור על פסק דין או החלטה אחרת של רשם. המדובר בערעור שהוגש על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט עודד גרשון, בו החליט על הפסקת התובענה שנדונה בפניו, חייב את התובע (המבקש כאן) בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ש"ח, וכן הורה כי סילוק ההוצאות כאמור יהווה תנאי מוקדם להגשת תביעה חדשה באותו עניין. המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הפטור מטעמים שונים. בין היתר טוען הוא כי לא הוגש תצהיר בתמיכה לבקשה, כי קיים חשש כבד שהמבקש לא יעמוד בתשלום הוצאות שייפסקו נגדו, וכי תביעת המבקש בבית המשפט המחוזי היא תביעת בדים. אשר לסמכות לחייב בהפקדת ערבון טוען המשיב כי החלטת הרשם, אף על פי שכותרתה פסק דין, היא למעשה החלטה אחרת, שכן לאחריה ניתן יהיה להמשיך בתביעה. לפיכך, טוען הוא, היה על המבקש להגיש את ערעורו לבית המשפט המחוזי בחיפה, כאמור בסעיף 96 (ב) לחוק. לחילופין טוען הוא כי אם מדובר בפסק דין של רשם, שהערעור עליו לבית משפט זה, הרי שתקנה 400 אינה חלה, ואין לפטרו מהפקדת ערבון. אף אני סבורה כי אין בסיס חוקי לפטור את המבקש מהפקדת ערבון: החלטת בית המשפט המחוזי הוכתרה בכותרת "פסק דין". נראה, איפוא, כי כוונת הרשם הייתה ליתן פסק דין סופי המסיים את ההליך. גם מתוכן פסק הדין עולה מסקנה דומה. שכן הוא מורה כי "אם התובע יבקש לשוב ולהגיש תביעה חדשה...". מכאן שהתובענה שנדונה בפני הרשם הסתיימה, וחידוש ההליכים יהיה על דרך הגשת תביעה חדשה. גם המבקש, בעצם הגשת הערעור לבית משפט זה, ולא לבית המשפט המחוזי, פעל בהתאם לסעיף 96 (א) לחוק, ובכך הביע דעתו שמדובר בפסק דין, להבדיל מהחלטה אחרת, שהערעור עליה, בהתאם לסעיף 96 (ב), מוגש לבית המשפט בו מכהן הרשם. נותרה, איפוא, השאלה אם בערעור על פסק דין של רשם, המוגש לערכאה גבוהה יותר, חלה חובת הפקדת ערבון. תקנה 400 לתקנות הנ"ל קובעת, בחלקה הרלוונטי לעניינו, כי הוראת סימן ד', הדן בהפקדת ערבון, לא יחולו על "ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט". תקנה 1 לתקנות מגדירה את המונח "החלטה" כ"פסק דין וכל החלטה אחרת של בית משפט" נראה, איפוא, לכאורה כי תקנה 400 חלה הן על פסק דין והן על החלטה אחרת, כך ששני סוגי הערעורים פטורים מהפקדת ערבון. אלא שתקנה 400 אינה עומדת בפני עצמה. על פי נוסחה, כל כולה של תקנה זו נסמכת על סעיף 96 לחוק, שכן היא דנה ב"ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק". סעיף 96 מבחין בין פסק דין לבין החלטה אחרת. כיוון שתקנה 400 כל כולה סמוכה אצל שולחנו של סעיף 96, נראה כי יש להעתיק אל התקנה את הבחנתו של סעיף 96, בין פסק דין להחלטה אחרת. זאת ועוד: ההבחנה בין ערעור על החלטת רשם לבין ערעור על פסק דין של רשם רלוונטית גם לעניין מועד הגשת הערעור. בנוגע למניין המועדים, אין ספק כי תקנה 400, הקוצבת פרק זמן קצר יחסית לערעור (כיום עשרים יום, וקודם לתיקונה שבעה ימים), חלה על החלטה אחרת של רשם, בעוד שהמועד לערעור על פסק דין של רשם הוא ככל ערעור על פסק דין (ראו: זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 794, 808). העקביות מחייבת החלת ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת גם לעניין הערבון. לאור כל האמור, ומאחר שהמערערים לא טענו לעילות פטור אחרות, החלטתי לדחות את הבקשה לפטור מערבון. הערבון יופקד תוך חמישה עשר יום מהמצאת החלטה זו. ערבוןערעור