פסק דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט א' קסירר) מיום 01/06/00 (ת.א. 1257/95) שלא לפסול עצמו מליישב בדין. 1. המערערים הגישו תובענה שעניינה פיצוי מוסכם בגין הפרה נטענת של הסכם מכר מקרקעין. התביעה הוגשה נגד חיים היימן (אביה של המשיבה מס' 1), שגם היה חתום על שטר לפקודתם. משיבה מס' 1 הייתה חתומה כערבה על השטר. בתחילת הדיונים בתובענה הציע בית המשפט, כי ההליך בתובענה יתנהל על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט). הצדדים הודיעו לבית המשפט, כי אינם מסכימים למתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. בית המשפט חזר והציע לצדדים פעמים נוספות שפסק דין יינתן על בסיס סעיף 79א' הנ"ל, ואף החליט, כי עליהם לנמק את סירובם. 2. ביום 27/10/97 הגישו המערערים בקשה לצירופה של המשיבה מס' 1 כנתבעת מכוח היותה ערבה לשטר שנעשה על ידי הנתבע המקורי. בין הנימוקים לבקשה טענו המערערים לגבי מצבו הבריאותי של הנתבע וגילו המתקדם ולגבי מצבו הכלכלי. ביום 20/11/97 החליט בית המשפט לדחות בקשה זו. בהחלטתו ציין כי טענת המערערים לעניין מצבו הרפואי והכלכלי של הנתבע, הועלתה בעלמא ובשיהוי ניכר, תוך דגש על כך שמצבו הרפואי של המשיב ידוע למערער זה זמן רב. בשלב זה נפטר הנתבע המקורי (חיים היימן). ביום 21/12/97 הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אולם בא כוח המשיבים הסכים לבסוף לצירוף היורשים על פי דין של הנתבע המקורי וכי המערערים יעתרו שוב לבית המשפט קמא לצירוף המשיבה מס' 1 כנתבעת בפני עצמה. על כן לא התקיים דיון בבקשה לגופו של עניין. 3. ביום 25/11/98 הגישו המערערים בקשה לצרף את הנתבעת שצירופה נתבקש בבקשה הקודמת כנתבעת בפני עצמה לבית המשפט קמא. ביום 11/01/99 החליט בית המשפט בשנית, לדחות בקשה זו, תוך חיוב המערערים בהוצאות. על בקשה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. שוב הסכים בא כוח המשיבים לצירוף ועל כל לא נדונה הבקשה בבית המשפט. 4. בישיבה שהתקיימה ביום 25/11/99 הסכימו הצדדים, לכאורה, כי פסק הדין יינתן על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט על סמך החומר בתיק ותצהירים שיוגשו על ידי בעלי הדין, ביחס לגוף ומהות התביעה. היה ובית המשפט יקבע, כי אין לחייב את הנתבע בכל סכום שהוא- יהא בכך משום דחיית התביעה ולא ימשכו ההליכים כנגד המשיבה מס' 1. לאחר מכן ישקלו הצדדים המשך צעדיהם כנגד המשיבה מס' 1 כחייבת עצמאית. להחלטה זו נתן בית המשפט תוקף של החלטה. לטענת בא כוח המערערים, בדיון אשר התקיים ביום 25/11/99, הודיע, כי הוא שומר על זכותו לחקור את המצהיר מטעם המשיבים על תצהירו. אולם בית המשפט סירב לאפשר למערערים לחקור את המשיב מס' 2 על תצהירו משום שלאור ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, כפי שבית המשפט פירשו, משהוגשו הסיכומים בתיק אין לקיים הליכי חקירת מצהירים בשלב זה. בהחלטתו מיום 23/12/99 ציין במפורש, כי משתוכרע השאלה בדבר חיובו של הנתבע המקורי (שנפטר) אפשר ויהיה מקום להיעתר לכך. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו, כי בקשת המערערים "...אינה ראויה, נגועה בשיהוי ונקוטה בדרך לא הולמת". על כך הוגשה בקשת רשות ערעור ושוב הסכים בא כוח המשיבים להצעת בית המשפט המחוזי, להתיר חקירה נגדית של המשיב מס' 2 ולכך שלאחר מכן, הצדדים יהיו רשאים להשלים את סיכומיהם. 5. ביום 07/03/00 יידע בא כוח המערערים את בית המשפט בדבר החלטת ערכאת הערעור, וביקש כי בית המשפט לא יקבע מועד להמשך הדיונים, מאחר והמערערים שוקלים אפשרות להגשת בקשה לפסילת השופט. ביום 28/03/00 ניתנה החלטה לפיה זומנו הצדדים לדיון ביום 09/04/00. בעקבות החלטה זו הודיע בא כוח המערערים כי לא יוכל להתייצב לדיון ביום זה מאחר והוא אמור להתייצב לדיון בבית המשפט העליון ביום זה. ביום 02/04/99 ניתנה החלטה של בית המשפט לפיה על המערערים לנמק מדוע לא ייקבע דיון על ליום 01/05/00. ביום 05/04/00 הודיע בא כוח המערערים לבית המשפט, כי המערערים החליטו להגיש בקשה לפסילת שופט וכי הנימוקים יוגשו על ליום 01/05/00. אולם בית המשפט לא דחה את מועד הדיון. בא כוח המערערים לא נכח בדיון. בית המשפט החליט כי אם יוברר, כי קיים אישור מסירה כדין לדיון ביום 09/04/00, אזי המערערים יחויבו בתשלום הוצאות הן למשיבים והן למדינה בגין בזבוז זמן שיפוטי. ביום 10/04/00 שלחו המערערים לבית המשפט תגובה בה שאלו מדוע לא נדחה מועד הדיון. 6. טענות המערערים בבקשתם לפסילת השופט היו, כי כמעט כל ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט בעניינם של המערערים, לעניין צירוף נתבעים, חקירה על תצהיר, ודחיית מועד הדיון וכן התעקשותו שהתיק יידון על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, היו מוטעות. כך בעיקר לאור העובדה שבא כוח המשיבים הסכים להן משהוגשה בקשת רשות ערעור. המערערים טענו, כי מדובר בסדרת החלטות כנגדם המצביעה על מגמתיות ברורה וחוסר אובייקטיביות קיצוני, אשר הוא כשלעצמו היווה חשש ממשי למשוא פנים. כן טענו המערערים, כי התבטאויותיו של בית המשפט בהחלטותיו מעידות על משוא פנים משום שהן חסרות בסיס. 7. בהחלטתו מיום 15/06/00 דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטה ציין השופט, כי בנסיבות המקרה אין חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערערים או כלפי בא כוחם. השופט מציין, כי אכן הקדיש זמן שיפוטי ניכר להביא את הצדדים להסדר דיוני לפיו ההליך יתקיים ויוכרע לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הסדר זה אף הושג ביום 25/11/99, אולם אין בכך עילה לפסלות. הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם באשר לסדר הדיון ולבקשתם ניתן להסכמה זו תוקף של החלטה. עוד מציין השופט, כי בא כוח המערערים לא ביקש בדיון לחקור את מי מנותני התצהירים, ודאי שלא הודיע, כי הוא שומר זכותו לכך. יתר על כן, חקירת המצהירים נוגדת לכאורה את שהוסכם בין הצדדים וכאמור להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה לבקשת הצדדים. לאחר שהוגשו תצהירי וסיכומי הצדדים נמסרה הודעה מבא כוח המבקשים, כי הוא מבקש לחקור את המשיב 2 על תצהירו. נוכח ההסכם ונוכח השלב בו היו מצויים הדיונים, לא מצא השופט להיעתר לבקשה אולם ציין במפורש, כי אפשר ויהיה מקום להיעתר לכך לאחר שתוכרע השאלה הראשונה העומדת על הפרק בתיק. בקשות רשות הערעור אשר הוגשו על החלטות אלו נסתיימו בכך שבא כוח המשיבים נתן הסכמתו על מנת לקצר ההליכים ולהתקדם בתיק. אשר לקביעת התיק לדיון ביום 09/04/00 השופט מציין, כי בא כוח המערערים מסר הודעה עובר לכך, כי הוא שוקל להגיש בקשת פסילה אך בפועל לא עשה כן בסמוך ולכן הורה על דיון המשך. אשר לבקשתם הנוספת בעניין מועד הדיון, ביקש השופט שיגישו נימוקים לבקשתם לעכב את התיק עד יום 01/05/00 אולם התגובה שהגישו הייתה "הודעה" שהועלתה לשופט ביום הדיון עצמו לאחר שהסתיים. לבסוף ציין השופט, כי ניהול ההליכים וההחלטות בתיק היה באופן ענייני לגופם של דברים מתוך מגמה לקיים הליך יעיל ולהכריע באופן צודק במחלוקות בין הצדדים. אין הוא סבור, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. 8. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בכתב הערעור חוזרים המערערים ומפנים לטענותיהם בבקשה וכן מוסיפים, כי בית המשפט אימץ את הפרשנות של המשיבים להסכם הדיוני בין הצדדים, ולכן סירב להתיר למערערים לחקור את המשיב מס' 2 על תצהירו. לטענתם הם הודיעו טרם מתן ההסכמה להסכם הדיוני, כי הם שומרים לעצמם זכות זו. עוד מוסיפים המערערים, כי אין שיהוי בבקשת הפסלות אשר הגישו משום שלאורך כל המשפט קיוו, כי המצב ישתפר אולם רק לאחר דחיית בקשתם לדחיית מועד דיון הבינו, כי אין מנוס אלא לבקש פסילת השופט. גם אשר להתבטאות השופט, כי בקשתם נגועה בשיהוי, טוענים המערערים, כי לא היה בידם מידע על מצבו הרפואי והכלכלי של הנתבע טרם בקשו הבקשה. עוד טוענים המערערים, כי לא הסכימו למתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, וכי גם בהחלטת הפסלות שב בית המשפט ומייחס להם הסכמה זו במסגרת ההחלטה מיום 25/11/99, הגם שלא הסכימו לכך. 9. המשיבים מתנגדים לבקשה. זאת משום שלטענתם אין חשש ממשי למשוא פנים. לטענתם המערערים הגישו בקשה זו כצעד טקטי בלבד על מנת להשהות ולעכב מתן פסק דין בתובענה כספית פשוטה בתכלית. לטענתם המערערים מנסים לשנות הסדר דיוני שהושג בהסכמת שני הצדדים ביום 25/11/99 לפיו ההכרעה בתיק תעשה על ידי בית המשפט לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. כל ההחלטות אשר נתנו בבקשות רשות הערעור שהוגשו על ידי המערערים נתנו בהסכמת הצדדים תוך ניסיון לזרז הליכים ולפשטם. בית המשפט המחוזי לא נכנס לעובי הקורה ולא דן בבקשות לגופן. טענה נוספת שמעלים המשיבים היא, כי המערערים השתהו בבקשת הפסלות. זאת משום שהמתינו מספר חודשים והגישו הבקשה רק משאמור היה השופט להכריע בתיק. עובדה זו עולה מכך שהמערערים טענו, כי ראוי שבית המשפט יפסול עצמו וכן הגישו הודעות על "כוונת התובעים לבקש את פסילתו של בית משפט נכבד זה" כבר בתאריכים: 27/12/99, 18/01/00, 05/04/00, 10/04/00. לבסוף טוענים המערערים, כי הערעור הוגש לאחר המועד הקבוע בתקנה 471ג' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, להגשת ערעור. 10. עיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים. נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. אשר לטענות הנוגעות להחלטות הביניים, שעיקרן צירופה של המשיבה מס' 1, חקירתו של המשיב מס' 2 וקביעת מועד הדיון, מבלי להביע עמדה באשר לנכונותן לגופן, החלטות אלו הן דיוניות באופיין ואין בהן בנסיבות העניין עילת פסלות. (ראו ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל, (טרם פורסם), ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נגד מנסור אדיב, (טרם פורסם), ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים, (טרם פורסם)). אף המערערים עצמם סברו כך, לכאורה, עת הגישו בקשות רשות ערעור על החלטות אלו. אכן, עולה מדברי המערערים, כי חשו אי נוחות מאופן בו מנוסחות ההחלטות האמורות, אולם המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי ואין די בתחושת המערערים, כי בית המשפט נוהג כלפיהם במשוא פנים. (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פד"י כט (2) 375). מאמציו של השופט במקרה שבפני, להביא הצדדים להסכים על מתן פסק דין על פי סעיף 79א' בודאי אינם עולים כדי פסילתו (ראו: רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' סמיר עבדל ראזק, פד"י מד (3) 750, 761; ע"א 5054/96 דחלה נ' הקרן הקיימת לישראל, (לא פורסם); ע"א 8191/99 שי אופיר ואח' נ' עו"ד בלומנפלד יונינה, (לא פורסם)). מעצם העובדה שהצד שכנגד הסכים לקבלת הערעורים, אין להסיק, כי החלטות השופט היו מוטעות ובוודאי שאין בכך ראייה על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. יצויין גם, כי מן החומר שבפני עולה, כי לא ניתנו החלטות בערעורים אלו, אלא דובר בהסכמה שבין הצדדים. כמו כן, עולה מהחומר שבפני, כי אכן השתהו המערערים בבקשתם לפסול את השופט. כל האירועים אשר הובילו את המערערים לטענתם לחוש, כי השופט נוהג כלפיהם במשוא פנים, התרחשו זמן רב טרם הגשת בקשת הפסלות. "טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" אשר אותו שומרים באמתחתו של מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נגד עמוס בן שלום יהודה, פד"י מה (3) 790). לאור נימוקים אלו, שוכנעתי, כי לא עולה בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים. ממילא, אין אני נדרש להכריע במחלוקת שבין הצדדים שבפני (והאמור בתגובת המערערים לתגובת המשיבים) לעניין האיחור הנטען בהגשת הערעור. הוא הדין לעניין המחלוקת בין הצדדים, אם אכן ניתנה הסכמה למתן פסק דין על דרך סעיף 79א' לחוק, אם לאו. אין אני צריך להכריע בעניין זה, שכן לא מצאתי בו עילה לפסילתו של היושב בדין. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח. שופטיםמשוא פניםפסלות שופט