החלטה 1. ביום 1.7.98 הגיש התובע, תביעה בגין נזקי גוף כנגד הנתבעות, כשלטענתו נפגע בעת עבודתו במבנה של הנתבעת 3 או במבנה שהנתבעת 3 החזיקה בו (להלן: "המחזיקה") וכן כנגד הנתבעת 1 המעבידה (להלן: "המעבידה"), המבוטחת אצל הנתבעת 2. התובע צירף לכתב תביעתו את החלטת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") שקבעה נכות צמיתה של 30% וכן חוות דעת מומחה מטעמו, אשר קובע נכות של 20% לצמיתות, תוך שהוא מציין כי יש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה ולהגדיל את הנכות ל30% לצמיתות. המחזיקה הכחישה הנטען כנגדה וטענה, כי לא מוטלת עליה כל אחריות תוך הכחשת התאונה. המעבידה הכחישה הנטען כנגדה וכן טענות נוספות ביחס לנטען על ידי התובע. המעבידה שלחה גם הודעת צד שלישי כנגד המחזיקה והמבטחת מטעמה. 2. הוגשו תצהירים ביחס לנסיבות התאונה על ידי הצדדים השונים וכן הוגשה אף חוות דעת רפואית מטעם הנתבעות, לפיה נקבעה דרגת נכות צמיתה של 10% בלבד. כמוכן, הוגשו תחשיבי נזק על בסיס נכות ממוצעת של 20% ולאחר מכן נשמעו חלק מהמצהירים, כל זאת בקשר לנושא האחריות. 3. בהחלטת בית המשפט מיום 30.3.99, צויין שלכאורה ניתן להסכים על נכות רפואית של 20%, אם תהיה לכך הסכמה. כן צויין: "לאור זאת נראה שככל הנראה התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל". ביום 3.5.99, נמסרה הודעה מטעם התובע, לפיה בהתאם להחלטת בית המשפט האמורה, מקובל על התובע, כי הנכות הרפואית הצמיתה הינה 20% וכן, כי מקובל על התובע "שהתביעה מבחינה אריתמטית "נבלעת" בתגמולי המל.ל.". יחד עם זאת, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בשעור 25% מנזקו. המחזיקה הודיעה לבית המשפט, כי אינה מוכנה להסכים לנכות של 20% תוך שהמחזיקה טוענת כי יש לדון ראשית בשאלת האחריות. המעבידה הסכימה בהודעתה, לנושא הנכות הצמיתה וכי אכן התביעה "נבלעת". 4. בהחלטת בית המשפט מיום 18.5.99, נקבע כי בשלב הראשון, יש לקבוע אם אכן קיימת אחריות של המחזיקה, תוך מתן הוראות להשלמת תצהירי עדות ראשית ביחס לכך. אולם, המחזיקה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו ובדיון בבית המשפט המחוזי מיום 2.1.00, צויין כדלקמן: "ב"כ הצדדים: כולנו מסכימים כי ההחלטה של בית המשפט מיום 14.5.99 תתבטל. ב"כ המשיב יהיה רשאי להוכיח את כל הנזקים ולרבות חזרה מהסכמתו לכך שהתביעה נבלעה מבלי שיש בכך הודאה של הצדדים האחרים לגבי הודאה זו. עו"ד שפרבר: אני אתנגד בבימ"ש השלום לחזרה מהודאה זו מאחר שהודאה זו ניתנה לפני ההחלטה נשוא הבר"ע וללא קשר איתה". בית המשפט נתן תוקף של החלטה לאמור. 5. בדיון שנערך לאחר מכן, ביקש ב"כ התובע לחזור בו מההודאה וכשהמחזיקה מבקשת לפצל את הדיון. התובע מפרט בטיעוניו את נימוקיו לענין חזרה מהודאה כאילו התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל כדלקמן: א. לאור עזיבתו של התובע את מקום עבודתו שהחל לעבוד בו לאחר התאונה, וזאת ביום 31.8.99 ואי יכולתו לעסוק בעבודה שיכול היה לעבוד, עולה שנגרמו ויגרמו לתובע הפסדי שכר גבוהים מעבר לאשר סבר בתחילה. ב. הן ההסכמה והן הבקשה עדיין במסגרת קדם משפט וכשבמקרה דנן מתקיימים התנאים לחזרה מהודייה. ג. מדובר בשינוי נסיבות אשר מניעת התובע מלחזור בו תגרום לו נזקים בלתי הפיכים. 6. המעבידה מתנגדת לכך ונימוקיה: א. ההודאה היתה ללא תנאי. ב. הוגשו טיעונים לענין הזכאות ל25% כטענת התובע בעקבות כך. ג. התובע מנסה לנצל את ההחלטה בבר"ע שאינה קשורה להחלטה זו וכי בדיון בפני בית המשפט הוא טוען כי הוא מבקש לחזור מההודאה מאחר והסכים בזמנו לאמור לשם זירוז ההליכים, אולם עתה לאור ההחלטה בבר"ע, אין מקום לזירוז. המעבידה טוענת, כי אין קשר בין הדברים מאחר ובכל מקרה היה על התובע להוכיח נזקיו על מנת "לזכות" ב25%. ד. מאז עזיבת העבודה הנטענת ב31.8.99-, היה סיפק בידו לטעון גילוי זה בהזדמנויות שונות ולא להמתין למעלה מחצי שנה. ה. יש להוכיח את הנטען ולא די בטיעון בלבד. ו. אמנם מדובר עדיין במסגרת קדם משפט, אולם לאחר שנשמעו חלק מהמצהירים והוגש חומר רב לבית המשפט. יתר על כן, אלמלא ההודאה לא היו נצרכים ההליכים שמאז ועד עתה לרבות ההחלטה שבעקבותיה נצרכה הבר"ע. 7. ב"כ המחזיקה אף הוא מתנגד לאמור ומצטרף לטיעוני המעבידה. כן נטען, למניעות מחזרה שכזו וכי לא חל שינוי מהותי המצדיק היעתרות למבוקש. בנוסף, גם לגופה של טענה, לכאורה לאור קביעת המל"ל מחד וקביעת המומחה מטעם הנתבעות מאידך, אכן התביעה נבלעת. 8. בכל הקשור לנטען על ידי המחזיקה, אין אני מבין פשר עמדתה לאור אשר צוטט לעיל מישיבת בית המשפט המחוזי. מההסכמה המפורטת בדברי "ב"כ הצדדים", עולה שהסכמה זו הינה בין המחזיקה לבין התובע ולא בכדי מצויין מפורשות בהסכמתם, כי מוסכם "כולנו מסכימים" כי התובע יוכל לחזור בו מהודאתו. כל זאת ללא הסתייגות ורק עו"ד שפרבר מטעם המעבידה התנגד לענין החזרה מההודייה. עולה שלכאורה, ההסכמה לקבלת הבר"ע קשורה גם בהסכמה של המחזיקה לחזרה מההודאה ועל כן אם מאן דהוא מנוע, הרי המחזיקה היא זו שמנועה מלטעון עתה כנגד החזרה של התובע מההודאה. 9. בענייננו, יש לבחון את הסוגיה בהתחשב בנסיבות כדלקמן: א. אכן יש ממש בדברי ב"כ התובע, כי ההסכמות בזמנו הן בקשר לשאלת הנכות והן בהקשר לשאלה שבנדון ניתנו על מנת לייעל ולזרז את ההליכים. לא בכדי אם אכן היה נקבע כי אין אחריות כלל למחזיקה, שוב הדיון היה מסתיים בכך. אם התביעה "נבלעת", הרי המעבידה לא היתה חבה במאומה, ואף ללא קביעת אחריותה גם המחזיקה לא היתה מחוייבת במאומה. אולם, לכאורה לאור ההסכמה שבין התובע למחזיקה, נפתח הפתח לתובע להוכחת כל הנטען על ידו לרבות חזרה מההודאה. במצב שכזה ולאור החלטת בית המשפט המחוזי, הרי יהא צורך לדון במכלול השאלות שבמחלוקת, הן ביחס לשאלת הנכות הרפואית והן ביחס לנושא האחריות בין כל הניצים כולם. דהיינו, העמדה הראשונית בכל הקשור לזירוז ההליכים, אינה קיימת עתה. ב. התובע צירף תצהיר ממנו עולה שאכן ביום 1.9.99 פירש מעבודתו עקב קשיים בעבודה פיזית, אולם אין בתצהירו לתמוך בעובדות אחרות המפורטות בטיעוני התובע שפורטו לעיל. לכאורה, לאור האמור בע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז (3) 156 ניתן לטעון כי לא התקיימו במקרה דנן הנסיבות המאפשרות חזרה מהודאה ובמיוחד שבענייננו מדובר בהודאה "עובדתית" אשר ניתנה בחלוף תקופה ממושכת יחסית מאז התאונה, וכשאין לכאורה בתצהיר התומך בטיעוני התובע משום הסבר ראוי ל"פגם בכריתה" המצדיק חזרה מהודאה. יתר על כן, בהחלטת בית המשפט מיום 30.3.99 צויין, כי אם אכן שכרו של התובע היה כמפורט בתחשיב הנזק מטעם המעבידה, אזי ככל הנראה התביעה נבלעת. לכאורה, נתוני יסוד אלו ניתנים היו לבירור טרם מתן ההודאה ועצם פיטוריו ממקום עבודה זה או אחר, אין בו כשלעצמו לשנות מכך. לאמור יש להוסיף כי אין בתצהיר כל פירוט לענין הדרישה לעבודה פיזית במקום עבודתו ממנו פוטר וכן אין בתצהיר כל אינדיקציה לקשר בין המגבלות הפיזיות והכשלון העסקי הנטען. בצדק, לכאורה, טוענת המעבידה, כי לא די בטענה על עובדה זו או אחרת אלא יש להוכיחה כדבעי. ג. לכאורה, יש ממש בטענה כי אלמלא הבר"ע, לא היה התובע עותר לחזרה מההודאה והדיון היה מתנהל לכאורה במסגרת היחסים בין התובע למחזיקה בלבד. ההוכחה לכך, שעד לדיון בבר"ע, משך חודשים רבים לאחר הפיטורין הנטענים, לא טרח התובע לפנות לביהמ"ש בבקשה לחזור בו מההודאה. יצויין, כי אם ניישם את ההלכות מדיני החוזים, הרי גם אם קיימת עילת ביטול בכל הקשור להסכם, יש להודיע על כך תוך זמן סביר. ד. מול כל האמור, עלינו לבחון גם את שאלת הנזק או שינוי מצב לרעה שנגרם למעבידה כתוצאה מההודאה לעומת החזרה ממנה. כל האמור במבחן אם לא ניתן לפצות את המעבידה מול הנטען על ידה. ראה בספרו של וינוגרד על "תקנות סדר הדין האזרחי", כרך א' בעמ' 280. בענייננו לכאורה, לא קיימת מניעות וכן לא נגרם נזק למעט אשר ניתן לפיצוי כספי. 10. לאור הפסיקה "המחמירה" בחזרה מהודיה, לכאורה אם היינו ניצבים בתביעה של התובע כנגד המעבידה בלבד, יתכן ואכן לא היה מקום לאפשר לתובע לחזור בו מהודאתו. אולם, במקרה דנן, תוצאה שכזו תגרום לאנומליה בהליך המשפטי. מחד, במסגרת היחסים שבין התובע למעבידה, תהא קיימת הודאה שתוצאתה כי התביעה "נבלעת" בתשלומי המל"ל, בעוד שבמסגרת היחסים שבין התובע למחזיקה, לא כן יהיו פני הדברים. דומני, שבנסיבות שכאלו, ובמיוחד שבפועל ההוכחות טרם החלו ולמעשה לא קיימת "מניעות" כלפי התובע מול המעבידה, מאחר וזאת לא שינתה מצבה לרעה על סמך ההסכמה, חרף טענותיה, הראויות לכשעצמן, של המעבידה, יש לאפשר לתובע לחזור בו מהודאתו. כמובן, שיש מקום לפצות את המעבידה בגין הצורך לנהל המשפט עתה באופן שונה. 11. לאמור יש להוסיף, שאכן מקובל עלי שההודאה שניתנה בזמנו, אמורה היתה לזרז ההליך המשפטי, אולם עתה בכל מקרה יזקקו להליך ללא "הזרוז". בנסיבות אלו, לא ייתפס התובע על הודאתו במסגרת קדם המשפט. 12. ב"כ הצדדים יודיעו לבית המשפט לא יאוחר מיום 25.9.00, זמן החקירה הנגדית המשוער של עדי ומומחי הצדדים האחרים (בכל הקשור לנושא האחריות). 13. לאור כל האמור, אני נעתר לבקשת התובע, אולם מחייבו לשלם לנתבעות 1 ו2- הוצאות בסך 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. תביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל