החלטה בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל על ידי המשיבה כנגד המבקשים. ההליכים והעובדות הצריכות לענייננו 1. חברת נבואני סלאח את סלים בניין ופיתוח בע"מ (להלן: "הקבלן הראשי") זכתה במכרז על פיו התקשרה בהסכם עם המועצה המקומית ירכא (להלן: "המזמינה") להקמת הבניין הרב תכליתי בירכא. הקבלן הראשי התקשר בהסכם עם המבקשים לביצוע העבודות, תמורת 90% מהסכומים המגיעים לו מהמזמינה. המבקשים התקשרו עם המשיבה ביום 4.8.97 בהסכם קבלנות משנה (להלן: "ההסכם") במסגרתו התחייבה המשיבה לבצע עבור המבקשים את עבודות האבן, השיש והגרניט בבניין הרב תכליתי. 2. לטענת המשיבה, המבקשים נותרו חייבים הסך של 652,064 ש"ח (קרן) בגין עבודות שביצעה ואושרו על ידי המפקח מטעם המזמינה, לפי חשבון חלקי שהוגש על ידה בחודש 9/98. המשיבה הגישה ביום 11.4.00 תביעה כספית בסדר דין מקוצר ובד בבד עתרה בב.ש.א. 2517/00 להטיל עיקול זמני עד לסך של 722,121 ש"ח על כספים המגיעים או שיגיעו למבקשים מהקבלן הראשי. באותו יום נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד וניתן צו עיקול כמבוקש. 3. צו העיקול נמסר למבקשים ביום 23.4.00 והמבקשים עתרו לביטולו ביום 19.6.2000 (ב.ש.א. 3569/00). ביני לביני ניתן כנגד המבקשים פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן. פסק הדין בוטל בהחלטת בית המשפט מיום 18.8.2000 (החלטת כב' השופט נאסר בב.ש.א. 2374/00). בעקבות ביטול פסק הדין, נערך אפוא דיון במעמד הצדדים, בבקשה לביטול העיקול. במהלך הדיון, ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה, אך הדבר לא נסתייע ולא נותר לי אלא להכריע בבקשה על סמך החומר שבפני ולאחר שהצדדים ויתרו על חקירת המצהירים. טענה מקדמית - צו העיקול פקע 4. המבקשים עתרו כי בית המשפט יצהיר על פקיעתו ובטלותו של צו העיקול, מבלי להדרש לגופא של בקשה, בשל איחור בהמצאת הצו. לטענתם, צו העיקול ניתן ביום 11.4.2000 ובגוף ההחלטה נאמר כי על המשיבה למסור העתק מצו העיקול במסירה אישית "תוך 7 ימים מהיום". צו העיקול הומצא למבקשים רק ביום 23.4.2000 (ראה אישורי המסירה שהוגשו על ידי המשיבה לתיק בית המשפט) ולכן, נוכח האיחור במסירת הצו, פקע העיקול. 5. המבקשים סמכו יתידותיהם על הוראת תקנה 373 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן : "התקנות") הקובעת כלהלן: 373 . צו העיקול יפקע באחת מאלה: (1) התובע לא הגיש לבית המשפט, תוך שבעה ימים לאחר מתן הצו או תוך מועד ארוך מזה שנקבע לפני תום שבעת הימים האמורים, את כל המסמכים הדרושים לשם המצאה לנתבע, ואם הורה בית המשפט על מסירה אישית - תוך 7 ימים מיום שהורה כך או תוך תקופה אחרת שקבע; המבקשים הפנו להחלטתו של כב' השופט גרשון בבית המשפט המחוזי בחיפה (האסמכתא לא הוגשה במלואה ועל כן איני יכול לאזכרה כראוי) שם הצהיר על פקיעת העיקול נוכח איחור בהמצאתו. וכך נאמר בספרו של זוסמן "סדר הדין האזרחי" (מהד. 7) עמ' 589 : "המועד של שבעה ימים הקבוע בתקנה 373 (1) ניתן אמנם להארכה, אך על פי התקנה האמורה אין להאריכו עוד אם עברו שבעת הימים. מכאן, שתובע החפץ לקבל מועד ארוך יותר, לא רק חייב לבקש את ההארכה לפני שעברו שבעת הימים, אלא עליו גם הדאגה לכך, שבית המשפט או הרשם ידונו בבקשתו ויפסקו בה בעוד מועד. לאחר תום שבעת הימים, אין בית המשפט מוסמך עוד להאריך, אף לא "מטעמים מיוחדים שיירשמו" בהם מדובר בתקנה 528 סיפא" לכאורה, הדין עם המבקשים. הצו ניתן ביום 11.4.2000 ומירוץ שבעת הימים מתחיל אפוא מיום 12.4.2000 לאור הוראת סעיף 10 (א) לחוק הפרשנות תשמ"א - 1981 הקובעת כי מקום בו נקבעה תקופה קצובה מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין. לכן, היה על המשיבה להמציא את הצו למבקשים ביום 19.4.2000 בעוד בפועל הומצא הצו ביום 23.4.2000, באיחור של ארבעה ימים. [ במאמר מוסגר אציין כי אם צו העיקול היה ניתן למחרת, ביום 12.4.200, הרי שהמועד להמצאתו היה מתחיל ביום 13.4.2000 ונדחה עד ליום 27.4.2000 מן הטעם שבתאריכים 20.4.2000 - 26.4.2000 חל חול המועד פסח ופגרת בתי המשפט, ולפי סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות אין להביא ימי מנוחה, פגרה או שבתון במניין אם הם הימים האחרונים שבתקופה ] . 6. אלא שבנסיבות דנן, נראה לי נכון וצודק להתחיל את מניין ספירת הימים לא ממועד מתן צו העיקול, אלא ממועד קבלת צו העיקול אצל המשיבה. לטענת ב"כ המשיבה - שלא נסתרה - הוא ניסה לברר ביום 13.4.2000 במזכירות בית המשפט, מה עלה בגורל הבקשה, אך התיק לא נמצא. רק ביום 20.4.2000 הגיע צו העיקול בדואר אל המשיבה. כאמור, ביום 11.4.2000 הוגשה בקשת העיקול וניתן הצו המבוקש. כאשר נתתי את צו העיקול יצאתי מנקודת הנחה כי המשיבה תקבל את הצו לידיה באותו יום, כמקובל וכנהוג במקומותינו, ועל פי הנחה זו הוריתי כי מניין הימים יתחיל "תוך שבעה ימים מהיום". אולם, משנבצר מהמשיבה לקבל לידיה את הצו, בשל נסיבות שאינן תלויות בה, יש להתחיל מירוץ שבעת הימים מיום קבלת הצו. 7. הרציונל העומד מאחורי תקנה 373 (1) הוא איזון אינטרסים בין התובע לנתבע. ככלל, צו עיקול ניתן במעמד צד אחד כמצוות תקנה 362 ובכך מגן המחוקק על אינטרס התובע כי העיקול יוטל על נכסי הנתבע ללא ידיעתו, על מנת למנוע הברחת הנכסים. מאידך, זכותו הבסיסית של הנתבע היא לדעת ישירות ובמהירות אודות ההליכים שננקטו כנגדו, על מנת לאפשר לו להתגונן ולנסות לבטל - ולמיצער, להמיר - את צו העיקול במהירות האפשרית, על מנת להקטין את נזקיו. 8. עיון זהיר בתקנה 373 (1) מעלה כי המחוקק לא קצב פרק זמן מנדטורי של שבעה ימים - מיום מתן צו העיקול - במהלכם על הנתבע להוודע אודות העיקול. התקנה קובעת ארבע חלופות והם : א. על התובע להמציא לבית המשפט תוך שבעה ימים מיום מתן הצו את המסמכים הדרושים לשם המצאה לנתבע כמצוות תקנה 363. לדוגמה, אם הצו ניתן ביום 1.1.2000 הרי שעל התובע להמציא את המסמכים עד ליום 9.1.2000 לתיק בית המשפט ורק אז ישלח בית המשפט לנתבע את צו העיקול על נספחיו. ממילא יחלפו למעלה משבעה ימים מיום מתן הצו, עד שהנתבע יקבל לידיו בפועל את צו העיקול על צרופותיו. ב. על התובע להמציא לבית המשפט תוך תקופה ארוכה יותר משבעה ימים מיום מתן הצו, את המסמכים הדרושים להמצאה לנתבע, אם כך נקבע בהחלטה. ג. על התובע להמציא את הצו והמסמכים הדרושים תוך שבעה ימים, אם הורה בית המשפט על מסירה אישית. ד. על התובע להמציא לנתבע במסירה אישית את הצו והמסמכים הדרושים תוך התקופה שקבע בית המשפט בהחלטתו, ואשר יכול ותהא קצרה או ארוכה יותר משבעה ימים. עיננו הרואות כי רק מקום בו הורה בית המשפט על מסירה אישית, מבלי לנקוב בפרק זמן מסויים, על צו העיקול להגיע בפועל לידי הנתבע תוך שבעה ימים מיום מתן הצו. מכאן, כי אין לראות את התקופה של שבעה ימים מיום מתן צו העיקול, כתקופה 'מקודשת' שאין בלתה, להמצאת מסמכי העיקול לנתבע. 9. ומהתם להכא. המשיבה קיבלה לידיה את צו העיקול רק ביום 20.4.2000 וממילא לא המציאה למחזיק את הצו לפני אותו מועד, ואיני רואה במה נפגעו המבקשים מהאיחור הלכאורי בהמצאת הצו אליהם. שהרי, בכל מקרה לא חלפו יותר מארבעה ימים מהיום בו הוטל העיקול בפועל, דהיינו עם המצאתו למחזיק, ולא נטען כי דבר הגשת בקשת העיקול נתפרסם ברבים לפני כן. מאחר וצו העיקול הומצא למשיבה רק ביום 20.4.2000 בנסיבות שלא היו בשליטתה, החלה מיכנית של הוראת תקנה 373 (1) על המקרה שלפנינו, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת המחוקק ועם הרציונל העומד מאחורי התקנה. אשר על כן, אני דוחה הטענה המיקדמית בדבר פקיעת העיקול. 10. בשולי הדברים, ועל מנת למנוע בעתיד מצבים מעין אלו, דומני כי טוב יעשה מתקין התקנות אם ירכך את הוראת תקנה 373 (1) בכך שיתן במפורש לבית המשפט שיקול דעת להאריך המועד מטעמים מיוחדים שיירשמו, גם בחלוף התקופה הנקובה בתקנה. 11. אם בטענות שבסדרי דין עסקינן, היה מקום לדחות על הסף את בקשת המבקשים לביטול העיקול - להבדיל מהבקשה להצהרה על פקיעתו - בשל האיחור בהגשתה. כאמור, צו העיקול הומצא למבקשים ביום 23.4.2000 אך הבקשה לביטול עיקול הוגשה רק ביום 19.6.2000 בניגוד להוראת תקנה 364 (א) הקובעת כי בקשת ביטול תוגש תוך 30 יום מיום המצאת צו העיקול. מאחר והטענה לא הועלתה על ידי המשיבה, לא אדרש לה, שמא הגיעו הצדדים להסדר דיוני ביניהם בדבר הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול העיקול. משסילקנו טענות של פרוזדור, נכנס לטרקלין ונבחן טענות המבקשים לגופן. אזכיר כי הצדדים וויתרו על חקירת המצהירים והסמיכו בית המשפט ליתן החלטתו על סמך המסמכים שהוצגו. התנאים למתן צו עיקול זמני - המסגרת הנורמטיבית 12. אקדים ואזכיר את ההלכה הידועה לפיה בקשה לביטול עיקול שניתן במעמד צד אחד, מביאה לשמיעת בקשת העיקול כאילו והעיקול לא ניתן מלכתחילה - ראה, לדוגמה, רע"א 8240/96 מרגלית נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד נא (3) 789. לא ארחיב במסגרת החלטה זו בנושא תקנה 360 ואזכיר בקצרה את שתי הדרישות העיקריות שעל מבקש העיקול לעמוד בהן: האחת - הבקשה צריכה להיתמך במסמך או בראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה, והשניה - אי מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. הפסיקה יצקה בשנים האחרונות תוכן חדש באיזון האינטרסים בין התובע לנתבע. 'הקלות הבלתי נסבלת' של העיקול הזמני, נתחלפה כיום בדרישה למשקל רב יותר של איכות הראיות התומכות בבקשת העיקול. כל זאת, נוכח עיגונה של זכות הקניין כזכות חוקתית מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לעניין זה, ראה רע"א 8240/96 הנ"ל ורע"א 5935/97 סיני נ. גלנץ פ"ד נב (1) 193. כן ראה החלטתי בת.א. 2847/97 (המ' 2551/97) תדמור חברה לבניין בע"מ נ. מועצה מקומית מעלות תרשיחא דינים שלום כרך י"ד 133. לאחר ששמתי דברים אלו נגד עיני, אבחן המקרה שבפנינו. נקדים ונבחן תחילה את רכיב ההכבדה, מן הטעם שבדיקת רכיב זה עשוייה לייתר את הדיון ברכיב של זכות לכאורה. שהרי, בהעדר הכבדה, אין הצדקה להטלת עיקול זמני, גם אם יעלה בידי המשיבה לעמוד ברכיב של ראיות לכאורה להוכחת התביעה. רכיב ההכבדה 13. על פי הלכות מרגליות וסיני הנ"ל, יכול מבקש ביטול העיקול לטעת ספק בצדקת התביעה או ברכיב ההכבדה אף מבלי להגיש תצהיר נגדי. במקרה שלפנינו, הוגש תצהיר נגדי ובו טענו המבקשים כי מצבם הכלכלי איתן ויציב ולא תהא למשיבה בעיה לגבות כל סכום מהם אם יחוייבו בכך (סעיף 11 לתצהיר המבקש). לצורך בקשה זו אצא מנקודת הנחה כי על המשיבה נטל השכנוע להוכיח כי קיים 'חשש סביר' כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לדעתי, המשיבה עמדה בנטל זה והמבקשים אף מנועים מלטעון אחרת. 14. המבקשים הציגו אישור רואה חשבון בדבר הכנסתם השנתית במהלך שנת 1998. אלא שמאז שנת 1998 ועד היום חל שינוי במצבם הכלכלי, בשל פרוייקט הבנייה נשוא תביעה זו. מהמסמכים שהוצגו, עולה כי המשיבה נקטה כנגד המבקשים הליכי הוצאה לפועל בגין שיק בסך של 50,000 ש"ח שחולל על ידם. במסגרת הליכי ביצוע השיק, נערכה ביום 17.10.99 חקירת יכולת למבקש, ושם טען כלהלן: "בימים האלה אני מובטל מעבודה. אני חי בקושי אני תקוע. אשתי לא עובדת . יש לי 5 ילדים כולם מתחת לגיל 18. מקבל קצבת ילדים סך של 2,000 ש"ח בערך. אני יכול לשלם סך של 200 ש"ח". בסופו של הליך, קבע ראש ההוצאה לפועל כי המבקש ישלם למשיבה הסך של 1,000 ש"ח בחודש, סכום שהמבקש לא עומד גם בו. נוכח דברים אלו, קשה להלום כי מצבו של המבקש השתפר פלאים תוך פחות משנה, כדי כך שהוא יכול לפרוע הסך של כ - 700,000 ש"ח ללא כל בעיות כדבריו. מה עוד, שלא דיווח להוצאה לפועל על השיפור הפתאומי במצבו הכלכלי ועד היום טרם סילק חובו למשיבה. למיצער, המבקשים מנועים מלטעון טענות סותרות בהליכים שונים. מקום בו העלה פלוני טענה בהליך מסוים, הוא מנוע מלטעון אחרת בהליך אחר - רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת בע"מ נ. ישראל פרידמן פ"ד נ (5) 418 והאסמכתאות שם. 15. לכך יש להוסיף כי המבקש פורע מדי חודש הסך של 22,000 ש"ח (!!!) במסגרת הסדר תשלום חוב לקבלן השלד בפרוייקט, לפי הסכם פשרה שנערך בת.א. 1484/99 שהתנהל בפני בבית משפט זה. זאת ועוד. הקושי הכלכלי אליו נקלעו המבקשים, שמא לא בטובתם, נבע מאי תשלום הכספים המגיעים לקבלן הראשי - וממנו למבקשים - על ידי המזמינה. נושא זה, אליו אתייחס בהמשך, נדון כיום בבית המשפט המחוזי בחיפה. בשלב זה, כל עוד לא תחוייב המזמינה בדין ולא תשלם לקבלן הראשי, שישלם בתורו למבקשים, נראה כי לא תפתר מצוקתם הכלכלית. העולה מן המקובץ, כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי ביטול צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. סיכויי התביעה - ראיות לכאורה 16. המבקשים שילמו עד עתה למשיבה הסך של כ - 1.7 מליון ש"ח בגין העבודות שבוצעו על ידה, מתוך סכום של כ - 14 מליון ש"ח שקיבלו מהקבלן הראשי. המשיבה תמכה תביעתה בחשבון חלקי שנערך על פי השיטה המצטברת ואושר על ידי המפקח מטעם המזמינה. מסמך זה, די בו כדי לתמוך בבקשה כמצוות תקנה 360. עם זאת, לאור סעיף 16 להסכם, הקובע קיזוז של 10% מכל חשבון חלקי שתגיש המשיבה, עד לאישור העבודה בחשבון הסופי, יש להפחית סכום העיקול לסך של 90% מסכום החשבון החלקי ולהעמידו על 586,857 ש"ח (קרן נכון לחודש 7/98). 17. הסכסוך שנתגלע בין הצדדים מקורו במחלוקת שבין המזמינה לקבלן הראשי. בחודש אוקטובר 1998, או בסמוך לכך, הפסיקה המזמינה את עבודתו של הקבלן הראשי בטענה כי המפקח מטעמה טעה או הוטעה או הטעה ואישר כמויות יתר במבנה, בכל סעיפי העבודות. המזמינה טענה כי כל עבודות האבן שבוצעו בבניין הרב-תכליתי עד להפסקת העבודה, מסתכמים בסך של כ - 1.5 מליון ש"ח. דהיינו, אם תתקבל טענת המזמינה, הרי שהמשיבה - כמו קבלני משנה אחרים באתר - כבר גבתה כספים ביתר, מעבר למגיע לה. כן טענה המזמינה, כי נתגלו ליקויים בעבודות קבלני המשנה, ובמיוחד בעבודת המשיבה, כדי כך שיש לפרק את כל עבודות האבן שבוצעו על ידה, מה שכרוך בעלות של כמעט מליון ש"ח. נוכח טענות אלו, הפסיקה המזמינה תשלומיה לקבלן הראשי, דרשה סילוקו מהאתר ופרסמה מכרז להשלמת העבודות. הקבלן הראשי הפסיק תשלומיו למבקשים ואלו לא שילמו למשיבה את החשבון החלקי האחרון, שכבר אושר כאמור על ידי המזמינה. 18. המבקשים הפנו לסעיף 15 להסכם בין הצדדים הקובע כי התשלום יבוצע לפי שוטף + 45 יום, אך בהמשך נאמר "בהתאם לחוזה והתשלומים עם המועצה המקומית בקיזוז 18%". לשיטתם, יש לפרש ההסכם כמתנה את התשלום עבור ביצוע העבודות בקבלת תשלום בפועל מהמזמינה. פירוש זה מוקשה משהו, בהעדר יחס חוזי בין המבקשים למזמינה. בכל מקרה, לטענת המשיבה, בסכום של 14 מליון ש"ח ששולם למבקשים - דרך הקבלן הראשי - נכלל כבר התשלום עבור החשבון החלקי האחרון שהוגש על ידם, אלא שהמבקשים עיכבו סכום זה תחת ידם ולא העבירו אותו למשיבה. צא וראה כי המבקשים עומדים כיום במצב מביך מבחינתם. מחד, הם ניצבים שכם אחד עם המשיבה ועם הקבלן הראשי כלפי המזמינה וטוענים כי המשיבה ביצעה כהלכה את עבודות האבן וכי החשבונות כבר נבדקו ואושרו על ידי המפקח מטעם המזמינה. מנגד, טוענים המבקשים כלפי המשיבה בהליך דכאן, כי העבודות לא בוצעו במלואן ולא באיכות הנדרשת, טענה העלולה לעמוד להם לרועץ בהליכים המתנהלים על ידי הקבלן הראשי מול המזמינה. 19. הקבלן הראשי הגיש תביעה כספית כנגד המזמינה ועתר לצו מניעה האוסר עליה לצאת במכרז להשלמת העבודות בבניין הרב תכליתי (ב.ש.א. 4093/00 בבית המשפט המחוזי בחיפה). במסגרת הליכים אלו, מינתה כב' השופטת וסרקרוג ביום 14.3.2000 את המהנדס פרופ' טצה, כמומחה מטעם בית המשפט, לבדיקת היקף העבודות שבוצעו בפרוייקט לרבות טיב העבודה, כמויות וכיו"ב. פרופ' טצה טרם נתן את חוות דעתו וזו תנתן ככל הנראה במהלך החודשים הקרובים. בנוסף, וכתנאי לביטול צו המניעה האוסר על המזמינה להמשיך בהליכי המכרז והשלמת העבודות בבנין הרב-תכליתי, חייב בית המשפט את המזמינה להפקיד בקופת בית המשפט הסך של 750,000 ש"ח בערבות בנקאית או במזומן, וסכום זה אכן הופקד, כפי שהוצהר על ידי ב"כ המבקשים במהלך הדיון. עיננו הרואות, כי סיכויי התביעה של המשיבה תלויים לכאורה בתוצאות תביעת הקבלן הראשי כנגד המזמינה. לכל החלטה של בית המשפט המחוזי יש השלכה על התביעה דכאן, באשר במסגרת החלטה זו ייקבע היקף עבודות האבן שבוצעו ואיכות ביצוע העבודות, לצורך התשלום לקבלן הראשי, במסגרת ההתחשבנות הכוללת בינו לבין המזמינה. בשלב זה, כל עוד לא ניתנה חוות דעתו של המומחה שהתמנה בהליך בבית המשפט המחוזי, לא נסתר אישורו של המהנדס מטעם המזמינה לחשבון החלקי שהגישה המשיבה. מכאן, כי התביעה שבפני נסמכת על מסמך המקים ראיה לכאורה לזכות המשיבה. 20. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שתוצאת התביעה דכאן קשורה באופן הדוק לתוצאת התביעה של הקבלן הראשי כנגד המזמינה. לכן, נראה לי נכון וצודק לאזן את האינטרסים בין הצדדים באופן הקושר בין שני ההליכים, על ידי המרה חלקית של העיקול כפי שיוסבר להלן. לא נעלם מעיני כי בקשה לביטול עיקול ובקשה להמרת עיקול הם שני הליכים שונים, אך בנסיבות שנוצרו נכון יהא לאחד בין השניים בבחינת "שמור וזכור בדיבור אחד", במסגרת איזון האינטרסים בין הצדדים. אקדים מילים מספר לעניין זה. איזון האנטרסים בין התובע לנתבע - שימוש בכלי הערובה והמרת העיקול 21. הראינו לעיל כי המשיבה עמדה בשני הפרמטרים הנדרשים למתן צו עיקול, קרי, ראיות לכאורה וחשש כי המשיבה לא תוכל להפרע מהמבקשים, אם לא יינתן צו העיקול. אלא שבכך לא סיימנו את הילוכנו. לטעמי, הרוח החדשה הנושבת בתקנות סדר הדין האזרחי, מחייבת לבדוק גם את הנזק שעלול להגרם לנתבע כתוצאה מהטלת העיקול. המקרה שלפנינו, מעוררת בעיה קשה הנובעת מכך שלשני הצדדים עלול להגרם נזק בלתי הדיר. מחד, המבקשים הצביעו על נזק כבד שנגרם וייגרם להם כתוצאה מהעיקול, באשר הכספים שעוקלו אצל הקבלן הראשי מכוח צו העיקול מיום 11.4.2000 - ואשר מקורם בפרוייקט אחר - מיועדים לתשלום חובות לקבלני משנה ולספקים. לטענתם, 'הקפאת' הסכום עד להכרעה בתביעה העיקרית, תביא לשרשרת של תביעות כנגדם. מנגד, הצביעה המשיבה על כך שאם לא יינתן העיקול המבוקש, קיים חשש מבוסס כי לא יהא באפשרותה לגבות את הסכום שייפסק, אם ייפסק, לזכותה. 22. במצב דברים זה, עומדים לרשות בית המשפט שני כלים בעזרתם ניתן לאזן בין האינטרסים הנוגדים בין הצדדים והם: הערובה והמרת העיקול. לנושא זה, ראה ד. שוורץ "סעדים זמניים - קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי" מחקרי משפט יג (תשנ"ז - 1996) 441, 452 - 457. מרכיב הערובה עשוי לרכך את הפגיעה בנתבע בכך שניתן להבטיח האינטרסים שלו בערובה הולמת שיפקיד התובע, ממנה יוכל להפרע את נזקיו, אם תדחה התביעה. ודוק: הטלת ערובה מכבידה לא מהווה תחליף לבדיקת הפרמטר של 'זכות לכאורה' ואינה מאזנת את נזקי הנתבע שלא על יסוד ראיות מהימנות - רע"א 5242/95 סיגנל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נ. דנבאר דינים עליון מ"ג 456. בחינת מרכיב הערובה תיעשה אפוא רק לאחר שהתובע צלח את שני הפרמטרים הנדרשים להטלת העיקול, קרי, ראיות לכאורה ורכיב ההכבדה. אלא שהשימוש במרכיב הערובה כאמצעי לאיזון אינטרסים בין הצדדים, לא מתאים לכל המצבים, והמקרה שבפנינו אך יוכיח. ב"כ המשיבה הודה בפה מלא במהלך הדיון כי אין באפשרות המשיבה להפקיד ערובה הולמת, מחמת הקשיים הכלכליים אליה נקלעה, לטענתה, בשל אי תשלום החשבון על ידי המבקשים. בנסיבות אלו, אם אשית על המשיבה ערובה מכבידה כתנאי להטלת העיקול, יהא בכך כדי לחסום דרכה לקבלת סעד אך בשל חוסר יכולת כלכלית. כידוע, נזהרים בתי המשפט מלהטיל על נתבע תנאים מכבידים למתן רשות להתגונן על מנת שלא לחסום דרכו של נתבע עני (לסיכום ההלכה, ראה ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ. בנק המזרחי פ"ד מה (3) 757, אם כי באותו מקרה אישר בית המשפט התנאת הרשות להתגונן בהפקדת סכום כסף, לאור קלישותן של טענות ההגנה). לעניין זה, אף הובעה הדעה כי ייתכן ויש להתחשב גם במצבו הכספי של הנתבע - ש. לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד" (תשנ"ט - 1999) עמ' 38. בדומה, שומא על בית המשפט להמנע מלחסום דרכו של תובע מלקבל סעד זמני המגיע לו בדין, אך ורק בשל חסרון כיס. נושא זה, קשור במישרין לזכות של נגישות לערכאות השיפוטיות (ע"א 3115/93 ראובן יעקב נ. מנהל מס שבח מקרקעין חיפה פ"ד נ (4) 549) ויש אף הגורסים כי הנגישות למערכת השיפוטית היא זכות יסוד הנגזרת כיום מזכות הקניין ( ש. לוין לעיל בעמ' 24 - 29). 23. המרכיב השני באמצעותו ניתן לאזן בין האינטרסים של הצדדים, הוא המרת העיקול. בנושא זה, דומני כי הגיעה העת לבחינה מחודשת של ההלכה הנוקשה המחייבת את הנתבע להמיר את העיקול בנכס שאינו נחות בערכו או בנזילותו מהנכס ש"נתפס" בעיקול - ראה, לדוגמה, ע"א 272/71 בן דוד נ. החברה לתפעול וניהול הימורי ספורט בע"מ פ"ד כו (2) 97, 103. חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו השפיע בכל הפרמטרים והרכיבים של העיקול הזמני. כיום, 'שם המשחק' בתחום סדר הדין האזרחי הוא איזון מהותי של אינטרסים המכחישים זה את זה, על מנת להבטיח דיון הוגן יעיל ושוויוני בתביעה ובהגנה, ומבלי להעמיד מכשולים לא ראויים בפני מי מהצדדים - ש. לוין, לעיל עמ' 103. על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הנוגדים גם בהתחשב בנזק שייגרם לנתבע, אם לא יתאפשר לו להמיר הנכס המעוקל, שהרי אין לתובע זכות קנויה לנכס מסוים דווקא. לכן, נראית לי הדעה כי יש מקום לגלות גמישות כלפי נתבע המציע נכס או ערובה חלופיים לנכס שעוקל, גם אם אלו ברמת נזילות ובאפשרות מימוש פחותים מאלו של הנכס שנתפס - ד. שוורץ לעיל עמ' 457 וכן ד. שוורץ "מגמות התפתחות בסדר דין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ו) 451, עמ' 455 ועמ' 462. על רקע דברים אלו, נראה לי צודק ונכון במקרה שלפנינו, להמיר את העיקול באופן חלקי כמפורט להלן. הסעד האופרטיבי 24. אני מעמיד סכום העיקול על הסך של 586,857 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין לפי מדד ספטמבר 1998 (ראה סעיף 16 להחלטה לעיל). אני מותיר העיקול שהוטל ביום 11.4.2000 על כנו, עד לסכום של 200,000 ש"ח. יתרת סכום העיקול מוטלת בזה על כל כספים שיגיעו בעתיד למבקשים מהקבלן הראשי, על פי ההסכם ביניהם לביצוע העבודות בבניין הרב-תכליתי בירכא. כל זאת, בכפוף לסכום שייקבע עבור העבודות שביצעה המשיבה, בהליך המתנהל כיום בבית המשפט המחוזי בחיפה בין המזמינה לקבלן הראשי, או בכל הליך אחר המתנהל או שיתנהל בין הקבלן הראשי למזמינה או בין הקבלן הראשי למבקשים. המשיבה תפקיד ערבות צד ג' של שני ערבים, בנוסח המקובל, להבטחת נזקיהם של המבקשים אם תדחה תביעתה, וזאת תוך שבעה ימים מיום קבלת החלטה זו, שאם לא כן, יפקע צו העיקול. כל צד יהא רשאי לחזור ולפנות לבית המשפט בכל עת עם שינוי הנסיבות, לרבות, החלטה של בית המשפט המחוזי או קבלת חוות דעתו של פרופ' טצה. הערות לפני סיום 25. לא נעלם מעיני כי המרתי חלק מהעיקול המקורי, בזכות עתידית ומותנית, שערכה כ'בטוחה' אינו שווה ערך לכספים שנתפסו מכוח צו העיקול המקורי. כך, עלול להווצר מצב בו ייקבע על ידי בית המשפט המחוזי - או בכל הליך אחר שיתנהל בין הקבלן הראשי למזמינה - כי המשיבה ביצעה את עבודות האבן בהיקף ובאיכות המזכים אותה בתשלום לפי תביעתה, אך למרות זאת, לא תחוייב המזמינה לשלם לקבלן הראשי בשל סעיפים אחרים בחשבון הכולל, ובשל כך לא יהיו המבקשים זכאים בתורם לקבל כספים מהקבלן הראשי והעיקול לא 'יתפוס'. עם זאת, בהתחשב בכלל האינטרסים הנוגדים של הצדדים ובנזק הגדול העלול להגרם למבקשים אם תדחה התביעה בסופו של יום, מבלי שיוכלו להפרע נזקם מהמשיבה, דומני כי זו התוצאה האופטימלית של איזון האינטרסים בין הצדדים. מה עוד שקיים קשר הדוק בין ההליך דכאן להליך המתנהל בין הקבלן הראשי כנגד המזמינה. 26. המבקשים טענו כי כל החלטה שתתקבל ביחסים בין המזמינה לקבלן הראשי "תחייב את כל הצדדים, לרבות המשיבה, ותהיה תקפה כלפי כולי עלמא, שכן היא אמורה לשקף את העבודות שבוצעו בפועל במבנה, לרבות טיבן". ברם, במישור המשפטי, אין בהליך בין הקבלן הראשי למזמינה, כדי להוות מעשה בית דין בהליך המתנהל בין המבקשים למשיבה. כתוצאה מכך, עלול להווצר מצב בו שתי ערכאות תגענה לתוצאה סותרת באותו עניין. על מנת למנוע תוצאה זו, טוב יעשו הצדדים אם יבקשו להצטרף כצד להליך בבית המשפט המחוזי, ולמיצער, אם יגיעו להגיע להסדר דיוני לפיו תחייב קביעת המומחה שהתמנה בבית המשפט המחוזי, גם בהליכים ביניהם. הוצאות בקשה זו בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. יחולו בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי. עיקול זמניעיקול