החלטה 1. בפני בקשת רשות להתגונן, שהגיש מר איגור חודוס (להלן: המבקש), כנגד תביעה בסדר דין מקוצר, שהוגשה נגדו על ידי בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: המשיב), לתשלום יתרת חובו של המבקש לבנק. 2. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, וביקש ליתן לו רשות להתגונן מהטעמים הבאים: א. תקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות ) סותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), ולכן יש לקבוע שהיא הותקנה ללא סמכות ובטלה מעיקרה. משכך המצב, הרי שלמבקש זכות בדין להגיש את כתב הגנתו כבתביעה רגילה. ב. לחלופין, לאור עקרונות חוק היסוד, יש לפרש את תקנה 204 באופן המתיר רשות להתגונן לכל מי שמעלה טענת הגנה מוכרת ויהא משקלה דחוק ככל שיהיה. ג. המשיב סרב להציג פירוט חוב ו/או מסמכים חיוניים אחרים הדרושים למבקש לשם התגוננות מפני התביעה. ד. המשיב הגיש את התביעה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, כיוון שהמבקש הביע את נכונותו לפרוע את החוב עוד לפני הגשת התביעה. לאחר שעיינתי בתיק וקראתי את סיכומי הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. תקנות סדר הדין וחוק היסוד 3. דינה של הטענה, באשר לבטלותה של תקנה 204 בשל התקנתה בחוסר סמכות בהיותה סותרת חוק יסוד, להידחות על הסף. סעיף 10 לחוק היסוד קובע: “ אין בחוק יסוד זה לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". כיוון שתקנה 204 לתקנות הותקנה לפני חקיקתו של חוק היסוד ולפני כניסתו לתוקף, אין בהוראת חוק היסוד כדי לפגוע בתוקפה. 4. גם לו היתה תחולה לחוק היסוד לעניין תקנה 204 הנ"ל, לא היה מקום לקבוע באופן גורף, כטענת ב"כ המבקש בהסתמכו על חוק היסוד, כי כל טענה, דחוקה ככל שתהיה, שמעלה נתבע בהליך סדר דין מקוצר, תקנה לנתבע רשות להתגונן. מטרתו של מתקין תקנות סדר הדין האזרחי להבטיח במסגרת תקנות אלה, בין היתר, ניהול המשפט בצורה יעילה, מלאה, הוגנת ושיוויונית תוך מניעת התדיינות אקדמית חסרת תועלת, סחבת ובזבוז זמן שיפוטי (א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה חמישית מעודכנת - 1999, עמ' 2 [להלן: גורן]). מטרתו של סדר הדין המקוצר, בפרט באותם מקרים מיוחדים, שהוגדרו בתקנה 202 לתקנות, למנוע דיון סרק, אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין כל סיכוי לנתבע להצליח בהגנתו (ראה ד"ר יואל זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית 1995, עמ' 675 בסעיף 534 [להלן: זוסמן]; גורן עמ' 290). הליך סדר הדין המקוצר משקף איזון בין התובע מצד אחד לבין הנתבע מצד שני. למשל, בהתאם לתקנה 202 לתקנות, חייב התובע שתהא תביעתו מבוססת על ראיה בכתב. מנגד חייב הנתבע לאמת את הגנתו בתצהיר, ודי שיראה הגנה לכאורה ולא כיצד תוכח הגנתו. אין בית המשפט שוקל בשלב הבקשה לרשות להתגונן שיקולי מהימנות, וכמו כן יכול המצהיר בבקשת רשות להתגונן להצהיר לפי מיטב הידיעה והאמונה ולטעון טענה בע"פ, שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב, דברים האסורים במשפט גופו. אכן, עם חקיקת חוק היסוד עלינו לבצע איזון אינטרסים מחודש של סדרי הדין ולפרש הוראת דין קיימת ברוח חוקי היסוד (ראה רע"א 8420/96 דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 799ו'), אולם יש לזכור, כי נקודת המבט בכל הנוגע לאיזון המחודש חייבת להיות של שני הצדדים, שכן הגנת זכותו של הנתבע היא פגיעה בזכותו של התובע ולהיפך. בכל הנוגע לסד"מ איזון ראוי בין זכויות הצדדים טבוע זה מכבר בתקנות עצמן ובהלכה הפסוקה. היטיב לתאר זאת ד"ר שלמה לוין בסיפרו "תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד", תשנ"ט1999-, עמ' 38 בסעיף 44 (להלן: ש. לוין): " אין ספק בדבר שהתניית זכותו של הנתבע להתגונן מפני תובענה שהוגשה נגדו במתן רשות פוגעת בזכות הקנין שלו והשאלה היא אך אם ההסדר האמור 'נועד לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הנדרש', כאמור בסעיף 8 לחוק היסוד. הרעיון העומד בבסיסו של ההסדר שבפרק ט"ז לתקנות מבוסס על נסיון החיים, המלמד שברוב המקרים שבהם חל ההסדר האמור, ידו של התובע היא על העליונה ולפיכך שומה על הנתבע להראות, לכאורה, שעניינו יוצא מן הכלל. הרעיון האמור עשוי להצדיק את קיומו של ההסדר ובלבד שבנסיבות הקונקרטיות של המקרה לא תועמד לפני הנתבע משוכה גבוהה מדי, וההלכה הקיימת אמנם מאשרת גישה זו; שהרי לפיה תינתן לנתבע רשות להתגונן בקלות רבה אם העלה עילת הגנה ואין מביאים לענין זה בחשבון שיקולי מהימנות או את מידת ההוכחה של הטענה". תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט 5. לטענת המבקש, יש ליתן לו רשות להתגונן כנגד התביעה, באשר התביעה הוגשה על ידי המשיב שלא בתום לב ותוך שימוש לרעה בזכות. לגרסת המבקש, שהובאה בתצהירו ובמכתבים שצרף אליו, היה מוכן בטרם הגשת התביעה למכור את דירתו על מנת לכסות את החוב, הודיע על כך למשיב וביקש מהמשיב במכתב (נספח ב' לתצהירו של המבקש), להימנע מלנקוט בהליכים משפטיים במשך חודשיים לערך עד למכירת הדירה. המשיב סרב להעתר לבקשה כמות שהיא, והתנה הסכמתו לבקשה בהמצאת בטוחה מתאימה ובהודאה של המבקש בשיעור החוב (נספח ד' לתצהיר המבקש). בסופו של דבר הגיש המשיב את התביעה הנוכחית כנגד המבקש. לטענת המבקש, יש בהגשת התביעה בנסיבות אלה הגשת תביעה שלא בתום לב ותוך שימוש לרעה בזכות, שיש בה כשלעצמה כדי להעניק למבקש רשות להתגונן. אין דעתי כדעתו של המבקש. סבורתני, שבנסיבות דנן, צדק המשיב בהעמדת התנאים שהעמיד כתנאי למתן האורכה, ומשלא קויימו התנאים, נראה שפעל כדין בכך שהגיש התביעה לתשלום החוב. עצם הגשת התביעה לתשלום החוב בנסיבות מקרה זה אינה הופכת את המשיב למי שפעל בחוסר תום לב. אין להגביל באמצעות דוקטרינת שימוש לרעה בזכות, את האפשרות של אדם לממש את הכוח, שניתן לו למימוש זכות המגיעה לו על פי דין או הסכם, אלא בנסיבות מיוחדות (ראה גבריאלה שלו, "דיני חוזים" מהדורה שניה עמ' 63). הגשת תובענה היא דרך אכיפה לגיטימית [ראה ש. לוין עמ' 4 סעיף 5 ועמ' 25 סעיפים 30-31; ד. פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' מהדורה שניה עמ' 983; ע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב - קואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 546; ע"א 181/93 חיים גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ פ"ד מח(4) 463, 477ב'; דברי השופט גולדברג בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 590 מול פסקה ו', וכן דברי השופט חשין שם בעמ' 629 מול האות ב'). לאור האמור לעיל הנני דוחה את טענת המבקש, שיש לתת לו רשות להתגונן מהטעם שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט. אי מסירת פירוט ואי הצגת מסמכים חיוניים 6. בתצהיר, שצרף לבקשתו, הצהיר המבקש, כי במסמכים שצרף המשיב לכתב התביעה אין די פירוט, אשר מאפשר לו להכין את הגנתו, וכי מסיבה זו הוא זכאי לקבלת רשות להתגונן גורפת. בהמשך לטענה זו, הגיעו הצדדים בתאריך 22.12.98 להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו המשיב ימסור למבקש את דפי תנועות הכספים בחשבון העו"ש הנ"ל וכן את לוח הסילוקין של ההלוואה שניתנה בחשבון. עוד סוכם, כי על סמך מסמכים אלה שינתנו למבקש, יוכל המבקש לתקן את בקשת הרשות להתגונן אם יחפוץ. המסמכים שהוסכם שימסרו למבקש אכן הועברו למבקש. המבקש אינו טוען, שלא קיבל את מלוא המסמכים, שהוסכם ב22.12.98- שיקבל, אלא שלטענתו במסמכים אלה עדיין אין כדי לתת תמונה מלאה לגבי אופן התגבשות החוב, ולכן יש ליתן לו רשות להתגונן. התנהלה בין ב"כ המבקש לב"כ המשיב התכתבות ממושכת, שבסופה הוגשה על ידי המבקש בקשה להגיש תצהיר משלים. דנתי בבקשה והחלטתי ביום 31.1.00, שלא להתיר קבלת תצהיר משלים. החלטתי על נימוקיה מדברים בעדם. אני קובעת, כי לאחר שביום 22.12.98 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, ולאחר שכל המסמכים עליהם הוסכם סופקו למבקש, המבקש מנוע מלהעלות מחדש כטענת הגנה את הטענה שלא הומצאו לו מסמכים חיוניים כדי שיוכל להגיש בקשת רשות להגן מפורטת. 7. חוץ מטענת ההגנה הנ"ל, לפיה לא הומצאו למבקש מסמכים חיוניים לצורך הכנת הגנתו, אותה כאמור מנוע כיום המבקש להעלות, לא מצאתי בתצהיר המבקש טענת הגנה ראויה כלשהי. למרות שניתנה למבקש האפשרות להגיש בקשת רשות להגן מתוקנת, לאחר קבלת המסמכים החדשים מהמשיב, לא ניצל המבקש הזדמנות זו ודינה של בקשתו להידחות. אין לומר, כי במקרה דנן לא היה למבקש יומו בבית המשפט. דרכו של המבקש מן הפרוזדור הדיוני אל הטרקלין המהותי היתה פתוחה בפניו וכל שהיה עליו לעשות הוא להראות, כי עניינו ראוי לכאורה לבירורו של הדין המהותי. למבקש סופקו המסמכים, אותם ביקש מהמשיבה ועליהם הוסכם בין הצדדים, והיתה לו אפשרות, לו רצה בכך, להגיש בקשת רשות מתוקנת לבית המשפט. המבקש בחר שלא לעשות כן, ותחת זאת העדיף לדרוש מהמשיב מסמכים נוספים, כך נשאר המבקש בפרוזדור הדיוני וכשל להראות כי עניינו מצריך דיון מעבר לבקשת הרשות להתגונן. 8. לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן. המשיב זכאי לפסק דין בהתאם לכתב התביעה, כשמסכום התביעה יופחתו תשלומים, שנפרעו על חשבון החוב לאחר הגשת כתב התביעה (אם אכן בוצעו תשלומים כאלה). אני מחייבת את המשיב להגיש לבית המשפט עד לא יאוחר מיום 10.9.00 תצהיר חתום על ידי מנהל סניף רמת גן של המשיב, שבו יפרט את הסכומים, שנתקבלו לאחר הגשת התביעה לחשבון התובע, מועדי כניסת הכספים ויתרת החוב נכון למועד הגשת התצהיר. בהתאם לכך ינתן פס"ד ותחתם פסיקתא. אני מחייבת את המבקש בהוצאות הליך זה בסך 2,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. תקסד"א 1984 (הישנות)