להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בביצוע גרידה: 1. התובעת, ילידת 1961, נישאה בגיל צעיר ביותר, ובהיותה בת 17 שנה כבר היתה לאם. 2. בהמשך נולדו לה ולבעלה עוד ארבעה ילדים, האחרון בהם בשנת 1989. 3. התובעת ובעלה לא השתמשו באמצעי המניעה המקובלים כדי למנוע הריון ובשל כך היו לה עוד 5 הפלות (לדבריה - 3 מהן הפלות מלאכותיות). התובעת היתה, איפוא, 10 פעמים בהריון. 4. ביום 6.3.91 ביצעה התובעת בדיקת שתן להריון, גילתה כי היא בהריון, פנתה לוועדה להפסקת הריון בשל מצבה הסוציאלי, וקיבלה את אישור הוועדה להפסקת ההריון. לטענתה, פנייתה זו נעשתה בעצה אחת עם בעלה, כששניהם החליטו שעדיף להם להמתין מספר שנים ללידת ילד נוסף. 5. התובעת התקבלה ביום 17.3.91 לבית חולים הקריה בתל-אביב לביצוע הפסקת ההריון. 6. במהלך ביצוע הגרידה - נוצר נקב ברחם, שאותר על-ידי לפרוסקופיה. 7. במהלך אשפוז לאחר הגרידה - התלוננה התובעת על כאבי בטן, אולם הרופאים אמרו כי הכאב אופייני לפרוצדורה שעברה. 8. התובעת הושארה 3 ימים לביקורת בבית החולים ושוחררה לביתה עם הוראות לנטילת אנטיביוטיקה ומנוחה. 9. תשעה ימים לאחר ביצוע הגרידה - התקבלה התובעת שוב לבי"ח הקריה כשהיא סובלת מחום גבוה, כאבים חריפים בבטן התחתונה ודלקת חריפה. בבדיקתה נמצא כי היא סובלת מאבצס גדול בבטן. היא קיבלה תרופות אנטיביוטיות שלא הועילו לה, ולאחר 3 ימים - נותחה. 10. עם פתיחת הבטן בניתוח נמצא כי היא לוקה בדלקת חריפה בדופן הרקטום הקדמי, ונצפו הדבקויות קשות בין החצוצרה והשחלות . נוכח ממצאים אלה החליטו הרופאים לבצע לה כריתת רחם וטפולותיה, דהיינו - חצוצרות ושחלות. לאחר מכן בוצעה קולוסטומיה להובלת הצואה דרך פתח חיצוני בבטן כדי לאפשר למעי - בו היה האבצס - להבריא. לאחר כחודש אושפזה התובעת שוב לצורך סגירת המעי. 11. ביום 19.4.91 אושפזה התובעת שוב בבי"ח איכילוב בשל דלקת בדופן הבטן, נוקזה מוגלה, ושוחררה לאחר 3 ימים עם הוראה לנטילת אנטיביוטיקה. 12. התובעת הגישה ביום 26.5.95 תביעה נגד מדינת ישראל - הבעלים של בי"ח הקריה - בטענה כי בית החולים התרשל בביצוע הגרידה, והרופא שביצע את הגרידה - ניקב לא רק את הרחם אלא גם את החלחולת, (הרקטום), דבר שגרם לדלקת שגררה בעקבותיה את הוצאת כל אברי הרבייה של התובעת וגרם לה לנכות צמיתה של 100%, מהם 50% בתחום הגניקולוגי, 20% בתחום הפנימי (מעיים) ו- 30% בתחום הנפשי. 13. התובעת טענה בתביעתה כי נכנסה לבית החולים לביצוע הפלה פשוטה לכאורה, ויצאה ממנו שבר כלי, ויש להפעיל במקרה זה את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". 14. התובעת צרפה לכתב תביעתה חוות דעת של הגניקולוג ד"ר גרשון זוסמנוביץ ז"ל, שנכתבה על ידיו, אך לא הספיק לחתום עליה - ונפטר. 15. התובעת לא צרפה לתביעתה חוות דעת של מומחה פנימאי ואף לא של מומחה בתחום הפסיכיאטרייה. 16. מאחר שהנתבעת לא היתה מוכנה לקבל חוות דעת גניקולוגית בלתי חתומה, של רופא שלא ניתן לחקרו - היה על התובעת להמציא חוות דעת גניקולוגית חדשה, אולם היא עשתה כן רק ביום 15.9.98, ועל כן לא ניתן היה להתקדם בתיק עד אותו מועד. 17. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי אינה מכחישה שבמהלך הגרידה קרתה פרפורציה (נקב), שהיא סיבוך מוכר, ידוע, ואפשרי בכל גרידה, ואין בה כדי להעיד על מהלך רפואי לא תקין. 18. כדי לוודא שאין נזקים לאברי הבטן בעקבות אותה פרפורציה - בוצעו לפרוסקופיה וכן ביקורת חלל הרחם. בבדיקות נראה נקב לא מדמם באזור הפונדוס, ולא נצפו נזקים כלשהם לאברי הבטן. 19. התובעת טופלה באנטיביוטיקה, ולאחר שמצבה היה טוב - שוחררה לביתה. 20. הנתבעת טוענת כי התובעת נבדקה כנדרש במהלך כל אשפוזה בבית החולים, בדיקת הבטן שלה הראתה בטן רכה ולא רגישה, ועם שחרורה היתה מידת חומה - תקינה לחלוטין. 21. בבדיקתה ביום 26.3.91 נמצא מאחורי הרחם גוש רגיש שאובחן כאבצס, וניתן לה טיפול אנטיביוטי מסיבי. לאחר מכן הוחלט על ניתוח אקספלורטיבי במטרה לנקז את המוגלה. בניתוח נמצא כיס מוגלה סגור בין הרקטום לרחם (שק הדוגלס), עם תגובה דלקתית קשה של כל אברי האגן . לאור המצב הכללי - בוצעה כריתת רחם מלאה. 22. הנתבעת טוענת כי אין קשר בין התופעות שנמצאו בתובעת והובילו לכריתת רחם מלאה - לבין הגרידה או הסיבוכים שנבעו ממנה. 23. הנתבעת טוענת כי ביצוע הפלה כרוך מטבעו בסיכונים רבים, שהתממשו במקרה של התובעת, אך אין בכך כדי ללמד על התרשלות, מה גם שלטענתה לא היתה התרשלות במקרה הנדון, והטיפול הרפואי בתובעת היה בהתאם לשיטה מקובלת, מוכרת, ונוהגת בעולם הרפואה. 24. כן טוענת הנתבעת כי לא התקיימו במקרה זה התנאים המעבירים את נטל הראייה על כתפיה. 25. קראתי בתשומת לב רבה את חוות הדעת הרפואיות, את תצהירי התובעת וד"ר ישמחוביץ, ואת עדויות כל העדים, ובשל החשיבות הרבה שאני מייחסת להם, ריכזתי אותם לצורך נוחיות הקריאה - בנספח לפסק דין זה. 26. הפסקת ההריון לתובעת בוצעה לפי בקשתה, לאחר 5 לידות ו- 5 הפלות, בהיותה בת 30 שנה, ומן הטעם שהתובעת ובעלה בחרו בשיטה של הפלות מלאכותיות כאמצעי לפיקוח על הילודה אצלם, במקום בשיטות מקובלות אחרות. 27. הפלה מלאכותית מבוצעת בהרדמה מלאה - כאשר בכל הרדמה מלאה קיים סיכון, ואין ספק כי בשלב כלשהו במהלך כל ההפלות המלאכותיות שעברה התובעת (אם לא בכולן) - מישהו הסביר לה עובדה זו. 28. הפלה מלאכותית היא פרוצדורה ניתוחית, אשר לכאורה נחשבת כ"פשוטה", אלא שהיא אולי הפרוצדורה הניתוחית היחידה, או בין היחידות - המבוצעת כאשר המנתח איננו רואה את אשר הוא עושה, ופועל על סמך נסיון ותחושה בלבד. לא ייפלא, איפוא, שגם ללא כל רשלנות, ב- 3-5 פרומיל מהמקרים - נגרם נקב לרחם. זהו סיכון ידוע, שמן הסתם הוסבר לתובעת במהלך אחת מן ההפלות המלאכותיות שעברה (אם לא בכולן). 29. סיבוך ידוע ומוכר נוסף בהפלה מלאכותית הוא דלקות שקורות עקב החדרת מכשירים דרך צוואר הרחם לרחם, תוך ניקוי תוכן הרחם. פרופ' כספי העיד כי שיעור הדלקות בהפלות מלאכותיות מגיע ל- 3%, והן מהוות את הסיבה העיקרית לעקרות אשה שעברה הפלה מלאכותית - בשל סתימת החצוצרות. סביר להניח כי גם מידע זה הועבר לתובעת בשלב כלשהו של ההפלות המלאכותיות שעברה (אם לא בכולן). 30. אין בכל הסיבוכים האפשריים הנזכרים כדי למנוע ביצוע הפלות מלאכותיות, אלא שכל אשה המבקשת לבצע הפלה מלאכותית, כולל התובעת - צריכה להביא בחשבון אפשרות של סיבוכים עתידיים שאינם קשורים לרשלנות רפואית כלל ועיקר. 31. התובעת עברה במקרה הנדון הפלה מלאכותית בדרך המקובלת - תוך הרדמה מלאה ובשימוש של מרחיבים ע"ש הגר. תוך ביצוע הרחבת צוואר הרחם הסתבר למנתח - ד"ר ישמחוביץ - כי צוואר הרחם שלה סטנוטי (עם היצרות). בשלב הזה ניתן היה להפסיק לחלוטין את ביצוע ההפלה, או להמשיך בה, אך לא ניתן היה באותו שלב להשתמש בלמינרה (אצה סופחת נוזלים) שהרי לזו לוקח שעות רבות להרחיב את צוואר הרחם, ולא ניתן היה להשאיר את התובעת בהרדמה מלאה במשך שעות. יתר על כן, כפי שהעידו פרופ' כספי וד"ר ישמחוביץ - גם הכנסת למינרה בצוואר רחם בעל היצרות - יכול לגרום לנקב. אי לזאת לא ניתן לראות רשלנות בכך שהמנתח המשיך בהפלה המלאכותית כפי שעשה. 32. תוך כדי ביצוע ההפלה המלאכותית, שנעשתה במכשיר קהה, חש ד"ר ישמחוביץ שגרם לנקב ברחם. בשלב זה הפסיק את הפעולה, הכניס לפרוסקופ, סקר את הרחם וחלל הבטן, גילה את הנקב ברחם שלא דימם בצורה אקטיבית, גילה דם בשק הדוגלס (המקום הנמוך ביותר - לשם התנקז הדם), שאב משם 100 סמ"ק של דם, ולאחר שלא ראה נזק נוסף כלשהו - המשיך בניקוי הרחם תוך שהמתמחה שעזר לידו - ראה בלפרוסקופ את פעולות המנתח ברחם. 33. לאחר סיום הפרוצדורה - הושארה התובעת בבית החולים למשך יומיים, ושוחררה לביתה ביום 19.3.91 - ללא חום, עם לחץ דם תקין, בטן רכה, וכאבי בטן - שהם נורמליים לפרוצדורות שעברה. 34. למחרת ההפלה, ובמהלך אשפוזה, אירעו לה שני מקרים של ירידה בלחץ הדם - שטופלו ע"י עירוי נוזלים אך לא ע"י מתן דם, ההמוגלובין היה תקין, ולחץ הדם חזר לנורמה. 35. התובעת קיבלה בבית החולים אנטיביוטיקה מונעת מקובלת, וקיבלה הוראה להמשיך בה עוד שבוע לאחר שחרורה, וכן קיבלה הוראה למנוחה. 36. 9 ימים לאחר ביצוע ההפלה המלאכותית, חזרה התובעת לבית החולים עם חום וכאבי בטן קשים. בבדיקתה התברר כי יש לה מורסה (אבצס) בדופן הקדמי של החלחולת (הרקטום), שתחילה טופלה באנטיביוטיקה מסיבית, וכשזו לא הועילה - נערך ניתוח אבחנתי בו התברר שיש דלקת קשה על דופן החלחולת ובאברי המין הפנימיים. מאחר שהתובעת כבר הייתה באותה עת אם ל5- ילדים ועברה 5 הפלות - הוחלט על כריתת הרחם, החצוצרות והשחלות - כדי להבטיח ריפוי תקין. 37. התובעת אינה מלינה בתביעתה על הנקב ברחם - שכן גם המומחה מטעמה אישר כי זה עלול להיגרם ע"י כל רופא שמבצע הפלה מלאכותית - גם ללא כל רשלנות. 38. תלונת התובעת מתמקדת בטענה שבהמשך הנקב שנגרם לרחם - גרם המנתח לתובעת נקב בחלחולת, לא השגיח בנקב זה ולכן לא נעשה מאומה כדי לסגרו (נקב ברחם נסגר מעצמו), ובכך גרם שצואה שעברה בחלחולת - עברה דרך הנקב וגרמה למורסה בדופן המעי, אשר התפשטה והדביקה את אברי המין הפנימיים של התובעת, והביאה למצב בו היה צורך לכרתם. 39. הנתבעת טענה כי לא נגרם לתובעת נקב בחלחולת, והמורסה שהתפתחה על דופן המעי נגרמה כאחד הסיבוכים הדלקתיים המוכרים של ההפלה המלאכותית. 40. השאלה העומדת בפני היא, איפוא, אם הוכח שהיה נקב בחלחולת, שלא התגלה במועד עקב רשלנות המנתח. 41. הבסיס העיקרי לתביעת התובעת הוא העובדה שהרישומים בדו"ח הניתוח - לוקים בחסר. המנתח לא רשם בדו"ח מה כיוון כיפוף הרחם, מה אורך הרחם, באיזה מרחיבים השתמש, ומה סקר בלפרוסקופיה. המומחה מטעם התובעת, פרופ' ברנדס, הסיק מהעדר הרישום שהמנתח, ד"ר ישמחוביץ - לא ידע את כיוון כיפוף הרחם ואת אורכו, והפסיק את הלפרוסקופיה מבלי לבחון את כל אברי האגן והבטן, ולכן לא ראה את הנקב בחלחולת, שאילו היה רואהו - היה מטפל בו ומונע את הדלקת שהתפתחה יותר מאוחר. 42. אין מחלוקת שעדיף לרשום בדו"ח הניתוח - כל מה שרק אפשר, וכל מה שבוצע. עם זאת, העיד פרופ' כספי שזו גזרה שהרופאים לא עומדים בה, ובמיוחד הרופאים הוותיקים. ד"ר ישמחוביץ העיד כי הוא רושם כל מה שנראה לו רלבנטי, ובמיוחד - כל דבר חריג, אך אינו רושם כל דבר רגיל שאין בו חריגה. 43. א. אין ספק כי מאז רבו התביעות המשפטיות בגין רשלנות רפואית - עלתה כמות הרישומים הרפואיים בבתי החולים לעומת הנהוג קודם לכן, ויש לראות בחיוב מגמה זו. ב. עם זאת, ברור כי גם היום לא יירשם כל דבר שרופא עושה לקראת הניתוח, במהלכו, ולאחר סיומו. רופא לא ירשום בדו"ח כמה זמן רחץ את ידיו ובאיזה סבון, ואיזה כפפות לבש לניתוח או איזה חלוק, וכמה זמן היה כל כלי בסטריליזציה - למרות שבמקרי זיהום ניתן להאשים ברשלנות בשל אי ניקיון מספיק. רופא גם לא ירשום את כל הכלים בהם הוא משתמש בניתוח, שהרי יש כלים מקובלים. רופא גם לא ירשום כל בדיקה ובדיקה שעשה לחולה - שהרי מבוצעות לחולים בדיקות שגרתיות רבות. ג. כדי שהרשומות הרפואיות יכללו כל פעולה שמבצע רופא בחולה - יש להצמיד לכל רופא רשם מיוחד שיתעד זאת, שהרי אם רופא יצטרך לרשום בעצמו כל פעולה ופעולה שהוא עושה לחולים במהלך יום עבודתו - הוא לא יספיק לבצע את עבודתו הרפואית. ד. הרשומות הרפואיות לא נועדו לשמש כתב הגנה מתוכנן מראש למקרים אפשריים של תביעה בגין רשלנות רפואית, אלא מידע נכון ומספיק כדי לאפשר לצוות הרפואי לטפל בחולה כהלכה. 44. בעוד הרישומים הרפואיים מסייעים במידה רבה לבית המשפט לקבוע אם במקרה פלוני או אלמוני היה טיפול תקין או הייתה רשלנות, אין לראות ברישומים הרפואיים המלאים, או בחסר בהם - משום חזות הכל; שהרי אפשרי שהייתה רשלנות חמורה שתוקנה בדיעבד ע"י רישום לא נכון (הרישום נעשה בתום הפרוצדורה ולא במהלכה), או שלא הייתה כל רשלנות - למרות החסר ברישומים. 45. ומן הכלל אל הפרט הנדון שבענייננו - א. אמנם ד"ר ישמחוביץ לא רשם בדו"ח הניתוח את כיוון הרחם ואת אורכו, אך כשמדובר בגניקולוג/מיילד מומחה בעל ניסיון של 35 שנה - לא יעלה על הדעת שהוא לא בדק זאת קודם הכנסת המרחיבים. ב. גם העובדה שהוא לא רשם בדיעבד באיזה מרחיבים מסוג הגר השתמש להרחבת צוואר הרחם - איננה מהווה בסיס למסקנה שהשתמש במרחיבים שאינם נאותים, שהרי יש מרחיבים מקובלים, שהוא משתמש בהם עשרות שנים. ג. גם את העובדה שד"ר ישמחוביץ השתמש במרחיבים מסוג הגר ולא בלמינרה או במרחיב סינטטי - סופחי נוזלים, אין לזקוף לחובתו, שהרי לא מקובל להשתמש בלמינרה ובמרחיב סינטטי אצל אשה שהיו לה 5 לידות ו5- הפלות, מה גם שגם אלה היו עלולים לגרום לנקב בצוואר רחם בעל היצרות. ד. המנתח השתמש במכשיר קהה - שאינו אמור לגרום לנזקים משמעותיים. ה. העובדה שנגרם נקב ברחם - איננה מצביעה על רשלנות, שהרי נזק כזה יכול לקרות לכל רופא המבצע הפלות מלאכותיות מבלי שהוא רואה מה הוא עושה בתוך הרחם, וזה קרה גם למומחה מטעם התובעת (בוודאי מבלי שזה נחשב לרשלנות מצידו). ו. ד"ר ישמחוביץ הפסיק את ההפלה המלאכותית בשלב בו חש כי גרם לנקב ברחם, הכניס לפרוסקופ, ושאב את הדם שהצטבר בשק הדוגלס. הוא אמנם לא רשם את פירוט האברים שסקר בלפרוסקופיה, אלא שלא יעלה על הדעת שהכניס לפרוסקופ כדי לראות מה קורה בחלל הבטן והאגן - ולא הסתכל מה קורה שם. גם העובדה ששאב דם משק הדוגלס מצביעה על כך שרצה גם לראות מה קורה שם, וטיפל בדם שהפריע לו לראות. ד"ר ישמחוביץ היה בעת המקרה רופא ותיק בעל 35 שנות ותק, והעיד כי הוא מלמד מתמחה בשנה הראשונה להתמחותו - שצריך לראות מה קורה. האם יעלה על הדעת שהכניס לפרוסקופ ולא יסתכל על מה שהלפרוסקופ אמור להציג לו? משרשם ד"ר ישמחוביץ כי ראה נקב ברחם ולא רשם כי ראה נזק במקום אחר, אני מקבלת את עדותו כי אילו ראה נזק נוסף כלשהו - היה רושם זאת כפי שרשם את הנזק ברחם, ובוודאי היה מטפל בו. ז. הכירורגים שביצעו את פתיחת הבטן אצל התובעת לאחר שהתגלתה המורסה - ראו "ממצא של נקב", וכדי לבדוק אם אכן מדובר בנקב, דהיינו - בפתח שעובר מצד אחד למשנהו - ניסו במכשיר לעבור בו, אלא שהניסיון לא צלח, והמכשיר לא חדר מבעד "הנקב". פעולה זו מופיעה ברשומות בית החולים בזמן אמת. ח. פרופ' ברנדס טען כי היה עליהם להפעיל כוח כדי לחדור בעד הצלקת שנוצרה על הנקב, אלא שפרופ' כספי וד"ר ישמחוביץ שללו טענה זו מכל וכל. הם טענו כי מקום שיש נקב - אין צורך להפעיל כוח, ופרופ' כספי הוסיף כי שימוש בכוח יכול לנקב דופן מעי שאין בו נקב כלל. ט. גם לי נראית הצעת פרופ' ברנדס - בלתי הגיונית. הרי אפילו מכשיר קהה גרם לנקב ברחם, משמע מכשיר חד (שאמור לעבור בנקב של 5 מ"מ) - היה גורם לנקב במעי אם היה מוחדר בכוח, גם אם לא היה בו נקב קודם לכן. י. המסקנה החד-משמעית מן הרשומות היא כי ביום הניתוח בו נכרתו הרחם והטפולות ובוצעה הקולוסטומיה - לא היה נקב, שהרי המכשיר לא היה מסוגל לעבור מצד אחד לצד השני. 46. המחלוקת בין המומחים של הצדדים היא אם היה נקב בחלחולת ביום ביצוע ההפלה. פרופ' ברנדס, מטעם התובעת, טען כי נעשה נקב בחלחולת ביום ההפלה, ודרכו חדרה הצואה שגרמה למורסה באזור שק הדוגלס, והנקב הצטלק תוך 9 הימים עד הגיעה של התובעת בשנית לבית החולים; ואילו פרופ' כספי, מטעם הנתבעת, טען כי לא יתכן שהיה נקב בחלחולת ביום ההפלה - שהצטלק תוך 9 ימים, שהרי הנקב היה מעביר צואה, דבר שהיה גורם לדלקת תוך יומיים-שלושה, והנקב לא יכול היה להיסתם כל עוד עוברת בו צואה. 47. בית המשפט אמנם איננו מומחה לרפואה, אך בבואו להכריע בין שתי דעות סותרות של מומחים - חובה עליו להפעיל את ההגיון. דעתו של פרופ' כספי בנדון נראית לי מדעתו של פרופ' ברנדס. אילו היה נקב בחלחולת ביום ההפלה - הייתה צואה עוברת דרכו במהלך 9 הימים עד לשובה של התובעת לבית החולים. גם אם אביא בחשבון שהתובעת צמה שש שעות לפני ההפלה המלאכותית (כפי שמקובל, וכפי שהעיד ד"ר ישמחוביץ), או אפילו בוצע לה חוקן קודם להפסקת ההריון (ואין ראייה כי בוצע לה חוקן), עדיין אין זה אפשרי שבמשך 6 - 7 ימים עברה צואה בנקב - והנקב נסגר; ואף אין זה סביר שמצבה של התובעת הורע עד כדי החשתה לבית החולים - רק 9 ימים לאחר ההפלה, ולא קודם לכן. צואה בחלל הבטן הייתה אמורה לגרום לזיהום קשה - עם תופעות לוואי קשות - זמן רב קודם לכן, ואם התובעת לא מצאה לנכון לבוא לבית החולים קודם שחלפו 9 ימים מעת ההפלה - מן הסתם לא הצואה הייתה הגורם לדלקת. 48. יתרה מזו - כשנפתח בטנה של התובעת בניתוח - לא נמצאה צואה בחלל הבטן או האגן . אמנם פרופ' ברנדס טען כי יתכן שהייתה צואה - אך הדבר לא נרשם, אולם אין זו אלא השערה בעלמא; וגם לא יעלה על הדעת שהכירורגים שמצאו לנכון לרשום שביצעו בדיקה אם מכשיר עובר את הנקב - לא ירשמו תופעה פתולוגית וחריגה כל כך כמו קיום צואה בחלל הבטן. 49. פרופ' ברנדס הסיק מעצם ביצוע הקולוסטומיה - כי היה נקב במעי. אני מקבלת את טענת פרופ' כספי וד"ר ישמחוביץ כי אין ללמוד מעצם ביצוע הקולסטומיה כי היה נקב במעי, וכי הקולוסטומיה בוצעה ליתר זהירות, וכדי להבטיח ריפוי תקין של הפגיעה בחלחולת עקב הורדת המורסה, שקלפה גם חלקים מהמעי ומהשריר. 50. מכל הטעמים הללו אני קובעת כי לא הוכח נקב בחלחולת, שהעביר צואה לחלל הבטן של התובעת, שגרמה למורסה. 51. בהעדר נקב בחלחולת - לא ניתן לקבוע רשלנות מצד הנתבעת או רופאיה. 52. הדלקת שנגרמה לתובעת היא מסוג הסיבוכים האפשריים לאחר הפלה מלאכותית, ואינה מצביעה על רשלנות רפואית. 53. פרופ' ברנדס, מטעם התובעת, מלין גם על העובדה שהתובעת שוחררה לביתה ביום 19.3.91, לאחר שנגרם לה נקב ברחם, והיו לה שתי נפילות בלחץ הדם ביום הקודם לשחרורה מבית החולים. 54. אינני סבורה כי שחרורה של התובעת מבית החולים ביום 19.3.91 - לוקה ברשלנות: א. התובעת נשארה בבית החולים יומיים לאחר ביצוע ההפלה. במהלך אותם יומיים - היה חום גופה תקין, מה שהצביע על העדר דלקת. ב. אמנם היו לה שתי נפילות בלחץ הדם ביום שקדם לשחרורה, אך הן טופלו בעירוי נוזלים, ללא טיפול בעירוי דם, ולמרות זאת לא הייתה לה נפילה נוספת בלחץ הדם - מה שמצביע על לחץ דם תקין ביום השחרור. כמו כן ההמוגלובין ומספר הכדוריות הלבנות שלה - היה תקין. ג. נקב ברחם נסגר מעצמו - ואינו מחייב השארת החולה בבית החולים. ד. בלפרוסקופיה לא נמצא נזק נוסף כלשהו. ה. התובעת טופלה באנטיביוטיקה מונעת מקובלת - למניעת זיהומים אפשריים, וקיבלה הוראה להמשיך בה גם בביתה. ו. כאבים בבטן - היו צפויים בהתחשב בפרוצדורה שעברה, ולא היו אמורים להעלות חשד שמא משהו לא תקין. 55. המומחים של שני הצדדים מסכימים כי לאחר שנפתח בטנה של התובעת והתגלו המורסה בדופן המעי והדלקות וההדבקויות של אברי המין הפנימיים - היה נכון לכרות את הרחם, החצוצרות והשחלות . 56. נוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי הנתבעת או הרופאים מטעמה פעלו ברשלנות ואני דוחה את התביעה. 57. בשל מצבה של התובעת אני ממליצה בפני הנתבעת לשקול ויתור על הוצאות. אם הנתבעת תעמוד על דרישה להוצאות - תגיש בקשה נפרדת. ניתוחרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות