פסק דין בנושא קולונוסקופיה - סיכונים - תביעת רשלנות רפואית: מבוא: 1. תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף, שלפי הנטען נגרמו לתובעת בגין רשלנותו של נתבע 1 - ד"ר גולן - במהלך ביצוע בדיקת קולונוסקופיה שערך לה על פי הפניית רופא המשפחה שלה בקופת חולים כללית - נתבעת 2. העובדות: 2. התובעת, ילידת 1925 ביום 28.7.95 הופנתה התובעת על ידי רופא המשפחה שלה בקופת חולים כללית אל הנתבע לצורך ביצוע בדיקת קולונוסקופיה, בעקבות תלונותיה החוזרות על כאבי בטן, שלשולים וטעם רע בפה (נספח ב' לתצהיר הנתבע). 3. ביום 2.8.95 נבדקה התובעת על ידי הנתבע במרפאת "בית הגדי" בנתניה ונמצאה מתאימה על ידו לביצוע הבדיקה (נספח ב' לתצהיר הנתבע). 4. ביום 7.8.95, בשעה 08:00 לערך, הגיעה התובעת למרפאה לביצוע הבדיקה. הנתבע החתים את התובעת על טופס "הסכמה לצינטור/אנדוסקופיה" על הצורך בביצוע "צינטור גסטרוסקופיה", ועל טופס דומה לביצוע "צינטור קולונוסקופיה" (נספח ג' לתצהיר הנתבע). 5. במהלך בדיקת הקולונוסקופיה אובחן קרע במעי הגס בעומק של 60 ס"מ. הבדיקה הופסקה, והתובעת פונתה באורח דחוף באמבולנס לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם נותחה ובוצעה תפירה של הקרע במעי. 6. על פי חוות דעתו של המומחה, מטעם התובעת, ד"ר קולר משה, נותרו לתובעת 10% נכות לצמיתות על פי פריט 20(ו') לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז1956-, בגין בקע בצלקת של קיר הבטן ללא סיבוכים, ובנוסף 20% נכות לצמיתות, לפי פריט 18(1)ג' לתקנות הנ"ל, בגין הפרעות שלאחר ניתוח בטן. 7. המומחה, מטעם הנתבעים, פר' שמעון בר-מאיר, מסכים כי לתובעת נותרו 10% נכות לצמיתות בגין חולשת שרירי הבטן, אך, לדעתו, כאבי הבטן מהם סובלת התובעת הינם המשך לתלונותיה בעבר ואינם תוצאה של הינקבות המעי הגס במהלך ביצוע בדיקת הקולונוסקופיה. אנדוסקופיה - בדיקת גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה מהן? 8. בטרם נבחן טענות הצדדים נסקור בקצרה טיבן של בדיקות אלו וכיצד הן מתבצעות. "אנדוסקופיה" הינה הגדרה כוללת לכל בדיקה של הסתכלות פנימה לאיברים בגופו של האדם. ההסתכלות פנימה נצפית על גבי מסך טלויזיה ונערכת על ידי החדרת צינור שבקצהו מכשיר אופטי, מקור אור ומכשיר כירורגי קטן. המכשיר הכירורגי שבקצה הצינור נועד לכריתת פוליפים (גידולים). "גסטרוסקופיה" - היא בדיקה המתבצעת על ידי החדרת הצינור דרך הפה, לבדיקת הושט, חלל הקיבה, התריסריון ועוד. "קולונוסקופיה" מבוצעת על ידי החדרת צינור דרך פי הטבעת. ההחדרה מבוצעת על ידי דחיסת אויר למעי הגס ודחיפת הצינור פנימה, תוך כיוונונו על פי התפתלות המעי, כאשר כל הפעולה נצפית על מסך הטלויזיה. הנתבע ביצע לתובעת ביום 7.8.95 את שתי הבדיקות הנזכרות, ראשונה ביצע את הגסטרוסקופיה וערך דו"ח בדיקה (נספח ה' לתצהיר הנתבע), ולאחריה את בדיקת הקולונוסקופיה ורשם את ממצאיה (נספח ו' לתצהיר הנתבע). טענות הצדדים: 9. התובעת טוענת כי לא נמסרו לה פרטים אודות בדיקת הקולונוסקופיה ומהותה, ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בביצוע הבדיקה ובכלל זה האפשרות לניקוב או פציעה אחרת של המעי, ועל כן ביצעו הנתבעים כלפיה מעשה תקיפה. עוד נטען כי הנתבעים התרשלו כלפיה בביצוע הבדיקה ויש להעביר על הנתבעים נטל הראיה שלא היה בהתנהגותם משום התרשלות שיחובו עליה. וכן נטען כי הנתבעים גרמו לתובעת נזק ראייתי בכך שלא ניהלו רשימות רפואיות בצורה המניחה את הדעת ובאופן המאפשר לבדוק את מעשיהם ומחדליהם. 10. הנתבעים משיבים וטוענים כי לתובעת ניתנו הסברים מפורטים על הבדיקה וסיכוניה והיא אף חתמה על טופס הסכמה לבדיקה, וכי לתובעת בוצעו בעבר בדיקות דומות והיא היתה מודעת היטב למטרות הבדיקה, לסיכונים ולסיכויים שיש לבדיקה כזו. עוד נטען כי הבדיקה בוצעה בידי רופא וצוות רפואי מיומן ומנוסה, על פי סטנדרטים רפואיים טובים כמתחייב ממצבה הרפואי, ופגיעה שכזו במעי במהלך בדיקת הקולונסקופיה הינה פגיעה העשויה לקרות אף בידי רופאים מיומנים ומנוסים ועצם קרות הפגיעה אינה בבחינת רשלנות. 11. יצויין, כי בהליך ביניים בתובענה זו ביקש ב"כ הנתבעים לסלק התובענה על הסף בנימוק, כי חוות הדעת הרפואית, שצורפה לכתב התביעה, לפי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, לא תמכה בטענה של רשלנות רפואית המיוחסת לנתבע. הבקשה נדחתה, על פי החלטה מיום 23.8.98, בנימוק שמשנטענה בכתב התביעה טענה של "הדבר מעיד על עצמו" על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אין הכרח לצרף חוות דעת רפואית שתתמוך בטענה של רשלנות רפואית. עוולת התקיפה: 12. בסעיף 9(ז) לכתב התביעה נטען על ידי התובעת כי הנתבעים "לא הסבירו לתובעת ולא מסרו לה פרטים אודות מהות הבדיקה ולא הסבירו לה את הסיכונים,שהיו כרוכים בביצוע בדיקה זו, ובכלל זה ניקוב ו/או פציעה אחרת של המעי". 13. השאלה המרכזית לענין זה היא האם הוסברו לתובעת הסיכונים הכרוכים בבדיקה. אם אכן הוסברו לה כי אז ההסכמה תופסת ומחייבת ואין לייחס לרופא שביצע את הבדיקה מעשה תקיפה. אם לא הוסברו לה הסיכונים כי אז ההסכמה חסרת נפקות והבדיקה תחשב כמעשה תקיפה המהווה עוולה בנזיקין לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראה לענין זה ע"א 560/84 דייזי נחמן ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות של העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ(2) 384); ע"א 3108/91 נועם רייבי ואח' נ' ד"ר קורט וייגל ואח', פ"ד מז (2) 497, 505-506). 14. חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו, לתוצאותיו האפשריות ולסיכונים הכרוכים בו, עוגנה בפסיקה העניפה של בית המשפט העליון (ראה למשל: ע"א 560/84 הנ"ל; ע"א 3108/91 הנ"ל בעמ' 509) עמד על כך גם הנשיא ברק ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516 בע"מ 525, כאשר אמר, כי "חובה זו, נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם והמבטאת את כבודנו כאדם". חובה זו באה לידי ביטוי בשנים האחרונות בחוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-. חובת הגילוי המוטלת על הרופא אינה מוחלטת ואינה משתרעת על כל פרטי המידע הרפואי, אך מקום שקבלת הטיפול הרפואי, או ביצוע הבדיקה כרוכים בסיכונים מהותיים חלה על הרופא החובה לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש ההחלטה האישית אם ליטול את הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו (ראה: Sideaway V. Bethlem Royal Hopital Goernors [1985] 1 all ER 643 at p. 655C; ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו ואח' , פ"ד נא (2) 171). מן הכלל אל הפרט: 15. בסעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית אמרה התובעת דברים אלו: "ב. ד"ר גולן לא שוחח עמי כלל על הבדיקה, מהותה ועל הסיכונים, שהיו עלולים להיות כרוכים בה. הרופא כמעט שלא דיבר עמי והוא ניגש מיד להכנות לקראת הבדיקה. אני מבקשת להבהיר כי מבחינה זו ד"ר גולן התנהג בדיוק באותה צורה, שבה התנהג הרופא שאצלו עברתי בפעם הראשונה את בדיקת הקולונוסקופיה במדיקל סנטר. בשני המקרים לא קיבלתי מידע כלשהו אודות מהות הבדיקה והסיכונים הכרוכים בה ולכן, מלבד הנסיון האישי לא היה לי שום ידע ורקע אודות סוג זה של בדיקה. ג. ד"ר גולן ביקש ממני לחתום על טופס הסכמה לבדיקה וחתמתי עליו כבקשתו. אך גם בשל קוצר הזמן וגם בשל המעמד, שהיה כרוך בהתרגשות מסוימת כפי שציינתי לעיל, לא קראתי את הכתוב בטופס". בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי חתמה על טופס ההסכמה לביצוע הבדיקה, אולם לא קראה אותו קודם לכן, וד"ר גולן, שהחתים אותה על הטופס, לא הסביר לה מאומה לא על הכתוב בטופס ולא על סיכונים כלשהם כתוצאה מהבדיקה (פר' עמ' 13; שם, עמ' 14). התובעת חשבה שבבדיקה זו אין שום סיכון (שם, עמ' 15). 16. הנתבע ד"ר גולן, העיד בתצהיר עדותו הראשית (סעיף ד' כדלקמן): "ד. ... התובעת הוחתמה על טופס הסכמה לפעולה פולשנית אשר מתייחס ספציפית לביצוע בדיקת קולונוסקופיה. כמו כן הסברתי לתובעת, כפי שהנני נוהג להסביר לכל נבדק כי ישנם שני סיבוכים עיקריים שיכולים לנבוע כתוצאה מביצוע הבדיקה והם: התנקבות המעי או שטף דם פנימי". בתחילת חקירתו הנגדית משיב הנתבע לב"כ התובעת ומאשר כי הבדיקה שערך לתובעת זכורה לו רק מעת שהבחין בקרע במעי, ואילו מה שארע קודם לכן אינו זוכר (פר' עמ' 21 ש' 18-22). לאחר מכן הוא מעיד כי הינו זוכר מה שקדם לפגיעה (שם, ש' 24-25). בהמשך הוא חוזר ומאשר כי אינו זוכר מהארוע מאומה עד להתגלות הקרע (שם, עמ' 22, ש' 5-6), והוסיף כי לכל פציינט המגיע אליו הוא מראה את טופס הבדיקה, ואם אינו יודע לקרוא, אזי הוא מסביר לו את מהלך הבדיקה, וכי ישנם שני סיבוכים מאד נדירים, שהם הינקבות של המעי בזמן הבדיקה ושל דימום אם כורתים פוליפ. הנתבע מסיק כי את הפירוט הזה מסר גם לתובעת מתוך כך שהוא נוהג להסביר לכל נבדק את הסיכונים האפשריים (שם, עמ' 27). בהמשך דבריו עמד הנתבע על כך כי הסביר לתובעת במפורש כי יכולה להגרם הינקבות של המעי דבר שדורש ניתוח, אם כי לא הסביר לה על מהלך הניתוח או כי הינקבות שכזו כרוכה בסכנת חיים, או את הסיבוכים היכולים לנבוע כתוצאה מהניתוחים (שם, עמ' 28). 17. אין חולק כי התובעת חתמה על טופס הסכמה לצינתור כמופיע בתוספת השלישית לתקנות בריאות העם (טופסי הסכמה), תשמ"ד1984-, ואילו הנתבע לא חתם עליו, על אף זאת שהוא היה זה שהחתים את התובעת על טופס ההסכמה. לפיכך השאלה באם קיבלה התובעת הסבר כלשהו לסיכונים הכרוכים בבדיקה מקבלת משנה תוקף. איני מוכן להרחיק לכת ולקבוע, כבקשת ב"כ התובעת בסיכומיו, כי עצם העובדה שהנתבע לא חתם על טופס ההסכמה מצביעה על כך כי לא הסביר לתובעת את הסיכונים הכרוכים בבדיקה. העובדה כי לא חתם על טפסי ההסכמה של שתי הבדיקות עובדה היא, אך יחד עם זאת קובע אני כי הנתבע לא הסביר לתובעת כי קיים סיכון בבדיקת הקולונוסקופיה. בנקודה זו מאמין אני באופן מוחלט לתובעת, שעשתה עלי רושם אמין ביותר, כי לא זו בלבד שלא קראה את האמור בשני הטפסים שהוגשו לה לחתימה על ידי הנתבע, אלא שחתמה עליהם מבלי לקבל הסבר כלשהו לסיכונים הכרוכים בבדיקת הקולונוסקופיה. עדותה של התובעת היתה ישירה, השיבה לשאלות שנשאלה וציינה כי הנתבע לא הסביר לה מאומה בקשר לסיכונים, כפי שגם נהג הרופא שביצע בה בעבר בדיקה דומה. מאמין אני לתובעת גם בגלל העובדה שיכולה היתה להשוות את ההסברים שניתנו לה, אם אמנם ניתנו לה בעבר, להסבריו של הנתבע, ולא זו בלבד שלא ערכה השוואה בין ההסברים שניתנו לה, אלא ציינה כי גם בזאת הפעם לא קיבלה הסבר כלשהו בקשר לסיכונים שבבדיקה. 18. זאת ועוד. איני נותן אמון בדברי הנתבע כי הסביר לתובעת שקיימים שני סיכונים בבדיקת הקולונוסקופיה. להזכירנו, כי הנתבע ביצע בתובעת שתי בדיקות חודרניות בו ביום אשר החלו בשעה 08:00 לערך והסתיימו בפינויה לבית החולים "מאיר" בכפר סבא בשעה 11:00 לערך. אין לי כל צל של ספק כי הנתבע לא הסביר לתובעת הסיכונים הכרוכים בשתי הבדיקות גם יחד, ובוודאי שלא הרחיב לגבי הבדיקה השניה שביצע - בדיקת הקולונוסקופיה . מתחזק אני במסקנתי כאשר מעיין אני בחקירתו הנגדית של הנתבע על דוכן העדים, כיצד בתחילה שח הוא כי אמנם זוכר הוא רק את אשר קרה לאחר התגלות הקרע במעי הגס - ובכך אני מאמין לו, שכן, על פי דבריו, ולא הוכח לפני אחרת, היה זה המקרה הראשון שארע תחת ידיו, ולכן סביר להניח כי זכר היטב את כל פעולותיו שביצע לאחר גילוי הקרע. בד בבד, אין לי ספק כי לא זכר את התנהגותו שקדמה לבדיקה. הנתבע ניסה לטעון כי נהג כלפי התובעת כפי שנהג כלפי מטופלים אחרים, לכך לא הובאה ראיה כלשהי ואיני מוכן לסמוך על דבריו הכוללניים של הנתבע. בחקירתו הנגדית גם ניכרת מגמה ברורה של "שיפור עמדות" - היינו, כאשר חודרים לתודעתו קווי החקירה והמחשבה של ב"כ התובעת, מנסה הוא להתאים את הגירסה הנוחה לו יותר. במקרה דנן לא צלח הדבר. מסקנתי היא, איפוא, כי הנתבע לא הסביר לתובעת הסיכונים הנובעים מביצוע בדיקת הקולונוסקופיה. הנתבע גם לא הצביע כי היתה לו הגנה מיוחדת על פי סעיף 24 לפקודת הנזיקין. המסקנה היא כי הנתבע ביצע כלפי התובעת עוולת התקיפה. הדבר מעיד על עצמו: 19. התובעת טוענת כי הנתבעים התרשלו כלפיה בביצוע הבדיקה, אולם כיוון שאינה יודעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק שנגרם לה, מבקשת היא, כי נטל הראיה יועבר על כתפי הנתבעים כמפורש בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. שלושה הם יסודותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין: האחד - כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק: השני - כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; השלישי - כי נראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. אשר ליסוד הראשון - חוסר הידיעה של התובע צריך להתייחס למועד התרחשותו של המקרה ולא למועד הכנת התביעה וניהול המשפט (ראה: ע"א 375/62 גיספן נ' אליצור ואח', פ"ד יח 165, 170; ע"א 446/68 כהן ואח' נ' נוימן ואח', פ"ד כג(1) 284, 288; ע"א 169/77 שוורץ ואח' נ' ליברמן ואח', פ"ד לב(3) 561, 565; ע"א 789/89 עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) 712, 717). ברור הוא כי בעת ביצוע הבדיקה לא היתה לתובעת הידיעה ולא היתה היכולת לדעת מה היו הסיבות שגרמו לקרע במעי הגס שלה. אשר ליסוד השני - לא יכולה להיות ואין מחלוקת בין הצדדים, כי ההינקבות של המעי נגרמה במישרין על ידי מכשיר הקולונוסקופיה, שהיה בשליטתו המלאה והמוחלטת של הנתבע לאורך כל זמן הבדיקה, כאשר לתובעת אין כל השפעה על הבדיקה (פר' עמ' 25). אשר ליסוד השלישי - כי נראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - חובת השכנוע מוטלת על התובע על פי מאזן ההסתברויות, כאשר זו נעשית על פי מצב הראיות בסוף המשפט, תוך התחשבות במשקל עדויות התביעה מחד ובראיות הנגדיות מאידך (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229; ע"א 789/89 הנ"ל, בעמ' 717-718). כיוון שהמקרה שלפנינו דומה בעקרון למקרה שבע"א 789/89 הנ"ל, מן הראוי להביא דבריה של כב' השופטת ש' נתניהו, שם בעמ' 718: "בחינת הראיות כך מלמדת זאת: הקושי בביצוע אינטובציה הוא תופעה ידועה ברפואה. התופעה יכולה לקרות גם למרדים המנוסה ביותר. אך היא אינה שכיחה. עד כמה היא נדירה ניתן ללמוד מפיו של פר' גסטש, מנהל מחלקת ההרדמה של בית החולים, שהעריך אותה בפרומילים... וגם המומחה מטעם המשיבה, פר' חן, מנהל מחלקת ההרדמה של בית החולים איכילוב, העיד, כי מספר המקרים שראה, שבם לא היה אפשר לבצע אינטובציה, הוא פחות מאחד בשנה. על הסיבות האפשריות לקשיים בביצוע אינטובציה העידו המומחים, והן: נתונים אנטומיים מסוימים של המטופל, כמו השמנת יתר, צוואר קצר או נפיחות לשון, היוצרים קשיים אובייקטיביים, וכן גם בצקת בדרכי הנשימה או חוסר תנוחה מתאימה לחשיפת הקנה, המקשים על החדרת צינור האינטובציה. אך אלה הן אפשרויות היכולות להסביר רק להלכה את הקשיים שהתעוררו ואת הצורך בנסיונות החוזרים בביצוע האינטובציה ללא רשלנות מצד המרדימים. אי הצלחה להחדיר את הצינור לקנה יכול לנבוע גם מחוסר מיומנות. זאת מאשר פר' חן. אין לכך בהעלאת אפשרויות כאלה בלבד כדי לשלול אפשרות אחרת, שהדבר קרה כתוצאה מרשלנותם של המרדימים, בכך שלא פעלו במיומנות סבירה או שהיו חסרי מיומנות מספקת. על מנת לאמץ את ההסברים של המומחים ולהסיק מתוכם את המסקנה שהמרדימים לא התרשלו, כפי שהסיק השופט המלומד, צריך היה להראות כי האפשרויות עליהן העידו התקיימו הלכה למעשה. צריך היה להפוך לעובדות את ההנחות שעליהן היו מבוססות". (ההדגשות במקור-א.פ.). במקרה דנן, העיד הנתבע על עצמו כי הינו מומחה ברפואה פנימית משנת 1967 ומומחה בגאסטרואנטרולוגיה משנת 1976. עד לשנת 1992, עת פרש לגימלאות, היה מנהל המכון הגאסטרואנטרולוגי וסגן מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים "הלל יפה" בחדרה (סעיף 1 לתצהיר עדותו הראשית). הנתבע, בעל נסיון רב בביצוע בדיקות קולונוסקופיה וערך, לדבריו, כ200- עד 250 בדיקות מדי שנה, ובסך הכל מספר אלפים, כאשר, שוב לדבריו, מעולם לא התרחשה אצלו פרפורציה-הינקבות של המעי. לדבריו, ידוע בספרות שמקרים כאלה קורים בשיעור של 2 פרומיל - היינו בשיעור של שניים מכל 1,000 נבדקים (פר' עמ' 20). דברים אלו נתמכו גם באמור בעמ' 2 בחוות הדעת מטעם הנתבעים - פר' בר מאיר - "התנקבות המעי בעת ביצוע קולונוסקופיה הינו אירוע הקורה ב0.2%- מסך הקולונוסקופיות. אירוע מעין זה הינו סיכון בלתי נפרד מהבדיקה ועלול לקרות לכל רופא המבצע קולונוסקופיות, גם לרופא ותיק, מנוסה ומיומן. לכן אין לראות בסיבוך זה משום התרשלות רפואית". 20. תחילה יש לשאול כיצד ומתי קרתה ההינקבות אצל התובעת? ברי כי התובעת אינה יודעת על כך מאומה. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 2(ה)) הנתבע מעיד כי ביצע את החדרת הצינור עד ל"צקום" - היינו עד לקצהו של המעי ולא אובחן על ידו פוליפ או מימצא חריג אחר. בדו"ח הבדיקה שערך לאחר מכן (נספח ה' לתצהירו), נרשם על ידו כי ערך את הבדיקה עד ל"צקום" ללא מימצא פתולוגי, ובהמשך רשם כי - "בעת הבדיקה נגרם קרע במעי גס בעומק 60 ס"מ". לדבריו, מיד לאחר הארוע ערך "דו"ח אירוע בקולונוסקופיה" (נספח ו' לתצהירו) ושם נכתב על ידו כי - "בשעת ביצוע הקולונוסקופיה בעת היציאה הבחנתי בקרע במעי הגס בעומק כ60- ס"מ מפי הטבעת". גם האח שנכח במהלך הבדיקה רשם דו"ח שבו נאמר "במהלך הבדיקה ליתר הדיוק לקראת סיומה נתגלתה היתנקבות במעי הגס של המטופלת הנ"ל..." (כך במקור - א.פ.). בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (סעיף 2(1)) נאמר - "בעת שהגעתי לגובה של כ60- ס"מ מפי הטבעת אבחנתי בקרע במעי הגס באותו איזור". ודוק. בתצהיר עדותו הראשית (!!) לא אמר התובע כי הבחין בקרע "בעת היציאה". הגירסה כי הקרע במעי הגס נתגלה רק בעת הוצאת הצינור מהמעי של התובעת נכתב בדו"ח של הנתבע ושל האח ששהה עימו בחדר הבדיקה, אולם לא נאמרה במפורש בתצהירו של הנתבע. כמסתבר, הנתבע גם לא אמר למומחה מטעמו, כי הבחין בקרע בעת ההוצאה של הצינור. המומחה כתב רק כי "בעת ביצוע הקולונוסקופיה ב7.8.95- ארעה הינקבות המעי בגובה 60 ס"מ מפי הטבעת". לפיכך יכולה להשאל השאלה - האמנם ארע הקרע בעת ההוצאה של הצינור או בעת הכנסתו, וזאת מבלי שהנתבע יבחין כי ביצע קרע, שכן גם לפי דבריו בעת ההחדרה של הצינור לגוף הנבדק יש להפעיל לחץ מסוים להחדרת הצינור (פר' עמ' 22). גם אם נאמץ את גירסת הנתבע, כפי שכתבה בדו"ח הארוע, כי הבחין בקרע בעת ההוצאה, הרי אין הוא יודע מתי בדיוק נגרם הקרע. כל שהעיד, כמו גם האח שנכח במקום, הוא, כי בעת הוצאת הצינור הבחין בקרע, אולם אינו יודע מתי נגרם, ולפיכך יכול שהקרע נגרם בעת החדרת הצינור, דבר שהינו סביר יותר, ולא בעת הוצאתו. 21. באילו מקרים קיימת סכנה של הינקבות במעי הגס? על כך העיד הנתבע בעצמו בחקירתו הנגדית (עמ' 23 לפרוטוקול). לדבריו, ישנה אוכלוסיה שהינה מועדת יותר לפגיעה על רקע נתונים אישיים המובנים במערכת המעי הגס, כיוון שדופן המעי חלש יותר. הנתבע מנה ארבעה מקרים כאלה: אנשים עם מצב של דיברטיקולוזיס (דפנות המעי מוגלות ומתוחות); אנשים הסובלים מפיתול יתר של המעי הגס; אנשים הסובלים מדלקת כיבית של המעי הגס; ואנשים העוברים במהלך ביצוע הבדיקה כריתה של פוליפים שצמחו בתוך המעי הגס. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע והשיב כך (שם, עמ' 24) - "ש. אם כך ישנם 4 מקרים שבהם יש סכנה גדולה יותר בגלל נתונים אישיים של החולה. ת. נכון. ש. יוצא מכך שכל יתר המצבים שבהם יש הינקבות של המעי זה סיכון שנוצר מן הבודק. ת. כן". האם היתה התובעת בעלת "נתונים אישיים" מיוחדים השייכים לאחת מ4- הקבוצות הנזכרות? התשובה היא - לא. הנתבע גם אישר בחקירתו הנגדית כי המעי של התובעת היה בריא (פר' עמ' 22 למטה). אמנם בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע מדוע לדעתו נגרם הקרע, ועל כך השיב כי הוא מניח שהמעי הגס של התובעת היה מאד מפותל, והקרע לא נגרם בעת הכנסת הצינור לאורך המעי אלא בעת הוצאתו, כאשר הוא מניח כי אחת מהלולאות של המעי נלחצה על ידי המכשיר וזו ההנחה הכי סבירה, "גם לפי הספרות" (פר' עמ' 26). דא-עקא, טענתו של הנתבע כי המעי של התובעת היה "מאד מפותל" הופיעה לראשונה בחקירתו הנגדית. מימצא זה לא נרשם בדו"ח הבדיקה שערך הנתבע ולא בדו"ח הארוע שערך בעקבות גילוי ההינקבות, לא נזכר בכתב ההגנה ולא בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים ואף לא בתצהיר עדותו הראשית. הנתבע גם לא הביא כל תימוכין לדבריו כי ההנחות שהניח מבוססות בספרות הרפואית, ואף המומחה מטעמו לא ציין זאת. בחקירתו הנגדית (שם, בעמ' 26) ניסה הנתבע להסביר כי מימצא של מעי מפותל אינו מימצא פתולוגי-חולני, אלא מצב אנטומי ועל כן לא רשם זאת בדו"ח הבדיקה או בדו"ח האירוע. איני מקבל טענה זו של הנתבע, משלושה נימוקים: הראשון, אם אמנם המעי של התובעת מפותל מאד, ולדעתו זו הסיבה המכרעת להיווצרות הקרע, הרי זו עובדה חשובה ביותר שהיה עליה להופיע בתצהיר עדותו הראשית ובחוות הדעת הרפואית מטעמו, וכן לא נעשה; השני, אם אומנם המעי של התובעת הינו מפותל במיוחד היה עליו לרשום זאת בדו"ח הבדיקה ובדו"ח האירוע, כסיבה אפשרית להיווצרות הקרע במעי, ומשלא כתב זאת והעלה זאת כהשערה בלבד, אף לא בוודאות רק כעת, הרי זו גירסה כבושה שאין ליתן בה אמון; השלישי, הנתבע מנה ארבעה מקרים בהם הסיכון להיווצרות קרע במעי גדול יותר, כאשר אחד מהם הינו מעי מפותל מאד, ואם כך, הרי גורם הסיכון הנו גבוה יותר והיה עליו לרשום זאת בדו"ח אף אם הוא גורם אנטומי. והשווה לדבריה של כב' השופטת נתניהו בע"א 789/89 הנ"ל בעמ' 718 מול האות ז' - "...בגיליון ההרדמה אין כל רישום על קשיים שהמרדימים נתקלו בהם ועל הסיבות להם... אין גם רישום על נתונים אנטומיים של האם, שיכלו ליצור קושי להחדיר את הצינור...". על החשיבות שבעריכת רישומים אוטנטיים בסמוך לאירוע עמד בית המשפט העליון במקרים רבים, ודי אם אביא בקצירת האומר הדברים הבאים: בע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב ואח', פ"ד לט(3) 253, 259 עמד על כך כב' השופט ד' לוין כשקבע כי המחדל של אי הרישום אינו דבר של מה בכך. "ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים, הנעשים על ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו... רישומים אלה חשיבותם רבה גם כראיה אוטנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר". ובעקבות ע"א 612/78 הנ"ל מוסיף כב' השופט ד' לוין (שם, מול האות ז') כי - "מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים". ובהמשך שם (בעמ' 260 מול האות ד'): "אילו היו מצויים לפני בית המשפט רישומים של הרופא באשר למה שראה, למה שבדק ולמה שאיבחן בשני ביקורים אלה, ניתן היה על פי רישומים אלה, להגיע למסקנה עובדתית ברורה והחלטית. אולם כאשר רישום כה חשוב, המתחייב אף משיגרת הנוהל הרפואי, לא נעשה ואינו קיים, וכאשר עניין לנו ברופא, אשר במרוצת הימים, החודשים והשנים, שעברו מאז האירוע ועד למסירת העדות בבית המשפט, טיפל אל נכון בחולים ובעניינים לרוב, כיצד אפשר לקבל בביטחון כה רב וללא היסוס את גירסת המשיב בעדותו, כאילו בדק את המערער היטב ולא נתגלו לעיניו כל מימצאים מעוררי דאגה. אין בפי המשיב הסבר מניח את הדעת למחדל זה. העדר רישום זה צריך להיות מובא בחשבון בשקילת הראיות לחובת הרופא". (ההדגשה שלי - א.פ.). ראה גם בע"א 789/89 הנ"ל בעמ' 721 מול האות ה'. ובהשלכה מדברים נוקבים ומדויקים אלו לענייננו נוכל לשאול: משלא ערך הנתבע רישום באשר למה שראה בבדיקת הקולונוסקופיה, כיצד אפשר לקבל את גירסתו, שהופיעה לראשונה בחקירה הנגדית, כי המעי של התובעת מפותל מאד וזו כנראה הסיבה להיווצרות הקרע במעי?! כאמור, במקרה דנן, לא רשם הנתבע מאומה כי לתובעת מעי מפותל במיוחד, כדבריו בחקירה הנגדית, ומשלא עשה זאת אין לקבל דבריו ואי הרישום פועל לרעתו. 22. זאת ועוד. במקרה דנן, כפי שנאמר כבר, היתה זו בדיקת הקולונוסקופיה השלישית שבוצעה לתובעת, ובאחת מהן אף עברה כריתת פוליפים. בכל המקרים הקודמים לא נרשם כי לתובעת מעי מפותל במיוחד ואף לא נגרם כל קרע במעי הגס שלה, והרי הנתונים האנטומיים הללו היו אותם נתונים ולא נטען כי השתנו במהלך השנים האחרונות מאז בוצעו שתי הבדיקות הקודמות (והשווה לאמור בע"א 789/89 הנ"ל בעמ' 720 מול האות א'). 23. המסקנה העולה מהמסוקר עד כה, כי במקרה זה אין כל הוכחה כי התקיימו איזה מהנתונים האנטומיים האישיים, שהנתבע מנה כגורם אפשרי להיווצרות הנקב באופן שמתיישב עם היעדר רשלנות. אדרבא, הוכח שנתוניה האישיים של התובעת לא היוו מקור לבעיה בבדיקות הקודמות שבוצעו בה ואף לא בבדיקה הנוכחית, ועל כן יש לאמץ דבריו של הנתבע עצמו בחקירתו הנגדית (פר' עמ' 24), כי בהעדר נתונים אישיים מיוחדים של הנבדק כל המקרים בהם ניגרמת הינקבות של המעי הגס הינה סיכון שנוצר על ידי הבודק עצמו. 24. מקובל עלינו, כי אחריותו של רופא איננה אחריות מוחלטת, ולא כל מקרה של אי הצלחה יש לייחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את תקנת הציבור וראה דבריו של לורד דנינג בפסק הדין בענין: Roe v. Ministry of Health [1954] 2 ALL E.R. (C.A.) כפי שצוטטו בע"א 789/89 הנ"ל בעמ' 722: “... we should be doing a disservice to the community at large if we were to impose liability on hospitals and doctors for everything that happens to go wrong. Doctors would be led to think more of their own safety than of the good of their patients. Initiative would be stifled and confidence shaken. A proper sense of proportion requires us to have regard to the conditions in which hospitals and doctors have to work. We must insist on due care for the patient at every point, but we must not condemn as negligence that which is only a misadventure”. וכן דבריו של כב' השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"א 235/59 אלהנקרי ואח' נ' פולק ואח', פ"ד יד 2497, 2500: "... הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק, ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידי תקלה או כשלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על-ידי בתי-משפט באנגליה שכשאנחנו נהגים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני-חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דוקא; נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים". וכן נפסק כי ההכרעה בתביעות שעילתן ברשלנות רפואית, מתאפיינת באיזון בין אינטרסים מנוגדים. עמד על כך כב' השופט ש' לוין (כתארו אז) בע"א 612/78 הנ"ל בעמ' 727 באומרו - "השאלה, מהי החובה המוטלת על רופא כלפי חולהו, סוגה בשיקולים רבים ומגוונים, מחד גיסא לא כל טעות שבשיקול דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על ידו... מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפיה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע תקלה בטיפול. השאלה היא בכל מקרה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים". 25. כאמור, לא היתה התובעת בקבוצת הסיכון של אנשים בעלי נתונים מיוחדים הצפויים להיפגע במהלך בדיקת קולונוסקופיה, ודי בכך, לדעתי, כדי לקבוע כי הקרע אירע עקב רשלנותו של הרופא הבודק, והוא לא הרים הנטל לשכנע שאין לייחס את הארוע לרשלנותו. אף אם מצא הנתבע לנכון לטעון בחקירתו הנגדית כי לתובעת היה מעי מפותל מאד אשר הוא מניח כי כתוצאה מכך נגרם הנקב - יש לדחות טענה זו. היא לא נרשמה ברישומים הרפואיים שערך וגירסה זו הועלתה על ידו לראשונה בחקירתו הנגדית בלא תימוכין כלשהם לכך. הנתבע גם לא הצביע מתי בדיוק אירע הקרע במעי - האם בעת החדרת הצינור למעי הגס, או בעת ההוצאה של הצינור, שאז הבחין בקרע. לכך יש להוסיף העובדה שלתובעת בוצעו בעבר שתי בדיקות קולונוסקופיה, כולל כריתת פוליפים בפעם אחת, ולא נרשם ממצא אנטומי חריג ולא נגרם לה כל נזק. התוצאה היא שהנתבעים לא הרימו את נטל הראיה והשכנוע שאין לייחס את האירוע הנוכחי לרשלנות שיחובו עליה. מכל האמור לעיל, מסקנתי היא שהאירוע שגרם להינקבות המעי של התובעת וגרם לה לנכות, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה והנתבעים חייבים לפצות התובעת בגין נזקיה עקב רשלנותם. 26. בשולי פסק דיני מוצא אני מחובתי לציין, כי האמור בטפסי ההסכמה עליהם חתמה התובעת, הינו כוללני ביותר, ולא ניתן להבין לפני אילו סיכונים ניצב מי שמסכים לביצוע בדיקת קולונוסקופיה. דעתי היא, כי בבדיקת קולונוסקופיה שהנזק העיקרי היכול להיגרם, המלווה אף בסכנת חיים, הינו הינקבות המעי הגס, או שטף דם פנימי בעקבות כריתת גידולים שיתגלו במעי, מן הראוי כי יכתב במפורש בטופס ההסכמה אף אם יתלווה לכך, כי לדעת הרופאים הסיכוי לכך הינו נמוך ביותר. גם ב"דו"ח אנדוסקופיה" מן הראוי לחייב הרופא הבודק לרשום ממצאים אנטומיים, לבד ממצאים פתולוגיים אותם הוא אמור לרשום בדו"ח זה. 27. משהגעתי עד כאן, אוסיף, אגב אורחא, כי מכיוון שמסקנתי היא שהנתבע התרשל בביצוע הבדיקה בתובעת וגרם לה נזק, לא מצאתי להרחיב לענין הדוקטרינה של "הסכמה מדעת", כאשר התנהגות הרופא נבחנת על פי יסודות עוולת הרשלנות ולא על פי עוולת התקיפה (ראה הנימוקים לכך במאמרו של פר' ע. שפירא, הסכמה מדעת לטיפול רפואי - הדין המצוי והרצוי, עיוני משפט יד (התשמ"ט), 225 והאסמכתאות שם). נימוקי לכך הוא, שגם לו הגעתי למסקנה, על סמך בחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, כי התובעת היתה מסכימה לבצע בדיקת הקולונוסקופיה אם היו נמסרים לה הסיכונים הכרוכים בבדיקה זו - וזאת על אף האמור בסעיף 9 לתצהירה - "כי הייתי מהססת ולא הייתי מסכימה לעבור אותה", מחד, ושתי הבדיקות המוצלחות, ללא נזק כלשהו, אותן עברה קודם לבדיקה זו, כולל כריתת פוליפים, והמשך כאבי הבטן והשלשולים שמהם סבלה, מאידך - היתה זכאית לקבל פיצוים עקב הפגיעה באוטונומיה שלה בביצוע טיפול רפואי בגופה בלא הסכמתה המודעת (ראה פסק דינו של כב' השופט ת' אור בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה (טרם פורסם) ), וזאת בנפרד משאלת הפיצויים בגין ההתרשלות בביצוע הבדיקה על ידי הנתבע. הנזק: 28. הצדדים נחלקו לענין נכותה הרפואית של התובעת, ולגובה הפיצויים שיש לפסוק לה. ב"כ התובע ביקש לפסוק לה בגין 3 ראשי נזק - כאב וסבל, עזרה לעבר ולעתיד והוצאות רפואיות צפויות. 29. לענין נכותה הרפואית של התובעת נחלקו הדעות של המומחים מטעם הצדדים. לדעת המומחה מטעם התובעת נכותה הרפואית המשוקללת הינה בשיעור 28% ואילו על פי חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים שיעור נכותה הרפואית הוא 10% בלבד. לפני המומחה מטעמה התלוננה התובעת על הפרעות קבועות של כאבי בטן, עצירות ושלשולים לסירוגין, וכן על בליטה בדופן הבטן הגורמת לה להפרעות קשות ולפגם אסטתי. בבדיקתו, מצאה המומחה "במצב כללי טוב, בטן תפוחה, צלקת מרכזית מעל ומתחת לטבור עד הפוביס באורך של כ15- ס"מ עם בקע גדול לכל אורכה. המקום רגיש למגע וללחץ". לאור זאת זיכה אותה ב10%- נכות לצמיתות בגין בקע בצלקת ללא סיבוכים, וב20%- נכות לצמיתות בגין הפרעות שלאחר ניתוח בטן. המומחה מטעם הנתבעים, שבדק את התובעת, הסכים כי לתובעת 10% נכות בגין חולשת שרירי הבטן, אולם לדעתו כאבי הבטן אינם תוצאה מאוחרת של הינקבות המעי. ב"כ הצדדים הסכימו שלא לחקור את המומחים וכי כל צד יוכל לטעון על בסיס חוות הדעת שהוגשה מטעמו. ב"כ התובעת ביקש לפסוק לה בגין כאב וסבל סך של 200,000 ש"ח, ואילו ב"כ הנתבעים ביקש להסתפק בסך של 10,000 ש"ח. המומחים מטעם הצדדים גילו אחידות דעים, כי יש לזכות התובעת ב- 10% נכות בגין הבקע בצלקת קיר הבטן, ונחלקו האם יש לקבוע נכות נוספת בגין ההפרעות שלאחר הניתוח. המומחה מטעם התובעת, העניק לה 20% נכות בגין התופעות הללו, עפ"י פריט 18 (1) ג' לתקנות המל"ל, הקובע כי יש להעניק 20% באם הפרעות אלו "קבועות". דא עקא, התובעת בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 5) הצהירה כי "מאז פציעתי אני סובלת מכאבי בטן, עצירות ושלשולים "לסירוגין". כמסתבר, התובעת הופנתה לבדיקת קולונוסקופיה עקב שלשולים וכאבי בטן - תופעה שנותרה גם לאחר הנתוח. לפיכך,לדעתי, יש לקבוע כי עקב הניתוח נותרה התובעת עם נכות בשיעור של 10% בלבד. התובעת, כבת 75 כיום, נזקקה לניתוח בבטנה לתקון הקרע במעי הגס, למספר ימי אשפוז ולאחר מכן לשבועות של מנוחה בביתה. בהביאי בשיקוליי כל אלה ובעוולת התקיפה שביצע הנתבע, סבורני כי יהא זה לנכון וראוי לפסוק לתובעת, בגין נזק שאינו נזק של ממון, סך כולל של 30,000 ש"ח. 30. אשר לעזרת הזולת בעבר ובעתיד, טען ב"כ התובעת, כי היא נזקקה לעזרת בני משפחתה בתקופת החלמתה מהניתוח וכן לעזרה בשכר בהיקף של 5 שעות שבועיות, בעוד כאשר לפני הניתוח העסיקה עוזרת אחת לשבועיים בהיקף זה, וזאת בנוסף לגימלת הסיעוד הניתנת לתובעת מהמוסד לביטוח לאומי. ב"כ התובעת ביקש לפסוק לתובעת סך של 94,900 ש"ח. ב"כ הנתבעים טען כי התובעת אשה חולנית וסובלת מבעיות רפואיות שונות בין השאר, שלשולים, כאבי בטן ובעיות אחרות במערכת העיכול, יתר לחץ דם, היפרליפידמיה ומחלת לב, ובנוסף לכך בשנת 1997 סבלה התובעת משבר ביד שמאל, בשנת 1998 עברה ניתוח להחלפת פרק ירך שמאל ובשנת 1999 היה לה שבר בירך . במהלך חקירתה הנגדית העידה התובעת כי היא מעסיקה עוזרת בית למשך 5 שעות אחת לשבוע ומשלמת לה 30 ש"ח לשעה (פר' עמ' 18). התובעת לא צירפה קבלות בגין התשלומים שהיא משלמת לה. לאחר שנתתי דעתי לדברי ב"כ הצדדים ועיינתי במסמכים הרפואיים שהוגשו, וכן במסמכי המל"ל והערכות התלות שצורפו לסיכומים מטעם הנתבעים (בהסכמת ב"כ התובעת), סבורני, כי יהא זה ראוי ונכון לפסוק לתובעת עבור עזרה וסיעוד להם היא נזקקת עקב הניתוח שעברה בבטנה, לעבר ולעתיד, בהתחשב בבעיותיה הרפואיות, בגילה ובתוחלת חייה של התובעת (גיל 86), כדלקמן: לפרק זמן של 3 חודשים לאחר הניתוח שעתיים ליום לפי 30 ש"ח לשעה, סך של 5,400 ש"ח. מתום תקופה זו ועד למועד מתן פסק הדין - 48 חודשים - לפי 5 שעות לחודש, שהינה מחצית העזרה הנוספת לה היא נזקקת לדבריה, וזאת לאור הניתוחים הנוספים שעברה עקב השברים בידה, בירך והחלפת פרק הירך , לפי 30 ש"ח לשעה - סך של 7,200 ש"ח, ובצירוף ריבית כחוק למחצית התקופה - סך הכל לעבר - 13,700 ש"ח. אשר לעתיד, לפי 5 שעות חודשיות, לפי 30 ש"ח לשעה ובהיוון המתאים - 15,500 ש"ח. סך הכל בראש פרק זה 29,200 ש"ח . 31. לענין הוצאות רפואיות צפויות, כהגדרת ב"כ התובעת, לרכישת תרופות לשיכוך כאבים, כנגד שלשולים ובמקביל כנגד עצירויות - אלו אמורות להיות מסופקות במסגרת קופת חולים שבה חברה התובעת. עם זאת, כידוע הוא כי על כל מבוטח להשתתף ברכישת התרופות הללו. לדעתי, סכום כולל של 5,000 ש"ח יהא ראוי והוגן בנסיבות הענין. סיכום: 32. על סמך האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 64,200 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הפסוק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובנוסף במע"מ כחוק. רפואהרשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות