##מה הדין בסוגיית הפרת סודיות רפואית ?## ##האם ניתן לקבל פיצויים בגין הפרת סודיות רפואית ?## בדין הישראלי אין הוראה ישירה הקובעת את חובתו של רופא לשמור על סודיות, ומקור החובה הוא בכללי האתיקה, שעל פיהם מחויב הרופא לפעול, ובשבועת הרופא. כך נקבע בשבועת אסף הרופא: "וזאת הברית אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם בדברי האלה: אל תצורו להמית כל נפש במשתה עיקר, ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל, ולא תחמודו כל יופי-תואר בנשים לנאפה בהן, ואל תגלו את סוד האדם אשר האמין לכם... " ##שבועת היפוקרטס:## בשבועת היפוקרטס הרופא נאמר: "הדברים שאראה ואשמע והנוגעים לחיי אנשים בטפלי בחולים,.... אשמור עליהם בשתיקה, בהחשיבי דברים אלה כסודות מקודשים....". כאמור, אלה חובות שאינן מעוגנות בחקיקה. ##חובת הסודיות הרפואית לפי חוק הגנת הפרטיות:## עיגונה של חובת הסודיות בא לראשונה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, שקבע בסעיף 11(2): "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:... (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד." אמנם, חוק הגנת הפרטיות אינו חלק מפקודת הנזיקין, אולם בסעיף 4 לחוק הגנ הפרטיות נאמר שפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליה. נראה, שיש כאן הכללה של חוק הגנת הפרטיות בפקודת הנזיקין, ואין לראותו כחיקוק חיצוני לפקודה. ##סודיות רפואית לפי פקודת הראיות:## הוראת סעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובעת את חסיונו של הרופא המסרב למסור מידע רפואי. סעיף 49 אינו קובע את חובת הרופא שלא למסור את המידע. על הבחנה זו עמד כבוד השופט צ' כהן בשבתו בבית-משפט השלום בירושלים בב"ש (י-ם) 4 [227/83], בדונו בחיסיון של עורך-דין. אמר שם בית המשפט (עמ' 70): "בהליך זה אנו נמצאים בתחומה של הוראת סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובתחומה בלבד. הוראת סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, אינה הוראת חסיון ואינה הוראה שבדיני ראיות, אלא הוראת איסור, מיוחדת. ... הוראת הפקודה, רק היא מבין השתיים מגבילה את סמכותו של בית משפט בגביית ראיות ורק היא מבין השתיים מגבילה את סמכותה של המשטרה לגבות את הראיה העולה מן המסמכים שנתפסו בשני החיפושים שקדמו להליך הזה. השניה, היא וכלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966, הם איסורים המדברים על עורך-הדין בלבד ולא אל מי שמוסמך על פי הדין לגבות ראיות". סעיף 49 לפקודת הראיות מופנה לבית המשפט ומגביל את סמכותו בגביית עדות מרופא, אך אין הוא קובע את חובתו של הרופא להימנע ממסירת המידע. ##חובת סודיות רפואית של פסיכיאטר:## סעיף 28(א) לחוק לטיפול בחולי נפש וסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובעים את חובתו של הרופא-המערער לשמור על סודיות רפואית. הסייג לקיום חובה זו הוא אם מצא בית המשפט צורך ואישר גילוי הסוד הרפואי בתנאים ובנסיבות המפורטים בסעיפים אלה או אם ויתר החולה על החיסיון. ##להלן פסק דין בנושא פיצוי כספי על הפרת סודיות רפואית:## סגן הנשיא מ' טלגם והשופטת ס' רוטלוי: ערעור על פסק-דין שלפיו חויבו המערערים, הדדית, לשלם למשיב פיצויים בשל רשלנות במסירת סודותיו הרפואיים, סך של 12,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, מיום הגשת התביעה, בתוספת הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח. 1. עיקרי העובדות הדרושות לענייננו: המשיב [פלוני], אושפז לפני כשתים-עשרה שנים לכמה שבועות במרכז לבריאות הנפש בבית החולים שלוותה (להלן: "שלוותה"), שבבעלות המערערת ובהנהלתו (מא 5) של המערער, שהוא רופא מומחה לפסיכיאטריה ומכהן גם כיו"ר החברה הפסיכיאטרית בישראל. בשנת 1989 ניהל המשיב הליך משפטי נגד פלוני בבית-משפט השלום בנתניה (ת"פ (נת') 1489/89). במסגרת אותו הליך שלח מזכיר בית המשפט ביום 28.6.89 טופס של "הזמנת עד/צו להזמנת מסמכים" אל "מנהל בית החולים שלוותה" (להלן: "הנמען"). בגוף הטופס נתבקש הנמען להופיע בבית המשפט ביום ובשעה הנקובים כדי להעיד ובנוסף להביא עימו את תיקו של המשיב ובו התאריכים בהם היה מאושפז וסיבות האשפוז. בהמשך הופיעה התראה בדבר חובת ההתייצבות ופרטים של יוזם ההזמנה - בא-כוחו של פלוני. בתגובה, שלחה הגב' תמי טרייסטר - האחראית על רשומות רפואיות בשלוותה -ביום 5.7.89 - את תצלום תיקו הרפואי של המשיב במעטפה סגורה ללא אזהרה על גביה (להלן: "החומר הרפואי"), בדואר רשום ובלוויית תזכיר המופנה אל "השופט שוהם בית משפט נתניה". החומר הרפואי שנשלח כאמור נכנס לתיק בית המשפט שממוקם במזכירות ואשר - כפי שקבע בית-משפט קמא - "פתוח בדרך כלל לעיונו של הציבור ובוודאי שאין מניעה כי הצדדים וב"כ יעיינו בו". על פי ממצאיה של הערכאה דלמטה נעשה שימוש בחומר הרפואי מעבר לתכלית שלשמה הוזמן מטעם בית המשפט. החומר הופץ בין מכריו של המשיב וקטעים ממנו אף צוטטו בהליך אחר שהתנהל בין המשיב לבין עורך-דינו; ובעקבותיו, כפי שפסק בית המשפא קמא, "אין חולק שנגרמה לתובע עוגמת נפש". 2. שופט בית-משפט, לאחר שבחן את טענות הצדדים ועדיהם, קבע, כי גם אם פעלו המערערים בתום-לב סובייקטיבי, עדיין אין ספק כי פעולותיהם נעשו באי-אכפתיות וברשלנות, המגיעות לדרגה של חוסר תום-לב כמשמעותו בפסיקה, כשם שפעלו בדרך שאינה מקובלת ואסור שתהא מקובלת, וכי מחדלם של המערערים מהווה הפרה של הוראות כל החוקים שעליהם התבסס המשיב בתביעתו, לרבות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (הפר חובה חקוקה ורשלנות), החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955 (בסעיף ) ופקודת הראיות, [נוסח חדש], תשל"א-1971 (סעיף 49). 286 לעניין התיישנות העילה שבחוק הגנת הפרטיות קיבל השופט את טענת המערערים, ואולם לא נכנס לעובי הקורה בשאלה זו, שכן סמך את הכרעתו על החוקים האחרים. בהסתמך על קביעות אלה חייב השופט את המערערים, הדדית, לשלם לתובע סך של 12,00 ש"ח, וכן את הוצאות המשפט, וסך 3,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד. על קביעות אלה של בית-משפט קמא הוגש הערעור שלפנינו. 3. בהודעת הערעור ובעיקרי טיעוניהם חוזרים המערערים על הטענות שהעלו בבית המשפט קמא, ובין היתר, כי המערער פעל בתום-לב ובדרך המקובלת, כי התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות התיישנה וכי דינה להידחות, גם ככל שהיא נסמכת על הפרת חובה חקוקה, אשר, לטענתם, לא הוכחו יסודותיה. כמו כן, מבקשים המערערים לקבוע, כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא קבע, כי המסמך "הזמנת עד/צו להמצאת מסמכים" מכיל שני צווים שונים ונפרדים, ומשכך, הוא מחייב את העד המוזמן להמציא המסמכים; בהעבירו את התיק לבית המשפט עשה העד כמצוותה של רשות מוסמכת. א. התיישנות העילה לפי חוק הגנת הפרטיות כאמור, בית המשפט קמא קיבל את טענת המערערים בנקודה זו וקבע כי תחילת תקופת ההתיישנות לעניין עוולה זו, שהנזק אינו אחד מיסודותיה, נמנית מיום המעשה; מששלחו הנתבעים את החומר הסודי, שוב לא היה הוא עוד בשליטתם. שופט בית המשפט קמא לא נכנס לפרטיה של סוגיה זו, מאחר שלא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה שאליה הגיע בהסתמך על החוקים האחרים - לגביהם לא חלה טענת ההתיישנות. אין לפנינו ערעור על דרך דיונו של בית המשפט קמא בסוגיה זו, שהרי המערערים אין להם עילה על כך, ואין אנו רואים מקום לשוב ולדון בה; אך מאשרים אנו את קביעתו של בית המשפט קמא, כי למרות טענת ההתיישנות יש מקום לשימוש בהוראותיו של חוק הגנת הפרטיות לגבי מעשי עוולה הקבועים בחקיקה אחרת והמהווים פגיעה בפרטיות, גם אם התיישנה התביעה על פי החוק המיוחד. קביעה זו אף מקבלת חיזוק בעמדת המערערים המבקשים להחיל על הסוגיה את הגנות שבסעיף 2(18), פיסקאות א' ו-ב' לחוק הגנת הפרטיות. ב. "הזמנת עד/צו להמצאת מסמכים" המערערים מסתמכים על לשונו של סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 "....לצוות על העד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא...". בית המשפט קמא קבע, כי נוסח ההזמנה חייב את המערער להתייצב למתן עדות ולדאוג להמצאת המסמך. עוד קבע, כי הזמנה של בית-משפט שיש בה הוראה להמציא מסמכים אינה מפרטת את דרך ביצוע ההמצאה, ועל המוזמן להחליט בהתאם לנסיבות כיצד לנהוג. אך אין דרך הביצוע משנה מחובתו לדאוג לכך, שאם החומר חסוי הוא יובא בידי אדם המצוי בסוד החיסיון, שיוכל לטעון בדבר קיומו של החיסיון לפני בית המשפט. קביעה זו מוסקת מנוסח ההזמנה, ולפיה על המערער להופיע עם המסמכים בבית המשפט, דבר המעיד על כך שאין לשלחם בדואר, שכן טבעם המיוחד מחייב הגשתם האישית בידי המערער. מסכימים אנו עם דעתו של בית המשפט קמא, כי "מהופעה אישית ייתכן ויכול היה [המערער] לפטור עצמו ברשות ביהמ"ש, אבל לא מדאגה שהמסמכים יומצאו בדרך נאותה המבטיחה מניעת פגיעה בחסיון". מכאן שגם טענה זו דינה להידחות. ג. "תום-לב ודרך מקובלת" טענת המערער היא, שאין זה עניינו של הרופא השולח אם שמירת התיק בבית המשפט בוצעה כהלכה, אם לאו, ובפועלו על פי צו של בית המשפט יצא ידי חובתו. דעתנו, כדעת בית המשפט קמא, כי התנהגותו בנדון של המערער אינה עולה בד בבד עם המצופה מרופא הממלא גם תפקיד אדמיניסטרטיבי בכיר של מנהל בית-חולים. יש לצפות מאדם במעמדו של המערער, כי גם כשניצב הוא בפני הזמנה מטעם בית המשפט יפעיל את שיקול-דעתו. לא זאת אף זאת. במשלוח התיק ובאי-התייצבות כפי הנדרש בהזמנה לא פעל המערער על פי צו בית המשפט ולא יצא ידי חובתו לשמור על חסיון המסמך שבידיו. המערערים טוענים, כי עומדת לזכותם הגנת תום הלב בנסיבות המפורטות בסעיף (18), פיסקאות א' ו-ב' לחוק הגנת הפרטיות, שלשונו: "18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימו אחת מאלה: (1)... (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות. (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה". בית המשפט קמא קבע, כי המערערים לא השכילו להוכיח שנתקיימה לגביהם דרישת תום הלב ברמה הנדרשת בסעיף 18 הנ"ל. יתירה מכך. בעדותו בבית המשפט קמא העיד על עצמו המערער כי היה אדיש לדרך הביצוע של ההזמנה שהופנתה אליו אישית. אדישות זו אין פירושה אלא כי לא היה אכפת למערער שבדרך אל בית המשפט יתגלה החומר גם למי שאינו מוסמך ליתן בו עינו. המערער לא נקט אמצעים סבירים למנוע את הפגיעה בפרטיות; פשיטא, שאין השופט עוסק בטיפול בדברי דואר המגיעים על-שמו, אם לא צוינה עליהם מידת סודיות. על כן המערער יכול היה לצפות את קיומה של אפשרות זו ו"היה עליו לדעת" על אפשרות הפגיעה. לכן סעיף 2(18)(א) אינו עומד לו למגן. אשר לקיומה של חובה חוקית לפגיעה בפרטיות (סעיף 2(18)(ב)) - גם הגנה זו לא נתקיימה בנדון. החובה החוקית שעליה מדבר סעיף-קטן (ב) מתייחסת לציווי מפורש לעשות מעשה הפוגע בפרטיות. לעומת זאת, בענייננו - היטיב להגדיר זאת בית-משפט קמא: "אין בצו אלא מה שיש בו: המצאת מסמכים - כן הסרת סודיות - לא". ד. הפרת הוראות האתיקה הרפואית ודיני הנזיקין המערערים מסתמכים על הוראות סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות, שלשונו: "חזקה על נאשם או נתבע.... שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכח דין או המקובלים על אנשי מקצוע שהוא נמנה עמהם". טוענים המערערים, כי לא הוכחה במקרה הנדון רשלנות כלשהי, שכן המערער פעל לפי הנהלים המקובלים, על פי הוראות היועץ המשפטי של המערערת, והתצלום מתיקו הרפואי של המשיב נשלח בדואר רשום, במעטפה סגורה, ממוענת אל כבוד השופט שוהם. מסכימים אנו עם קביעתו של בית המשפט קמא, כי מחובתו של כל רופא, ולא כל שכן מנהל בכיר של בית-חולים שעיסוקו רפואית הנפש, להיות ער לתוצאות העלולות לנבוע ממשלוח מסמכים חסויים במעטפה, אפילו סגורה, אך ללא כל נקיטת אמצעי זהירות, אשר יבטיחו כי החומר החסוי לא יהיה פתוח לעיונם של גורמים שאינם מוסמכים לראותו. בנסיבות האמורות היה על המערער לצפות מראש קיומה של אפשרות כזאת, ואין בהסתמכותו על המלצות היועץ המשפטי של המערערת כדי לפתור אותו מהפעלת שיקול-דעתו העצמאי במקרה המיוחד. מהמקובץ עולה, כי בית המשפט קמא צדק בקביעתו, שפעולותיהם של הנתבעים נעשו בדרך שאינה מקובלת, ושאסור שתהא מקובלת, ובחוסר תום-לב, כפי הנדרש בנסיבות המיוחדות שבנדון. ה. הפרת הוראת חוק: סעיף 28(א) לחוק לטיפול בחולי נפש וסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובעים את חובתו של הרופא-המערער לשמור על סודיות רפואית. הסייג לקיום חובה זו הוא אם מצא בית המשפט צורך ואישר גילוי הסוד הרפואי בתנאים ובנסיבות המפורטים בסעיפים אלה או אם ויתר החולה על החיסיון. בית המשפט קמא קבע, כי הצו להמצאת מסמכים אינו בבחינת אישור להסרת החיסיון (ובוודאי לא ניתן אישור כזה מטעם המשיב). זאת ועוד. בנוהלי המחלקה לרשומות רפואיות של משרד הבריאות שפרסומם מיום 23.5.8 ושנתקבלו כמוצג ת/1 בבית משפט קמא (להלן: "הנהלים"), נקבע בסעיף 3.3 כי "המפר את חובת השמירה על הסודיות הרפואית נושא באחריות פלילית ואזרחית". הנהלים אף מכילים הוראות מפורשות הנוגעות להמצאת תיעוד רפואי על פי דרישותיהם של גורמים שונים, ובין היתר, צו של בית משפט להמצאת מסמכים. בסיפא של סעיף 3.5 לנהלים נקבע: "במקרה של חשש לפגיעה בענייני החולה יועבר החומר להנהלת ביה"ח וזו תטען חסיון". המערער אף לא טרח לבדוק אם נתקיים כבר דיון לפני בית המשפט בנושא הסרת החיסיון הרפואי, ובכל מקרה, היתה מוטלת עליו חובה להביא לפני בית המשפט את החשש לפגיעה בסודיות הרפואית של המשיב. לאור האמור מצא בית משפט קמא את המערערים אחראים אף בעוולה של הפרת חובה חקוקה, בכך שהפרו את החובות המוטלות עליהם בחוקים המוזכרים לעיל, בשל משלוח חומר סודי בדרך שאינה ראויה. אין בליקוי שנפל בנוסח התביעה לפי הפרת חובה חקוקה כדי להכשיל את התביעה, שכן מדובר בפגם טכני בלבד. אנו מציעים לדחות את הערעור. השופט ד"ר קלינג: א. הרקע מעשה שבכל יום הגיע לדיון לפנינו, ואין לנו אלא להתמודד עם היבטים ופנים שאין אנו נותנים דעתנו עליהם. בתי המשפט מוציאים מדי יום מאות הזמנות לרופאים, לבתי-חולים ולמרפאות, ומורים להם להמציא מסמכים רפואיים המתייחסים לבעל-דין בתביעת נזיקין, למנוח שנפטר ושצוואתו שנויה במחלוקת, לאדם שחתם על הסכם וטוענים כי דעתו אינה דעה, ובהליכים פליליים למיניהם. ברבים מהמקרים נענים נמעניהן של אותן הזמנות בהמצאת המסמכים לבית המשפט, ואלה מצורפים לתיק בית המשפט שבו מתקיים הדיון שלשמו נדרשו המסמכים. בדרך כלל, אין ההתרחשות האמורה מלווה בתרעומת כלשהי. לכל היותר מתעורר אופיים המיוחד של המסמכים הטעונים במידע רפואי חסוי, בשעה שבעל-דין חפץ להגישם כראיה. לא כן התגלגלו הדברים בענייננו. משהגיעו המסמכים ששלחו המערערים לתיקו של בית המשפט, הם נשלפו משם על ידי יריבו של המשיב שלפנינו, וזה דאג להפיצם בין מכריו של המשיב, והמסמכים אף הגיעו לשימוש בהליך משפטי אחר שהמשיב צד לו. המשיב בא בטרוניה על המערערים, על שבהמציאם את המסמכים לבית המשפט, כפי שהמציאום, איפשרו את הפגיעה בצנעת הפרט ובסודותיו הכמוסים בדבר מצב בריאותו. השופט המלומד של בית-משפט קמא (כבוד השופט שהם) מצא שהצדק עם המשיב וחייב את המערערים בפיצוי המשיב בסכום של 12,000 ש"ח. על כך בא הערעור שלפנינו. דעת חבריי היא שראוי לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית-משפט השלום. אין דעתי כדעתם. המידע שהעביר המערער נגע לאשפוזו של המשיב במרכז לבריאות הנפש, בבית-חולים שלוותה, המנוהל על ידי המערער 1 בעבור המערערת 2. המסמכים נשלחו על ידי האחראית על הרשומות הרפואיות מעטפה שהיתה ממוענת אל "השופט שוהם בית משפט השלום נתניה." בית-משפט השלום מצא, כי המערערים הפרו את החובות המוטלות עליהם על פי סעיפים 2 לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, סעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ובכך ביצעו עוולה של הפר חובה חקוקה, שמסגרתה נקבעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. חבריי אימצו את דעתו של בית-משפט השלום. ב. חובת הסודיות הרפואית חבריי הפנו לעניין חובת הסודיות לסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. הוראת חוק זו קובעת את חסיונו של הרופא המסרב למסור מידע רפואי. סעיף 49 אינו קובע את חובת הרופא שלא למסור את המידע. על הבחנה זו עמד כבוד השופט צ' כהן בשבתו בבית-משפט השלום בירושלים בב"ש (י-ם) 4[ 227/83], בדונו בחיסיון של עורך-דין. אמר שם בית המשפט (עמ' 70): "בהליך זה אנו נמצאים בתחומה של הוראת סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובתחומה בלבד. הוראת סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, אינה הוראת חסיון ואינה הוראה שבדיני ראיות, אלא הוראת איסור, מיוחדת. ... הוראת הפקודה, רק היא מבין השתיים מגבילה את סמכותו של בית משפט בגביית ראיות ורק היא מבין השתיים מגבילה את סמכותה של המשטרה לגבות את הראיה העולה מן המסמכים שנתפסו בשני החיפושים שקדמו להליך הזה. השניה, היא וכלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966, הם איסורים המדברים על עורך-הדין בלבד ולא אל מי שמוסמך על פי הדין לגבות ראיות". כך אף בענייננו. סעיף 49 לפקודת הראיות מופנה לבית המשפט ומגביל את סמכותו בגביית עדות מרופא, אך אין הוא קובע את חובתו של הרופא להימנע ממסירת המידע. ג. הגנת הפרטיות יצוין, כי ייתכן שמסירת מידע רפואי תהווה גם הפרה של הוראות סעיף-קטן (8) האוסר על הפרת חובת סודיות שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע, וסעיף-קטן (9) האוסר שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אלא שתביעתו של המשיב על פי חוק הגנת הפרטיות התיישנה, ואין מקום להיזקק לו, גם על הדרך שבה הלכו חברי אשר ייחסו למערערים הפרה של חובה חקוקה בכך שלא קיימו את הוראות חוק הגנת הפרטיות. יתירה מכך. בסעיף 63 לפקודת הנזיקין נאמר, כי "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק -למעט פקודה זו..." ד. חובת סודיות של פסיכיאטר בעוד שנאמר, כי אין בדין חובת סודיות כללית של הרופאים, הרי המחוקק קבע במפורש את חובת הסודיות של הפסיכיאטר. על ענייננו חל סעיף 28(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, שבו נאמר: " 28. (א) מי שהגיעה אליו, תוך כדי ביצוע חוק זה או בקשר עם ביצועו, ידיעה בדבר חולה, חייב לשמרה בסוד ולא לגלותה אלא במידה שיש בכך צורך לשם ביצוע חוק זה והתקנות שהותקנו על פיו, או אם הורשה לכך על ידי בית המשפט, אך אין הוא פטור מהחובה לענות על שאלות שמציג לו מי שמוסמך לערוך חקירות על ביצוע עבירות." הוראה דומה מצויה בסעיף 42(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, אשר התקבל לאחר האירועים נושא המשפט. סעיף 28 קובע את חובתם של המערערים לשמור על סודיות המידע ואוסר על גילויו אלא "אם הורשה לכך על ידי בית המשפט." אין הרשאה גדולה מאשר ציוויו של בית המשפט שנמסר למערער ושהורה לו להתייצב בבית המשפט עם המסמכים. בית-משפט השלום קבע (בעמ' 10): "חובתו של פרופ' נוימן היתה... קודם למתן עדות או למשלוח החומר לברר כי בית המשפט אכן מצא צורך לגלות את הסוד הרפואי ואלו פרטים אכן נדרשו על ידו והורשו בגילוי ולמי." לא ברור מדוע סבר בית-משפט השלום ומדוע סבורים חבריי דכאן, כי המערערים לא היו רשאים להניח כי כל שנעשה על ידי בית המשפט כדין נעשה, וכי בית-משפט המפנה צו להמצאת מסמכים המופנה לרופא או למוסד רפואי, אינו מודע לכך שבעקבותיו יומצא חומר רפואי חסוי. דעתי הפוכה מדעתם. רופא, מוסד וכל אזרח, המקבלים צו מבית המשפט רשאים להניח כי הצו הוצא כדין, לאחר עיון ובחינה של כל היבטיו. אם לא תאמר כן, נמצאת משבש דרכי עבודתם של בתי המשפט ושל כל המוסדות המצטווים מדי יום ביומו להמציא מסמכים לבית המשפט. היעלה על הדעת, כי כל מוסד רפואי ה מוזמן על ידי בית המשפט להמציא מסמכים, יבדוק את תיק בית המשפט כדי ללמוד מה היתה החלטתו של השופט ובאילו נסיבות ניתנה? חובה זו אינה מוטלת רק על מוסדות רפואיים. אף גופים אחרים החייבים בשמירת סודות, כמו בנקים, יצטרכו לעשות כן. די בתמונה האפשרית של שליחי המוסדות או אולי פרקליטיהם המתרוצצים במזכירות בית המשפט והנוברים בתיקי בית המשפט כדי לברר אם הזמנה שהוצאה - כדין הוצאה, כדי להבהיר שאין זו הדרך. ה. הנגישות לתיק בית המשפט יתירה מכך. אין ולא היתה למערערים כל דרך לברר כדין את דבר ההזמנה בתיק בית המשפט ולעיין בבקשה להזמנתם ובהחלטת בית המשפט. בנגישות לתיקי בית המשפט עוסקות תקנות הארכיון, 1935. בתקנה 3 נאמר: "3. העיון בארכיון ייעשה רק לפי התנאים ובאופן דלקמן: (א)... (ג) במשפטים אזרחיים, פרט לאלה שפסקו בהם מזה יותר משנה לפני תאריך הבקשה, מתירים לעיין בארכיון רק לאדם המעונין באופן ישר באותו משפט. (ד) במשפטים אזרחיים שהם תלויים ועומדים או שפסקו בהם מזה לא יותר משנה לפני תאריך הבקשה, מתירים לעיין בארכיון לאנשים שאינם מעונינים, רק על יסוד נימוקים מיוחדים. (ה) במשפטים פליליים תינתן בדרך כלל רשות לכל אדם הנפגע על ידי פסק דין או צו של בית המשפט לעיין בארכיון של כל משפט שהוא.." מכאן, שעיון בתיק בית המשפט, למי שאינו בעל-דין, טעונה רשות של שופט. גם מבחינתם של המוסדות המוזמנים תדיר להמציא מסמכים לבית המשפט, וגם בטובתה של מערכת בתי המשפט, לא יעלה על הדעת להטיל על אותם מוסדות לבחון את צווי הזימון. ו. טיפול בחומר חסוי היה וייאמר כי קבלת הערעור תוליך, בפועל, לתקלות חמורות כגון זו שלפנינו ולפגיעה בצנעתם של בני-אדם, הרי המענה הוא שאין זה כך. ראשית, שגגה יצאה מתחת ידו של בית-משפט השלום באמרו, כי היה על המערערים להיות מודעים (עמ' 9 לפסק הדין) ש: "החומר יתוייק בתיק הפתוח לעיון הקהל עוד לפני שמגיע הוא אל השופט." כאמור, על פי תקנות הארכיון, מוגבל העיון בתיקי בית המשפט לבעלי הדין ולמי שהורשה על ידי שופט. אין על פי הדין תיקים הפרוצים לעיונו של הקהל. אלא שכל האמור לא היה מונע את אשר אירע בעניין שלפנינו, שכן אין מניעה כי בעל-דין יעיין בתיק בית המשפט ובמסמכים שבו, ובכלל זה אף במסמכים רפואיים שהתקבלו ממוסדות רפואיים. החובה להתמודד עם בעיה זו מוטלת על בתי המשפט. ניתן לקבוע, כי כל מסמכים רפואיים המתקבלים במזכירות בית המשפט יישמרו בנפרד מתיק בית המשפט, ויומצאו לשופט רק ביום הדיון, כדי שיוכל לשקול, אם בנסיבות העניין קיים חיסיון, ואם ניתן להסירו בהתאם לאמור בסעיף 49 לפקודת הראיות. המעמסה שתיפול על בתי המשפט קלה לאין ערוך מחובת הבירור שמוצע להטיל על כל המוזמנים לבתי המשפט. ז. חובות בעל הדין אפילו לא נחסמה דרכו של בעל-דין אל המסמכים החסויים, מוטלות גם עליו חובות שצריכות למנוע ממנו עשיית שימוש במידע, כפי שנעשה בעניין שלפנינו. כל בעל-דין שמגיע לידיו מידע שיריבו מאלץ לגלותו במסגרת הליך משפטי, חייב שלא לעשות באותו מידע שימוש לתכלית כלשהי, זולת זו שלשמה נכפתה מסירת המידע על פי הדין. בע"א 1[ 662/77] אמר כבוד השופט בכור (עמ' 327-326): "מודיעין אזרחי חוששת, והביעה חשש זה בסיכום טענותיה, שהמשיב עלול להשתמש בתוכן המסמכים שאת גילויים הוא מבקש לא למטרות קידום ההתדיינות במשפט כי אם למטרות זרות וצדדיות, דהיינו שיעשה שימוש בתוכן המסמכים למטרה שאין לה ולא כלום עם המטרה שלשמה ניתן הגילוי, כגון שימוש לשם הגשת תביעת דיבה נגד מוסרי המידע או כדי לגרום לכך שהם יחזרו בהם מהודעותיהם במסמכים... ... מאידך, ישנה פסיקה באנגליה האומרת שצד שקיבל גילוי מסמכים אסור לו להשתמש בהם למטרות אחרות פרט מאשר למטרות ניהול המשפט שבו ניתן הגילוי, ואף אסור לו להעביר לאחרים את המידע שבמסמכים, ואיסור זה נובע מהתחייבות מכללא שקיימת מצד מקבל הגילוי לשמור על האיסור הנ"ל, ומי שפועל בניגוד לנ"ל מתחייב בביזיון בית המשפט". אותה חובה מכללא של בעל-דין שקיבל לעיונו מסמך במסגרת הליכים של גילוי ועיון, חלה על כל המסמכים המתקבלים במהלך דיון משפטי ושהיתה מכוח הדיון כפייה להמציאם. [5[ )2991( MARCEL V. COMMISSIONER OF POLICE, שם נאמר (בעמ' 237): FUTHER, THERE IS A CLOSE ANALOGY BETWEEN DOCUMENTS OBTAINED" UNDER STATUTORY POWER OF COMPULSION AND DOCUMENTS OBTAINED ON DISCOVERY IN CIVIL PROCEEDINGS. PARTIES TO CIVIL LITIGATION ARE COMPELLED BY LAW TO DISCLOSE TO EACH OTHER ALL RELEVANT DOCUMENTS IN THEIR CUSTODY OR PO WER. THIS DUTY IS ENFORCED BY ORDER OF THE COURT. BUT, SINCE SUCH DISCOVERY OF DOCUMENTS IS DONE UNDER COMPULSION AND INVOLVES A GROSS INTERFENECE WITH THE RIGHT TO PRIVACY OF THE PERSON GIVING DISCOVERY, THE LAW INPOSES A DUTY ON THE PARTY WHO OBTAINS DI SCOVERY NOT WITHOUT THE LEAVE OF THE COURT TO USE THE DOCUMENTS DISCLOSED FOR ANY PURPOSE OTHER THEN THE CONDUCT OF THE ACTION IN WHICH DISCOVERY IS GIVEN. SINCE THE WHOLE PROCESS OF DISCOVERY IS CONDUCTED UNDER THE CONTROL OF THE COURT, THIS DUTY IS IMPO SED BY MEANS OF IMPLYING AN UNDERTAKING BY THE PARTY TO OBSERVE THOSE CONDITIONS. BUT THE UNDERLYING PRINCIPLE IS THAT PRIVATE INFORMATION OBTAINED UNDER COMPULSORY POWERS CANNOT BE USED FOR PURPOSES OTHER THAN THOSE FOR WHICH ".THE POWERS WERE CONFERRED הפרתה של אותה חובה מכללא שלא לעשות שימוש במסמכים למטרה שונה מזו שלשמם הגיעו לידי בעל-דין, מהווה, כאמור על-ידי בית המשפט לערעורים, ביזיון בית המשפט. בענייננו, דרכו של המשיב יכלה להיות ישרה וקצרה אילמלא השהה את הגשת תביעתו עד שהתיישנה. תרופתו היתה נגד היריב, שנטל את המסמכים הרפואיים ועשה בהם שימוש. הדבר מהווה פגיעה בפרטיות על פי האמור בסעיף 9(2): "2. פגיעה היא אחת מאלה: ..... (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;" אותו אדם שעשה שימוש פוגע במסמכים צריך היה להיות בעל-דינו של המשיב ולא המערערים שלפנינו, שמילאו מצוותו של בית המשפט. ח. מהות "החובה החוקית" שבסעיף 2(18)(ב) לחוק הגנת הפרטיות אעיר, למעלה מהצריך, כי אין מקובל עליי הפירוש שהציעו חבריי לסעיף 2(18)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, שבו נאמר: "18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;" חבריי סברו, כי טענת הגנה זו אינה עומדת למערערים באשר: "החובה החוקית עליה מדבר סעיף-קטן (ב) מתייחסת לציווי מפורש לעשות מעשה הפוגע בפרטיות. לעומת זאת, בעניינו-היטיב להגדיר זאת בית משפט קמא- 'אין בצו אלא מה שיש בו: המצאת מסמכים - כן, הסרת סודיות - לא'." הפירוש המצומצם שהציעו חבריי ל"חובה החוקית" שבסעיף 2(18)(ב) מתאים לזה שניתן לסעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המעמיד הגנה בתביעת נזיקין למי שעשה את המעשה "לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן." כך פורשה אותה הוראה בע"א 404/80 [2]. הפירוש המוצע לסעיף 18(ב)(2) אינו תואם את הקשרו ולא את כוונתו של סעיף 1. מדובר שם בטענת הגנה שיסודותיה שניים: תום-לב ועשיית הפגיעה בנסיבות, שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית לעשותה. את החובה החוקית יש לפרש לאור שלוש החובות האחרות: מוסרית, חברתית או מקצועית. אין להעלות על הדעת חובה mמוסרית שתחייב לעשות את המעשה הפוגע בפרטיות. החובה היא לעשות את המעשה, ללא קשר עם היותו פוגע בפרטיות. הוראת סעיף 18(ב)(2) הועתקה בעיקרה מסעיף 2(15) לחוק איסור לשון הרע,תשכ"ה-1965. החובות שבהן מדובר שם נדונו בהרחבה בע"א 3[ 298 ,292/57]. הנשיאאולשן דן שם בהוראותיה של פקודת הנזיקין, שקדמו לחוק איסור לשון הרע, אלאשאין הבדל בין מה שנאמר שם לבין סעיף 2(15) לחוק איסור לשון הרע, שלשונו לקוחה מהמשפט המקובל האנגלי. הדוגמא המנחה לחובה כזו מצויה ב-(1981( STUART V. BELL ]6]. שם אירח ראש עיר באנגליה את סטנלי, חוקר אפריקה. ראש העיר סיפר לסטנלי, כי נודע לו שמשרתו של סטנלי חשוד בגניבה. המשרת תבע את ראש העיר על לשון הרע. בית המשפט קבע שהיתה מוטלת על ראש העיר חובה חברתית להעמיד את אורחו על החשד שנפל על משרתו. בוודאי אין לדבר כאן על קיומה של חובה להוציא לשון הרע. החובההחברתית היתה לומר את הדברים שנאמרו. סוף דבר הוא, שלו דעתי נשמעה, הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו שלבית-משפט השלום ודוחה את התביעה. לפיכך הוחלט בדעת רוב לדחות את הערעור. הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח יחולו על המערערים. סודיות רפואיתסודיותהפרת סודיותרפואהפיצויים