פסק דין לפני תביעה בגין רשלנות רפואית. לטענת התובעת, לאחר תלונתה מיום 24/2/10 על כאבי בטן שהחלו יומיים לפני כן, הופנתה התובעת לביה"ח פוריה, התקבלה לחדר המיון ונבדקה על ידי כירורג וגניקולוג. בהמשך נבדקה התובעת לטענתה, על ידי רופא נשים אשר קבע כי ככל הנראה הגורם לכאבי הבטן מהם סובלת התובעת הוא בהימצאות גופיף צהוב. התובעת טוענת כי בשעה 17:35 נבדקה שוב על ידי רופא נשים שביקש לאשפזה במחלקת נשים, לצורך הוצאת הגופיף הצהוב. התובעת סירבה להתאשפז במחלקת נשים משום שלטענתה שלא האמינה כי מדובר בבעיה הקשורה בתחום הגניקולוגי והשתחררה לביתה. מאחר וכאבי הבטן של התובעת התגברו, היא הופנתה לטענתה, ביום 26/2/10 על יד רופאת המשפחה פעם נוספת אל ביה"ח פוריה, נבדקה על ידי כירורג, אושפזה במחלקה הכירורגית וטופלה על ידי מתן נוזלים ואנטיביוטיקה דרך הוריד. ביום 27/2/10 מאחר וחום גופה של התובעת לא ירד הוחלט לבצע ניקוז של המורסה והוצאו 20 סמ"ק מוגלה תחת סי. טי, כאשר לטענת התובעת הטיפול לא היטיב עם מצבה. ביום 5.3.10 עברה התובעת בדיקת סי.טי. חוזרת ואובחנה התפשטות של המוגלה בבטן בין פיצולי המעי הדק והאגן, קולקציה ליד הכבד, כן נמצא נוזל בבסיסי הריאות, ממצאים אשר לטענת התובעת לא היו קיימים בבדיקת סי. טי. קודמת. התובעת טוענת כי באותו היום הוחלט לבצע לתובעת ניתוח פתיחת הבטן. לאחר שהוסבר לתובעת על הצורך בניתוח היא סירבה, חתמה על טופס שחרור ולבקשתה הועברה לבית החולים רמב"ם שם טופלה והממצא הדלקתי חלף. הוצע לה לעבור ניתוח כריתת תוספתן, אולם היא לא נותחה. לטענת התובעת, הנתבעים התרשלו כלפיה כאשר העניקו לה טיפול רשלני שלא לפי הפרקטיקה המקובלת. לטענתה, הטיפול שניתן לה, ניתן על ידי מי שאינו מומחה בכירורגיה, האיחור באבחון והטיפול עליו הוחלט היה שגוי, אבחון דלקת התוספתן גרם לה לנזק בלתי הפיך, לא הייתה לה כל שליטה על השתלשלות האירועים והאירוע נגרם על יד "נכס מסוכן" שהיה בשליטת התובעים. לטענת התובעת, יש להחיל את הכלל של "הדבר בעד עצמו" ועל הנתבעים הנטל להוכיח כי לא התרשלו כלפיה. לטענת התובעת, בהעדר רישום תקין או רישום בדיעבד מתחייבת המסקנה כי הטיפול שניתן לה נפל מרמת הטיפול הנדרשת מרופא סביר, נגרם לה נזק ראייתי המצדיק העברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבעים ו הנתבע 2 לא פיקח באופן נאות על פעולות הרופאים. התובעת עותרת לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר, הוצאות ונסיעות, עזרת הזולת וכן בגין כאב וסבל. מכאן תביעתה אשר לפני. 6. הנתבעת מכחישה את נזקי התובעת הנטענים על ידה ואת הרשלנות המיוחסת לה. לטענתה, הרופאים אשר טיפלו בתובעת, פעלו בצורה אחראית ומקצועית ולתובעת לא נגרמו כלל נזקים. הנתבעת טוענת כי על אף שהומלץ לתובעת להתאשפז להשגחה בבית החולים, היא לא הייתה מעוניינת בכך והשתחררה לביתה. גם לאחר אשפוז התובעת ביום 26/2/10 הומלץ לה להישאר באשפוז ולעבור ניתוח אולם זו סירבה, חתמה על טופס סירוב וביקשה להשתחרר מבית החולים. 7. לטענת הנתבעת, בנסיבות אלו אין מקום להעברת נטל הראיה על כתפיה. לטענתה, הרשומה הרפואית בעניינה של התובעת מלאה, ברורה מדויקת ומוקפדת ומעידה אף היא על התייחסות רצינית ומקצועית שקיבלה התובעת ועל הטיפול הרפואי המסור שניתן לה. לטענתה, ככל והתובעת סובלת ממגבלה זו או אחרת, היא אינה קשורה לאירוע נשוא התובענה. לטענת הנתבעת, לתובעת לא נגרם כל נזק ראייתי. לטענתה לא הייתה כל רשלנות מצדה, לא במעשה ולא במחדל והצוות הרפואי לא סטה מכללים מקובלים ופרקטיקה נוהגת. התובעת טופלה בצורה טובה אחראית ומקצועית, הרופאים שטיפלו בה ביצעו את כל הפעולות הנדרשות למצבה של התובעת וכן נשקלו כל המצבים הרפואיים שהתאימו לתסמינים שהדגימה התובעת ובהתאם לכך נשקלו אפשריות הטיפול. 8. לטענת הנתבעת, כל האבחנות הרפואיות של הצוות הרפואי היו נכונות בזמן אמת. נערכו דיונים רפואיים ונערך דיון באבחנה מבדלת ולשם כך נבדקה התובעת על ידי רופאים מדיסציפלינות שונות ונערכו לה בדיקות שונות. לטענתה, סירובה של התובעת להתאשפז לצורך השגחה לא הותיר אפשרות למעקב מתמשך על מצבה. הנתבעת טוענת כי ראשי הנזק הנתבעים מוגזמים, מופרכים ומנותקים מהמציאות. ההוצאות הרפואיות ממומנות על יד קופ"ח ע"פ חוק בריאות ממלכתי והעזרה לה טוענת התובעת היא עזרת בני משפחה מדרגה ראשונה שאינה מזכה בפיצוי. משכך עתרה הנתבעת לדחיית התביעה כנגדה. 9. התביעה הוגשה תחילה כנגד בית החולים פוריה (הנתבע 1) ומשרד הבריאות- מדינת ישראל (הנתבע 2). ביום 28.3.13, בהסכמת הצדדים, נמחק הנתבע 1 מכתב התביעה. דיון: נטל השכנוע: 10. התובעת טוענת לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המשית את הנטל על כתפי הנתבעת. הלכה פסוקה בעניין זה היא כי תחולת הכלל המעביר את נטל השכנוע אל הנתבעת, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו; נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבעת מאשר שהמקרה אירע בהיעדר כל התרשלות מצידה. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובעת, טוענת הטענה, ועליה להרימו עפ"י המבחן של מאזן ההסתברויות. 11. הכלל הראשון אינו מתמלא בענייננו. התובעת טענה כי הנזק הנטען על ידה נגרם לה כתוצאה מהתרשלות הרופאים שטיפלו בה באופן כזה שדלקת התוספתן ממנה סבלה לא אובחנה במועד תוך פירוט השתלשלות האירועים והסיבות שהביאו לאי האבחון במועד, כך שאין היא יכולה לטעון בד בבד כי היא אינה יודעת או לא יכולה הייתה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק הנטען. משקבעתי כי התנאי הראשון אינו מתמלא ומאחר ומדובר בתנאים מצטברים, ניתן כבר בשלב זה לדחות את הטענה בדבר חלותו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. 12. אין בידי אף לקבל את טענת התובעת באשר לתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין. על מנת להיכנס לגדרו של סעיף זה יש לעמוד בשלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט. בכתב התביעה כל שטענה התובעת הוא כי האירוע נגרם "עקב נכס מסוכן שהיה בשליטתם של התובעים". כלל לא ברור לאיזה נכס מסוכן מתכוונת התובעת, הטענה נטענה באופן סתמי וללא כל בסיס עובדתי ולפיכך אני קובעת כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין אינו מתקיים בענייננו ונטל השכנוע היה ונותר מוטל על כתפי התובעת. מומחי הצדדים 13. פרופ' איתמר קוט מומחה בכירורגיה כללית מטעם התובעת מסר חוות דעתו ביום 11/11/11 פרופ' קוט קבע כי התובעת סבלה מכאבי בטן עם סימנים קליניים המרמזים על תהליך דלקתי בבטן. לקביעתו, התובעת לא אובחנה בזמן ולא נותחה בזמן וכתוצאה מכך פיתחה אבסס סביב לתהליך דלקתי של התוספתן. פרופ' קוט מסביר כי בשלב זה אסור לנתח משתי סיבות. ראשית, התוספתן קבור בתוך האבצס ואי אפשר לזהות אותו ושנית, קיימת אפשרות של פיזור המוגלה בחלל הבטן בזמן הניתוח. פרופ' קוט מדגיש כי אין לנתח כאשר קיימות קולקציות של מוגלה ולכן יש מקום בשלב מאוחר זה לתת טיפול שמרני. פרופ' קוט סבור כי היה מקום לביצוע בדיקת US בבדיקה הראשונה במיון ולחלופין בדיקת סיטי אשר היו מצביעים על התהליך של דלקת התוספתן, החולה הייתה מנותחת והיה נמנע ממנה הסבל אשר אותו חוותה. בהתאם לחוות דעתו, במקרה של חשד לדלקת בתוספתן יש לאבחן במהירות את התהליך הדלקתי, כשם שהיה אף במקרה של התובעת, עוד ביום 24/2/10. פרופ' קוט קובע כי האיחור באבחנה אצל התובעת, גרם ליצירת אבצס ולכן היה מקום לבצע ניתוח דחוף עוד באותו היום. האבחנה של "גופיף צהוב בשחלה" נקבעה על ידי רופא הנשים על סמך בדיקת ה- US. לטעמו של פרופ' קוט, הכירורג הראשון שבדק את התובעת קיבל את האבחנה, אך לא השלים את הבירור הכירורגי כנדרש מכירורג סביר ולכן ברור כי האיחור באבחנה הוא אשר הוביל לסיבוכים המתוארים אצל התובעת. פרופ' קוט העמיד את נכותה של התובעת בגין מצב לאחר דלקת ומורסה עם הדבקויות בבטן ותלונות חוזרות על כאבי בטן על 10% לפי ס' 18(1)(ב) מותאם לצמיתות. 14. מנגד, המומחה מטעם הנתבעת פרופ' אורי פרוינד מומחה לכירורגיה כללית ולפרוסקופיה קבע בחוות דעתו מיום 30/6/13 כי הטיפול שניתן לתובעת בבית החולים "פוריה" לא חרג מסטנדרטים מקצועיים כלשהם. שיקולי הרופאים שטיפלו בה התבססו על הנתונים הקליניים כפי שהיו בפניהם בזמן אמת. פרופ' פרוינד מבהיר כי טיפול במורסה פריאפנדיקולרית, כלומר זו המופיעה בשלב מאוחר של דלקת התוספתן הוא טיפול "שמרני" תחילה, אך הנתונים הקליניים כפי שניצבו בפני הרופאים בפנייתה הראשונה של התובעת לטיפול, לא היו אלה של מורסה פריאפנדיקולרית. פרופ' פרוינד קובע כי גם בדיעבד ניתן לומר שאילו הייתה המורסה מאובחנת יומיים קודם לכן, בעת פנייתה הראשונה ל"פוריה", לא היה הטיפול שונה. פרופ' פרוינד קובע את נכותה של התובעת בשל הדבקויות או הפרעות שונות ונדירות לאחר ניתוח בחלל הבטן, על פי ס' 18(1)(א) של תקנות הביטוח הלאומי, על 0% נכות צמיתה. חוות דעת משלימות: 15. ביום 7/7/13, בתגובה לחוות דעת פרופ' פרוינד מטעם הנתבע, הגיש פרופ' קוט חוות דעת משלימה. באשר לקביעת פרופ' פרוינד לפיה בניתוח לכריתת הטחול שעברה התובעת ב"אסותא" על פי תיאור המנתח לא צוינו התדבקויות או שאריות מורסה, ציין פרופ' קוט כי הניתוח לכריתת התוספתן שעברה התובעת בביה"ח "אסותא" בשיטה פתוחה היה לפי מקברני ובדו"ח מצוין כי "תוספתן מעובה מאוד ואדום. זיהוי הממצא הנ"ל ללא כל ממצאים אחרים". עוד ציין פרופ' קוט כי לא מצוין בדו"ח הניתוח מנח התוספתן. המומחה ציין כי בבדיקת התובעת בבית החולים "פוריה" בבדיקת השתן נמצאו כדוריות אדומות וכי ממצא של כדוריות אדומות בשתן אינו מופיע כאשר יש פיצוץ של גופיף צהוב ויכול להופיע כאשר יש תוספתן מודלק במנח מסוים. מנח כזה עם תוספתן הסובל מאבסס יכול לגרום לתהליך דלקתי ויצירת התדבקויות באזור. עוד ציין המומחה כי בבדיקת סי טי מתאריך 5/3/10 נמצאה קולקציית מוגלה ליד הכבד ומספר קולקציות קטנות בין פיתולי המעי הדק כולל בטן שמאל ובאגן שלא היו בבדיקה קודמת. התדבקויות בחלל הבטן נוצרות בעיקר לאחר ניתוחים כירורגים אך גורמים נוספים יכולים לגרום להיווצרות כגון: דלקות גניקולוגיות, דלקת התוספתן, דלקות ואבצסים בחלל הבטן. התובעת סבלה מדלקת חריפה של התוספתן ואבצסים בחלל הבטן, כאשר גורמים אלו יצרו את ההתדבקויות אצל התובעת. המנתח מציין בדו"ח חדר הניתוח כי לא ראה כל ממצא בחלל הבטן. החתך בו נעשה הניתוח הוא חתך קטן אשר אינו מאפשר לראות את ההתדבקויות ברום הבטן או בין שיפולי המעי הדק. פרופ' קוט דן בסירובה של התובעת לאשפוז לצורך השגחה וטוען כי ייתכן ורופא הנשים לא הבהיר לתובעת את מהות ניתוח הגופיף הצהוב, היא חשבה כי יכרתו לה את השחלות ולא תוכל להרות שוב ולכן סירבה. פרופ' קוט שב וקובע כי היות והתובעת מתלוננת על כאבים בבטן ולא כפי שציין מומחה הנתבעת כי המדובר בהפרעות קלות ונדירות ולכן נכותה היא 10% לפי ס' 18(1)(ב) מותאם. 16. פרופ' פרוינד לאחר שעיין בחוות דעתו המשלימה של פרופ' קוט הגיש אף הוא חוות דעת משלימה מיום 11/8/13. המומחה ציין כי התובעת סבלה מדלקת התוספתן ומורסה לידו. טיפול "שמרני" הביא לנסיגה מלאה של התהליך הדלקתי וההסתמנות הקלינית. גם בדיקות הדמיה (CT ואולטרה סאונד של הבטן) הראו נסיגה מלאה. כאשר נותחה התובעת שנה אח"כ ב"אסותא" לא נמצאו עוד שרידים למורסה או להידבקויות בסביבת התוספתן. התוספתן עצמו אמנם היה מעובה ואדום. הידבקויות בחלל הבטן הן תוצאת לוואי בלתי נמנעת כמעט בכל ניתוח בטן, בין אם בגישה "פתוחה" ובין אם בגישה לפרוסקופית. פרופ' פרוינד קובע כי זהו טבעו של תהליך הריפוי בחלל הבטן. לטענתו, במרבית החולים שעברו ניתוח בטן אין להידבקויות, כשלעצמן, משמעות בריאותית. לכן לא קובעים נכות אחרי כל ניתוח בטן בשל ההשערה האפשרית של היווצרות הידבקויות. נכות נקבעת כאשר קיימת הסתמנות קלינית מוכחת כתוצאה מההידבקויות כמו חסימת מעיים שלמה, חסימת מעיים חולפת, או הסתמנות אחרת המוכחת כקשורה ישירות לתהליך הידבקות בבטן. פרופ' פרוינד קובע כי בבדיקתה של התובעת לא נמצא אף אחד מהביטויים הקליניים הללו לתוצאה של הידבקויות בין איברי הבטן. ס' 18(1)(א) של התקנות "התדבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח בחלל הבטן ישנן הפרעות נדירות קלות" – מהווה תיאור נאות למצב התובעת לאחר הניתוח ועל פיו יש לקבוע את נכותה לצמיתות בהקשר לדלקת התוספתן והניתוח שעברה ולהעמידה על העדר נכות צמיתה. 17. מומחה התובעת נחקר לפני בית המשפט. בהתאם לעדותו היה על הרופאים להבחין בתהליך הדלקתי בתוספתן של התובעת עוד במהלך הביקור הראשון בבית החולים, כאשר אבחון במועד היה מונע מהתובעת את הסבל שנגרם לה. לעמדתו כאשר הגיעה התובעת לבית החולים בתאריך 24/2/10 התוספתן שלה היה מודלק, אך ללא מורסה. בהתאם לעדותו, האבחנה כי לתובעת גופיף צהוב הייתה מוטעית. המומחה אישר כי בנסיבות בהן כאשר הגיעה התובעת לרופאת המשפחה לראשונה, היא התלוננה על כך שהיא סובלת מכאבי בטן מזה 20 ימים, יכול להיות שבמהלך אותה תקופה נוצר האבצס. בהמשך, במסגרת החקירה החוזרת העיד המומחה כי לא יכול להיות שבמהלך 12 הימים שחלפו עוד בטרם יום 24/2/10, הייתה לתובעת מורסה. וכך העיד מומחה התובעת: "ההתפתחות של המורסה לוקחת את הימים שלה, כאשר התוספתן מודלק. כשהיא באה בפעם הראשונה, הייתה רגישות, לויקוציטים, עדיין לא הייתה תמונה קלינית של המורסה" (עמ' 9 שורות 23-24 לפרוטוקול). המומחה אישר כי גם במידה והייתה מבוצעת לתובעת בדיקת אולטרה סאונד בתאריך 24/2/10, לא ניתן היה לנתחה באותו מועד, בשל הצורך בטיפול בזיהום שנוצר כתוצאה מהמורסה. על אף עדותו זו, טען המומחה כי ככל שבאותו המועד היו מבצעים בדיקת סי טי, הייתה הדלקת בתוספתן מאובחנת וניתן לבצע את כריתת התוספתן כבר במועד זה. פרופ' קוט אישר כי בשים לב למצבה של התובעת כאשר הגיעה לראשונה לבית החולים פוריה, רופא סביר יכול היה להניח כי האבצס הוא המקור לכאבי הבטן. לעמדתו, עם הגעתה של התובעת לראשונה לבית החולים היה מקום לבצע לתובעת בדיקות אולטרה סאונד או סי.טי. כאשר נשאל המומחה כיצד ניתן היה להמשיך את הבירור אל נוכח סירובה של התובעת להתאשפז, הוא השיב כי הסירוב נבע מכך כי ככל הנראה לא הוסבר לה מהות האשפוז ומה מתכננים לעשות. "ש. אם לא החתימו אותה, זה סימן שהיא לא סירבה? ת. זה סימן שהיא לא הבינה..". לטענתו היה על הצוות הרפואי להחתים את התובעת על טופס סירוב אשפוז בגין הסירוב הראשון להתאשפז ביום 24/2/10, כפי שנעשה על ידי הצוות הרפואי לאחר סירובה של התובעת להתאשפז בפעם השנייה. פרופ' קוט אישר כי בביה"ח רמב"ם המשיכו לטפל בתובעת בטיפול שמרני, בדיוק כפי שטופלה בביה"ח פוריה. כן אישר המומחה כי רק לאחר שנה וחצי עברה התובעת את הניתוח לכריתת התוספתן "ש. ז"א שנה וחצי זה לא הפריע לה? ת. נכון, סביר להניח שזה לא הפריע לה." (עמ' 8 שורות 2-3 לפרוטוקול). פרופ' קוט טוען כי הסיבה להיווצרות ההידבקויות היא המורסה שהתפתחה אצל התובעת. 18. פרופ' פרוינד – מומחה הנתבעת, נחקר אף הוא על חוות דעתו ועמד על מסקנותיו בחוות הדעת. פרופ' פרוינד אישר כי במסגרת הביקור הראשון של התובעת בבית חולים לא נערכו לה בדיקות אולטרה סאונד או סי טי. לעניין אופן הטיפול בתובעת במסגרת הביקור הראשון העיד המומחה: "התובעת הצעירה הגיעה עם סיפור של כאבי בטן לחדר המיון, נבדקה על ידי הכירורג שלא מצא סימנים של גירוי, הוא הפנה אותה לרופא הנשים, רופא הנשים שבדק אותה, מצא ממצא בבטן, ציסטה בשחלה הימנית, באותו המקום שכאב לאישה, שם גם נמצא ממצא מרשים למדי, בשחלה הימנית והוא קרא לו, ציסטה בשחלה שלתוכה ארע שפך דם. הדבר הזה עשוי לגרום לכאבים ובזה מצא רופא הנשים והניח את דעתו, שיש סיבה לכאביה של התובעת. אח"כ הוא חזר על הבדיקה הזו. בעת הבדיקה הזו, הוא נעזר בביצוע של בדיקה ידנית דרך נרתיק ובדיקת אולטרסאונד ולא היו לו ספקות לגבי הממצא. הוא חזר ובדק אותה שעתיים לאחר מכן ואז אמר לה, שהוא מציע לה להתאשפז ואז הוא יוכל לעקוב ולבדוק מה שקורה איתה. התובעת בחרה ללכת הביתה וכך עשתה". המומחה העיד כי בשום שלב לא נשקלה האפשרות לכרות את הגופיף הצהוב שאובחן אצל התובעת. לעמדתו של פרופ' פרוינד אחד מהרופאים שבדק את התובעת בתאריכים 24/2/10 ו- 26/2/10, טעה באבחנה, כאשר לעמדתו הרופא שביצע את הבדיקה ביום 26/2/10, הוא זה שטעה: "...מישהו פה טועה, ... יכול להיות שטעה זה שבדק ב – 24/2/10 ויכול להיות מי שעשה ב – 26, לדעתי טועה השני, למה, כי ההתאמה היוצאת מהכלל בין הממצא של הציסטה לכאבים, זה מה שהרגיע אותם לגבי הכאבים ואם לא, אז היו ממשיכים בבירור.". "ככלל ברפואה, ככל שמקדימים באבחנה, טוב יותר. לא טוב שלא אבחנו אותה יומיים קודם. תמיד צריך לאבחן קודם. האם זה עשה הבדל, אני ניסיתי להסביר שזה לא היה משנה עקרונית את הטיפול, גם אם היו מאבחנים את זה יומיים קודם משום שהאבחנה הייתה, אבסס ליד התוספתן והטיפול הוא אותו טיפול שניתן יומיים לאחר מכן". פרופ' פרוינד אישר כי האבצס היה ממוקם דווקא בשחלה השמאלית של התובעת. לעמדתו ככל והתובעת הייתה פועלת בהתאם להמלצות הרופא והייתה נשארת באשפוז סביר להניח כי היא הייתה עוברת בדיקת סי טי. בהתאם לעדותו, גם אם ביום 24/2/10 היה מאובחן אפנדיציט אצל התובעת היא לא הייתה מנותחת אלא הייתה מטופלת טיפול שמרני בדיוק כפי שטופלה ביום 26/2/10. עדויות הצדדים: 19. התובעת העידה כי הצהרתו של ד"ר פישמן אלכסנדר הגניקולוג שבדק אותה ביום 24/2/10, ולפיה על אף שהומלץ לה על ידי הצוות הרפואי להישאר באשפוז להמשך בירור ולא לצורך ניתוח גניקולוגי והיא סירבה לכך והשתחררה לביתה, אינה אמת. לטענתה, ד"ר פישמן המליץ לה על ניתוח בשחלה ואישה שברצונה להביא ילדים לעולם לא תסכים לכך. בהתאם לעדותה היא לא אמרה לד"ר פישמן כי ברצונה ללכת הביתה, אלא אמרה לו שכואבת לה הבטן וחזרה למיון להמשך בירור. התובעת אישרה כי את ניתוח כריתת התוספתן היא עברה רק כשנה וחצי לאחר מכן. 20. בעלה של התובע מר חאדר ג'יהאד אשר בתאריך 24/2/10 התלווה לאשתו אל בית החולים, העיד כי הכירורג שבדק את התובעת שחרר אותה מאחר ולא הייתה בעיה כירורגית. "הוא בדק אותה באותו היום והוא אמר לה אין בעיה. ש. אחרי זה הוא שחרר אותה הביתה? ת. לא הביתה, לבדיקה אצל רופא נשים". לטענת מר חאדר, לאחר בדיקת האולטרה סאונד שעל פיה סבר הרופא כי התובעת סובלת מגופיף צהוב, הסביר להם הרופא כי יש צורך בניתוח "הוא המליץ על ניתוח... אחרי הבדיקה ישבנו ביחד והסביר לנו מה זה ציסטה. הוא אמר שהיא צריכה לעשות ניתוח כדי לפתור את הבעיה, זו הייתה ההמלצה שלו... אני זוכר את זה טוב טוב הכוונה שלו הייתה ללכת לכיוון ניתוח של ציסטה בשחלה." 21. ד"ר בורוק בוריס, הכירורג שבדק את התובעת ביום 24.2.10 בבית החולים, הצהיר במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו כי לו הייתה התובעת נשמעת להמלצות רופא הנשים והייתה נשארת בבית החולים, היו מבוצעות לה בדיקות שונות וניתן היה להגיע לאבחנה כי המדובר בדלקת בתוספתן ולטפל בתובעת מידית. סירוב התובעת להישאר בבית החולים, גרם לכך שהדלקת לא אובחנה ולכן שבה התובעת לבית החולים כעבור יומיים. ד"ר בורוק העיד לפני, כי הרשומה הרפואית משקפת מבחינתו את מה שארע בפועל בבית החולים. ד"ר בורוק העיד כי העריך שאין המדובר בבעיה כירורגית חמורה, זאת לאחר שבדק את התובעת ונוכח העובדה כי זו אובחנה בקופת החולים עם זקיק מדמם בשחלה ימנית, אבחנה שניתנה על ידי רופא הנשים. בהתאם לעדותו, שילוב של בעיה כירורגית עם בעיה גניקולוגית הוא דבר נדיר. לרוב, הבעיה נובעת מציסטה בשחלה "חולה שסובלת מדימום בשחלה זו בעיה דחופה יותר מאפנדיציט וצריך לטפל בה .. קודם כל יש לטפל בבעיה הדחופה ואח"כ לעשות בדיקות כירורגיות. במקרה הספציפי הזה מכיוון שהיא סבלה מבעיה גניקולוגית חמורה, קדימות הייתה לרופא הנשים וטיפול שלו היה חשוב ביותר". בהתאם לעדותו, ככל שהתובעת הייתה חוזרת אליו לאחר שנבדקה על ידי הגניקולוג, הוא היה מאשפז אותה והיה נערך לה בירור מקיף. 22. ד"ר איהאב חטיב, רופא כירורג, אשר בדק את התובעת בביקורה בבית החולים ביום 26/2/10, הצהיר כי הטיפול שניתן לתובעת בבית החולים היה נכון ומושכל לרבות פעולת הניקוז. התובעת טופלה בצורה שמרנית ובהמשך הוחלט להפסיק את הטיפול השמרני ולעבור לטיפול ניתוחי, טיפול לו סירבה התובעת. בבית החולים רמב"ם, נעשה שיקול דעת מחודש של הצוות הרפואי והוחלט שלא לנתח את התובעת. לטענת ד"ר חטיב המדובר בשיקול דעת, בגישה טיפולית מקובלת של הצוות הרפואי ברמב"ם והדבר אינו מלמד שההחלטה לנתח את התובעת בבית החולים פוריה הייתה שגוייה. ד"ר חטיב העיד לפני כי הוא חושב שככל והייתה מבוצעת לתובעת בדיקת סי טי במהלך הבירור ביום 24/2/10 הייתה מתגלה הדלקת בתוספתן וכי ככל והתובעת הייתה מסכימה להתאשפז הייתה מבוצעת בדיקת סי טי. בהתאם לעדותו של ד"ר חטיב, כאשר מדובר על כאבי בט ן לסירוגין במהלך תקופת הביוץ, החולה מופנית לרופא נשים לצורך בירור גניקולוגי. רשלנות: 23. התובעת טוענת לרשלנות בטיפול הרפואי אשר הוענק לה בידי רופאי הנתבעת. על מנת שיסודות עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין יתמלאו, יש להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרת החובה על ידי המזיק, ונזק שנגרם לניזוק כתוצאה מן ההפרה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(3) 113. 24. חובת זהירות מושגית, פירושה כי במקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית (עא 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד לט(1), 113). במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, בנסיבות המקרה, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. כאמור, חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת לעניין מניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר קמה חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. 25. בתי המשפט הכירו בקיומה של חובת זהירות מושגית של רופא כלפי חולה שבטיפולו. ברי כי רופא סביר צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. כאשר קיימת אפשרות טכנית ומעשית לצפות את הנזק, הרי שיש חובה לצפותו ומכאן תיווצר חובת הזהירות באופן קרוב לוודאי, אלא אם כן יש שיקולים מיוחדים השוללים את קיום החובה (עא 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול ואח', פד נ(3), 784). 26. בעניינו אין מחלוקת בדבר חובת הזהירות המושגית כמו גם הקונקרטית של הרופאים אשר טיפלו בתובעת. השאלה היא האם הופרה חובת זהירות זו והאם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק שנגרם לתובעת עקב כך. 27. בעילה של רשלנות יש להוכיח בין השאר את הקשר הסיבתי בין התרשלות המזיק לנזק. יש להוכיח שההתרשלות היא זו אשר גרמה לנזק, כלומר שלו היתה נמנעת ההתרשלות, היה נמנע גם הנזק. ראה בע"א 278/93 עלי דעקה נ. בי"ח כרמל פ"ד נג(4) 526. את הקשר הסיבתי העובדתי יש לבחון עפ"י מבחן הצפיות, כלומר א שמו של המזיק הוא גורם מכריע לנזקיו של הניזוק, אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. קשר סיבתי משפטי לעומת זאת, ניתן לעגן בלשון החוק הרלבנטי עצמו, וההכרעה הי א על פי שיקולי מדיניות ושכל ישר. אם בהשתלשלות העניינים התערב גורם זר (הניזוק או אחר) אזי יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי המשפטי, ככל שהתערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה (ע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(2) 844). 28. בהקשר של רשלנות רופא, נקבע כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל אינו מבחן של חכמה לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות (עא 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פד מה(2), 142; עא 119/05 אמין מחמוד חליפה ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות ואח', (ניתן ביום 10/09/2006)). הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו (ראה ע"א 2497 אלהנקרי נ' פולק, פ"ד יד 2497, 2500; עא 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול ואח', פד נ(3), 784). אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת ובהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה (עא 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח' (28/11/2007). 29. בראי זה יש לבחון את השלשלות האירועים בעניינה של התובעת. התובעת פנתה תחילה ביום 24/2/10 אל רופאת המשפחה בקופ"ח כללית ד"ר טמירוב קטרינה. בפרק "אבחנה משוערת" נרשם: "ABDOMINAL PAIN" (כאבי בטן). בפרק "תלונות" נרשם "סובלת מכאבי בטן מזה יומיים. לדבריה נ בדקה על ידי רופא נשים, הובחנה ציסטה בשחלה. מאתמול גם כאבי בטן עליונה, סחרחורות. בפרק "ממצאים" נרשם: "מצב כללי יציב, בטן תפוחה, רגישות למישוש בבטן עליונה ובטן ימנית, תחתונה.". התובעת הופנתה למיון בי"ח חולים פוריה והתקבלה למיון באותו היום בשעה 14:13. 30. תחילה נבדקה התובעת על ידי כירורג ד"ר בורוק בוריס אשר ערך לה בדיקה גופנית לרבות בדיקות דם ולקיחת אנמנזה רפואית. בגיליון חדר המיון בפרק "תלונות וממצאים" ציין ד"ר בורוק מפי התובעת כי זו סובלת מזה שבועיים מכאבים בבטן תחתונה שהלכו והחמירו, ללא בחילות, שלשול וללא תלונות נוספות. ניתנה התייחסות לעברה הרפואי של התובעת ונרשם כי ידוע על ציסטה שחלתית מימין. ד"ר בורוק ציין כי בטן התובעת תפוחה מעט, רכה, רגישות ברום הבטן ובבטן ימנית תחתונה, ללא עדות לגירוי פריטוניאלי וללא רגישות לניקוש מותני. בפרק "הוראות להמשך טיפול" ציין ד"ר בורוק "החולה ממשיכה לסבול מכאבים בבדיקת רופא נשים התגלה HCLC עם מעט נוזל באגן. להערכתי לא מדובר בבעיה כירורגית חריפה". על מנת לשלול קיומה של בעיה גניקולוגית הפנה ד"ר בורוק את התובעת לבדיקה על ידי רופא נשים. ד"ר פישמן אלכסנדר מתמחה בגניקולוגיה ומיילדות בדק את התובעת. בגיליון חדר המיון ציין ד"ר פישמן כי התובעת סובלת מ HCLC- גופיף צהוב מדמם, כי המדובר באישה נשואה + 1, וסת אחרונה ביום 5.2. ומאז כאבי בטן לסירוגין שהתחזקו יום עובר לקבלתה לחדר מהמיון. צוין כי התובעת סובלת מבחילות ללא הקאות, שלשול פעמיים. לפי דבריה חום בביתה (לא מדדה). שוללת תלונות אורינריות. תבחין הריון שלישי. ד"ר פישמן ציין כי לפי דבריה של התובעת היא נבדקה על ידי רופא נשים ובבדיקת US אובחן ממצא ציסטי בשחלה ימנית עד 30 ס"מ. כן ציין ד"ר פישמן כי מדובר באישה בריאה בד"כ ובעברה ניתוח קיסרי אחד. בבדיקה שערך לתובעת נמצא כי בטנה תפוחה מעט, ללא סימנים ציפקיים, רחם לא רגיש נייד, טפולות לא נמושו, רגישות באזור טפולה ימנית. לתובעת בוצעה בדיקת אולטרה סאונד נרתיקית שאבחנה רחם במצב תקין, רירית סדירה 6 מ"מ, שחלה שמאלית ללא ממצא פתולוגי עם זרימה. לגבי השחלה הימנית צוין כי נמצא ממצא בגודל 31*24 מ"מ. ד"ר פישמן ציין כי "קרוב לוודאי מדובר על HCLC , יציבה, אין צורך באשפוז... מופנית למיון כללי להמשך בירור." 31. בשעה 17:30 נבדקה התובעת פעם נוספת על יד רופא הנשים אשר ציין על גבי הגיליון הרפואי: "שוב נבדקה במיון נשים. אין שינויים לעומת בדיקה קודמת הומלץ אשפוז להשגחה. לא מעוניינת. משתחררת במצב כללי טוב. ". התובעת, על אף המלצת הרופאים להישאר לצורך השגחה, בחרה להשתחרר לביתה. 32. פרופ' קוט מטעמה של התובעת קובע כי היה מקום לאבחן את התובעת עוד באותו היום כסובלת מדלקת התוספתן ולנתחה עוד באותו היום. לטעמו, היה על הכירורג אשר טיפל בתובעת להשלים את הבדיקות. פרופ' קוט עצמו בדק את התובעת כשנה וחצי בטרם גובשו מסקנותיו בחוות דעתו והתובעת עברה את הניתוח להוצאת התוספתן. 33. אלא שבחקירתו לפני בית המשפט, אישר אף פרופ' קוט כי גם אם הי יתה מבוצעת בדיקת US לתובעת אשר הי יתה מאבחנת את הדלקת בתוספתן, לא ניתן היה לנתח את התובעת באותו היום בשל הצורך בטיפול בזיהום אשר נוצר כתוצאה מהמורסה. פרופ' פרוינד מטעמה של הנתבעת אישר עניין זה והסביר כי לו הייתה התובעת מאובחנת כסובלת מדלקת בתוספתן, התובעת הייתה מטופלת בדיוק באותו טיפול שמרני אשר ניתן לה יומיים אחר כך. פרופ' פרוינד הודה בכנות גמורה כי אכן, לא טוב שלא אבחנו את התובעת ביום 24/2/10 אלא רק ביום 26/2/10, אך הדבר לא שינה מבחינת הטיפול אשר ניתן לתובעת (ראה בעמ' 18 שורות 18-30 לפרוטוקול). ניתן לקבוע איפוא כי חובת הזהירות לא הופרה בכל הנוגע לטיפול השמרני אשר ניתן לתובעת. טיפול זה היה הטיפול המיטבי בנסיבות, עבור התובעת. 34. התובעת טוענת כי היה על הרופאים אשר טיפלו בה להשלים את הבירור הרפואי. אלא שהתובעת כאמור סירבה להתאשפז ושוחררה לבקשתה מבית החולים. ד"ר בורוק העיד בעניין זה כי לו הייתה התובעת נותרת בהשגחה כפי שהוצע לה, כי אז היו נערכות לה בדיקות נוספות והייתה מאובחנת הדלקת בתוספתן. עוד העיד ד"ר בורוק כי התובעת הגיעה עם אבחנה מקופת החולים בדבר זקיק מדמם בשחלה וכי התובעת נבדקה גם על ידו (רופא כירורג) וגם בידי גניקולוג. ד"ר בורוק שב והעיד כי הקדימות הייתה לטיפול בבעיה הגניקולוגית וככל שהתובעת הייתה שבה אליו ולא מעדיפה להשתחרר מבית החולים כי אז היו נערכות לה בדיקות נוספות. 35. זאת ועוד, מגיליון הרישום הרפואי עולה שלתובעת הומלץ על ידי רופא הנשים, לאחר שבדק אותה בפעם השנייה להישאר באשפוז לצורך השגחה. בעוד שהמלצה זו כתובה בכתב ידו של רופא הנשים על גבי הגיליון הרפואי, עדותה של התובעת לעניין זה הייתה מתחמקת: "..רשום מומלץ לאשפז, איפה? במחלקת נשים? אני לא רופאה. ש. לא כתוב בשביל לנתח אותך, נכון? ת. לצערי הרב, הרבה דברים לא כתובים בגיליון השחרור. אני אמרתי, שאני לא רוצה או מה זה המלצה שלך לאשפז אותי במח' נשים, איך במחלקת נשים אתה תגלה שיש לי משהו אחר שכואב לי. זה משהו שקשור לנשים. אתה לא תבוא ותבצע לי בדיקות שקשורים בבטן, במח' נשים. לא הייתה החלטה חד משמעית לאשפז אותי. זה היה בגדר המלצה, המלצה היה לבחירתי. ש. אומר לנו דר' פישמן בסעיף 12 לתצהירו, מקריא לך, הרופא היה עושה לך אולטרסאונד והיו רואים שיש לך דלקת בתוספתן? ת. לעשות בדיקות שלא קשורות לבטן, זה לא משכנע. איך מחלקת נשים, וחוץ מזה להגיד לאישה שהיא הולכת לעבור טיפול בשחלה, זה מלחיץ. ש. אני מקריא לך מתצהירו של דר' פישמן, שהוא מעולם לא המליץ לך להתאשפז לצורך ניתוח גניקולוגי והוצאת גופיף צהוב? ת. זה לא נכון, אז כנראה שהוא הבין את זה אח"כ הוא אמר לי שאני צריכה לעבור ניתוח בשחלה כדי להוציא את הגופיף הצהוב.". 36. ברי כי ככל והנתבעת היה נשמעת להמלצת הרופאים ונשארת באשפוז לצורך השגחה היה מבוצע לה המשך בירור ובכלל זאת אולטרה סאונד בטן אשר היה מאבחן את הדלקת בתוספתן כבר בשלב זה והיו נמנעים מהתובעת נזקיה הנטענים ועגמת הנפש להם היא טוענת. סירובה של התובעת להישאר באשפוז למעשה מנעה מהצוות הרפואי לבצע בדיקות נוספות על מנת לאבחן את מצבה של התובעת ובכך יש משום ניתוק מלא של הקשר הסיבתי בין התנהלות הצוות הרפואי לבין נזקי התובעת הנטענים, כך שאף לו הייתי קובעת כי הופרה חובת הזהירות וכאמור קבעתי כי לא כך היו פני הדברים, ביום 24/2/10, הרי שהאחריות לאותם נזקים נטענים אינה מוטלת על כתפי רופאי הנתבעת. 37. התובעת ממשיכה ופונה ביום 26/2/10, אל רופאת המשפחה בקופת חולים כללית ד"ר ז'קוב אירינה. בפרק "אבחנה משוערת" נרשם : ABDOMINAL PAIN, HCLC". בפרק "תלונות" נרשם .. אתמול נבדקה במיון פנימית ומיון נשים, כאבי בטן חזקים.. מצאו שהתפוצץ גוף זהוב.. כאבי בטן חזקים מאוד. מבקשת הפניה למיון.". התובעת הופנתה למיון והתקבלה לחדר המיון בשעה 8:42. ד"ר גלושקו אנדריי - כירורג שבדק את התובעת , ציין על גבי גיליון חדר המיון בפרק "תלונות וממצאים: "... בריאה בד"כ מזה 20 יום סובלת מכאבי בטן ימנית תחתונה שהתחזקו ביומיים האחרונים מלווים בחום 38 לפני יומיים ביקרה במיון נבדקה על ידי רופא כירורג ושוחררה נבדקה על ידי רופא נשים שהתרשם מגופיף צהוב שמדמם אובחנה HCLC ושוחררה. לדבריה מזה יומיים הכאבים התחזקו מלווים בבחילות וחום מאתמול. בבדיקתה במצב כללי טוב.. רגישות בבטן ימנית תחתונה עם תנגודת. נבדקה על ידי רופא נשים שהתרשם מ C.L משמאל אין נוזל חופשי באגן. ". נוכח תלונות התובעת היא אושפזה במחלקה הכירורגית. התובעת עברה בדיקת אולטרה סאונד וגינלי שהראה רחם בגודל ובמקום תקינים. רירית סדירה מעט מעובה, שחלה ימנית בגודל ומרקם תקינים עם זרימת דם בתוכה. שחלה שמאלית בגודל ומרקם תקינים וממצא ציסטי בגודל 20*25, זרימת דם עשירה בפריפריה. המלצות ד"ר קלסמן שערך את בדיקת האולטרה סאונד לתובעת היו לבדיקה חוזרת לאחר המחזור לצורך מעקב אחרי הציסטה בשחלה השמאלית. באותו היום עברה התובעת בדיקת סי טי בטן עם חומר ניגוד אשר אבחנה תוספתן מעובה בקוטר 14 מ"מ וסמוך לו ממצא עגול עם ספטות (מחיצות), בקוטר של כ 45 מ"מ מורסה פריאפנדיקולרית. בבדיקת כדוריות הדם הלבנות היו 14,600. בפרק הסיכום של ממצאי הבדיקה נרשם כי ממצאי הבדיקה יכולים להתאים לדלקת חריפה של התוספתן ומורסה פריאפנדיקולרית והממצאים צוינו בגיליון האשפוז. הוחל במתן טיפול שמרני לתובעת של מתן אנטיביוטיקה דרך הוריד. ביום 27.2.10 בשעה 7:20 נבדקה החולה על ידי ד"ר חטיב. צוין כי התובעת עדיין עם חום גבוה (38.7) תחת טיפול אנטיביוטי, כי נלקחו תרביות דם ונשקל ניקוז המורסה ברנטגן. באותו היום נבדקה שוב בשעה 10:33 והוחלט על ניקוז קולקציה אך עקב הפרעה בתפקודי קרישה הוחלט על מתן שתי מנות פלזמה ואח"כ לעשות את הניקוז. צוין כי החולה יציבה בבוקר חום 38.4, בטן רכה, רגישות ניכרת בבטן ימנית תחתונה עם תנגודת. בהמשך היום עברה התובעת ניקוז של מורסה מהבטן תחת הרדמה מקומית והנחיית סיטי והושאר נקז, עם יציאה של 20 מ"ג מוגלה. התובעת נותרה במעקב במחלקה הכירורגית תחת טיפול אנטיביוטי, נלקחו תרביות דם ובוצעו שטיפות של הנקז. ביום 5.3.10 בוצעה לתובעת בדיקת סי טי בטן. הודגמה קולקציה חדשה בקוטר 3.5 ס"מ צמודה לדופן הבטן באזור הניקוז. בנוסף קולקציה קטנה צמודה לקצה התחתון של הכבד ומספר קולקציות קטנות בין פיצולי המעי הדק כולל בבטן שמאלית ובאגן, שלא היו בבדיקה קודמת. נוכח הממצאים הוסבר לתובעת כי יש צורך בביצוע ניתוח. התובעת סירבה להמשך הטיפול וביקשה לעזוב את בית החולים פוריה ולעבור לבית החולים רמב"ם. הוסבר לתובעת על יד ד"ר חטיב על הסכנות הצפויות בעזיבתה את בית החולים אולם זו עמדה על סירובה. התובעת חתמה על טופס "הודעת סירוב לאשפוז" מיום 5.3.10 והצהירה על גבי הטופס כי היא עוזבת את בית החולים לפי רצונה והחלטתה בלבד, על אף הייעוץ וההסברים שקיבלה מאת הרופא ד"ר חטיב איהאב בדבר הצורך להישאר באשפוז וכי ידוע לה כי הסיכונים אליהם תיחשף הם "עד כדי מוות". התובעת הצהירה כי היא מודעת לסיכונים בעזיבת בית החולים ולחשיבות ההשגחה הרפואית עליה, כי ברור לה שבית החולים והצוותים הרפואיים לא יוכלו להיות אחראים לשלומה עקב העזיבה המוקדמת של בית החולים וכי לא תהיינה לה כלפי בית החולים וצוותו טענות או תביעות מכל סוג שהוא בעניין זה. 38. באותו היום הועברה התובעת לבית החולים רמב"ם באמבולנס. בפרק "סיכום האשפוז" בבית חולים רמב"ם נרשם "בוצעה ההשוואה לבדיקה קודמת מיום 5.3.10 בבית חולים פוריה. לא הודגמו קולקציות חדשות. קולקציות שהודגמו בבדיקה הקודמת קטנו ועכירות של השומר המזנטריאלי נסוגה. לא הודגם נוזל חופשי. נוזל פלוריאלי וקונסולידציה ללא שינוי מהותי..". בפרק "דיון וסיכום" נרשם: "...במהלך אשפוזה טופלה החולה באנטיביוטיקה תוך ורידית עם שיפור קליני ניכר במצבה. במהלך האשפוז בוצע CT בטן חוזר שהדגים שיפור ניכר בכמויות וגודל האבצסים, כעת החולה שותה אוכלת והעבירה יציאות לל א חום ללא כאבים או רגישות בטנית". התובעת שוחררה לביתה עם המלצות למנוחה והמשך מעקב רופא מטפל, אנלגטיקה לפי הצורך . 39. ביום 22.3.10 הופנתה התובעת על יד רופאת המשפחה בקופ"ח כללית ד"ר ז'קוב , פעם נוספת אל בית החולים רמב"ם עקב תלונות על כאבי בטן. בבי"ח רמב"ם עברה התובעת בדיקת אולטרה סאונד. בפרק "סיכום דיון" נרשם: "מדובר בחולה שטופלה שמרנית עקב מורסות בטניות ומורסה מסביב לתוספתן.. בבדיקתה בטן רכה לחלוטין ללא חום ללא ליקוציטיוס. בוצע US – לא נמצאו קולקציות בטניות.. ." התובעת שוחררה לביתה עם המלצה לשבעה ימי מנוחה. ביום 24.3.10 נבדקה התובעת פעם נוספת בבי"ח רמב"ם. ביום 11.8.10 נבדקה על ידי ד"ר שחאדה. התובעת התלוננה על בחילות ולפעמים כאבים ברום הבטן. ד"ר שחאדה מצא כי הבטן רכה ולא רגישה וציין כי התובעת מעוניינת בכריתת התוספתן וכי מבחינתו ניתן לבצע ביקורת בעוד חודשיים. ביום 19.1.12 נבדקה פעם נוספת על ידי ד"ר בשארה והתלוננה על צרבת וכאבים ברום הבטן. ד"ר בשארה המליץ על בדיקת אנדוסקופיה של הקיבה במסגרת אמבולטורית. בהתאם לדו"ח ניתוח בית חולים אסותא מיום 23.9.11 עברה התובעת באותו היום ניתוח להסרת התוספתן. בפרק ממצא בזמן הניתוח נרשם: "תוספתן מעובה מאוד ואדום" בפרק מהלך האשפוז נרשם: "ממצא של תוספתן מעובה מאוד ואדום. מהלך הניתוח: חתך לפי מקברני, פתיחת חלל הצפק כמקובל, זיהוי הממצא הנ"ל ללא כל ממצאים אחרים; בוצע הפרדת המזו כריתתו וקשירתו..". התובעת שוחררה לביתה עם המלצה למנוחה וביקורת. 40. באשר לביקור במיון פוריה ביום 24.2.10 הגעתי לכלל מסקנה כי לא הייתה כל התרשלות מצד הרופאים בטיפול שהוענק לתובעת. אין מחלוקת כי דלקת התוספתן אצל התובעת לא אובחנה במועד פנייתה הראשונה למיון פורייה אלא יומיים לאחר מכן. מומחה הנתבעת פרופ' פרוינד אישר זאת בעדותו כפי שפירטתי לעיל. השאלה היא האם הצוות הרפואי פעל באופן סביר בטיפול בתובעת והאם אבחון הדלקת בתוספתן יומיים לאחר מכן הסב לתובעת לנזקים כטענתה. כאמור לעיל המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו רשלנות רופא אינו מבחן של חכמה לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. בענייננו, כאשר הגיעה התובעת לרופאת המשפחה עובר להפנייתה לחדר המיון פוריה היא מסרה לה כי בבדיקה אצל רופא נשים אובחנה אצלה ציסטה בשחלה. ממצא זה צוין על ידי ד"ר בורוק על גבי הגיליון הרפואי ואף בדיקת אולטרה סאונד נרתיקית שעברה התובעת אבחנה זאת. בנסיבות אלו הנחת הרופאים הראשונית לפיה כאבי הבטן מהם סבלה התובעת מקורם באותה ציסטה שחלתית הייתה סבירה באותה העת. קביעה זו אף עומדת בקנה אחד עם עדותו של פרופ' קוט לפני כי בשים לב למצבה של התובעת כאשר הגיעה לראשונה לבית החולים פוריה, רופא סביר יכול היה להניח כי האבצס הוא המקור לכאבי הבטן. תחילה נבדקה התובעת על ידי הכירורג אשר סבר כי התובעת אינה סובלת מבעיה כירורגית ועל מנת לשלול בעיה גניקולוגית הורה על בדיקתה על ידי רופא נשים וביצוע בדיקות מתאימות. רופא הנשים שבדק את התובעת פעמיים בהפרשים של שעות ועל אף שבבדיקה השני יה לא מצא שינויים בהשוואה לבדיקה הראשונה, המליץ לתובעת להישאר באשפוז לצורך השגחה. התסמינים שאובחנו אצל התובעת נבחנו ונשקלו אפשרויות הטיפול. 41. התובעת ניסתה לתלות את עזיבתה את בית החולים בטענה כי נאמר לה על ידי הצוות הרפואי שעליה לעבור ניתוח בשחלה או לצורך הוצאת הגופיף הצהוב והיא סירבה לעשות כן. אין בידי לקבל טענתה זו של התובעת. טענה זו לא הוכחה והוכחשה נחרצות על ידי הרופאים. אין בגיליון חדר המיון מיום 24.2.10 כל אינדיקציה כי אכן נאמר כך לתובעת. כל שנרשם כאמור לעיל הוא כי הומלץ לה להישאר באשפוז לצורך השגחה. ד"ר פישמן ציין בגיליון חדר המיון כי קרוב לוודאי המדובר ב HCLC וכי להערכתו אין המדובר בבעיה כירורגית חריפה. מכך ניתן ללמוד כי ד"ר פישמן לא סבר באותה העת כי יש צורך בביצוע ניתוח להוצאת הגופיף הצהוב, זאת כאמור בניגוד לנטען על ידי התובעת ואף בניגוד לעדות בעלה. 42. גם אם אבחון הגופיף הצהוב המדמם בגופה של התובעת היה מוטעה, לא היה בכך כדי לגרום לה נזק שכן לא הייתה כל כוונה לבצע ניתוח להסרתו ובנסיבות בהן הוכח לפני כי המלצת הצוות הרפואי הייתה כי הנתבעת תישאר באשפוז לצורך השגחה והמשך מעקב, אין בידי לקבל אף את סברת המומחה מטעם התובעת לפיה יתכן ורופא הנשים לא הבהיר לתובעת את מהות ניתוח הגופיף הצהוב והיא חשבה כי יכרתו לה את השחלות ולא תוכל להרות שוב ולכן סירבה ועזבה את בית החולים. 43. לכך יש להוסיף את קביעת מומחה הנתבעת, אותה יש לאמץ לטעמי, לפיה גם לו התהליך הדלקתי בתוספתן של התובעת היה מאובחן כבר ביום 24/2/10 לא היה ניתן לתובעת טיפול שונה מזה שניתן לה בפועל שכן בשלב בו הגיעה התובעת לחדר המיון, לאחר שהיא סובלת מזה 20 ימים מכאבי בטן, התהליך הדלקתי בתוספתן כבר היה קיים ולא ניתן היה לנתחה בשלב זה. ד"ר בורוק אשר בדק את התובעת כאשר הגיעה לחדר מיון פוריה ביום 24/2/10 רשם מפי התובעת כי זו סובלת מזה שבועיים מכאבים בבטן תחתונה שהלכו והחמירו. גם כאשר הגיעה התובעת בשנית לחדר מיון פוריה ביום 26/2/10 ד"ר גלושקו אנדריי הכירורג שבדק את התובעת ציין על גבי גיליון חדר המיון בפרק "תלונות וממצאים: "... בריאה בד"כ מזה 20 יום סובל מכאבי בטן ימנית תחתונה שהתחזקו ביומיים האחרונים ...לדבריה מזה יומיים הכאבים התחזקו מלווים בבחילות וחום מאתמול". פרופ' פרוינד קבע וקביעה זו מקובלת עלי, כי כאשר הגיעה התובעת למיון פוריה ביום 24/2/10, בשים לב לכך כי התובעת סבלה מכאבי בטן מזה 20 ימים, האבצס שהתפתח סביב לתהליך הדלקתי של התוספתן היה כבר קיים באופן כזה שממילא לא ניתן היה לנתח את התובעת באותו המועד והיה מקום לטפל בה באופן שמרני כפי שהיא טופלה ביום 26/2/10. וכך העיד המומחה: ".. התהליך הזה לא קורה ביומיים, הוא קורה לאורך שבין 10 ימים לשבועיים, זה תלוי.. אם היה לה באמת אפנדיציט וזה נכון שהיה לה, אותו מצב היה ה 24.2 וגם ב- 26.2. לכן, אם היו מאבחנים אותה ב 24.2 לא היו מנתחים אותה, אלא היו פועלים בדיוק באותה דרך שפעלו ב- 26.2. והיו בוחרים בטיפול שמרני". קביעה זו אף מתיישבת עם קביעת פרופ' קוט מטעם התובעת לפיה בשלב בו כבר התפתח התהליך הדלקתי בתוספתן, אסור היה לנתח מאחר התוספתן קבור בתוך האבצס ואי אפשר לזהות אותו וקיימת אפשרות של פיזור המוגלה בחלל הבטן בזמן הניתוח. אין לנתח כאשר קיימות קולקציות של מוגלה ויש מקום בשלב מאוחר זה לתת טיפול שמרני. פרופ' קוט אף אישר בעדותו כי יכול להיות שאבצס נוצר עוד במהלך אותם 20 הימים בהם סבלה התובעת מכאבי בטן עובר להגעתה לחדר המיון ואישר כי גם במידה והייתה מבוצעת לתובעת בדיקת אולטרה סאונד בתאריך 24/2/10, לא ניתן היה לנתחה בשלב זה בשל הצורך בטיפול בזיהום שנוצר כתוצאה מהמורסה. 44. אף במסגרת ביקורה השני של התובעת במיון פוריה ביום 26.2.10 לא מצאתי כל פגם בהתנהלות הצוות הרפואי. התובעת הופנתה למיון פוריה ואושפזה במחלקה הכירורגית, עברה בדיקת אולטרה סאונד וגינלי עם המלצה לבדיקה חוזרת לאחר המחזור לצורך מעקב אחרי הציסטה בשחלה, עברה בדיקת סי טי בטן אשר אבחנה בין היתר את הדלקת בתוספתן ומורסה פריאפנדקולרית, במהלך האשפוז טופלה באופן שמרני על ידי טיפול אנטיביוטי נלקחו תרביות דם ונשקל ניקוז המורסה ברנטגן. בהמשך עברה ניקוז של המורסה אשר הניבה תוצאות- יציאה של 20 מ"ג מוגלה, נותרה במעקב תחת טיפול אנטיביוטי, נלקחו תרביות דם ובוצעו שטיפות של הנקז. בדיקת סי טי נוספת שעברה התובעת שאבחנה ממצאים שלא היו בבדיקה קודמת. בשלב זה הוסבר לה יש צורך בביצוע ניתוח לפרטומיה אלא שהיא סירבה להמשך הטיפול וביקשה לעזוב את בית החולים פוריה ולעבור לבית החולים רמב"ם. התובעת הצהירה בטופס הסירוב לאשפוז כי היא עוזבת את בית החולים לפי רצונה והחלטתה בלבד, על אף הייעוץ וההסברים שקיבלה מאת הרופא ד"ר חטיב איהאב בדבר הצורך להישאר באשפוז וכי ידוע לה כי הסיכונים אליהם תיחשף הם "עד כדי מוות". התובעת הצהירה כי ברור לה שבית החולים והצוותים הרפואיים לא יוכלו להיות אחראים לשלומה עקב העזיבה המוקדמת של בית החולים. כאשר הגיעה לבית החולים רמב"ם בוצעה ההשוואה לבדיקה קודמת מיום 5.3.10 בבית חולים פוריה והתובעת טופלה באנטיביוטיקה תוך ורידית עם שיפור קליני ניכר במצבה. 45. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה והחלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת ובהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה. החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק (ראה: עא 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול ואח', פד נ(3), 784). בענייננו, לנוכח הממצאים בזמן אמת, כפי שפורטו לעיל, ההיסטוריה הרפואית של התובעת והשתלשלות האירועים מצאתי כי הצוות הרפואי פעל באופן סביר על מנת לאבחן את הבעיה ממנה סובלת התובעת. החלטות ופעולות של הצוות הרפואי התבססו על שיקולים סבירים ובהתאם לנורמות מקובלות. לא נפל בהם פגם ולהיפך הביאו לשיפור במצבה הקליני של התובעת. 46. אף לאחר הטיפול שקיבלה התובעת בבית החולים רמב"ם, היא המשיכה להתלונן על כאבי בטן ולהגיע לביקורות נוספות עד שגמלה בליבה ההחלטה כי היא מעוניינת בכריתת התוספתן באופן אלקטיבי. את הניתוח לכריתת התוספתן עברה התובעת בבית חולים אסותא רק ביום 23.9.11, כשנה וחצי לאחר מכן. מעדותה של התובעת עולה כי גם ניתוח זה לא היטיב עם מצבה וכאביה לא פסקו למעשה עד היום. "ש. אם הייתה לך בעיה בתוספתן, אח"כ לא ניתחו אותך, נכון? ת. נכון. ש. למה עשית ניתוח אחרי שנה וחצי? ת. כי אחרי שהשתחררתי מרמב"ם אני המשכתי לסבול, והכאב שלי נמשך עד היום, ואני בכל הזמן בביקורים אצל רופא. אחרי שהשתחררתי מרמב"ם זה הציק לי כל הזמן, היה לי כאבי בטן בחילות והרגשתי לא טוב במיוחד ההקאות בשעות הבוקר, הלכתי לייעוץ ואחרי בדיקות וגם הצעה של פרופ' קוט, אמרו לי שהתוספתן לא ממש התפוצץ אלא נפתח ואז הוא הזרים את כל המוגלה החוצה וכנראה חלק מהתוספתן עדיין נמצא בתוך הגוף וצריך לעבור ניתוח, והניתוח יהיה בפתיחה ויוציאו את הכל במאה אחוז. ש. עשו לך את הניתוח ואת אומרת שעד היום כואב לך הבטן? ת. נכון, וחשוב לי ל ציין שעד היום אני סובלת מעצירות". לפיכך בנסיבות בהן התובעת בוחרת לעבור את ניתוח כריתת התוספתן רק שנה וחצי לאחר פנייתה למיון פוריה, ברי כי לא הייתה דחיפות רפואית בביצוע הניתוח. מומחה התובעת פרופ' קוט העיד לעניין "ש. ז"א שנה וחצי זה לא הפריע לה? ת. נכון, סביר להניח שזה לא הפריע לה." אם כך , אין בסיס לטענת התובעת לפיה אבחון הדלקת במיון פוריה באיחור של יומיים הוא זה שגרם לה לנזק. 47. החלטת התובעת משיקוליה שלא להישמע לעצת רופאיה להישאר באשפוז ולעבור את הניתוח הייתה ללא ספק בשליטתה וגם במקרה זה יש בהחלטתה זו של התובעת כדי להוות ניתוק מלא של הקשר הסיבתי בין התרשלות כביכול של הרופאים אשר ממילא לא הוכחה, לבין הנזקים שנגרמו לה לטענתה. 48. לא הוכח בפני כי החלטת הרופא המטפל, אל נוכח הממצאים, לבצע ניתוח לפרטומיה לתובעת הייתה מוטעית ואין בעובדה כי בבית החולים רמב"ם הוחלט על ידי הצוות הרפואי להמשיך בטיפול שמרני ללא צורך בניתוח כדי לקבוע כי ההחלטה לבצע ניתוח הייתה מוטעית. פעולת רופא לא תחשב כרשלנית אם עשייתה מבוססת על העדפת אסכולה אחת מבין אסכולות רפואיות מוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על נורמה מקובלת בעולם הרפואה אינו רשלן. עא 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח', אשר צוטט לעיל. 49. על אף שניתן כבר בשלב זה, לקבוע כי לא הייתה התרשלות במעשי רופאי הנתבעת כמפורט לעיל ואף לו הייתה, מה שכאמור לא הוכח, אזי קטעו מעשי התובעת עצמה את הקשר הסיבתי לנזק הנטען, ועל כן יש לדחות את תביעת התובעת, אתייחס בקצרה למחלוקת בין מומחי הצדדים בנוגע לאחוזי הנכות המגיעים לתובעת. נכות התובעת 50. פרופ' איתמר קוט קבע בחוות דעתו כי הסיבה להיווצרות ההידבקויות בחלל הבטן היא המורסה שהתפתחה אצל התובעת ולפיכך נכותה של התובעת בגין מצב לאחר דלקת ומורסה עם הדבקויות בבטן ותלונות חוזרות על כאבי בטן היא בשיעור 10% לפי ס' 18(1)(ב) מותאם. המומחה הסביר כי הדבקויות בחלל הבטן נוצרות בעיקר לאחר ניתוחים כירורגים אך גורמים נוספים יכולים לגרום להיווצרות כגון: דלקות גניקולוגיות, דלקת התוספתן, דלקות ואבצסים בחלל הבטן. בענייננו התובעת סבלה מדלקת חריפה של התוספתן ואבצסים בחלל הבטן, כאשר לקביעת פרופ' קוט, גורמים אלו יצרו את ההדבקויות אצל התובעת. 51. פרופ' פרוינד לעומתו קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מההתדבקויות לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, זאת בהתאם לס' 18(1)(א) של תקנות הביטוח הלאומי- "התדבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח בחלל הבטן ישנן הפרעות נדירות קלות". המומחה ציין כי התובעת סבלה מדלקת התוספתן ומורסה לידו. טיפול "שמרני" הביא לנסיגה מלאה של התהליך הדלקתי וההסתמנות הקלינית. גם בדיקות הדמיה (CT ואולטרה סאונד של הבטן) הראו נסיגה מלאה. כשנותחה התובעת שנה אח"כ ב"אסותא" לא נמצאו עוד שרידים למורסה או להידבקויות בסביבת התוספתן. התוספתן עצמו אמנם היה מעובה ואדום. הידבקויות בחלל הבטן הן תוצאת לוואי בלתי נמנעת כמעט בכל ניתוח בטן, בין אם בגישה "פתוחה" ובין אם בגישה לפרוסקופית. יש לשער אם כך, שלאחר כל ניתוח נוצרות הידבקויות כלשהן בין איברי הבטן, זהו טבעו של תהליך הריפוי בחלל הבטן. המומחה הסביר כי במרבית החולים שעברו ניתוח בטן אין להידבקויות, לכשעצמן, משמעות בריאותית ולכן אין קובעים נכות אחרי כל ניתוח בטן בשל ההשערה האפשרית של היווצרות הידבקויות. נכות נקבעת כאשר קיימת הסתמנות קלינית מוכחת כתוצאה מההידבקויות כמו חסימת מעיים שלמה, חסימת מעיים חולפת, או הסתמנות אחרת המוכחת כקשורה ישירות לתהליך הידבקות בבטן. בבדיקתה של התובעת לא נמצא אף אחד מהביטויים הקליניים הנ"ל לתוצאה של הידבקויות בין איברי הבטן. ס' 18(1)(א) של התקנות "התדבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח בחלל הבטן ישנן הפרעות נדירות קלות", אשר אינו מקנה אחוזי נכות – מהווה תיאור נאות למצב התובעת לאחר הניתוח ועל פיו יש לקבוע את נכותה לצמיתות בהקשר לדלקת התוספתן והניתוח שעברה ולהעמידה ע"ס 0% לצמיתות. 52. סעיף 18(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, קובע: "(1) התדבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח, פציעה או מחלה בחלל הבטן א. ישנן הפרעות נדירות וקלות - 0% ב. ישנן הפרעות בינוניות כגון תקופות של שלשול, עצירות או מטאוריזמוס - 10% ג. ישנן הפרעות כנ"ל והן קבועות - 20% ד. ישנן הפרעות קשות - 30% " לאחר שעיינתי עיין היטב בחוו"ד מומחי הצדדים ובעדויותיהם בעניין זה, עדיפה עלי קביעת מומחה הנתבעת לפיה נכות המגיעה לתובעת בגין התדבקויות בחלל הבטן היא בשיעור 0% לפי ס' 18(1)(א) לתקנות. בגיליון הרפואי מביה"ח רמב"ם צוין כי בהשוואה לבדיקה קודמת לא הודגמו קולקציות חדשות, קולקציות שהודגמו בבדיקה הקודמת קטנו, עכירות של השומר המזנטריאלי נסוגה, לא הודגם נוזל חופשי נוזל פלוריאלי וקונסולידציה ללא שינוי מהותי..". בפרק "דיון וסיכום" נרשם: "... במהלך האשפוז בוצע CT בטן חוזר שהדגים שיפור ניכר בכמויות וגודל האבצסים, כעת החולה שותה אוכלת והעבירה יציאות ללא חום ללא כאבים או רגישות בטנית.". בביקור נוסף בבית החולים רמב"ם מיום 22.3.10 עברה התובעת בדיקת אולטרה סאונד בפרק "סיכום דיון" נרשם: "מדובר בחולה שטופלה שמרנית עקב מורסות בטניות ומורסה מסביב לתוספתן.. בבדיקתה בטן רכה לחלוטין ללא חום ללא ליקוציטיוס. בוצע US – לא נמצאו קולקציות בטניות...". בביקור מיום 11.8.10 ד"ר שחאדה שבדק את התובעת מצא כי הבטן רכה ולא רגישה. ביום 23.9.11 עברה התובעת כאמור ניתוח להסרת התוספתן בביה"ח אסותא. בגיליון הניתוח בפרק "מהלך האשפוז" נרשם: "ממצא של תוספתן מעובה מאוד ואדום. מהלך הניתוח: חתך לפי מקברני, פתיחת חלל הצפק כמקובל, זיהוי הממצא הנ"ל ללא כל ממצאים אחרים...". 53. לפיכך נוכח האמור לעיל ובייחוד בשים לב כי בגיליון הרפואי מבית החולים אסותא נרשם כי מעבר לממצא של תוספתן מעובה מאוד ואדום, לא נמצאו ממצאים אחרים, מקובלת עלי קביעת מומחה הנתבעת לפיה הנכות המגיעה לתובע היא בשיעור 0% לפי ס' 18(1)(א) לתקנות. אציין כי אף פרופ' קוט בחוות דעתו ציין כי ההתדבקויות בחלל הבטן נוצרות בעיקר לאחר ניתוחים כירורגיים. כן אציין כי בעוד שהתובעת העידה לפני כי גם רופא המשפחה שלה וגם הרופא המנתח אמרו שיש התדבקויות וזה הגורם לכאבי הבטן , אין בגיליון הניתוח בבית חולים אסותא כל ציון מצד הרופא המנתח לקיומן של התדבקויות וכאשר נשאלה התובעת האם יש לה תעודה רפואית להציג התומכת בטענתה, היא השיבה: "תעודה אין לי. אבל אפשר לראות שיש ביקורים אצל רופאים." 54. מכלל האמור עולה כי אף לו הייתה נקבעת חריגה מחובת הזהירות וכאמור קבעתי כי לא כך היה ואף לו היה נקבע כי התנהלות התובעת לא קטעה את הקשר הסיבתי, כי אז לא הוכח לפני כי לתובעת נגרם נזק כתוצאה מהתנהלות רופאי הנתבעת ומשכך אין מקום לקבוע לתובעת פיצוי בראשי הנזק הנטענים על ידה כגון ,כאב וסבל, הפסד השתכרות, עזרת צד ג' והוצאות , מה גם שהללו לא הוכחו כלל, בהעדר אחריות הנתבעת ועל כן יש לדחות תביעתה. סוף דבר, 55. תביעת התובעת נדחית. לפנים משורת הדין, התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך מופחת של 5,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותבטן