פסק דין התובע, יליד 1972, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה זו שעניינה טיפול רפואי שקבל ביום 17.1.02 בבית חולים 'איכילוב' השייך לנתבעת, ואשר הנתבעת הינה המעסיקה של הצוות הרפואי בו. התביעה הוגשה בעילת תקיפה ובעילת רשלנות רפואית. האירוע אין מחלוקת כי ביום 29.12.2001 בשעה שהתובע הפריד בין כלבים ניצים, נגרמה לו חבלה באצבע 3 ביד ימין. התובע פנה לבית החולים 'איכילוב' ושם אובחן כי נגרם לו שבר אלכסוני בגליל המקורב של אצבע 3 ביד ימין. ביום 30.21.01 נותח התובע בבית החולים והשבר קובע באמצעות תילי קירשנר. התובע שוחרר לביתו עם המלצה לטיפול פיזיוטרפי, והמשך מעקב במרפאה האורטופדית של בית החולים. ביום 17.1.2002, בביקורת במרפאה האורטופדית של בית החולים, נשלפו תילי הקירשנר. לטענת התובע, שליפת התייל הרביעי נתקלה בקושי והאח אשר שלף את התיילים הפעיל כוח רב, עד כי גרם לתובע ליפול על רצפת חדר הטיפולים ונגרם לו שבר חוזר באצבע הפגועה (להלן - "האירוע"). התובע טוען כי הנתבעת עוולה כלפיו במעשה זה ברשלנות ו/או בעוולת תקיפה. הנתבעת הכחישה את 'האירוע'. לטענתה, אירוע כמתואר בתביעה, של שליפת התיילים בכוח, לא היה ולא נברא. יחד עם זאת, הנתבעת אינה חולקת כי בצילום ביקורת שנערך לתובע ביום 7.2.02 נצפה שינוי קל בעמדת השבר, לאחר שהתובע מסר לבודק כי שוב קבל מכה באותה אצבע. 7. חוות דעת ד"ר יוסף התובע תמך את התביעה בחוות דעתו של ד"ר א. יוסף. ד"ר יוסף קובע בחוות דעתו כי "בצילום הרנטגן לאחר הוצאת ה-KW מראים אי חיבור ותזוזה של השבר בהשוואה לצילומים שנעשו מיד לאחר הקיבוע". ד"ר יוסף בדעה כי "צילומי הרנטגן הללו מראים, ללא ספק, שהוצאת המתכת נעשתה לפני שהשבר היה מחובר". כתוצאה מכך לא היה התובע מסוגל לבצע פיזיוטרפיה והופיעו קונקרטורות שגורמות לחוסר יכולת כיפוף של הפרק, קשיון של האצבע וחוסר יכולת לאגרוף של כף היד. ד"ר יוסף העריך את נכותו של התובע ב-20% לפי סעיף 35(1)ג' לתקנות. מהאמור בחוות דעתו של ד"ר יוסף עולה כי הרשלנות בטיפול הרפואי מתייחסת לעיתוי הוצאת תיילי הקירשנר ולא לדרך הוצאתם, או למיהות הגורם שהוציא את התיילים. 8. חוות דעת ד"ר רינות הנתבעת, אשר חלקה על חוות הדעת של ד"ר יוסף, הצטיידה בחוות דעת רפואית מטעמה, של ד"ר רינות, מומחה לכירורגית כף יד. ד"ר רינות מסכים כי לתובע קשיון נח של האצבע המקנה לו נכות בשיעור 5%, אך לטענתו הנכות נגרמה כולה כתוצאה מהתאונה בה נגרם השבר. לדעתו, טבעם של שברים ספיראליים ארוכים מהסוג שנגרם לתובע להותיר הגבלה בתנועת האצבע, וזאת בשל הדבקויות בין הגידים לבין העצם השבורה. כתוצאה מאופי השבר והקבוע לאחריו, נגרמים שינויים ברקמה הרכה של המפרק הבין גלילי המקורב ומכאן להגבלה בתנועה. ההגבלה לא קשורה ואינה נובעת מצורת הטיפול בשבר או מהמועד בו הוצאו התיילים של הקיבוע הפנימי. ד"ר רינות מפרט ארוכות בחוות דעתו את אופן הטיפול בשברים מן הסוג שעבר התובע באמצעות תיילי קירשנר. ראשית, משחזרים את השבר לעמדה טובה תחת שיקוף רנטגני. כשזו מושגת, מחדירים דרך העור תיילי מתכת [KW] ומקבעים את העמדה שהושגה. תיילי המתכת מפריעים ליכולת ההפעלה של האצבע וזאת בשל העובדה שהם עוברים דרך הגידים והרצועות העוטפים את העצם ועל כן נכון ומקובל להוציאם מוקדם ככל האפשר. ד"ר רינות מסכים כי קיימת התלבטות בין המנתחים לגבי מועד הוצאת תיילי הקירשנר. באם התיילים נשארים זמן ארוך, עד להתחברות מלאה של השבר, אין אפשרות לבצע פיזיוטרפיה ויש לצפות באופן ודאי להידבקויות של הרצועות ושל המפרקים ומכאן - לקשיון של האצבע. מאידך, הוצאת התיילים במועד מוקדם מידי, מאפשרת הפעלה מוקדמת של האצבע כדי למנוע הדבקויות ושיפור טווח התנועה אך קיים סיכון לתזוזה של השבר, כפי שקרה במידה מעטה גם במקרה דנן. הזמן הנכון, אפוא, להוצאת תיילי הקירשנר הוא מוקדם ככל האפשר כדי להתחיל בפיזיוטרפיה, אך מאוחר מספיק כאשר השבר יציב דיו ומאפשר הפעלה. זמן זה נע בין שבועיים לשלושה ממועד החדרת התיילים בשבר אלכסוני ובין שלושה לארבעה שבועות בשבר רוחבי, בו קיים שטח מגע מצומצם. ד"ר רינות מסכם את חוות דעתו וקובע כי התיילים הוצאו במועד הנכון, ואין בעובדה שהשבר זז במעט אחרי הוצאת התיילים כדי להצביע על טעות או על רשלנות בטיפול. 9. באשר לאירוע המתואר על ידי התובע בתביעה, של הוצאת התיילים על ידי אח ולא על ידי רופא, מסביר ד"ר רינות כי זו פעולה פשוטה ויומיומית הנעשית תמיד במרפאה על ידי אחות, טכנאי גבסן או איש שירות במרפאה ולא על ידי הרופא. הפעולה אינה דורשת מיומנות מיוחדת, אף שלעיתים נדרש כוח להוצאת התייל בגלל העצם שנבנית סביבו. אך גם אם יש צורך להפעיל כוח - אין בו כדי להזיק ולגרום לשבר חוזר. 10. חוות דעת ד"ר פעילן בשל המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים בשאלת ייחוס רשלנות לנתבעת באשר להוצאת תיילי הקירשנר, מונה ד"ר פעילן, מנהל מחלקה לכירורגית היד, כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר פעילן דוחה את טענת הרשלנות שנטענה כלפי הנתבעת. ד"ר פעילן מתייחס לחוות הדעת של מומחי הצדדים ומביע דעתו במחלוקת ביניהם לגבי המועד הסביר של הוצאת התיילים: בהתייחס לקביעה של ד"ר יוסף מטעם התובע, כי הקיבוע הוצא טרם זמנו, לפני שהשבר התחבר, מציין ד"ר פעילן כי זמן סביר של קיבוע שבר בגליל אצבע נע בין 2-6 שבועות, תלוי במיקום ובאופי השבר. קבוע של שבר מן הסוג שהיה לתובע לפרק זמן של 3 שבועות נחשב סביר ומקובל. לא מקובל להמתין לחיבור "רנטגני" של השבר, האורך מעל 3 חודשים לפחות, כי הדבר עלול לגרום לנוקשות מפרקית. מסיבה זו מסתפקים בחיבור "קליני" להוצאת התיילים, ולפי הרישומים בתיקו של התובע, במועד הוצאת התיילים לא אובחן חוסר חיבור קליני. ד"ר פעילן התבקש להסביר כיצד הגיע למסקנה כי במועד הוצאת התיילים היה 'חיבור קליני' והוא משיב, בתשובה לשאלות הבהרה, כי בגיליון המרפאה מיום האירוע מצוין: "צילום חיבור של השבר. הוצאת KW. לטיפול פיזיוטרפי". באותו מועד, קבל התובע הפנייה לפיזיוטרפיה בה נרשם: "סובל משבר של גליל מקורב של אצבע 3 כף יד ימין. לפי צילום היום השבר מחובר. אבקש לקבל לשיקום תנועת אצבעות כף יד ימין". למחרת, ביום 18.1.02 נבדק התובע על ידי ד"ר מאנקוב וביום 30.1.02 נבדק על ידי ד"ר לאופר - ואין כל ממצא המעיד על תנועה פתולוגית או חוסר חיבור "קליני" של השבר. מן הרישומים הללו מסיק ד"ר פעילן כי קיים חיבור "קליני" של השבר במועד הוצאת התיילים. ד"ר פעילן סבור כי היה מקום להפנות לטיפול פיזיוטרפי על ידי הפעלה פסיבית ואקטיבית של המפרקים. הפינים שקובעו היו חוץ מפרקיים וברור כי לא הייתה כל מניעה מהפעלת פרקי האצבע. סביר כי אם היה מטופל בפיזיוטרפיה ובריפוי בעיסוק כמקובל, הגבלת התנועה הקיימת היום הייתה פחותה. באשר לשיעור הנכות, ד"ר פעילן בדעה כי לתובע קשיון לא נח של האצבע, המקנים לו 12% נכות, לפי סעיף 43(3)(ב') לתקנות הביטוח לאומי. 11. 11. האם התרחש האירוע הנטען על ידי התובע? ראשית - יש לקבוע ממצא עובדתי בהתייחס לשאלה, אם אכן התיאור שנתן התובע בכתב התביעה לאירוע שבו הוצא אחד התיילים בכוח רב שגרם לו ליפול - ולשבר מחודש או לתזוזה של השבר, אכן התרחש? בתצהירו מתאר התובע את השתלשלות הדברים ביום האירוע: לדבריו, הגיע לביקורת במרפאות של בית החולים 'איכילוב' והופנה לד"ר גודווין, מנהל מחלקת כף יד. הוא נשאל לשלומו והשיב כי הוא סובל מכאבים במקום השבר, אינו יכול להזיז את האצבע וכי המקום רגיש מאד לשינוי טמפרטורה. ד"ר גודווין לא בדק את האצבע אלא שלח אותו לבצע צילום רנטגן. הוא חזר לרופא עם הצילום. ד"ר גודווין הסתכל בצילום לזמן קצר והורה לו לגשת לחדר האחיות לשם שליפת ה- K WIRE התובע נכנס עם חברתו לחדר האחיות, ואח חסון הורה לו לשכב על המיטה. התובע נשען על המיטה וצפה במעשיו של האח: האח לקח פלייר פטנט גדול, החזיק את המסמר הראשון באמצעות הפלייר ותוך כדי סיבוב שלף אותו החוצה. כך עשה גם למסמר השני והשלישי. עם המסמר הרביעי נתקל בקושי מסוים. הוא הזהיר את התובע כי הדבר עלול להכאיב לו, ואכן בעת משיכת התייל התובע הרגיש כאב עז, ומעוצמת הכאב נפל ארצה. האח עזר לו לקום, השקה אותו במים וחבש את היד מחדש. התובע שוחרר לביתו עם המלצה להמשך ביקורת וטיפול בקופת חולים. התובע המשיך לסבול מכאבים ולאחר מספר ימים פנה לקופת חולים ואז הובהר לו כי האצבע נשברה מחדש. כך העיד התובע בתצהירו. 12. 12. מטעם בית החולים הוגש רק תצהירו של ד"ר גודווין, מנהל מחלקת כירורגית כף היד, ולא הוגש תצהירו של האח אשר שלף את התיילים, למרות שזהותו הייתה ידועה לנתבעת. בתצהירו מאשר ד"ר גודווין כי ביום 17.1.02 חזר התובע לביקורת במרפאה ונבדק על ידו. הוא נשלח לבצע צילום כף היד. הצילום העיד על חיבור שלם של השבר ועל כן הורה לאח בכיר העובד במרפאה להוציא את תיילי הקירשנר מן האצבע ועל המשך פיזיוטרפיה. בתצהירו מציין ד"ר גודווין כי הוצאת המסמרים הייתה כמקובל, ללא אירועים מיוחדים. אין עדות שהופעל כוח רב על ידי האח בחדר הטיפולים. ד"ר גודווין מציין כי חדר הטיפולים נמצא בסמוך לחדרו ולכן, אין ספק כי לו היה אירוע חריג כלשהו, היה יודע עליו. ד"ר גודווין מציין כי התובע מעולם לא התלונן על נפילה מן המיטה ואין כל תיעוד אודות נפילה כאמור. כשבועיים לאחר הוצאת המסמרים, ביום 7.2.02 חזר התובע לביקורת נוספת בבית החולים ונבדק על ידי ד"ר גודווין. ד"ר גודווין מציין בתצהירו כי בבדיקה זו לא סיפר לו התובע על אירוע של נפילה כלשהי בעת הוצאת התיילים, אך מסר כי קבל מכה נוספת באצבע, ועל יסוד תלונה זו נשלח התובע לצילום נוסף ואכן נצפה שינוי קל בעמדת השבר. עד כאן תצהירו של ד"ר גודווין. 13. 13. התובע וד"ר גודווין נחקרו על תצהיריהם. התובע יצר רושם חמקמק בעדותו. לאור האמור בתצהירו של ד"ר גודווין כי התובע תאר חבלה נוספת באצבע, והרישום המופיע בגיליון המרפאה האורטופדית של בית החולים מיום 7.2.02 "חבלה נוספת באצבע" נחקר התובע ממושכות בנקודה זו. בתחילה, הכחיש התובע כי סיפר לד"ר גודווין כי קבל מכה באצבע, אך באותו הבל פה סתר עצמו: "יכול להיות... אני לא זוכר שספרתי לו שקבלתי מכה באצבע, יכול להיות שסיפרתי לו על חבלה נוספת באצבע". משנשאל מדוע לא סיפר לד"ר גודווין בביקורת הבאה ביום 7.2.02 כי הוצאת התייל נתקלה בקושי וכי נפל ונחבל במהלך הפעולה, השיב תשובה שאינה ממן העניין, כי בביקורת זו אף אחד לא אמר לו שהאצבע נשברה מחדש, ורק כשהלך באופן פרטי לד"ר ילין היא זו שהסתכלה ואמרה שביום שהורידו לו את התייל שברו לו את האצבע. אין בתשובה זו כדי להסביר מדוע בביקורת הסמוכה לאירוע הנטען בתביעה, לא התלונן בפני ד"ר גודווין על האירוע הטראומטי, של משיכה בכוח של התייל ונפילתו תוך כדי הפעולה. לעומת זאת, טרח התובע לציין בפני הבודק כי נחבל באצבע פעם נוספת. אמירה זו על חבלה נוספת לאצבע מתיישבת עם אמירה אחרת שלו כי "כל הזמן אני מקבל מכות", וזאת כאשר נשאל בכלל על חבלה באצבע אחרת, אצבע 5, במועד אחר. התובע נשאל בחקירתו אם סיפר למאן דהוא על השבר שנגרם לו לטענתו בעת הוצאת התייל, והשיב כי פנה לקופת החולים "וזה במסמכים שם", אך עיון בתיקו הרפואי בקופת החולים, שצורף למוצגי הנתבעת מעלה כי אין כל אמירה בעניין זה. אדרבא, בביקור מיום 30.1.02 אצל ד"ר גיל לאופר בפרק התלונות נרשם: "לאחר שבר גליל מקורב אצבע 3 מימין, נותח לפני חודש, קובע עם KW שהוצאו לאחר 3 שבועות". זה המועד הקרוב ביותר לאירוע, בו היינו מצפים לראות תלונה על אופן הוצאת התייל, אך תלונה כזו לא נשמעה ולא נרשמה, וזאת בניגוד לעדותו כי התלונן על כך בקופת החולים. כך גם ברישומים המאוחרים יותר בכרטיסו הרפואי של התובע - לא מצינו כל אמירה או תלונה בעניין זה. למרות שאל התובע התלוותה חברתו דאז, אשתו דהיום, לא טרח התובע להגיש את תצהירה מבעוד מועד, כדי שתתמוך בגרסתו אודות האירוע, כך שבהעדר כל עדות נוספת או ראיה אחרת ברישומים הרפואיים, נותרה עדותו של התובע כעדות יחידה לעניין האירוע הנטען. 14. 14. גם ד"ר גודווין נחקר ממושכות על ידי ב"כ התובע על תצהירו. ד"ר גודווין היה מאד בוטח בעצמו כי אירוע כזה לא יכול היה להתרחש מבלי שהדבר היה מובא לידיעתו, שהרי כאמור בתצהירו, חדרו סמוך לחדר הטיפולים, אלא שבחקירתו הנגדית הסתבר כי חדרו לא ממש סמוך לחדר הטיפולים ומפריד בין החדר בו נוהג ד"ר גודווין לקבל חולים לחדר הטיפולים, חדר נוסף - בו יושב ד"ר רובינשטיין. זאת ועוד. בתצהיר התשובות לשאלון שהופנה לנתבעת, השיב ד"ר גודווין בהתייחס לטיפול שקבל התובע ביום 17.1.02 [תשובה 13א] כי הוא "נבדק על ידי, נשלח לצילום, לאחר קבלת הצילום העדכני הוצאו התיילים לפי הוראה שלי על ידי האח הבכיר בנוכחותי" אלא שבחקירה הנגדית כבר לא היה כל כך בוטח בדבריו, ולשאלה אם היה נוכח בעת שליפת התיילים השיב כי "אני לא זוכר. לפעמים אני נוכח ולפעמים לא.. יכול להיות שהייתי נוכח... אינני זוכר אם הייתי נוכח או לא". לכאורה, אם היה רישום מסודר של הטיפולים שמבוצעים על ידי הצוות הרפואי שאינם רופאים, קרי: האחים והאחיות, הגבסן, ניתן היה ללמוד על שאירע - אלא שמחקירתו של ד"ר גודווין עולה כי לא מתנהל רישום על הפעולות המבוצעות בחדר הטיפולים! ד"ר גודווין לא רואה בהוצאת המסמרים משום "פעולה רפואית" ואפילו אם חולה מתעלף(!) בחדר הטיפולים, אין לכך רישום. לטעמי, הוצאת מסמרים - מהווה טיפול רפואי שיש לתעדו באמצעות מי שמבצע אותו בפועל, והעדר תיעוד ורישום של פעולות רפואיות המתבצעות בחדר הטיפולים על ידי נותן הטיפולים - יפעל לחובת הנתבעת. 15. 15. בשוקלי את עדותו של התובע מול עדותו של ד"ר גודווין, לרבות העדר הרישום הנפרד על טיפולים המבוצעים בחדר הטיפולים של בית החולים, אני סבורה כי התובע הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח, כי בעת הוצאת התיילים אכן היה קושי בהוצאת התייל הרביעי, והיה צריך להפעיל כוח כדי להוציאו. אך אינני מקבלת את טענתו כי נפל וכתוצאה מכך נגרם מחדש שבר באצבעו. 16. 16. תמוה כיצד התובע לא התלונן בפני ד"ר גודווין בביקורת הבאה ביום 7.2.02 על האירוע של נפילה כתוצאה מהוצאת התייל בכוח. תמוה גם, שהתובע לא סיפר על הנפילה בעת הוצאת התיילים גם בקופת החולים. מאידך, טרח התובע לציין כי קבל מכה נוספת באצבעו, בתקופה שבין הוצאת התיילים לביקורת. אילו קבל את המכה בעת הוצאת התיילים, מן הסתם היה מציין זאת גם בפני ד"ר גודווין וגם בפני הרופא בקופת החולים. לעניין זה פועלת לחובת התובע החזקה בדבר אי העדת עד רלבנטי במועד. 17. 17. אשר על כן, כממצא עובדתי נקבע כי בעת הוצאת התייל הרביעי, נתקל האח בקושי לשלפו והיה צריך להפעיל כוח להוציאו, אך נדחית הטענה כי כתוצאה מהפעלת הכוח, התובע נפל ממיטת הטיפולים ונגרם לו שבר חוזר. 18. 18. האם הוצאת התייל בכוח מהווה רשלנות, והאם היה בכך כדי לגרום לנזק? על כך יושב בשלילה. ראשית - אפילו המומחה מטעם התובע, ד"ר יוסף, לא מייחס לאירוע הנטען את הנזק. למעשה, אין בחוות דעתו של ד"ר יוסף כל התייחסות להוצאת התיילים בכוח או לאירוע של נפילה. לטעמו - הרשלנות נובעת מעיתוי הוצאת הפינים, בטרם התחבר השבר. ד"ר רינות היה מודע לטענה כי הופעל כוח בעת הוצאת התיילים. ד"ר רינות מסכים כי לעיתים נדרש כוח בעת הוצאת התייל וזאת בשל העצם הנבנית סביבו, אך לדעתו, אין בכוח זה כדי להזיק והטענה כי בשל הוצאת הפינים בכוח נגרם שבר חוזר, אינה נכונה. גם בחוות דעתו של ד"ר פעילן, המומחה מטעם בית המשפט, אין כל התייחסות לאירוע שהתובע טען לו, להוצאת התיילים בכוח ולנפילתו. חוות דעתו של ד"ר פעילן מתייחסת לטענת הרשלנות שנטענה על ידי ד"ר יוסף באשר לעיתוי הוצאת התיילים. יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית גם ד"ר פעילן הסכים כי בעת שליפת התיילים יש לפעמים להפעיל כוח, אך אין בכוח זה כדי לגרום לנזק לעצם: "עצם - לא סביר שנמשכה עם המסמר, אך יכול להיות שחלק מתת עור נמשך או חלק מהעור". מדובר בתייל שקוטרו מילימטר או שניים. בעת שליפתו עלולים לקרות סיבוכים כמו שבר של התייל, אך לא יכול להיגרם שבר של העצם. סיבוכים של פגיעה ברקמות, בכלי דם ועצבים יכולים להתרחש בעת הכנסת התיילים, אך לא בעת הוצאתם. עדות זו מקובלת עלי. אין מולה עדות של מומחה מטעם התובע על הקשר הסיבתי בין הוצאת התיילים בכוח לנזק שנגרם, ועל כן נדחית הטענה בדבר רשלנות ו/או תקיפה, בהוצאה בכוח של התייל הרביעי. 19. 19. נותר, אפוא, לדון בשאלה - אם עיתוי הוצאת התיילים היה רשלני? ואם בעקבות הוצאה מוקדמת מידי של התיילים נגרם הנזק לאצבעו של התובע? גם על כך יושב בשלילה. בחוות דעתו מציין ד"ר יוסף כי הוצאת המתכת נעשתה לפני שהשבר היה מחובר. כתוצאה מכך לא היה התובע מסוגל לבצע פיזיוטרפיה, הופיעו קונקרטורות שגרמו לנזק. על מסקנה זו בעצם, מתבססת התביעה כולה. אלא שבחקירתו הנגדית לא הצליח המומחה מטעם התובע להגן על מסקנה זו והוא נאלץ לבסוף להסכים, כי אכן, נהוג בעניין של אצבעות להוריד קיבוע - כולל קיבוע ממתכת - בסביבות 3 עד שלושה וחצי שבועות ממועד הקיבוע, שאחרת "אם נשאיר את הקבוע יותר מדי זמן אז נקבל שבר מחובר אבל נפסיד את כל התנועה". ד"ר יוסף למד מעיון בצילום הרנטגן כי השבר לא היה יציב במועד שבו הוצאו התיילים ועל כן היה משאיר את התיילים "3 שבועות פלוס". למעשה, בחקירתו הנגדית הצטמצמה הטענה על הוצאה מוקדמת מידי של התיילים ל- 3(!) ימים עד שבוע בלבד, וגם ד"ר יוסף נאלץ להסכים, בשפה ציורית כי "זה לא משהו שאפשר לעמוד על הבריקאדות בשביל זה". בהגינותו, שיתף ד"ר יוסף בלבטים שהיו לו אם בכלל לתת חוות דעת על רשלנות במקרה דנן: "התלבטתי מאד איך לגשת לחוות הדעת הזאת. העניין הזה של הבדיקה והסרת הקיבועים הכריעה בדבר שהסכמתי לכתוב את חוות הדעת. זה שהורידו את הקבועים קצת לפני הזמן זה לא נורא [הדגשה שלי - א.ז] נעשה צילום רנטגן ע"י הרופא המטפל לפני ההורדה. הרופא המטפל לא בדק את הפציינט - ככה נאמר לי. נשלח להוצאת המתכת על ידי גבסן. הוא הוציא את המתכת. הרופא המטפל לא ראה את הפציינט אחרי זה, ונשלח מיד לפיזיותרפיה בקופ"ח." הווי אומר, כי בניגוד לנטען בחוות דעתו הכתובה, בחקירתו הנגדית חזר בו מומחה התובע גם מן הטענה כי התיילים הוצאו מוקדם מידי, ומסב את טענת הרשלנות לכך, שהתובע לא חזר ונבדק על ידי הרופא המטפל לאחר הוצאת התיילים ונשלח מיד לבצע פיזיוטרפיה. ד"ר יוסף נשאל על כך מפורשות על ידי בית המשפט: "ש. אז יצאת מההנחה בחוות דעתך שרופא לא בדק את התובע לא לפני ההוצאה וגם לא אחרי ההוצאה וראה רק את הצילום? ת. כן, זו נקודת הבסיס שבגללה הסכמתי לכתוב את חוות הדעת. הוא נשלח לפיזיותרפיה. במהלך צילומי הרנטגן וגם התלונות הסובייקטיביות - נראה לי שאחרי הוצאת הקיבועים חלה התזוזה של השבר. בשלב זה פיזיותרפיה זה רע מאד - צריך לבדוק את הפציינט". לד"ר יוסף נתנה הזדמנות לשוב ולהסביר את עמדתו והוא חזר על המסקנה כי התזוזה התרחשה אחרי הוצאת המקבעים, הואיל והשבר לא היה מחובר. כך גם ניתנה לו הזדמנות נוספת להסביר את האמור בחוות דעתו, ממנה עולה לכאורה כי יש להוציא את התיילים רק לאחר שהשבר מחובר, והוא אומר שוב: "לא תמיד. אין לי ויכוח על זה שהמקבעים הוסרו לפני שהשבר היה מקובע, כי באצבעות תמיד מורידים את הקיבועים בלי להתחשב אם יש או אין קיבוע מלא, כי אחרת נקבל אצבע עם קשיון מלא. יש לי טענות על זה שלא הייתה פה השגחה על הפציינט, ואז היו מגלים את זה - ואז אולי היו עושים אוסטוטומיה - לשבור את השבר ולסדר אותו בעמדה אחרת. אולי היו עושים ע"י משיכה לתקן את זה". ובאותו הבל פה, ממשיך ואומר: "לא בדקו את הפציינט כאשר הוציאו את המתכת, על זה עומד כל העסק. ..אני מסכים עם זה ששבר לא מחובר ושכן מוציאים את הפינים. לא בסדר שהפציינט לא נבדק לפני ואחרי הוצאת הפינים". ומה הייתה מועילה בדיקת התובע אחרי הוצאת התיילים? מוסיף ד"ר יוסף ומסביר כי אם היו מגלים בבדיקה אחרי הוצאת הפינים כי יש תזוזה, כי אז אפשר היה להמתין במשלוח התובע לטיפול הפיזיוטרפי, לקבע או להורות על השגחה, אלא שטענה זו נופלת נוכח העובדה שגם ד"ר יוסף נאלץ לבסוף להסכים לה, כי התזוזה התרחשה כמה ימים אחרי הוצאת התיילים. מן המקובץ עולה, כי הרשלנות המיוחסת לנתבעת - כעולה מחוות הדעת של מומחה התביעה, אינה בגין הוצאה מוקדמת מידי של התיילים, כאשר השבר עדיין לא היה מחובר, אלא מאי בדיקתו של התובע לפני ואחרי הוצאת התיילים, טענה שנסתרת מינה וביה בעיון בגיליון המרפאה האורטופדית של בית חולים "איכילוב", בתצהיר התובע ובתצהיר ד"ר גודווין, וכאשר ד"ר יוסף עומת עם הגיליון הרפואי נאלץ לבסוף להסכים ש"אם הוא בדק - הוא בדק. זה מה שאני יכול להגיד..". די בכך כדי לקבוע, כבר בשלב זה, כי דין התביעה להידחות, כאשר חוות דעתו של מומחה התובע, עליה מושתת תביעת הרשלנות - מתרסקת לחלוטין. 20. 20. להשלמת התמונה יצויין כי אין בחוות הדעת של ד"ר רינות מטעם הנתבעת וד"ר פעילן - המומחה שמונה על ידי בית המשפט, ובחקירתם לפני, כדי לשנות מסקנה זו. 21. 21. ד"ר רינות, שהוא מומחה לכירורגית כף היד, מסביר את גישתה של הכירורגיה המודרנית שמגמתה לחזור להפעלה מוקדמת ככל האפשר של המפרקים, אפילו במחיר של תזוזה מסוימת של השבר, כתוצאה ממכה נוספת, כי בהשארת התיילים עד לחיבור מלא של השבר, יש לצפות בוודאות להידבקויות של הרצועות ושל המרפקים ולקישיון של האצבע. למעשה, לגישה זו נאלץ לבסוף גם ד"ר יוסף להסכים. 22. 22. גם ד"ר פעילן סבור כי יש להמתין עד לקבלת חיבור "קליני" ולא רנטגני של השבר. חיבור קליני מושג תוך שבועיים עד ששה שבועות, כאשר 3 שבועות נחשבים זמן סביר לקבלת חיבור קליני ולהוצאת המקבעים. ד"ר פעילן גם סבור שלא היה מקום להמתין פרק זמן נוסף עם הטיפול הפיזיוטרפי וריפוי בעיסוק. 23. 23. סוף דבר התובע הוכיח כי במועד האירוע הנטען בתביעה, הוצאו תיילים שקיבעו שבר באצבע 3 ביד ימין, והוצאת אחד התיילים הצריכה הפעלה של כח. התובע לא הוכיח כי כתוצאה מכך נפל ונגרמו לו שבר חוזר או תזוזה בשבר הישן. מכאן, שדין עילת התביעה המייחסת לנתבעת עוולת תקיפה - להידחות. התובע טען לרשלנות בשל הוצאה מוקדמת מידי של תיילי המתכת. גם דין טענה זו להידחות, משחוות הדעת שעליה הסתמכה התביעה נסתרה לחלוטין, ואף עמדת המומחה מטעם בית המשפט הייתה כי לא ניתן לייחס לעובדי הנתבעת כל רשלנות בטיפול הרפואי שקבל התובע. דין התביעה - להידחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)רשלנות