פסק דין 1. לפני תביעת שיבוב (תחלוף) בה קיימת מחלוקת נזק בלבד, בין חברת ביטוח שפיצתה את מבוטחה, לבין המזיק. כללי 2. ביום 23.3.03 התרחשה תאונת דרכים באזור פרדס חנה. רכב מסוג פולקסוואגן גולף (להלן - "הגולף") אשר שימש ללימוד נהיגה, חצה צומת מרומזר באור ירוק ונפגע על ידי רכב שבבעלות הנתבעת. התובעת היא מבטחת הגולף. לפי חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה (להלן - "חוות דעת הרפז") ערך הבסיס של הגולף הוא 93,000 ₪ ולאחר הפחתת מע"מ 78,813 ₪. הנזק מהתאונה, לפי חוות דעת זו, מגיע כדי 43.9% מערך הרכב. 3. הרכב הוכרז כ"אובדן להלכה" (סע' 6 לכתב התביעה) ונמכר במצבו הניזוק. התובעת פיצתה את מבוטחה בהתבסס על אובדן הרכב ועל בסיס פיצוי זה דורשת תשלום מהנתבעת. 4. הנתבעת אינה מתכחשת לחבות עקרונית בנזקי התאונה. המחלוקת בין הצדדים התגלעה בשאלות הקשורות לגובה הנזק בלבד, ואלו הן: א. תשלום בגין אובדן: I. האם הנתבעת מחויבת כלפי התובעת על בסיס התשלום שבוצע מאת התובעת למבוטח או שמא מדובר בתשלום על בסיס הסכם בין המבוטח לבין חברת הביטוח אשר אינו משליך על חבות הנתבעת. II. האם לצורך חישוב ערכו של הגולף לפיצוי בגין אובדן, יש לבצע הפחתה בשל היותו רכב ללימוד נהיגה. ב. האם יש מקום לניכוי סך השתתפות עצמית. ג. האם יש מקום לקיזוז מע"מ. 5. ביום 2.11.04 הוסכם בין הצדדים כי התביעה תוכרע על בסיס החומר שהוגש לתיק בית המשפט וסיכומים בכתב. יצויין כי התובעת לא ניצלה את זכותה להגשת סיכומי תשובה. המועד האחרון להגשתם, לאחר ארכה שהתבקשה על ידי התובעת, היה 13.2.05, ונקבע כי התיק יועלה לעיון ומתן פסק דין ביום 16.2.05. משכך, ניתן פסק הדין על בסיס החומר והסיכומים שבתיק בית המשפט. אובדן להלכה והבסיס לחבות המזיק טענות הצדדים 6. הנתבעת מפנה אל תקנה 266 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. תקנה זו, הכוללת הגדרות שונות, קובעת בין היתר: ”רכב באבדן גמור (Total Loss) - רכב ששמאי רכב קבע לגביו שהוא יצא מכלל שימוש או שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוז ומעלה משווי הרכב.” ר' בעניין זה גם סעיף 6(א) לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986. 7. אין מחלוקת כי הרכב המבוטח לא הגיע כדי אובדן גמור. למרות האמור, הוכרז הרכב על ידי התובעת כ"אובדן להלכה" ונמכר במצבו הניזוק. התובעת טוענת כי חובה על הנתבעת לפצות אותה על מלוא התשלום ששילמה למבוטח בענין זה. בטענתה זו מסתמכת התובעת על הוראות סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן "החוק" או "חוק חוזה הביטוח"). סעיף 62(א) הוא אשר עומד גם בבסיס טיעוניה של הנתבעת. סעיף זה קובע: ”היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות או פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.” 8. התובעת שמה דגש על סיפא סעיף 62(א) ובפרט על המילים "כשיעור התגמולים ששילם". התובעת טוענת כי על המזיק, היא הנתבעת, לשלם לה כשיעור התגמולים ששילמה למבוטח (בצרוף שכר טרחת השמאי). מוסיפה התובעת ומפנה לפסק הדין ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה, פ"ד נ (4) 567 (להלן - "ענין השמירה"). באותו מקרה, לשיטתה, הובהר שאין להתנכר להסדר סביר בין חברת ביטוח לבין המבוטח ואל לו למזיק שאינו חולק על אחריותו לנזק, לנסות ולהחזיר הגלגל אחורנית ולחפש מפלט בפרשנות לחוזה הביטוח שנוגדת את הפרשנות לה הסכימה חברת הביטוח. עוד מפנה התובעת לע"א (חי') 108/80 מדינת ישראל נ' מגדל בנין חברה לביטוח, פ"מ מא (2) 441 (להלן - "ענין מגדל בנין"). התובעת טוענת כי באותו מקרה נקבע, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי חזקה על חברת ביטוח שלא שילמה סכומים כמתנדבת אלא רק משום שהיתה חייבת או סבורה שהיתה חייבת לשלמם לפי תנאי הפוליסה. תוצאת הדברים, לטעמה של התובעת, הינה כי כאשר חברת הביטוח משלמת למבוטח, חזקה עליה שעשתה כן בשל מחויבותה וכי מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח היא זכאית לדרוש מהמזיק תשלום זה. 9. הנתבעת מנגד, מפנה אל חלק אחר בסעיף 62(א) ובפרט אל המילים "עוברת זכות זו למבטח". הנתבעת טוענת כי זכותה של חברת הביטוח כלפי המזיק אינה יכולה לעלות על הזכות שיש לניזוק כלפי המזיק. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ההסדרים בין חברת הביטוח לבין המבוטח אינם מענינה ואם שילמה חברת הביטוח למבוטח סכום העולה על הנזק האמיתי, אין חובה על המזיק לשלם סכום זה לחברת הביטוח. גם הנתבעת מפנה לפסק הדין בענין השמירה. לטעמה, אותו פסק דין תומך בעמדתה וקובע כי בכל מקרה מבטחת אינה זכאית לשיפוי בסכום העולה על סכום נזקו של המבוטח, הניזוק. עוד מפנה הנתבעת לפסיקה בבתי משפט השלום בענינים סמוכים. היקף חבות המזיק כלפי המבטח 10. סעיף 62(א) קובע את הכלל לפיו המבטח נכנס לנעליו של הניזוק, המבוטח. זכות אשר קיימת למבוטח עוברת לחברת הביטוח כאשר שילמה את תגמולי הביטוח. זהו העקרון שבבסיס זכות התחלוף (המהווה כשלעצמה חריג לכלל לפיו זכות לתרופה בגין עוולה אינו ניתן להמחאה, סע' 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). "כללית, זכות התחלוף (Subrogation) היא זכותו של מבטח, ששילם תגמולי ביטוח, להכנס בנעלי המבוטח ולתבוע שיפוי מן המזיק. פשיטא שהמבטח מממש את זכותו של המבוטח, על יתרונותיה ומגרעותיה, על חוסנה ועל חולשתה." מ' יפרח, ר' חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, עמ' 371 (ועיין למשל ע"א 32/84 מגדל חברה לביטוח נ' קרמר, פ"ד מא (2) 603, 608; ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח נ' נרות ירושלים אילום (1987), פ"ד נו (2) 550, 559- 560). 11. ממילא, היקף חבות המזיק כלפי המבטח היא כשיעור חבותו כלפי המבוטח הניזוק (מ' יפרח, ר' חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, בעמ' 397). "בכל מקרה, תהיה המבטחת זכאית לשפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח ולא יותר מכך.” ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה, פ"ד נ (4) 567, 571. 12. את המלים "וכשיעור התגמולים ששילם", אשר בסיפא סעיף 62(א), יש לקרוא בהסתייגות האמורה. לשון אחר - חברת הביטוח יכולה להפרע מאת המזיק לפי הנמוך מבין שניים: גובה הנזק או שיעור תגמולי הביטוח. אם, לשם דוגמא, נזקו של מבוטח מכוסה רק באופן חלקי על ידי פוליסה (או שהוא משופה על ידי חברת הביטוח באופן חלקי, למשל בשל ניכוי השתתפות עצמית), חברת הביטוח אינה יכולה לדרוש מאת המזיק את מלוא סכום הנזק שהיה על המזיק לשלם למבוטח-הניזוק, אלא לכל היותר את הסכום ששילמה למבוטח. המזיק יהיה ממילא חשוף כלפי הניזוק בסכומים העולים על סכום תגמולי הביטוח שכן הזכות שעברה אל חברת הביטוח אינה אלא זכות בענין הסכום ששולם. היתרה נותרה בידי הניזוק. ואכן, תביעות בענין נזקי המבוטחים (השתתפות עצמית, אובדן "הנחת העדר תביעות" וכדומה) מוגשות ונדונות בבתי משפט מדי יום. מנגד, אם סכום הנזק בפועל נמוך מהסכום ששולם על ידי חברת הביטוח, המזיק אינו מחוייב כלפי חברת הביטוח אלא בגובה הנזק בפועל (ובמקרה שלפני אין מחלוקת כי שכר טרחתו של השמאי כלול בכך). טענות של המזיק כלפי התשלום ששילם המבטח למבוטח 13. השאלה המתבקשת הבאה הינה כיצד יש לבחון טענות מאת המזיק, לפיהן שילמה חברת הביטוח מעבר לסכום הנזק. אני סבורה כי יש להבחין בין טענות שונות של המזיק. יש מקרים בהם המזיק מנסה לפשפש בפרשנות פוליסת הביטוח וטוען כי חברת הביטוח לא היתה צריכה לשלם למבוטח את אשר שילמה. סוג שונה של טענות הוא כאשר המזיק אינו חולק על חובתה של חברת הביטוח לשלם למבוטחה את אשר שילמה אך טוען כי התשלום האמור מיטיב עם הניזוק מעבר לסכום הנזק, יסודו בהסדר חוזי שטעמיו אינם קשורים לארוע הנזיקי, וכי הוא אינו מחוייב בפער (ה"דלתא") שבין סכום הנזק לסכום ששילמה חברת הביטוח. 14. בהתייחס לסוג המקרים הראשון שהוזכר לעיל, חלה החזקה כי חברת ביטוח אינה משלמת סכומים מכוח הפוליסה כמתנדבת, ומזיק בדרך כלל לא ישמע בטענה כי היה על חברת הביטוח להחמיר עם המבוטח ולא לשלם לו את הסכומים ששולמו. כך, בפסק הדין בענין השמירה נדון מקרה בו חברת השמירה התקינה במפעל של "מוטורולה" מערכת אוטומטית לגילוי אש ולכיבוי אש ובמפעל פרצה שריפה אשר כתוצאה ממנה ניזוק חיבור המפעל לרשת החשמל. מוטורולה הייתה מבוטחת אצל חברת הכשרת היישוב, וזו שילמה לה תגמולי ביטוח על-פי דו"ח שמאי מטעמה, בגין נזקי השבתת המפעל בזמן הפסקת החשמל. בית המשפט קמא קבע כי לא היו לפניו הוכחות על הצורך להעסיק עובדים העסקה נוספת או על העסקתם בפועל, ולא הובאה לפניו ראיה על תשלום שכר בגין שעות נוספות בגובה שחושב. לפיכך קבע, כי אילו מצא שיש לחייב את המשיבים כלפי המערערת, היה מחייבם רק בסכום נמוך מאשר שולם בפועל. יתר על כן, בסופו של דבר, לא זיכה בית המשפט קמא את הכשרת היישוב בסכום כלשהו ודחה את התביעה, משום שמצא כי לא נגרם למפעל מוטורולה "אובדן רווחים", שהוא הנזק המכוסה על-ידי הפוליסה. ההכרעה נהפכה בבית המשפט העליון תוך שנקבע כי הכשרת הישוב עמדה בנטל הוכחת התנאים הדרושים להעמדת זכות תביעה מכוח תחלוף, אשר רובץ על חברת הביטוח. "תביעת מוטורולה, שהוגשה להכשרת היישוב, הייתה על נזק בסך 000,220$. לאחר מגעים ומשא-ומתן בין שמאי מטעם הכשרת היישוב לבין מוטורולה, הכיר השמאי בנזק בסכום של 658, 141דולר והמליץ לשלם סכום זה. לא נטען שהייתה קנוניה בין הכשרת היישוב לבין מוטורולה או שהמגעים ביניהם לא נעשו בהגינות ובתום-לב כדי להגיע לסכום נזק הראוי לפיצוי במסגרת הביטוח. במצב דברים זה, אין לתקוף את ההסדר שאליו הגיעה הכשרת היישוב עם המבוטח, ואין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי (גם אם הוא שנוי במחלוקת) וסבירות הסכום ששולם. מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן, ועל כל פנים לא נטען ולא הוכח שכך היה." ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה, פ"ד נ (4) 567, 569. כב' השופטת שטרסברג-כהן הזכירה בהקשר זה דברים שכתבה בפסק הדין בענין מגדל בנין, עת כיהנה בבית המשפט המחוזי בחיפה. באותו פסק דין נכתב, בין השאר: "...משבוצע תשלום עולה השאלה עד כמה יש לאפשר למזיק להתגונן נגד חברת הבטוח, בטענות הנוגעות ליחסים שבינה לבין מבוטחה. השופט קמא השיב לכך באמרו: 'כאשר קיימת סוגיה הקשורה בפירוש הפוליסה והמבטחת באה לפרשה או להסכים לפרשה לטובת המבוטח מה לו למזיק שאינו חולק על אחריותו לנזק לנסות להחזיר הגלגל אחרונית ולחפש מפלט בפירוש נוגד'. בכל הכבוד, מאמצת אני גישה זו. ... ...אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, וחברת הבטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חברת הבטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חברת הבטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח. מששילמה חברת בטוח למבוטח, על-פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות השיבוב שלה - על-פי מידת סבירות שיקוליה, שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום." ע"א (חי') 108/80 מדינת ישראל נ' מגדל בנין חברה לביטוח, פ"מ מא (2) 441, 445, 447. 15. אולם, במקרה שלפני המזיק אינו טוען כלל כנגד סבירות הדרך בה פירשה חברת הביטוח את הפוליסה או כי לא היה עליה לשלם את הסכום אותו שילמה. המזיק טוען כי הסכום ששולם אינו נובע מגובה הנזק אלא מהסדרים חוזיים שאין הוא מחוייב בהם. זהו מקרה מסוג שונה. בהקשר זה מוצאים אנו בפסק הדין בענין השמירה את הדברים הבאים: ”...ראוי לציין כי לא בהכרח כל הסדר שייעשה בין מבטחת ומבוטח וכל סכום שישולם לו בפועל, יהוו ראיה מספקת להעמדת זכות השפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת כאמור, לביקורת וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. יש והסכום ששולם על ידי המבטח למבוטח - הניזוק, גבוה מסכום הנזק שנגרם לניזוק בין מחמת תנאי הפוליסה ובין מטעם אחר. בכל מקרה, תהיה המבטחת זכאית לשפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח ולא יותר מכך.” ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה, פ"ד נ (4) 567, 571. אובדן להלכה - כללי 16. אין מחלוקת בין הצדדים בתביעה שלפני כי הרכב, הגולף, לא הגיע לכלל אובדן גמור. למרות זאת פיצתה התובעת את המבוטח בגין אובדן. חברת ביטוח, מטעמיה, מגיעה לעתים עם המבוטח להסכמה - בין בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח ובין לאחר מכן - כי במקרים מסוימים, גם אם הרכב לא הגיע לכלל אובדן גמור, ישולמו למבוטח סכומים כאילו הגיע הרכב למצב כאמור. בעניין זה ניתן לעיין בסעיף 6 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 (להלן - "התוספת לתקנות הפיקוח"), שם נקבע: "(א) נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים; בפוליסה זו, "רכב באבדן גמור" - רכב ששמאי רכב קבע לגביו כי נתקיימו בו אחד מאלה: (1) הוא יצא מכלל שימוש [והנזק הישיר שנגרם לו, למעט נזק ישיר שנגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים]1 ומעלה משווי הרכב כולל מסים; (2) הרכב אינו ניתן עוד לשיקום והוא נועד לפירוק בלבד; (3) אם הרכב נגנב ולא נמצא תוך 30 ימים. (ב) קבע שמאי מוסמך כי שיעור הנזק שנגרם לרכב הוא לפחות 50 אחוזים2 משווי הרכב סמוך לפני קרות מקרה הביטוח, רשאי המבטח לפצות את המבוטח כאילו היה אבדן גמור (להלן - אבדן גמור להלכה). (ג) שילם המבטח למבוטח את מלוא שווי הרכב או החליפו ברכב מסוג ואיכות דומים בשל אובדן גמור או בשל אבדן גמור להלכה תעבור הבעלות בשרידי הרכב למבטח. (ד) תוקף פוליסה זו יפקע עם שיפוי המבוטח בשל אובדן גמור או בשל אובדן גמור להלכה כאמור בסעיף זה ובסעיף 9, ולא תהיה למבוטח זכות להחזר פרמיה." 1. עד 1.4.2004 יקרא הסעיף כאילו במקום הטקסט התחום בסוגריים המרובעים, נאמר בו: "והנזק הישיר שנגרם לו הוא 75%". 2. עד 1.4.2004 יקרא הסעיף כאילו נאמר כאן, במקום 50 אחוזים: "שני שלישים". 17. הסכמה כאמור בין חברת הביטוח לבין המבוטח (לפיצוי בגין אובדן גם כאשר הרכב אינו "אובדן גמור") יכולה, אך אינה חייבת, להשתלב עם הכלל לפיו המזיק מחויב רק בגובה הסכום שהיה מחויב בו כלפי הניזוק (אם היה נתבע על ידי הניזוק). לעתים, אך לא תמיד, תוכל חברת הביטוח לדרוש מהמזיק שיפוי בגין מלוא הסכום ששולם למבוטח בגין אובדן, גם אם הרכב אינו עונה על תנאי אובדן גמור. במה דברים אמורים? השבתתו של רכב לפי תקנות התעבורה במקרה של אובדן גמור איננה זהה לשאלת הנזק שנגרם לרכב בפועל. שיקול מרכזי בתקנות התעבורה הוא בטיחותי (ור' תקנה 308 לתקנות התעבורה). המונח "נזק גולמי" מוגדר בתקנה 266 לתקנות התעבורה כ"נזק ישיר שנגרם לרכב ללא קשר לאמור בכל פוליסת ביטוח שהוצאה לגבי הרכב למעט ירידת ערך הרכב". יתכנו מקרים בהם יוכח שתיקונו של רכב אשר יצא מכלל שימוש או הנזק הגולמי בו לא הגיע ל - 60%, ולפי תקנות התעבורה והתוספת לתקנות הפיקוח הוא אינו בגדר אובדן גמור, יביא לנזק שאינו נמוך יותר מאשר השבתת הרכב. זאת למשל, עקב נזקי ירידת ערך אשר מהווים נזק אשר מזיק מחוייב בגינו, כאשר הוא מוכח (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מוריאנו, פ"ד מח (4) 70, 78- 80; לאבחנה בין ירידת ערך "טכנית" לירידת ערך "מסחרית" ר' פסק דינו של כב' השופט ר' וינוגרד בת.ק. (י-ם) 3696/03 אמיגה נ' סהר ציון חברה לביטוח, מאגר נבו). השבתת רכב ומכירת שרידיו יכולה לעתים להתיישב עם שיקול של הקטנת נזקים. איני מקבלת בהקשר זה את טענת הנתבעת (סיכומיה, סע' 7 סע' 20) כי חברת הביטוח יכולה לחזור למזיק לגבי הנזק הגולמי בלבד (בניכוי השתתפות עצמית). על כל מקרה להבחן לגופו. מן הכלל אל הפרט 18. לפי חוות דעת הרפז, הוא השמאי מטעם התובעת, הנזק הגולמי שנגרם מהתאונה הגיע כדי 43.9% מערכו של הרכב. התובעת הכריזה כי הרכב הינו בגדר אובדן להלכה. בפוליסת הביטוח עליה מסתמכת התובעת לצורך תביעת שיבוב זו, נקבע בפרק "הרחבות לרכב המשמש ללימוד נהיגה" כי "אובדן גמור יחשב 55% מערך הרכב". עוד ראינו כי לפי התוספת לתקנות הפיקוח, מוגדר "אובדן גמור להלכה" כמקרה בו קבע שמאי מוסמך כי שיעור הנזק שנגרם לרכב הוא לפחות 50% אחוזים משווי הרכב. 19. מן האמור עולה כי לפי פוליסת הביטוח והתוספת לתקנות הפיקוח (ובהתבסס על חישוב שווי הרכב לפי התובעת, ענין השנוי גם הוא במחלוקת) לא הגיע הנזק במקרה שלפנינו להיקף אשר מצדיק התייחסות של "אובדן גמור". מהו אפוא הבסיס להשבתת הרכב על ידי התובעת? בחוות דעת הרפז אנו מוצאים את הדברים הבאים (סעיף 1 לפרק "סיכום חוות דעת", עמ' 1): ”מגובה הנזקים הגלויים, אלו העלולים להתגלות תוך מהלך תיקון ומגובה ירידת הערך הצפויה בעקבותיו, שקלנו שלא לתקן את המכונית במסגרת הפוליסה.” 20. הערה זו היא כוללנית ביותר. אין היא מפרטת את הנזקים הצפויים הנוספים או אפילו היקף של גובה ירידת ערך הצפויה בעקבות תיקון (וזאת מבלי להתייחס לערכה של חוות דעת בענין ירידת ערך צפויה, מבלי שהרכב תוקן בפועל). תשתית ראייתית כזו אינה מאפשרת לבחון את סבירות החלטתה של חברת הביטוח שלא לתקן את הרכב ואין לדעת האם הנזק כתוצאה מהתאונה, בחלופה של תיקון הרכב, יהיה גבוה מהנזק במקרה של השבתת הרכב. גם השמאי הרפז לא קבע נחרצות שיש מקום להשבית את הרכב כדי לצמצם את הנזקים. כל שציין שמאי זה הוא כי נוכח הנזקים הגלויים והצפויים "שקלנו שלא לתקן את המכונית". בכך לא סגי. בהעדר תשתית ראייתית ראויה, אין מקום לקבל את החלטת התובעת להשבית את הרכב כבסיס לחיובו של המזיק. על המזיק, היא הנתבעת, לשלם את סכום הנזק שהוכח בפועל. שאלת גובהו של סכום הנזק שהוכח בפועל תידון להלן. שווי הרכב (רכב ללימוד נהיגה) 21. לפי שלא הוכח הבסיס להשבתת הרכב אין צורך להכריע בשאלת שוויו של הרכב לצורך פיצוי בגין אובדן. לעניין זה אציין אפוא מספר הערות בלבד. אין מחלוקת כי הגולף שימש ללימוד נהיגה. כמו כן, אין מחלוקת כי ככלל, כאשר מחשבים שווי של רכב המשמש ללימוד נהיגה, יש להפחית מערכו בשל נתון זה (לפי הנתבעת וחוות דעת שצורפה מטעמה, מדובר בהפחתה של 20% והערכה זו לא נסתרה על ידי התובעת). למרות האמור, טוענת התובעת כי אין מקום לקיזוז כאמור וזאת לפי שהתשלום ששילמה למבוטח, לפי תנאי הפוליסה, היה מלא וללא הפחתות. התובעת מפנה לתנאי הפוליסה שם נקבע, בפרק "הרחבות לרכב המשמש ללימוד נהיגה" (בסעיף 6) כי - "באובדן כללי - ינתן פיצוי מלא לפי ערך הרכב מבלי להתייחס לעובדה כי הרכב שימש ללימוד נהיגה - הפרש המיסים יהיה על בעל הרכב". בחוות דעת השמאי מאת התובעת נאמר, בפרק סיכום חוות דעת כי "בהתאם לתנאי ההסדר של החב' עם מורי נהיגה [הרחבה 6 בפוליסה] לא הפחתנו מערך הרכב בגין מצב רישויי של ל נהיגה" [כך במקור - ת.א.]. 22. מאותם טעמים שהובאו לעיל, אינני סבורה שיש מקום לחיובו של המזיק בסכום העולה על הנזק בשל הסדר חוזי זה שבין חברת הביטוח לבין המבוטח. איננו יודעים את הטעם לכך שחברת הביטוח נותנת למבוטח המסוים או למורי נהיגה (כפי שמשתקף מהערת השמאי הרפז) הרחבה מהסוג האמור. לפי התשתית הראייתית שהוצגה על ידי הנתבעת ולא נסתרה, אם היה על המזיק לעמוד במישרין למול הניזוק, ערכו של הרכב היה מביא לידי ביטוי את העובדה שמדובר ברכב ללימוד נהיגה. לא מצאתי בסיס לחרוג מכך משום שהתובעת היא אשר עומדת בנעליו של המבוטח. סכום הנזק 23. סכום הנזק הגולמי, השקלי, אינו שנוי במחלוקת והוא 34,596.6 ₪ ללא מע"מ, 40,823.99 ₪ כולל מע"מ. הנתבעת טוענת כי הסכום הרלוונטי הוא הסכום שאינו כולל מע"מ וכן כי יש להפחית מסכום הנזק את סכום ההשתתפות עצמית (לפי ערך שהוצע על ידה על יסוד נתונים מסוימים). מע"מ 24. התובעת, לפי הצהרתה, כללה מע"מ בסכום ששולם למבוטח והיא דורשת אותו מהנתבעת. התובעת הפנתה בענין זה לפוליסה, סעיף 6 לפרק "הרחבות לרכב המשמש ללימוד נהיגה" (שצוטט לעיל). ברם, השמאי מטעם התובעת (הרפז) לא אישר את המע"מ כחלק מהנזק ומצא לנכון לקזזו (סעיף 3 לסיכום חוות דעתו וכן חישוביו של השמאי). השמאי מטעם התובעת לא מצא לנכון לאשר את המע"מ אף שהיה ער לסעיף 6 לפרק ההרחבות, אליו התייחס בהקשר אחר. חוות דעתו של שמאי התובעת נתמכת בעניין זה בחוות דעת נגדית שהוגשה מטעם הנתבעת (מאת השמאי ונציה). כמו כן, לא הוכח לפני שהניזוק עצמו אינו מתקזז בגין המע"מ ומשכך, לא הוכח שהנזק בפועל שהיה לניזוק, אשר התובעת עומדת בנעליו, כולל את סכום המע"מ. לאור האמור, איני מוצאת לנכון לאשר לתובעת את סכומי המע"מ. השתתפות עצמית 25. אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש מקום לנכות השתתפות עצמית. לפי טענת התובעת שלא נסתרה, לא שולמה השתתפות עצמית במקרה שלפני. הנתבעת שמה דגש רב על כך שחברת הביטוח עומדת בנעליו של המבוטח, הניזוק. אם היתה הנתבעת עומדת למול הניזוק, היא היתה מחויבת בתשלום הסכום המלא ללא הפחתת השתתפות עצמית. אמנם, אם חברת ביטוח מקבלת סכום של השתתפות עצמית ומשלמת למבוטח סכום אשר נופל מסכום הנזק בשל כך, הסכום אותו תוכל לדרוש מהמזיק הוא הסכום הנמוך יותר, לאחר ניכוי ההשתתפות העצמית (ועל כך עמדנו לעיל), אך אין כן המקרה שלפני. סיכום 26. תוצאת הדברים דלעיל היא שהנתבעת מחוייבת כלפי התובעת בסכום הנזק הגולמי שהוכח ללא מע"מ (34,596.6 ₪), ללא ניכוי השתתפות עצמית ובצרוף שכ"ט השמאי (500 ₪) ובסך הכל 35,096.6 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.4.03 ועד לתשלום בפועל. בשים לב למסקנות הדיון לעיל, אין צו להוצאות. לימוד נהיגהמשפט תעבורהרכבתאונת דרכים