פסק דין רקע עובדתי: התובע הינו מבוטח שרכבו ניזוק בסופת ברד. הנתבעת היא מבטחת הרכב בעת קרות הנזק על פי פוליסת הביטוח. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת הפיצוי לו זכאי המבוטח. בראשית הפרשה הציעה הנתבעת לתובע פיצוי בסך 22,920 ₪ בניכוי השתתפות עצמית, לאחר בדיקת רכבו של התובע על ידי שמאי מטעם המבטחת. התובע שסבר שפיצוי זה אינו מספק סרב לקבלו, ומסר רכבו לבדיקת שמאי מטעמו (עידן ויקטור), שקבע ביום 6.1.03 שגובה הנזק הינו 50,620 ₪ . התובע פנה לנתבעת ודרש פיצוי בהתאם לחוות דעת זו, אך הנתבעת סירבה לפצותו על פי חוות דעתו של השמאי עידן ויקטור. לאחר מכן הנתבעת הציעה כפיצוי, לתקן הרכב בשיטת "הלחיצות" ולרכוש רכבו של התובע על ידה. במסגרת חליפת מכתבים בין הצדדים שקדם לה דין ודברים טלפוני , כותב התובע במכתבו לנתבעת מתחילת מרץ 2003, דהיינו כחודשיים לאחר שבידיו חוות הדעת מטעמו, שהוא מסכים שרכבו יתוקן בשיטת "הלחיצות" ויירכש על ידי הנתבעת (ראה נספח ד' לכתב ההגנה). כחודש לאחר מכן, במכתב התשובה של הנתבעת לתובע מיום 15/4/03 (נספח ה' לכתב ההגנה) כותבת הנתבעת שנענית היא לבקשתו של התובע במכתבו. בהמשך הדברים חזר בו התובע מהסכמתו, ודרש בשנית פיצוי על פי חוות דעתו של השמאי מטעמו עידן ויקטור. הנתבעת סירבה לפצותו בהתאם לחוות דעת זו, וטענה שהפיצוי לו זכאי התובע הוא בהתאם להסכמות שהגיעו אליהן הצדדים במסגרת חליפת המכתבים. לאור סירובה זה של הנתבעת הוגשה תובענה זו. טענות הצדדים: התובע טוען שהסכמתו לכך שהרכב יתוקן ויירכש על ידי הנתבעת אינה בבחינת קבלת סילוק, אלא "הסכמה ראשונית בלבד" , קרי, לשיטת התובע לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים באשר לפיצוי לו זכאי התובע מכוח הפוליסה. לחילופין טוען התובע שזכאי הוא לחזור בו מהסכמתו גם אם יקבע שנכרת הסכם במסגרת חליפת המכתבים ,לאור אופי מערכת היחסים בין הצדדים. לשיטת התובע, הפיצוי שמגיע לו הוא בהתאם לחוות דעתו של השמאי עידן ויקטור. מנגד טוענת הנתבעת שנכרת הסכם כולל מחייב וסופי בין הצדדים, במסגרת חליפת המכתבים, באשר לפיצוי לו יהא זכאי התובע מכוח הפוליסה, ובהעדר עילה בדין לביטול ההסכם, המבוטח אינו רשאי לחזור בו מהסכמתו. על כן טוענת הנתבעת שהפיצוי לו זכאי התובע הוא בהתאם לאמור במכתבו של התובע אליה (נספח ד' לכתב ההגנה). דיון: באשר לטענת התובע , שהסכמתו לא הבשילה לכדי חוזה מחייב, דין טענה זו להידחות. עיון במכתבו של התובע לנתבעת (נספח ד' לכתב ההגנה) מלמד על ההפך. המבחן על פיו נבחן אם ישנה גמירות דעת הינו מבחן אובייקטיבי כפי שעמד על כך בית המשפט העליון בעבר: "המבחן לקיומה של גמירות דעת יהיה בדרך כלל מבחן אובייקטיבי, היינו השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים". ( ע"א 440/75 אשר זנדבנק ואח' נגד מלכה (מלי) דנציגר, פ"ד ל(2) 267 ) . במכתבו של התובע לנתבעת כותב האחרון, ברחל בתך הקטנה, שהוא מסכים שרכבו יתוקן בשיטת "הלחיצות" ויירכש על ידי הנתבעת, וזאת בעקבות דין ודברים טלפוני שהתנהל בין הצדדים לפני כתיבת מכתב זה. נוסח מכתבו של התובע ונסיבות כתיבתו, מעידים על גמירות דעתו של התובע - לאחר ניהול מו"מ - באשר לפיצוי שאותו יסכים לקבל. יצויין כי התובע היה מודע להבדל בין חוות הדעת של השמאי מטעם חברת הביטוח לבין השמאי מטעמו, בעת כתיבת מכתבו. זאת ועוד, מיום שכתב את מכתבו ועד קבלת תשובה של חברת הביטוח עבר כחודש ימים, אשר במהלכו לא טרח התובע לבטל את הצעתו. כמו כן אוסיף, אף שלא נטען בפניי לעניין זה, שמתקיימת גם דרישת המסויימות במכתבו של התובע , שכן התובע מציין מפורשות מהו הפיצוי בו הוא חפץ, כך שאין צורך בדין ודברים נוסף בין הצדדים בשאלת הפיצוי שיינתן לאחרון על ידי הנתבעת, במידה ותתקבל הצעתו. "על ההצעה להיות מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף" (ראה פרשת זנדבנק לעיל, עמ' 269). יוצא שמכתבו של התובע לנתבעת הינו בבחינת הצעה כאמור בחוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג -1973). האם מכתב התשובה של הנתבעת מיום 15/4/03 (נספח ה' לכתב ההגנה) מהווה "קיבול" להצעתו לעיל של התובע? "..קיבול הוא אמירת "הן" בלתי מסויג להצעה. קיבול טעון אפוא גמירת דעת וחפיפה מוחלטת מלאה עם ההצעה שבתגובה לה הוא ניתן" . (פרופ' ג. שלו "דיני חוזים" (דין, תשנ"ה) בע"מ 131). מכתבה של הנתבעת לתובע מיום 15/4/03, בו היא מקבלת את הצעתו, מהווה "קיבול" כמשמעותו בחוק החוזים, שכן הנתבעת קיבלה את הצעתו של התובע במלואה ללא סייגים ואני מצטטת: "..הריני להודיעך כי חברת הביטוח נענתה לבקשתך". משניתן קיבול להצעתו של התובע לפני שהאחרון חזר בו מהצעתו, הרי שנכרת הסכם מחייב בין הצדדים. ביחס לטענתו השנייה של התובע כי זכאי הוא לחזור בו מהסכמתו לאור אופי מערכת היחסים בין הצדדים, גם דין טענה זו להידחות. הפסיקה אכן הכירה בכך שיחסי המיקוח בין המבטחת למבוטח אינם שווים, ולכן הרחיבה לדוגמא לעניין החתמה על הסכם פוליגרף את המקרים בהם חל פגם בכריתת הסכם פוליגרף בין הצדדים, באמצעות החלת חובת גילוי מיוחדת על המבטחת ( ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק פד"י מו(3) 158 ). אך בהעדר פגם בכריתת ההסכם שבגינו רשאי המבוטח לבטל ההסכם, או עילה אחרת בדין , לא יכול המבוטח לחזור בו מהסכמתו, שכן ההסכם שנכרת בין הצדדים הינו מחייב. בסופו של יום, לאור קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, באשר לפיצוי לו זכאי המבוטח, ומשלא נטען לעילה בגינה רשאי היה התובע לחזור בו מהסכמתו, נדחיית התביעה על הסף. התובע ישא בהוצאות התובענה בסך 5,000 ₪ ובתוספת מע"מ. רכבביטוח רכבנזק לרכב