פסק דין 1. התובעת, תאגיד ישראלי שבבעלותו ספינה להובלת נוסעים בשכר, הגישה תובענה לתשלום תגמולי ביטוח מחמת אובדנה המוחלט של הספינה עקב שריפה שפרצה בה ביום 17.2.98, עת עגנה בנמל יפו. נזקי התובעת עומדים על 77,484 דולר. הנתבעת לא כפרה בכיסוי הביטוחי, אך נאותה לשלם לתובעת סך של 18,100 דולר בלבד, תוך שהיא מעלה טענות באשר לגובה הנזק, ביטוח חסר ואי הכרה בתנייה בדבר חדש תמורת ישן. התובעת כופרת בעמדתה זו של הנתבעת. לשיטתה, על הנתבעת לשלם לה 59,384 דולר, הוא סכום ההפרש בין גובה הנזק (77,484 דולר) לבין תגמולי הביטוח ששולמו לה (18,100 דולר). 2. בכתב הגנתה, הודתה הנתבעת באירוע השריפה. היא כפרה בטענה כי הספינה ניזוקה כמעט לחלוטין. לשיטתה, נזקי התובעת הם 130,960 ₪ (+מע"מ) ומסכום זה יש להפחית השתתפות עצמית בסך 5,400 ₪. דא עקא, לשיטת הנתבעת קיימא לן ביטוח חסר. זאת על שום שבשנת ביטוח קודמת, בוטחה הספינה (בחברת הביטוח כלל) בסכום של 150,000 דולר ומתוך סכום זה היה גוף הספינה מבוטח ב- 80,000 דולר. בנספח להצהרת הביטוח דנן, העריכה התובעת את שווייה המלא של הספינה ב- 119,250 דולר, וחרף זאת החליטה התובעת לבטחה בסכום של 80,000 דולר בלבד. מכאן, שעניין לנו בביטוח חסר. לשיטת הנתבעת, לאחר חישוב, על פי עקרון המיצוע שבבסיס הסיטואציה של ביטוח חסר והפחתת השתתפות עצמית, זכאית התובעת ל- 82,456 ₪. הנתבעת שילמה לה 82,759 ₪ (קרי: 303 ₪ יותר מן המגיע). מכאן שאין התובעת זכאית לתשלום נוסף כלשהו. 3. בכתב תשובתה, כפרה התובעת בטענה בדבר ביטוח חסר תוך שטענה כי בפוליסת הביטוח הקודמת שהייתה לה בחברת כלל, בוטחו דברים נוספים (שלא נכללו בביטוח אצל הנתבעת). מכאן, שאין רלבנטיות לפוליסה הקודמת. 4. בפתח ישיבת ההוכחות, הסכימו בעלי הדין לצמצם את המחלוקות ביניהם, כדלקמן: (א) ימונה שמאי כמומחה מטעם ביהמ"ש לקביעת גובה הנזק שנגרם לתובעת; (ב) תישמענה ראיות רק בסוגיית הביטוח החסר; (ג) בגדרי הסיכומים, יתייחסו הצדדים לשאלת ניכוי הבלאי, קרי: "חדש תמורת ישן". לא הייתה מחלוקת לגבי סכומי ההפחתות משווי הציוד והשאלה שנותרה להכרעה היא אם יש מקום לביצוען, אם לאו. 5. המומחה מטעם בית המשפט, מר ש' פודולי, קבע בחוות דעתו (מיום 26.3.04) כי נזקי השריפה עולים כדי 146,630 ₪ במונחי פברואר 1998 (מועד אירוע הנזק). המומחה הוסיף והתייחס בחוות דעתו הן לסוגיית ניכוי הבלאי והן לסוגיית הביטוח החסר. העיון בסיכומי התובעת (כמו גם בסיכומי התשובה) מעלה כי היא לא התייחסה כלל לסוגיית ניכוי הבלאי (על אף שהוסכם כי הנושא יידון בסיכומים). מכאן, שאין היא חולקת על הניכוי. לשון אחר: הערכת הנזק צריך שתביא בחשבון כי מדובר בערכי קימום (הפחתת הבלאי משווי הנזק) ולא בערכי כינון (חדש תמורת ישן). מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, מר פודולי, עולה כי אכן כך נהג הוא בבואו להעריך את היקף הנזק. מנגד, לא היה מקום להתייחסות כלשהי לסוגיית הביטוח החסר בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה נתבקש לחוות את דעתו בשאלה אחת ויחידה: הנזק שנגרם כתוצאה מן השריפה (עמ' 3 שורות 5-6). הוא לא נתבקש לומר דבר אודות הביטוח החסר. בנושא זה הוסכם בין בעלי הדין כי תובאנה ראיות. מקובלת עליי אפוא עמדת התובעת, לפיה אין לייחס כל משקל לדברי המומחה בסוגיית הביטוח החסר משלא נתמנה לשם כך כלל ועיקר. 6. מכאן, לסוגיית הביטוח החסר. סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (שאינו חל בענייננו, נוכח הוראת סעיף 72 (א) (2) לחוק), קובע את עקרון המיצוע, באמרו: "היה בשעת כריתת החוזה סכום הביטוח פחות משוויו של הנכס המבוטח, תפחת חבות המבטח בשיעור יחסי שהוא כיחס שבין סכום הביטוח לבין שווי הנכס בשעת כריתת החוזה". (ההדגשות - שלי. מ' י') העקרון שבסעיף 60 הנ"ל מעמיד את שוויו האמיתי של הנכס המבוטח מול שוויו על פי פוליסת הביטוח, והכל - בשעת כריתת חוזה הביטוח. ככלל, מועד אחרון זה הוא אפוא המועד הקובע לצורך קיומו או העדרו של ביטוח חסר, בדין הישראלי. כך הוא הדין אף לפי הוראת סעיף 44 (4) לחוק חוזי הביטוח האוסטרלי (Insurance Contracts Act, 1984). אלא שאין זו האפשרות היחידה. קיימת חלופה נוספת המוכרת בעולם לצורך המועד הקובע להיותו של ביטוח בגדר ביטוח חסר. חלופה זו עניינה במועד אירוע הנזק (ולא במועד כריתת החוזה). חוזה הביטוח בפרשתנו (שעל תוכנו אין חולק), מורה בסעיף 5.1 כי המועד הקובע הוא יום אירוע הנזק. וזו לשון סעיף 5.1 לפוליסה: “If the property or any part thereof insured under this policy shall at the time of any accident which may give rise to a claim, be of greater value than the amount insured, the Assured shall be deemed to be his own insurer for the difference between the Insured amount and the actual value and shall bear a rateable proportion of the loss accordingly”. (ההדגשות - שלי. מ' י') 7. בעלי הדין נחלקו בשאלה מי נושא בנטל ההוכחה באשר להיותו של הביטוח דנן בגדר ביטוח חסר. לטעמי, נטל זה מוטל על הנתבעת, למצער מן הטעם שמדובר בסוגייה הקרובה לחריג לכיסוי הביטוחי (ראו גם ת"א (הרצליה) 558/00 גבריאלי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך יט 398). הנתבעת היא זו הסבורה כי בעת האירוע לא עמד שווייה של הספינה דנן על 84,800 דולר. טענתה זו מקדמת את עמדתה במשפט ואף מטעם זה ראוי שהיא תישא בנטל הוכחת עמדתה האמורה. 8. אין חולק כי בהצעת הביטוח צויין שערך הספינה (כולל כל ציודה) לצורך הביטוח הוא 80,000 דולר (ראו נ/1) וכי לאחר מכן תוקן הסכום והועלה ל- 84,800 דולר בעקבות רכישת אסדת הצלה (ראו נ/5). האם הוכיחה הנתבעת כי שווי הספינה ליום האירוע היה גבוה יותר ועמד על כ- 120,000 $. הנתבעת מבקשת לסמוך על ראשים מספר לאישוש עמדתה בדבר השווי האמור. (א) מומחה הנתבעת, מר תלמור, סבר בחוות דעתו המשלימה מיום 5.9.99 כי בהסתמך על ההצעה לביטוח (נ/1) שווי הספינה הוא 119,250 דולר. הוא ציין מפורשות כי הואיל ולא ערך סקר של כלי השייט לפני האירוע (או לפני קבלתו לביטוח), הריהו נסמך על נתונים שמסרה התובעת. המומחה הוסיף כי הוא מכיר את הספינה היטב וביקר בה מספר פעמים. לטעמו, ערך הספינה והציוד תואם את הערך הנקוב בהצעה לביטוח. בחקירתו הנגדית, אישר המומחה מר תלמור כי לא העריך את שווי הספינה בשנת 1998 ולא נתבקש לעשות כן (עמ' 21 שורות 9-11). הוא אישר כי כל שנתבקש הימנו היה להעריך את גובה הנזק שנגרם (שם, שורות 12-13). בחוות דעתו הראשונה, מיום 20.4.98, נכללה אמנם התייחסות לשווי הספינה, אלא ששווי זה אינו פרי הערכתו אלא פרי עיון במסמכים שנערכו לפני כריתת חוזה הביטוח ובהסתמך עליהם (שם, שורות 14-18). יתר על כן, המומחה אישר כי אין לו יכולת להעריך את שווי הספינה (למעט עפ"י מסמכים), מחמת שנשרפה (עמ' 23 שורות 8-10). מר תלמור ציין כי הוא מכיר את הספינה מאחר והיא עגנה בנמל יפו, ואף ספינתו - שלו עוגנת בנמל זה (עמ' 23 שורות 4-5), אלא שהוא לא הבהיר מה טיבה של היכרות זו ועד כמה עמוקה ומספקת היא לשם עמידה על שווייה, לא כהתרשמות כללית אלא לצורך מתן חוות-דעת על כל הנובע מכך. אין לסמוך אפוא על עמדת המומחה מר תלמור לשם קביעת שווי הספינה בחודש פברואר 1998. (ב) הנתבעת ביקשה לסמוך על פוליסת ביטוח קודמת, שהייתה לתובעת בחברת כלל, לפיה עמד שווי הספינה על 150,000 דולר (ראו ת/2ב, ת/2 ג). כאן המקום לציין ראשית כי פוליסת ביטוח זו נעשתה כשנתיים לפני השריפה נשוא התובענה ושנית כי הגב' דינר (מטעם התובעת) הסבירה הן בתצהירה (וראו סעיף 9 לתצהיר) והן מחקירתה הנגדית (עמ' 9 שורות 19 ואילך) את שאירע בעניין הגדלת סכום הביטוח בחברת כלל. לפי הסבר זה, בשלב מסוים חפצה התובעת לעשות שימוש בספינה לצורך שיט אבובים. הגב' דינר נדרשה להוסיף ציוד מסוים לספינה ולשנות את מבנה הירכתיים על מנת להתאים הספינה להורדת אבובים לים. היא נדרשה אף להגדיל את סכום הביטוח לאחריות צד ג', אלא שחברת כלל דרשה הגדלת סכום הביטוח הן לגבי שווי הספינה והן לגבי אחריות לצד ג'. עקב כך, ובניגוד לביטוחים שהיו בעבר (ראו ת/5 ות/3) הוגדל גם סכום הביטוח ביחס לספינה והועמד על 150,000 דולר. אין חולק כי בעבר (לגבי התקופה 1.8.95 ועד 31.3.96) בוטח גוף הספינה אצל הנתבעת כששוויו הוא 80,000 דולר בלבד. הסברה של גב' דינר אכן אינו נתמך בפוליסה אשר תצביע על מועד ביצועו של שינוי כאמור לעיל בדבריה, אולם אף אם הסברה אינו נכון (כגרסת הנתבעת), עדיין אין בו משום ראייה לכך שבעת האירוע נשוא התביעה, מחודש פברואר 1998, היה שווי הספינה כ- 120,000 דולר כגרסת הנתבעת. מכאן שאף הביטוח שנערך (החל מ- 1.4.96 ועד 15.8.97) בחברת כלל - אין בו ראיה לשווי הספינה ב- 17.2.98. (ג) בנספח להצעת הביטוח (נ/2) צויין כי ערכם של גוף הספינה והאבזרים הנלווים הוא כ-120,000 דולר. ציון ערך זה נעשה בידי הגב' דינר מטעם התובעת ואין כל ראייה בדבר כישוריה לקבוע סכומים אלה. מנגד, קבע השמאי מר שכטרמן מטעם התובעת כי שווי הספינה (עובר לאירוע השריפה) הוא 80,000 דולר (סעיף 7 לחוות דעתו מיום 4.12.00). עמדתו לא הופרכה בעת החקירה שכנגד. 9. לא נעלמה הימני טענת הנתבעת כי סמוך להנפקת פוליסת הביטוח ת/4, שלח סוכנה מכתב (יחדיו עם הפוליסה) אל התובעת, בו ציין כי הספינה, המבוטחת לפי שווי של 80,000 דולר, מבוטחת בביטוח חסר (נ/4). מר קדר, שהעיד מטעם הנתבעת, העלה טיעון זה בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית (אכן, מכתב ההגנה נפקדה טענה זו, אלא שב"כ התובעת לא התנגד להרחבת החזית האמורה ולכן אין להתעלם הימנה). מר קדר טוען כי הפנה טלפונית את תשומת לב הגב' דינר לכך שסכום הביטוח אינו משקף את המציאות (עמ' 26 שורות 14-15) והוסיף ושלח לה את המכתב נ/4 עם הפוליסה (שם, שורות 21-22). דא עקא, המכתב נ/4 המקורי מצוי היה בעת ישיבת ההוכחות בידי ב"כ הנתבעת (עמ' 14 שורות 1-9). ספק אפוא אם מסמך זה נשלח אל התובעת. ב"כ הנתבעת טען בעניין זה בסיכומיו כי העובדה שהמכתב נ/4 המקורי מצוי בתיקו, מלמדת כי "הוצאו שני עותקים, שניהם נחתמו, אחד נשלח והשני תוייק" (סעיף 39 (4) לסיכומים). אין לשעות להסבר עובדתי זה, אשר מקומו היה בחקירתו (החוזרת) של מר קדר. לכך מתווספת עובדה נוספת: במהלך חודש אוקטובר 1997 תוקנה הפוליסה והוגדל סכום הביטוח מ- 80,000 דולר ל- 84,840 דולר (ראו ת/1 וכן נ/5). אין חולק כי מכתב דומה לנ/4, לא נשלח אל התובעת. מר קדר ניסה לתרץ הימנעות זאת באומרו בעדותו כי לא הוא שטיפל בהגדלת סכום הביטוח האמור (ראו עמ' 28 שורות 20-23), אלא שהוא נאלץ להודות בכך שהעניין טופל על-ידיו דווקא (ולא על ידי פקידה ממשרדו), לפי שכתב ידו מופיע בשולי נ/5 (ראו עמ' 29 שורות 1-3). מר קדר, שניסה להרחיק עצמו תחילה מנ/5, נשאל, לאחר כשלונו של הנסיון הנ"ל, אם בעת הגדלת סכום הביטוח לא הייתה הזדמנות לומר לתובעת שיש להתאים את סכום הביטוח למציאות. לכך השיב הוא שאינו זוכר אם דיבר עם התובעת על נושא זה, אם לאו (עמ' 29 שורות 4-5). ניתנת האמת להאמר, כי לטעמי, מר קדר לא העלה נושא זה עת הוגדל שווי הספינה לצורך פוליסת הביטוח וחוסר זכרונו של מר קדר בעניין זה פועל לחובתו ומפחית ממהימנותו, שכן הייתי מצפה ממנו ליתן תשובה שאינה חמקנית ("אינני זוכר..."), המשקפת את המציאות אף אם אינה נוחה. מסקנתי היא, אפוא, שהתובעת לא הועמדה ע"י הנתבעת על כך שסכום הביטוח אינו הולם את המציאות. 10. לפנים מן הנדרש ייאמר כי מר קדר הסכים, לדבריו, עם הגב' דינר שסכום הביטוח יעמוד על 80,000 דולר (עמ' 26 שורה 24 ועמ' 27 שורה 1). בהנחה שזהו אכן מצב הדברים לאשורו - מסופקני אם יכולה הנתבעת - שמר קדר משמש שלוח שלה - להישמע לאחר מכן בטענה שבביטוח חסר קא עסקינן. הלא בידה היה להימנע מהנפקת פוליסה שעה שידעה שסכום הביטוח אינו משקף את המציאות. 11. בסיכומי התשובה מטעם התובעת, העלתה היא טענה חדשה לחלוטין: הפוליסה דנן היא פוליסה בת ערך נקוב, קרי: מדובר בשיעור שיפוי מוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם. משכך, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בפוליסה. אין לקבל טענה זו. לנתבעת לא הייתה כל הזדמנות להתייחס לסוגייה זו, המחייבת לתת את הדעת אף ליחסי הגומלין בין עקרון הביטוח החסר לבין סוגיית שיעור השיפוי המוסכם קרי, אם כלל חל העקרון הראשון אף עת מדובר בשיעור שיפוי מוסכם. יתר על כן. התובעת מבקשת לאשש את טענתה על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5938/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מגורי (טרם פורסם. ניתן ביום 18.1.05). ברם, העיון בפסק דין זה מלמד כי לא נפסק בו שהביטוח דשם (שאף הוא ביטוח ספינה) היה בשיעור מוסכם: בית המשפט לא התערב בקביעה (העובדתית) כי השווי הנקוב בפוליסה תאם את שווייה הריאלי של הספינה. בית המשפט הוסיף, לפנים מן הנדרש, כי הפוליסה דשם נראית על פניה כפוליסה נטולת ערך נקוב. אכן, הטעם המשפטי האחר שהביא לדחיית הערעור (חובת המבטח לגלות את אזנו של המבוטח בכך שלא ביטח את הרכוש בהתאם למבוקש בהצעת הביטוח), מקובל עליי בכל הענווה והיה בכוחו להוות בסיס לקבלת התובענה, אילו הועלה כדבעי מפי התובעת. מכל מקום, אין צורך להיזקק בנסיבות לפסק הדין בפרשת מגורי הנ"ל, נוכח קביעתי כי לא הוכח בידי הנתבעת שהביטוח דנן שהונפק לתובעת הוא ביטוח חסר. 12. נזקה של התובעת עקב השריפה הינו 146,630 ₪ בהתאם לקביעת המומחה מטעם בית המשפט, מר פודולי. סכום זה הוא במונחי חודש פברואר 1998. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום האירוע (17.2.98) ואילך, תוך הפחתת תגמולי הביטוח ששולמו לתובעת, כדלקמן: (א) סך של 71,779 ₪, ביום 29.5.99; (ב) סך של 5,980 ₪, ביום 1.10.99; (ג) סך של 19,266 ₪ ביום 18.5.04, ותוך הפחתת ההשתתפות העצמית בסך 5,400 ₪, כערכו יום 17.2.98 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד היום. 13. אני מחייב אפוא את הנתבעת לשלם לתובעת תגמולי הביטוח המחושבים כאמור לעיל וכן הוצאות המשפט (לרבות חלקה של התובעת בשכ"ט המומחה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך, וכן שכ"ט עו"ד בסך 17,000 ₪ + מע"מ, להיום. ביטוח שריפהשריפההובלותמשפט ימי - דיני ימאות