החלטה בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות. העובדות התובע עובד מדינה היה מבוטח במסגרת החברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה בביטוח תאונות אישיות אצל הנתבעת. ביום 25/8/99 בהיותו בן 37 לקה התובע בהתקף לב ואושפז בבית החולים. בעקבות ההתקף היה התובע בתקופת אי כושר מלא במשך מספר חודשים. הנתבעת שילמה לו תגמולי ביטוח בגין אותם ימי אי כושר. מאז התקף הלב החל התובע לסבול בבעיות בלבו ונזקק לצנתורים, ולאשפוזים רבים והחל לסבול מעייפות וכאבים בחזה. על פי סעיף 6.2 לפוליסה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח תוגש בכתב בצירוף תעודת רופא. יחד עם זאת לפי סעיף 6.3 לפוליסה המבטח רשאי לדרוש מהמבוטח להיבדק על ידי רופא שיתמנה על ידי המבטח לצורך קביעת תקופת אי הכושר והן לצורך קביעת נכות צמיתה. על פי סעיף 7.3 לפוליסה "הייתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח תחייב הקביעה של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח וגם את הצדדים לפוליסה זו, למעט קביעה של אחוזי נכות בגין תקנות מקצוע (תקנה 15). ביום 7/6/04 קבעה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי את נכויותיו של התובע כדלקמן: 25% נכות לצמיתות בגין מחלת לב; 10% בשל הפרעה פסיכונוירוטית המגבילה באופן בינוני את כושר העבודה. עוד קבעה הועדה הרפואית כי נכותו של התובע הייתה זמנית עד ליום 31/12/01 וצמיתה החל מיום 1/1/02. התביעה דנן הוגשה ביום 6/12/04. טיעוני הצדדים טיעוני הנתבעת/המבקשת על פי הוראות סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן חוק חוזה הביטוח), תקופת ההתיישנות לתגמולי ביטוח הנה שלוש שנים. המועד הקובע לתחילת מניין ימי ההתיישנות על פי פסיקת בתי-המשפט, בעניין צפריר (רע"א 1395/00 צפריר נ. אררט,(טרם פורסם)), הוא יום קרות התאונה. דהיינו 25/8/99. פסק הדין בע"א 1105/01 דוד אמיתי נגד סהר שניתן על ידי בית המשפט המחוזי שקבע שמועד התגלות והתגבשות הנכות הקבועה הוא מקרה הביטוח, שגוי. לטעמה של הנתבעת "טעו שופטות הרוב בבית המשפט קמא טעות מרה בקובען כי יש לראות את מועד מקרה הביטוח לעניין סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. המועד שבו התגבש הנזק. הנה כי כן, נדמה כי הנתבעת מצאה לנכון, ללא כל התיחסות למקרה דנן פשוט להעתיק את טיעוניה לבית המשפט העליון בעניין אמיתי, ללא כל התיחסות פרטנית לפוליסה דנן, להוראותיה ולפרשנותה. טיעוני התובע/ המשיב מאחר שבפוליסה נקבע כי אם יש למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של המוסד לביטוח לאומילגבי שיעור נכותו של המבוטח. אילו היה התובע מגיש את התביעה בצרוף חוות דעת רפואית אחרת, כאשר בביטוח הלאומי עדיין נכותו נחשבה כזמנית, הטענה של הנתבעת הייתה כי יש להמתין עד לקביעת הנכות ולא לקבל את חוות הדעת מטעם התובע. יתר על כן מדובר בביטוח מחלה ולכן מטבעם של דברים מדובר מאחר שמחלה איננה ארוע שרקורה בבת אחת ביום אחד, מחלה ובעיקר מחלות כרוניות וקשות, הינה דבר שבד"כ הולך ומתבשל בגופו של אדם לעיתים קרובות מאד מבלי שהוא ידע על כך וגם כאשר מופעים סימפטומים לא תמיד הוא פונה מיד לרופא ולא תמיד ניתנת המחלה לאבחנה מידית. לעיתם קרובות מאד חולף זמן רב מיום הופעת הסימפטומים ועד להתגבשות הנכות הסופית מחלות רבות כגן אלצהיימר פרקינסון לב וכיוצ"ב יכולת לקבל בתחילה ביטוח פיזי קל ורק בחלוף הזמן להתגבש למלוא חומרתן עד כדי נכות. במקרה דנן התובע קיבל התקף לב בגיל צעיר בהיותו בן 37 שנים, ובעקבותיו הופיע אצלו בין היתר הפרעה פסיכונוירוטית. לא ניתן היה בשום אופן לעמוד על היקף חומרת מחלתו ועל שיעור נכותו לאחר ההתקף בשנת 1999. דיון תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח: 31. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. פרשנות חוזה ביטוח בכלל והוראת התיישנות בפרט ההתיישנות הדיונית יוצרת חיץ המונע מהתובע לממש את זכותו המהותית. בעניין המאירי (ע"א 1254/99 המאירי נגד הכשרת הישוב, מבהירה השופטת שטרסברג כהן את ארבעת הטעמים העיקריים המונחים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון- שיקולים ראיתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן, השני- הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו וכדי שיוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל, השלישי נעוץ בעובדה לפיה התובע "ישן" על זכויותיו ונמנע מהגשת תובענה במשך תקופה ארוכה, ויתר למעשה או מחל על זכותו לתבוע. והרביעי- האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות עכשויות ולא תעסוק בבירור מחלוקות מהעבר הרחוק. כנגד טעמים אלה עומדת זכותו המהותית של התובע לקבל סעד מבית המשפט. בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובין זכותו המהותית של התובע (י. אליאס דיני ביטוח בורסי 2002 ע' 773 ואילך; ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח פ"ד ל"ח (3) 673, 678; ע"א 169/95 רשות הפיתוח נגד ירקוני פ"ד יט' (2) 559, 597; ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן פ"ד לב' (2) 70). הנה כי כן, הפסיקה קבעה כי מועד שלושת השנים למניין תקופת ההתיישנות, במקרי ביטוח, הנו מועד מיוחד, הנובע מן הרציונליים לעיל, אשר מקבלים משמעות מחוזקת במקרים אלו, ולצורך הקלה על חברות הביטוח, שלא יאלצו לשמור רזרבות כספיות גבוהות לשם כיסוי חבותם העתידית, לכשתתברר. הכלל הראשוני לעניין פרשנות חוזה קבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". את אומד הדעת יש ללמוד מלשונו של החוזה, מרוחו ומהתחקות אחר כוונת הצדדים לפי כלל הפרשנות הייחודי לחוזי ביטוח ולחוזים דומים, בהם צד אחד הוא המנסח. כאשר הניסוח בו מדובר הוא דו-משמעי, יש לבחור, בדרך כלל, באותו פירוש מבין שני הפירושים האפשריים המעדיף את המבוטח דווקא. אולם הן כלל זה והן הכלל, לפיו יש לפרש פוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המלים בהן השתמשו מנסחי הכתב, אינם כללים נוקשים. בפרשנות חוזה ביטוח יש להתייחס לניסוח הכולל ואל המלים שנבחרו למתן הביטוי ולכוונת המתקשרים בראייה כוללת ומעמיקה, החודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג. במקרה מתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליבראלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות שנכתבו בחוזה, וזאת על-מנת להגיע לאותה משמעות הגיונית ואמיתית, שאליה התכוונו המתקשרים בחוזה, וכך, כמובן, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה, שהמלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב. יחד עם זאת, את הכלל, לפיו יש לפרש חוזה ביטוח כנגד מנסחו ולטובת המבוטח, אין לאמץ באופן עיוור ובמנותק מכלל הדברים, מהמטרה והתכלית שברקע הכתב האמור. כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך; אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך. מבין הפירושים המילוליים האפשריים של חוזה ביטוח יש לברור אותו פירוש המשתלב בצורה טובה עם הגיון ההסכם ועם תכליתו. כמו כן יש לבחור גם בפירוש הסביר יותר של הפוליסה (ר' ע"א 449/89 אברהם פלוק ואח' נגד פיליפ גייבל רייט פ"ד מו (2) 92; ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט (4) 561). לעניין פרשנות חוזה ביטוח נראה כי הדברים שלהלן מרע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו פ"ד מח (4) 70 (להלן: עניין מוריאנו), משקפים את ההלכה הנוהגת בדבר פרשנות חוזה ביטוח: "כלל הפרשנות כנגד המנסח, שקנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי ביטוח, ישים בנסיבות שבהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים. במקרה כזה יועדף אותו הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח. הגיון הכלל, טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא שהמנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כשמדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם המנסח שדאג לענייניו יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר. נהפוך הוא, יועדף פירוש אפשרי המבטא הגנה טובה יותר של אינטרס המבוטח" (עניין מוריאנו שם ע' 76 ג-ז). מקרה הביטוח מהו? הבקשה דנן, נעה סביב קביעה משפטית הנתונה למחלוקת, בין הצדדים, ובפסיקה, ולשם הכרעה בה יש לקבוע מהוא מקרה הביטוח, אשר ממנו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות. האם מדובר בקרות האירוע? מועד התאונה, או מועד התגבשות הנכות? או מועד קביעת הנכות הצמיתה? ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, קבע כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כשם שקבעו שתי ערכאות לפניו כי מניין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנה מיום קרות האירוע, שהוא מקרה הביטוח ולא מיום קביעת הנכות לצמיתה. פסיקה נוספת התומכת בדעה זו הנה פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כלל נגד שטרית, (ע"א (חיפה) 1768/00- כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שטרית דוד תק-מח 2001(3), 3535 ,עמ' 3537) אשר קבע כדלקמן: "מטעם זה, ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת. אם תשמע דעתי הייתי מציע לחבריי לקבוע כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מרוץ ההתיישנות, בכל הנוגע לתביעה בגין נכות צמיתה, יחל ממועד בו קבע המוסד לביטוח לאומי את הנכות הצמיתה. קביעה זו סותרת את המגמה הברורה שנקבעה בפסיקה לפיה אירוע הביטוח הנו המועד המוקדם ביותר בו יכול הניזוק לדעת על הנזק, גם אם הנזק טרם גובש." כבוד השופטת אסתר קובו בעניין אמיתי (ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01- אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2003(2), 94 ,עמ' 98), נתנה דעתה לפסיקה זו וקבעה כדלקמן: "בית המשפט העליון פסק, אמנם, כי מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו המועד הרלוונטי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אולם לא הביע עמדה, מפורשת או משתמעת, לגבי המועד הקובע מבין שני המועדים הראשונים הנזכרים לעיל. שאלה זו נותרה פתוחה." בעניין אמיתי נדונה סיטואציה דומה העוסקת בנכות צמיתה, כתנאי להתגבשות מקרה הביטוח. השופטת קובו אבחנה את פס"ד צפריר כהאי לישנא: "ענייננו בביטוח מיוחד שבו הנכות היא מקרה הביטוח ולכן לדעתי, המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. "מקרה הביטוח" בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ"נכות שלקה בה" המבוטח. משמע, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים: תאונה ונכות. באין נכות - אין מקרה ביטוח. על כן, עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם התגלות והתגבשות הנכות הצמיתה. הפרשנות לפיה יש להגיש את התביעה שלוש שנים מיום אירוע התאונה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו נדרש המבוטח להגיש את תביעתו בטרם קרה מקרה הביטוח... דא עקא, שהלכה זו כפשוטה אינה ניתנת ליישום בתחום ביטוח הנכות, שכן המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי, אלא מושג בינארי. כלומר, בביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה." לדעה זו של כב' השופטת קובו בעניין אמיתי, הצטרפה כבוד השופטת מיכל רובינשטיין בניגוד לעמדתו של כב' השופט גרוס , וקבעה שם: "מה שניתן לקבוע במקרה שלפנינו הוא, שיש למנות את תקופת ההתיישנות כפי שהיא קבועה בסע' 31, וזאת החל מהתגבשות הנכות בה לקה המערער, אותה נכות שעל יסודה ולאור מהותה הוא תובע את זכויותיו מחברת הביטוח. זוהי, לעניות דעתי משמעות המילים "נכות שלקה בה" המובאות בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח." כבוד השופטת ענת ברון קבעה ברוח זו בעניין רוזנברג (ת"א (תל-אביב-יפו) 120330/01- רוזנברג יצחק נ' מגדל חברה תק-של 2002(2), 409 ,עמ' 41) כדלקמן: "סבורתני, כי בנסיבות התיק שבפני, הדין עם התובע וגם הצדק, וכי את מועד תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות הנכות ולא ממועד קרות התאונה. ודוק: מסקנתי זו אינה עומדת בסתירה להלכה פסוקה כפי שזו קיבלה ביטוי בהחלטתו של המשנה לנשיא בפרשת צפריר ואף עולה בקנה אחד עמה." כבוד השופטת בוסתן קבעה בעניין טייש (ת"א (רמלה) 1677/02- טייש שמעון נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-של 2003(1), 500 ,עמ' 501): "העמדת תקופת ההתיישנות על שלוש שנים מיום התאונה לא ניתנת ליישום בתביעות בגין ביטוחי נכות, בהם טרם התגבשה הנכות בחלוף שלוש שנים שכן נכות צמיתה היא מצב סופי ולא ניתן לתבוע על "חלקי נזק"." בסיטואציה שונה בה התגבשה הנכות במועד מאוחר יותר, וטרם התגבשותה לא היתה ידועה, קבע כבוד השופט דן ארבל בעניין מנולייף בר"ע (תל-אביב-יפו) 3036/02 - מנולייף נ' עווני דראושה תק-מח 2003(2), 1748 ,עמ' 1751: "בהתאם לאמור לעיל, מורכב מקרה הביטוח מקיומה של תאונה והיווצרותה של נכות צמיתה כתוצאה ממנה. בטרם נקבעה הנכות הצמיתה ו/או בטרם נעשה המבוטח ער לנכותו לא ניתן כלל לפנות לחברת הביטוח בתביעה לקבלת תגמולים שכן פניה שכזו תידחה מן הסתם בשל חוסר עילה... הסעיפים האמורים לעיל מכניסים את המבוטח למבוי סתום, אם לא יפנה לחברת הביטוח מיד כשמתרחשת התאונה, תיטען נגדו חברת הביטוח טענת התיישנות. אם יפנה בטרם ידוע לו כי קיימת נכות תטען חברת הביטוח כי אין עילת תביעה ואין הוכחה סבירה לנכות." מן הדעות המובאות לעיל נראה כי הפסיקה נחלקת בדעתה לכאן ולכאן, באשר לפרשנות המתאימה למועד תחילת מרוץ ההתיישנות כאשר מדובר בענייני נכות צמיתה, נכות, תאונה, ומחלה, כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח: 53. מהות הביטוח בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה - מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות - נכות שלקה בה. מן הכלל אל הפרט על פי הפוליסה התחייבה הנתבעת לשפות את התובע בתגמולי ביטוח בעת קרות מקרה הביטוח. בבקשה זו העלתה המבקשת טענה אחת ויחידה שלאור העובדה שהתקף הלב אירע בשנת 1999 והתביעה הוגשה בשנת 2004 היא התיישנה מאחר שחלפו יותר מ 3 שנים, הא ותו לא. הצדדים קבעו בפוליסה כי הנכות תיקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי. לשיטת הנתבעת אם מקרה הביטוח אירע ביום 25/8/99 המועד המאוחר ביותר להגשת התביעה היה ביום 25/8/2002. ברם מאחר שמדובר במקרה שבו יש למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי, נוכח העובדה שבאותו מועד לא הייתה קביעת אחוזי נכות כאמור הייתה עומדת לנתבעת הטענה כי התביעה הוגשה טרם זמנה באשר שעור הנכות שאמור להיקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי לא נקבע עדיין. סעיף 7.3 לפוליסה הוא חריג להוראות סעיף 6 לפיו שיעור הנכות נקבע על ידי רופא מטעם התובע, יחד עם זכותה של הנתבעת לבדוק את התובע על ידי רופא מטעמה. המוסד לביטוח לאומי קבע רק ביום 7/6/04 כי לתובע נכות צמיתה בשיעורים אלה ואחרים. אמת, מצד אחד המועד שבו קבעה הועדה את שיעור הנכות הוא מועד חסר חשיבות מבחינת התגבשות הנכות אך מצד שני ללא הקביעה כאמור לא ניתן לקבוע אם התובע זכאי לפיצוי בשל מחלה אם לאו. אמנם רק שעור הנכות שנקבע על ידי המל"ל הוא המחייב את הצדדים אולם יש לשים אל לב כי הועדה קבעה גם ששיעור נכותו של התובע לצמיתות היא מיום 1/2/02. נוכח העובדה שהצדדים הכפיפו את עצמם לקביעת שיעור הנכות של הועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי, פרשנות נכונה של הפוליסה תהיה כי יש נפקות גם לקביעת הועדה שהנכות הצמיתה היא מיום 1/2/02. אם הנכות הצמיתה התגבשה ביום 1/2/02 כי אז התביעה תתישן רק ביום 1/2/05 ומאחר שהיא הוגשה ביום 6/12/04 היא טרם התיישנה. אמנם ממועד התקף הלב ועד למועד הגשת התובענה דנן, חלפו יותר משלוש שנים, אך כאמור לעיל פסיקה עקבית של בתי-המשפט הכירה במועד התגבשות הנכות עקב המחלה כמועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות כשמדובר בביטוח מחלה כמשמעות היגד זה בחוק חוזה הביטוח. בגישה זו תומך גם המלומד ירון אליאס, בספרו דיני ביטוח, כרך ב' בורסי, עמ' 750 כשמפרש את סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. במקרה זה התגבשותה של הנכות, הנה תהליך מתמשך, תחילתו בהתקף לב והמשכו בטיפולים נוספים. כפי שהובהר לעיל התוצאה אליה הגעתי הולמת את ההלכה הפסוקה בדבר הדרך שיש לילך בה כשמפרשים חוזה ביטוח. כך גם מאחר שהמשיבה ידעה היטב אודות הפגיעה של התובע ואף שילמה לו תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה זמני, יכולה הייתה מבעוד מועד להקצות לפיצויו דמים באופן שלא תהיה בכך פגיעה ברזרבה הכספית , מאחר שלא היה בתביעתו כדי להפתיעה. דהיינו, התקף הלב, ולפחות חלק מן הנזקים של המבקש, היו בידיעת המשיבה אשר שילמה לו תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר תקופת מסוימת, כך גם מטבעם של דברים הייתה המשיבה מעודכנת במצבו הרפואי או הייתה יכולה להיות מעודכנת אם רצתה בכך. אשר על כן הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות נדחית המבקשת/התובעת תשלם למשיב/לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד ויישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. התיישנות תביעות ביטוחביטוח תאונות אישיותהתיישנות