פסק דין 1. התובעים הינם יורשיו בחלקים שווים של אביהם המנוח. המנוח עבד אצל הנתבעת 3 (להלן:"המעבידה") כנהג מוביל חומרים מסוכנים. בהתאם לתנאי העבודה, הפיקו הנתבעות 1 ו- 2 (להלן:"חברות הביטוח") פוליסת ביטוח חיים משתתפת ברווחים שהינה פוליסה לביטוח קולקטיבי לכל עובדי המעבידה וזאת לבקשת העובדים והמעבידה יחדיו. 2. בעקבות פטירתו של אביהם, פנו התובעים לחברות הבטוח על מנת שאלה תשלמנה להם את דמי התגמולים המגיעים לפי תנאי הפוליסה. חברות הביטוח שילמו לתובעים סך של 392,942 ₪ (נכון ל- 25.6.02) כסכום שאינו שנוי במחלוקת. את היתרה המגיעה לטענת התובעים, סירבו חברות הבטוח לשלם, מאחר ולטענתן דמי הביטוח החודשיים ששולמו, עובר לפטירתו של המנוח, היו נמוכים יותר והגיעו כדי תשלום תגמולים בסכום ששולם ואינו שנוי במחלוקת ולא מעבר לכך. התובעים טוענים כי במקום הפרשות ממשכורת חודשית של 4,500 ₪ כנקוב וכמתחייב בפוליסה, מצאו התובעים כי הופרשו סכומים נמוכים יותר ובמקום לקבל דמי תגמולים גבוהים קבלו דמי תגמולים נמוכים. התובעים טוענים כי שכרו החודשי של התובע היה בסך 8,278 ₪ בגין חודש ספטמבר 2001, סך 7,488 ₪ לחודש אוקטובר 2001 וסך של 7,786 ₪ לחודש נובמבר 2001 ולכן אם לא העבירה המעבידה את מלוא דמי הביטוח לפי גובה משכורתו של התובע, הרי שלטענת התובעים המעבידה חייבת לשלם סכום זה במישרין או באמצעות תשלום דמי הביטוח החסרים לחברות הביטוח ואלה צריכות להעביר את דמי התגמולים לתובעים. התובעים טוענים כי הנתבעים לא יידעו את המנוח מדי חודש בחודשו אודות היחס שבין גובה משכורתו לבין גובה דמי הביטוח שהועברו לחברות הביטוח, לא הודיעו לו על הקטנת סכומי הביטוח ולא נהגו כפי שחברת ביטוח סבירה היתה פועלת. התובעים טוענים כי סכום דמי התגמולים הנקוב בפוליסה הינו 567,097 ₪ ובכך יש לראות הודאה של חברות הביטוח שזה סכום דמי התגמולים המגיעים להם, ואף אם הנתבעים מעלים טענה של טעות בפוליסה, אין לאפשר לנתבעים לחזור מהודאתם, במיוחד כאשר התובע לא קיבל פוליסה חדשה מתוקנת. 3. חברות הביטוח טוענות כי הצעת הביטוח שהציע התובע לחברות הביטוח הינה בסכום של ביטוח חיים לפי שכר חודשי בסך 3,000 ₪ ובגין אובדן כושר עבודה לפי שכר חודשי של 4,500 ₪, אולם הפוליסה הוצאה בטעות על בסיס משכורת חודשית בסך 4,500 ₪ הן בגין ביטוח חיים והן בגין אובדן כושר עבודה ולא כפי שהסכימה המעבידה. מכל מקום בהיות פוליסת הביטוח צמודת שכר והואיל והועברו לחברות הביטוח דמי ביטוח חודשיים נמוכים יותר מאשר דמי הביטוח הנגזרים משכר של 4,500 ₪, לכן, בכל מקרה, אין התובעים זכאים לסכום הגבוה מזה הנגזר מההפרשה של דמי הביטוח ששולמו בפועל והמתאימים לדמי התגמולים ששולמו לתובעים ושאינם שנויים במחלוקת. 4. המעבידה טוענת כי בהיותה מעבידתו של המנוח והמחלוקת היא בעניני שכר והטבות שהגיעו למנוח, אין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה נגדה, אלא לבית הדין האזורי לעבודה. באשר לטענת העדר הסמכות לדון בתביעה כנגד המעבידה משיבים התובעים, כי צרוף המעבידה בא אך ורק עקב טענת ההגנה של חברות הביטוח, כי לא הופרשו להן מלוא דמי הביטוח עקב מעשיה ומחדליה של המעבידה, ועל מנת שהתובעים לא ייותרו וידיהם על ראשם עם תדחה התביעה כנגד חברות הביטוח. בכוונתם למנוע פיצול בין שתי ערכאות שונות, אשר כל אחת מהן יכול ותגיע להכרעה סותרת, לכן הגישו התביעה גם כנגד המעבידה. לטענת התובעים יש לראות את המקרה כבא בשערי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 הקובע "ובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין ואף הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". המעבידה טוענת ובדין טענתה, לחוסר סמכות לבית המשפט השלום לדון בתביעה של התובעים כנגד המעבידה, שכן עילת התביעה כנגד המעבידה מבוססת על יחסי עובד ומעביד ועילה זו נתונה לסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה. הלכה זו מושרשת מימים ימימה ובאה לאחרונה לידי ביטוי בע"א 2618/03 (פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נגד נחום ליפקונסקי ואח' (לא פורסם) לפיה, כאשר חלק מהעילות הנטענות נמצאות בסמכות יחודית של בית הדין לעבודה וחלק אינן בסמכותו, אין מנוס אלא לפצל את התביעה האחת בבית הדין לעבודה והאחרת בבית המשפט המוסמך. במקרה זה מן הראוי, כהסכמה דיונית ולא כדין מחייב, כי הליך אחד ימתין לגורלו של ההליך האחר. במקרה דנן מאחר וההליך בפני כבר נידון בבית משפט השלום, מן הראוי כי ימתין בית הדין לעבודה להכרעה ואז יחל הדיון בתביעת התובעים כנגד המעביד. 5. כאמור בחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 עילת התביעה לתשלום תגמולי הביטוח הינה כלפי המבטחת בלבד ואילו התביעה כנגד המעבידה הינה אך ורק בגין הסכומים שהיה על המעבידה להעביר לחברת הביטוח ולא עשתה כן. העילה כנגד המעבידה הינה בסמכות בית הדין לעבודה בלבד (ראה רישא לחוק הגנת השכר וסעיף 19 לאותו חוק). לא הוכח בפני כי המעבידה לא הפרישה את הסכומים הראויים, באשר על פי הרשימה המצורפת לפוליסה ושעליה נסמכים התובעים, המעבידה הפרישה את הסכומים שהתחייבה בגין פיצויי פרישה ותגמולים ואילו המנוח נשא בתשלום דמי הביטוח בגין התגמולים וכן דמי הביטוח עבור כיסוי למקרה אובדן כושר ומוות כאשר דמי ביטוח אלה שולמו וולונטרית על ידי התובע ועל חשבונו. 6. ביום 25/12/00 חתמו המנוח והמעבידה על הצעת ביטוח (ת/3), ממנה עולה כי המנוח ביקש לרכוש מהנתבעת ביטוח "שלב" על בסיס שכר יסודי בסך 4,500 ₪ לחודש וביטוח יסודי בגין בסיס שכר של 3,000 ₪ לחודש (ת/3). הפוליסה כפי שהוצאה בפועל על ידי חברות הביטוח, נקובה בה משכורת חודשית של 4,500 ₪ לחודש הן לגבי ביטוח שלב והן לגבי הביטוח היסודי, למרות שבהצעת הביטוח, שחתם עליה המנוח, בסיס השכר לביטוח היסודי נקוב סך 3,000 ₪ בלבד. משרד סוכן הביטוח הבחין בטעות ובתאריך 13/2/01, לפי פניית סוכן הביטוח מיום 12.2.01 (נ/4), לאחר שהופנתה תשומת ליבן של חברות הביטוח לטעות בפוליסה שהוצאה, תוקנה הפוליסה (נ/5) והותאמה בדיוק להצעת הביטוח, דהיינו, ביטוח שלב לצורך אובדן כושר לפי סך 4,500 ₪ וביטוח יסודי - ביטוח חיים - על בסיס שכר של 3,000 ₪ לחודש. (ראה עדות הגב' פרג' עמ' 10 לפרוטוקול). התובעים הגישו בקשה לקבלת סכום הביטוח היסודי בשל פטירת המנוח ולפי סעיף 1 לנספח 1223 לפוליסה הנושא כותרת "התנאים הכללים לביטוח הוני צמוד שכר - משתתף ברווחי תיק השקעות" : סכום הביטוח היסודי הינו: "סכום ביטוח למקרה מוות כפי שיחושב מידי חודש והמבוסס על הפרמיה ששולמה ובהתחשב בגילו של המבוטח במועד עריכת החישוב, ובהתאם לטבלה א' המצורפת בסוף נספח זה." החישוב שבוצע על ידי חברות הביטוח הינו של דמי התגמולים לפי דמי הביטוח החודשי בכל חודש ממועד הוצאת הפוליסה ועד למועד פטירת המנוח וזאת בהתאם לדמי הביטוח ששולמו בפועל והמופיעים בתדפיס סכומי הבטוח (נ/7) התובעים אינם חולקים ולא הוכיחו כי שולמו דמי ביטוח על בסיס משכורת חודשית של 4,500 ₪, כל טענתם היא שכך היה צריך להתבצע וכך התחייבו הנתבעים. 7. המדובר בפוליסת ביטוח שהינה צמודת שכר ומבוססת על גובה דמי הביטוח המועברים בפועל, דהיינו שאם לא הועברו דמי ביטוח, או אם פחת שכר בשל סיבה כלשהי וכתוצאה מכך הועברו דמי ביטוח פחותים מהנקוב בפוליסה, אין המבוטח יכול לטעון כלפי חברות הביטוח כי מגיעים לו התגמולים הנקובים בפוליסה, באשר דמי התגמולים משתנים בהתאם לגובה דמי הביטוח המועברים. מעבר לכך יש באמור גם הגיון כלכלי, באשר גובה דמי התגמולים נקבע בהתאם לדמי הביטוח המועברים והמושקעים לטובת המבוטח באשר מדובר בתשואה על כסף המושקע ולא על כסף שהיה צריך להיות מועבר לחברות הביטוח ולא הועבר. האמור לעיל תואם את הפוליסה אשר נוקבת בסכום התגמולים למקרה מוות כמחושב מידי חודש מחדש בהתאם לדמי הביטוח ששולמו בפועל ולא לפי דמי הביטוח אשר היו אמורים להשתלם ולא שולמו. (ראה סעיף 1 - סעיף ההגדרות בנספח 1233). במקרה דנן לא בוצעה על ידי חברות הביטוח הקטנה של סכום התגמולים הנובעים מהתשלומים ששולמו בפועל, אלא כל שבוצע הינו תיקון הטעות על מנת להתאים את הפוליסה לאמור בהצעת הביטוח שנחתמה על ידי המנוח והמעבידה. באשר לטענת התובעים כי האמור בפוליסה הראשונה, מהווה הודאת בעל דין שלא ניתן לחזור ממנה, הרי לגבי כל טעות סופר ניתן לטעון כי נובעת היא מהתרשלות, אך לא כל התרשלות יש בגינה זכות תביעה. במיוחד אין זכות תביעה כאשר ידוע היטב למבוטח כי סכום הביטוח תלוי בדמי הביטוח המשולמים בפועל ותגמולי הביטוח משתנים בהתאם לדמי הביטוח ששולמו בפועל ובהתאם למותנה בפוליסה. המבוטח עצמו ידע את גובה דמי הביטוח שהועברו מדי חודש לחברות הביטוח מתלושי השכר שקיבל והוא עצמו ביקש שהתשלום של דמי הביטוח יהיה בהתאם למשכורת חודשית של 3,000 ₪. 8. לא זו אף זו, סוכן הביטוח מר אהוד שושני העיד כי המעבידה ביקשה לערוך ביטוח מנהלים לעובדים לפי שכר יסוד של 3,000 ₪ לכל עובד. ביטוח אשר יכלול הפרשה לפיצויים בגובה של 8 ושליש אחוז מהשכר ותגמולים בשעור כולל של 10% כאשר חמישה אחוזים משולמים על ידי העובד וחמישה אחוזים על ידי המעביד. סוכן הביטוח העיד כי נפגש עם כל אחד מן העובדים והציג את תוכנית הביטוח שהוצעה על ידי המעבידה וציין בפניהם כי היקף הכיסוי הביטוחי בגין אובדן כושר עבודה ניתן להגדלה וולנטרית על ידי כל עובד ועובד לפי רצונו, כאשר תוספת דמי הביטוח הנובעים מההגדלה תשולם על ידי העובד בלבד. באשר לפוליסה שהוצאה ולא תאמה את הצעת הביטוח העיד הסוכן: "הפקידה שבזמנו היתה אצלי במשרד פנתה במכתב לחברת הביטוח והעמידה את חברת הביטוח על טעותה שלחנו את כל פוליסות למעביד. הפוליסה היחידה שהיתה היא שגויה היא פוליסה של המנוח, פנינו למעביד, העמדנו את המעביד על הטעות, דיברנו עם העובד, אני דברתי עם העובד והעמדנו אותו על הטעות ואמרתי שהיא תעודכן". התובעים אינם יודעים מה נאמר למנוח על ידי סוכן הביטוח, ואף אם לא נקבל את עדותו של הסוכן, כי העמיד את המנוח על הטעות בפוליסה וכי היא תתוקן, דמי הביטוח שהועברו בפועל על ידי המעבידה והמנוח בצרוף עם עדות מנהל המעבידה, תומכים בעדות הסוכן כי הוסכם על שכר היסוד לכל הפוליסות שהוצעו והוצאו לעובדים הן לפי שכר חודשי של 3,000 ₪ לכל אחד. כל אלה תומכים בכך כי אכן מדובר בטעות בתום לב שתוקנה שנתגלתה. אף אם לא ידע המנוח אודות התיקון, התיקון של הפוליסה תאם את הצעת הביטוח של המנוח, תאם את תשלומי דמי הביטוח שהועברו בפועל לידי חברות הביטוח ואת שהציע המנוח והמעבידה. 9. לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה כי המעביד הסכים להפרשת חלקו לפי שכר גבוה יותר מ 3,000 ₪ ולא הובאה כל ראיה שהתובע הפריש משכרו את החלק היחסי ממשכורת הגבוהה יותר מ- 3,000 ₪. התובעים יכולים היו לסתור ראיות אלה אם היו מצביעים על עובדים נוספים עמם סוכמה הצעת ביטוח על בסיס שכר הגבוה מ- 3,000, ₪ אך זאת לא עשו. 10. סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 מנחה אותנו כי אם נפלה בחוזה טעות סופר, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה. הוכח בפני בית המשפט כי הפוליסה המקורית שהונפקה אינה תואמת את הצעת הביטוח ואומד דעת הצדדים היתה כי דמי התגמולים יגזרו מגובה משכורת חודשית של 3,000 ₪ בלבד. ניסיון התובעים הינו למעשה להיבנות מטעות סופר שהיתה קיימת עוד לפני שתוקנה. לענין זה יפים הדברים המצוטטים בע"א 420/83 חליל אבו סקייק אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מד (2) 650 מפי הש' ויתקין בע"א 846/76 עטיה נ. "אררט" חברה לבטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 781,782. "ודאי, הרשות בידי החברה שלא לקבל את ההצעה במלואה, אך ההגינות האלמנטרית דורשת - בפרט כשמדובר כאן בחוזה "UBERRIMAE FIDEI" לגלות עיני המציע ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קיבלה. אם יש צורך באסמכתא, הרי לך הוראתו המפורשת של סעיף 12 (1) (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973". "ועל הלכה זו חז השופט ויתקין בפרשה אחרת (ראה ע"א 13/76 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון רזינה חיון, פ"ד לב (1) 602, 609). אכן עיקרון גילוי הלב איננו עיקרון חד צדדי, הוא מחייב גם את המבטח שאינו רשאי, לדוגמא, להנפיק ביטוח שלא בהתאם לתנאי ההצעה (ששון, דיני ביטוח, עמ' 44). על רקע גישה זו נפסק, כי "הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) הן דו צדדיות והן דורשות תום-לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה (סעיף 12). הימנעות מהטעייה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 15, ותום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39) משני הצדדים; וחברת הביטוח אינה יכולה לנהוג בדרך של ימין מקרבת, קרי כורתת חוזה וגובה פרמיה, ושמאל דוחה, קרי, כוללת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מראש מתוכנה וממטרתה הגלויה" (ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ (3) 1, 15). על כן ניתן, לכאורה, להסמיך על הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תביעת מבוטח לפיצויים כנגד המבטח, על הנזק שנגרם לו בשל הביטוח "החלקי" (ראה נילי כהן, דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט לז, 13, 34 (1986). משאיר אני שאלות אלה בצריך עיון, תוך שמבקש אני להפנות את תשומת ליבם של האחראים לכך לתקלה הציבורית הקיימת בענין זה". סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 הדן בטעות סופר, מתמודד עם המצב שבו קיים פער בין הסכמות הצדדים לבין מסמך המתיימר להציג הסכמה זו. תיקון טעות הסופר מטרתו לתקן ולהביע את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסמך כתוב ולתקן את העיוות. (ראה: ע"א 424/89 דרור פרקש נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד (4) 31). במקרה הנדון הוכח כי אכן מדובר בטעות סופר גרידא והמנוח והתובעים לא נגרע מצבם באשר דמי הביטוח שהופרשו כל חודש תאמו את הצעת הביטוח ואת כוונות הצדדים. הפוליסה התקינה היא זו המתבטאת במסמך נ/5 התואם את הצעת המנוח. לאור האמור נדחית התביעה. באשר לשאלת ההוצאות - לאור אי הצגת אישור בין על ידי סוכן הביטוח ובין על ידי חברות הביטוח על משלוח או מסירת הפוליסה המוטעית והמתוקנת למנוח, דבר שמן הראוי היה לעשותו ואשר היה מעמיד את המנוח על הטעות ומונע ההליך בבית המשפט, אין צו להוצאות לטובת הנתבעות 1 - 2. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת 3 בסך 5,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטוח חייםביטוח קולקטיבי (קבוצתי)פוליסה