פסק דין בפני תביעה כספית על סך של 24,450 ₪ שמהותה חילוקי דעות בין הנתבעת חברת ביטוח - מבטחת, לבין התובעים מבוטחיה, בדבר שיעור תגמולי ביטוח. טענות הצדדים טענות התובעים התובעים, בני זוג התקשרו עם הנתבעת בפוליסה לביטוח דירה ותכולתה ב 1 בינואר 2003 לביטוח בית מגוריהם ברמת השרון ותכולתו. העתק הפוליסה צורף כנספח א' לכתב התביעה. בתאריך 26.9.03 הגישו התובעים לנתבעת דרך סוכן הביטוח מר יצחק להב, תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין מקרה ביטוח בו נשבר קיר זכוכית המהווה חלק אינטגרלי מהבית בעקבות מכה שנגרמה מרוח. הפניה נעשתה בעל פה. בתאריך 2.11.03 הופיע בבית התובעים שמאי מטעמה של חברת הביטוח. לטענת התובעים השמאי לא העריך כלל את היקף הנזק ועלות התיקון אלא קבע את שומת הפיצוי על פי נוסחה מסוימת המתאימה לאירוע "שבר זכוכית" - 1% מערך התכולה (373,000 ₪) - סך בשקלים של 3,730 ₪. באותו המועד מסר תובע 1 לשמאי העתק מהצעת מחיר שקיבל מבעל מקצוע אליו פנה על מנת שיתקן את הנזקים שנגרמו בגין מקרה הביטוח. הצעת המחיר [הנמוכה מתוך כמה הצעות שקיבל התובע], היתה בסכום של 22,390 ₪ וכללה החלפת קיר הזכוכית, פרוק כל התשתית אליו מחובר הקיר בריתוכים, פינוי הפסולת, ובנית קיר הזכוכית מחדש על כל חלקיו. בעקבות חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, החליטה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,000 ש"ח [פחות מעשרה אחוז מעלות תיקון הנזק], ללא כל הסברים ובניגוד גמור לסכום אותו היה עליה לשלם בהתאם לפוליסת הביטוח, לשיטתם של התובעים. לטענת התובעים על פי פוליסת הביטוח מוגדרת דירה בפרק א' שעניינו ביטוח דירה: "המבנה של הדירה או הבית. מרפסות, צנרת, שערים, גדרות, ודרכים מרוצפות.... וכל החלקים הקבועים...". ע"פ הפוליסה- סע' 1, אין כל אבחנה לסוג החומר ממנו בנוי הקיר אם הקיר הוא מבטון, עץ או זכוכית לענין הגדרת "מבנה הדירה". לשיטתם של התובעים אין הנתבעת יכולה להסתמך על סעיף 15 לפוליסה הנמצא בפרק ב' תכולה ושלפיו השיפוי בגין שבר תאונתי לזכוכיות קבועות פנימיות וחיצוניות המהוות חלק ממבנה הדירה תהא אחריות מוגבלת בשיעור של 1% מסכום הביטוח לגבי פריט אחד ועד 5% מסכום ביטוח התכולה משך כל תקופת הביטוח. וזאת מאחר שהנזק שנגרם מכוסה במלואו על ידי הפוליסה הרגילה [סע' 1+2.3] ללא שימוש בהרחבות מסוייגות בסעיף 15 לפוליסה. לפיכך על הנתבעת לשלם להם את מלוא הנזק בניכוי דמי השתתפות עצמית וזאת ע"פ סעיפים 1+2.3 לפוליסת הביטוח ובמיוחד לאור העובדה כי ע"פ סע' 38.1 "תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח ע"פ פוליסה זו יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או הנזק..." וע"פ סע' 38.2 לפוליסה " תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביא את המבוטח ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילמלא קרה מקרה הביטוח" [ עמ' 31 לפוליסת הביטוח]. אליבא דתובעים, אשר לא היו מיוצגים, מעשיה של הנתבעת נבעו מחוסר תום לב בביצוע החוזה עד להפרתו ומהתעמרות במבוטחים במאבקם נגד החברות הגדולות תוך גרימת נזקים כספיים ועגמת נפש באשר כוחם תש במלחמתם נגד חברות הביטוח הנוהגות לגבות את הפרמיה החודשית ללא כל בעיה, אך קופצות אגרופן כשהן נדרשות לשלם את דמי הביטוח בקרות אירוע ביטוחי כמשמעו ע"פ חוק חוזה הביטוח וע"פ הפוליסה עליה הנתבעת חתמה. התובעים העמידו תביעתם על סך של 24,450 ₪ לפי הפירוט כדלקמן: א. סך של 18,151 ש"ח בגין הפיצוי עבור מלוא עלות התיקון [ 22,390 ₪] בניכוי דמי השתתפות עצמית בסך [2,239 ₪] ובניכוי סך של 2,000 ₪ ששולמו כפיצוי חלקי ויחושבו כדמי קדימה. ב. סך של 6,279 ₪ בגין עוגמת נפש והשחתת זמן לריק שנגרמה לתובעים כמפורט בכתב התביעה. ג. תשלום הוצאות התובעים בגין תובענה זו ולרבות דמי הכנת התביעה והתייעצות עם מומחים ע"פ הערכה של 250 ₪ לשעת ביטול זמן ולפי תחשיב של 5 שעות, ע"פ מקצועם והשכלתם של התובעים שהינם: תובע 1- כלכלן, תובעת 2- ד"ר לביולוגיה, ובסך הכל 2,500 ש"ח כשהם נושאים ריבית בשיעור שנקבע בסעיף 4 (א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 מיום הגשת התובענה ועד התשלום בפועל. ד. בהוצאות לדוגמא וזאת ע"מ להוקיע את המנהג של ניצול כוחן של החברות הגדולות ויכולתן לעמוד בהוצאות משפט, למול יכולתם המזערית של התובעים לעמוד בניהול משפט ממושך. טענות הנתבעת הנתבעת לא קיבלה פניה בעל פה על מקרה הביטוח הנטען. יתר על כן, פניה בעל פה על ארוע תאונתי, כנטען בכתב תביעה זה, אינה עונה על תנאי הפוליסה ואינה מהווה פניה כנדרש, שכן הפניה צריכה להיות בכתב ובסמוך לארוע הנזק ולא לאחר למעלה מחצי שנה מזמן קרות האירוע הנטען. על פי הפרטים שמסר התובע 1 (להלן: "התובע"), הן לסוכנות הביטוח והן לשמאי מטעם הנתבעת, שהגיע לשום את הנזק הנטען, אירוע הנזק ארע במהלך חודש אפריל ,2003 כאשר התאריך המדויק אינו זכור לתובע. בדיקת השמאי נערכה ב- 2.11.03 סמוך לפנית התובע אל הנתבעת. הנה כי כן, התובעים הודיעו על המקרה למעלה מחצי שנה לאחר קרות מקרה הביטוח, בלא שציינו את תאריך האירוע המדויק ועל כן לא ניתן להוכיח טענתם ומהן הנסיבות האמיתיות שגרמו לנזק הנטען. על כן מי שנהג במקרה זה בחוסר תום לב הינם התובעים ואין להם להלין אלא על עצמם. הנתבעת גם טענה שתמוהה גירסת התובעים לאירוע הנזק, כאשר הם טוענים שהשבר נגרם כתוצאה מנזקי רוח בעוד שחודש אפריל הוא באביב ואין בו כל "סערות" שעשויות לגרום לנזק נשוא כתב התביעה. הנתבעת טוענת כי על התובעים היה להוכיח תנאי מזג אוויר ששררו ואשר גרמו לארוע הנזק הנטען והמוכחש כשלעצמו. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הפוליסה הסטנדרטית בה ביטח התובע את דירתו אינה מבטחת את קיר הזכוכית אלא קירות סטנדרטים מבלוקים ו/או בטון בלבד. אם רצו התובעים לבטח את קיר הזכוכית היה עליהם לבקש מהסוכן הרחבת הפוליסה, כפי שעשו לגבי פריטים אחרים. דע עקא שהרחבה כזו לא בוצעה ע"י התובעים. על כן, על פי תנאי הפוליסה הגובה המקסימלי לשיפוי התובעים הינו %1 מערך התכולה, וכך נעשה. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הצעת המחיר בקשר לתיקון קיר הזכוכית התקבלה אצל התובעים למעלה מחודש בטרם פנו לראשונה לסוכן הביטוח מטעם הנתבעת. למרות זאת בחרו התובעים להמתין עוד חודש, בנוסף לתקופה הארוכה שחלפה לטענתם מיום ארוע הנזק, ולא לפנות לנתבעת. לא זו אף זו, אין הנתבעת חייבת לפצות את התובעים בגין שיפורים במבנה לרבות החלפת התיקרה, אשר אינם מכוסים על פי תנאי הפוליסה. אכן, שמאי מטעמה של הנתבעת העריך הנזק בסכום של 3,750 ₪. וזאת על פי הפוליסה. הנתבעת תוסיף ותטען, כי אין התובעים יכולים לתבוע ע"פ הפוליסה מחד ולהתעלם מתנאי הפוליסה המחייבים מאידך. "תגמולי ביטוח בשווי הנזק" וכן "החזרת המצב לקדמותו ככל האפשר" הינם נוסחאות המתאימות לביטוח בו בוטחה דירת התובעים אך אינם מכסים את הנזקים לפטיו (קיר זכוכית). אין מדובר בהרחבות מסוייגות, אלא בתשלום על פי הפוליסה על פיה בוטחה דירת התובעים. ולכן חישוב שיפוי המבוטח נערך כנדרש ולפי תנאי הפוליסה על פיה תובעים התובעים. חישוב הנזק ואומדנו הינו מופרך ומוגזם וכי דרך חישובו אינו תואם כלל את תנאי הפוליסה. עגמת נפש והשחתת זמן לא הוכחו ועל כן אינם בני תביעה. דיון ההכרעה בסכסוך זה תיגזר מהתשובה לשאלות מספר כדלקמן: - האם איחרו הנתבעים להודיע על התרחשות מקרה הביטוח באופן שאיבדו זכותם לתבוע על פי הפוליסה ? אם התשובה לשאלה זו שלילית יש להשיב לשאלה - - האם על פי פרשנות הפוליסה על סעיפיה זכאים התובעים לפיצוי בגובה הנזק או בפיצוי בשיעור של 1% מהסכום שבו בוטחה תכולת ביתם בלבד. אם התשובה לשאלה זו חיובית יש להשיב לשאלה - - מהו שיעור הפיצוי לו זכאים התובעים? מועד ההודעה מקרה הביטוח הוא שבר של קיר זכוכית בבית התובעים. מחקירתו הנגדית של התובע 1 עולה כי היו סדקים בזכוכית שיכול שנגרמו במועד מוקדם יותר (פברואר 2002 ר' פרוטוקול ע' 2 שורה 16). בחודש אפריל 2002 היו שני לילות של רוח והויטרינה נשברה כליל. מחקירתו הנגדית של התובע 1 עולה כי כתוצאה מרוח קורות שהיו בחצר השכן שמחוברות באופן ארעי לקיר השכן פגעו בזכוכית. בספטמבר 2002 פנו התובעים לחברת הביטוח באמצעות סוכן הביטוח. הצעת המחיר שצרפו התובעים לכתב תביעתם נערכה ביום 20.8.03 כחודש לפני שהתובעים הודיעו על מקרה הביטוח ביום 26/9/03. בתחילת חודש נובמבר 2002 למעלה מחודש לאחר מתן ההודעה, שלחה הנתבעת את השמאי לאמוד את הנזקים. על פי סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח (התשמ"א) 1981 להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק ) "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו..." על פי סעיף 23 (א) לחוק : "משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו. על פי סעיף 24 לחוק: (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. הרציונאל הוא שיש להודיע למבטח מיד עם התרחשות מקרה הביטוח וזאת כדי שהמבטח יוכל לברר את פרטי מקרה הביטוח חבות ושיעור הפיצוי כאחד, כדי למנוע נזק ראייתי מהמבטח שהודעה על מקרה הביטוח נמסרה לו באיחור. במקרה דנן גם לשיטת הנתבעת ההודעה נמסרה לסוכן הביטוח ביום 26/9/02 למרות זאת לא הזדרזה חברת הביטוח לשלוח את מעריך הנזקים מטעמה ועשתה כן יותר מחודש לאחר מתן ההודעה ביום 2/11/02. לכן מעשיה של הנתבעת מעידים עליה כי לא אצה לה הדרך לברר חבותה שכן ראתה לעשות כן למעלה מחודש לאחר שקיבלה הודעה על דבר קרות מקרה הביטוח. אמנם, בחוות הדעת של השמאי מטעמה של הנתבעת נכתב כי: "מאחר ומועד בדיקותינו היה למעלה מחצי שנה לאחר מועד הנזק הנטען אין באפשרותנו לקבל ו/או לשלול גירסה זו ו/או לקבוע אם מדובר כנטען בארוע תאונתי"(ר' ע' 2 לחוות דעתו מר מוטי מרמור). בעניין זה נוכח פרק הזמן שחלף בין מועד ההודעה לחברת הביטוח ומועד בירור החבות בפועל, מחדלם של התובעים בהודעה המאוחרת נבלע במחדלה של הנתבעת במועד בו התחילה לברר חבותה. המצב לא היה שונה אם הייתה נמסרת הודעה במועד - בחודשים אפריל או מאי 2002 והנתבעת הייתה מבררת חבותה בחודש יוני או יולי 2002 בהתאמה. לפיכך, נדמה כי הנתבעת זכאית להסתמך על סעיף 23 הנ"ל באופן חלקי אם בכלל. מצד שני אין לנקות כליל את התובעים מאחריות להודעה המאוחרת. פרשנות הפוליסה השאלה השניה היא האם על פי פרשנות הפוליסה על סעיפיה זכאים התובעים לפיצוי בגובה הנזק או בפיצוי בשיעור של 1% מהסכום שבו בוטחה תכולת ביתם בלבד. הצגת הבעיה בפרק א' הוא הפרק שכותרתו ביטוח דירה מוגדרת הדירה: "לעניין פוליסה זו הדירה משמעה - המבנה של הדירה או הבית הנזכרים ברשימה, מרפסות, צנרת מיתקני ביוב ואינסטלציה מתקני הסקה דוודים, מערכות סולריות ומיתקני טלפון וחשמל השייכים לדירה, שערים, גדרות ודרכים מרוצפות השייכים לדירה וכל החלקים הקבועים של הדירה או המחוברים אליה חיבור של קבע אך לא חלקי הדירה המשמשים לעסק בלבד (ההדגשה במקור א.ס.) לעומת זאת בפרק ב' - סע' 15 ביטוח התכולה נאמר: הפוליסה תורחב על מנת לכסות את הסיכונים הבאים: שבר זכוכית, מראות, אסלות, כיורים, משטחי שיש. על פי סע' 15 על כל חלקיו מוגבל גבול הפיצוי בגין שבר זכוכית לשיעור של 1% מביטוח התכולה. לטענת הנתבעת מאחר שערך התכולה על פי הפוליסה שרכשו התובעים עמד על סך של 373,000 ₪ הרי ש-1% מסכום זה הינו סך של 3,730 ₪. התובעים טוענים כי בביתם כ 65 מ"ר של קירות זכוכית המשולבים במבנה הבית. הסוקר מטעם המבטחת, שביקר בבית עובר לכריתת הסכם הביטוח, לא העלה כל הסתייגות באשר לכיסוי הביטוחי על חלקים אלו במבנה. יתרה מזו, ע"פ סע' 38.2 לפוליסה: " תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביא את המבוטח ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילמלא קרה מקרה הביטוח" [ עמ' 31 לפוליסת הביטוח] מכאן טוענים התובעים כי על המבטחת להביא להחזרת המצב לקדמותו בטרם קרות האירוע הביטוחי. פרשנות נכונה של פוליסת הביטוח נותנת כי יש ממש בעמדת התובעים. מאחר שהפוליסה לא קבעה במפורש שקירות זכוכית אינם יכולים להחשב כחלק מהמבנה אין הנתבעת יכולה לקבוע באופן שרירותי כי דין קיר הזכוכית שניזוק כדין תכולה ולהחיל עליו את הוראות סעיף 15 הנ"ל. ולכן זכאים התובעים לחישוב תגמולי הביטוח באופן שיביא אותם ככל האפשר למצב שבו היו אלמלא קרה מקרה הביטוח. שיעור תגמולי הביטוח לטענת התובעים נגרם להם נזק בשיעור של כ- 22,390 ₪ ובניכוי השתתפות עצמית, על המבטחת לשלם להם סך של 20,151 ₪. התובעים לא צרפו לכתב התביעה חו"ד מומחה אשר יש בה כדי לאמוד את הנזקים שנגרמו בפועל. התובעים צרפו לכתב התביעה הצעת מחיר, שניתנה על ידי מר אברהם למפל בתאריך 20.8.03. לטענתם בתצהיר שהוגש מטעם התובע, זוהי "הצעת המחיר הנמוכה ביותר אותה קיבלו". בעדותו בבימ"ש טען התובע, כי קיבל הצעה ממר אליעזר פרידמן, אשר בזמנו התקין את הוטרינה והגג. לטענתו של התובע מר פרידמן נתן לו הצעה בעל פה בסך של כ 30,000 . בסיכומיו מתייחס התובע באופן לקוני לעניין הוכחת הנזק, לטעמו הצהיר על הנזק בתצהירו ומאחר שהנתבעת לא הזימה את תצהירו יש לראות כאילו הרים את הנטל (ר' סעיף 9 ו 18 לסיכומי התובע). הנתבעת המציאה שתי חוות דעת של השמאי מר מוטי מרמור. חוות הדעת הראשונה התבססה על סעיף 15 לפוליסה וגזרה את נזקי התובעים מתוך סך כל סכום התכולה שבוטח 373,000 ₪, לכן נקבע כי הנזק הוא בשיעור של 3,730 ₪ וזאת לאור העובדה שגבול הפיצוי לשבר זכוכית מוגבל ל-1% מביטוח התכולה. בחוות דעת נוספת שהגיש, המנותקת מהפוליסה, קבע מר מרמור כי הערכתו לענין תיקון הנזק הינה בסך של 3,000 ₪ בערכי שיפוי ו-4,000 ₪ בערכי כינון. על התובעים מוטל נטל הוכחת שיעור הנזק או שיעור תגמולי הביטוח המגיעים להם. התובעים הסתפקו בעדותו של התובע אשר הסתמכה על הצעות מחיר שקיבל, מדובר בעדות מפי השמועה שאין לקבלה לנכונות תוכנה. התובעים נמנעו מלהביא את נותני הצעות המחיר מטעמם לחקירה נגדית לבית המשפט כך גם בחרו מטעמיהם שלא להביא חוות הדעת לכימות נזקיהם. עם כל הכבוד לתובעים אין זו הדרך להוכיח נזק. הכלל הוא שניתן להסיק כי אילו הובאה הראיה כדוגמת חוות דעת של שמאי או מומחה הייתה זו פועלת נגד התובעים: בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." לפיכך שומה היה על התובעים להביא חוות דעת מטעמם או להזים את חוות דעתו של מר מרמור כליל, דבר שלא נעשה. העובדה שהתובעים לא השכילו להביא ראיה למעט תצהיר התובע שאליו צורפה הצעת מחיר, מעוררת חשד שראיה כאמור הייתה מאמתת את גרסתה של הנתבעת ומחלישה את גרסת התובעים. הביקורת שהטיחו התובעים בסיכומיהם, בחוות דעתו של מר מרמור לא יכולה לסייע להם מאחר שהתקלות עליהם מצביעים התובעים תוקנו בחקירתו הנגדית בבית המשפט, במהלכה אישר את הדברים שנכתבו בחוות דעתו ואשר לא הוזמו בחקירה הנגדית. התוצאה היא שהתובעים לא הצליחו להוכיח את שיעור הנזק לו הם טוענים ויש לקבל לעניין זה את שיעור הנזק שנקבע על ידי השמאי מרמור. לעניין זה מן הראוי לציין שמאחר שהתובעים לא היו מיוצגים, ייעץ בית המשפט לתובעים פעמים הרבה לשכור שירותיו של עו"ד לניהול התביעה. אך התובע העדיף לנהל את התביעה בכוחות עצמו. התוצאה היא כי יש לקבל את חוות דעתו השניה של השמאי מרמור לפיה הנזק הוא סך של 3,000 ₪ בערכי שיפוי נכון ליום כתיבת חוות הדעת. (מאחר שלא הוצגו ראיות בדבר עלות התיקון אין להתיחס לעלות הכינון). מסכום השיפוי יש להפחית את הסך של 2,000 ₪ ששולמו מוצמדים ליום התשלום. בנוסף לכך יש להפחית השתתפות עצמית על פי הפוליסה. לעניין זה אינני מקבל את עמדת הנתבע כי יש להפחית יותר מהשתתפות עצמית אחת. התוצאה היא שעיקר התביעה נדחית לפיכך ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מופחתים בסך של 1,500 ₪ + מע"מ. ביטוח דירהקירותמקרקעין