פסק דין בפני תביעה לפיצוי בגין "אי כושר עבודה" על פי פוליסת ביטוח ותביעה שכנגד להשבת פיצוי חלקי אשר שולם לתובע על ידי הנתבעת בהתאם לאותה פוליסה. כתבי הטענות 1. התובע, בעל עסק ליצור והרכבה של מוצרי אלומיניום לבניין, הגיש נגד הנתבעת, חברה לביטוח, כתב תביעה על סך 20,303 ₪. בכתב התביעה נטען כדלהלן: א. הנתבעת הוציאה לתובע פוליסת ביטוח "מבצר לבתי עסק" מס' 1-5035744-862-10. תקופת הביטוח היא מיום 1.3.02 ועד ליום 28.2.03 (להלן - הפוליסה). ב. במהלך תקופת הביטוח, נפגע התובע בשני אירועים אשר בגינם נגרם לו אי-כושר עבודה זמני ומוחלט, אשר זיכה אותו בקבלת פיצויים מהתובעת. ג. ביום 14.2.02, במהלך עבודתו, נחבל התובע בכתף ימין ונקרע גיד בין השריר לכתף (להלן - האירוע הראשון). התובע טופל על ידי ד"ר סוזנה הורביץ (להלן - ד"ר הורביץ), אורטופדית מנתחת, אשר קבעה, כי אינו כשיר לעבוד מיום 14.2.02 ועד ליום 27.5.02. למרות כאביו ומוגבלותו, נאלץ התובע, מסיבות כלכליות, לחזור לעבודה חלקית ביום 20.4.02. בהתאם לכך, היה זכאי התובע לפיצוי בסך של 16,611.42 ₪ בניכוי סך של 8,431 ₪ שהתקבלו ביום 22.4.02 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.4.02 ועד ליום הגשת התביעה, זכאי התובע לתשלום בסך 8,895 ₪. ד. ביום 10.10.02, במהלך עבודתו, נקרע שריר בזרוע ימין של התובע (להלן - האירוע השני). התובע טופל על ידי ד"ר הורביץ אשר קבעה, שאינו כשיר לעבוד מיום 10.10.02 ועד ליום 31.10.02 ומיום 1.11.02 עד הניתוח שעליו לעבור הוא כשיר לעבוד חצי יום בלבד. הניתוח נועד להערך ביום 23.12.02, אולם התובע החליט לוותר על הניתוח, הואיל ובעקבותיו היה נאלץ להעדר מעבודתו למשך 4 חודשים לפחות, דבר שהיה גורם לו להרס כלכלי. ה. בהתאם לכך, זכאי התובע לפיצוי נוסף בסך של 11,408 ₪. הנתבעת נדרשה לשלם לתובע את יתרת המגיע לו עבור שני האירועים אך הדרישה נדחתה בטענות סרק, בטענה שהתובע עבד בתקופה שבה היה בלתי כשיר לעבוד כמפורט בתעודות הרפואיות. סה"כ חייבת הנתבעת לפצות את התובע בסך של 20,303 ₪. כתב התביעה נתמך בתצהיר אימות על פי הנוסח הקבוע בטופס 17א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות). התובע לא צירף לכתב התביעה גילוי מסמכים מוקדם (תקנה 214ח), אך נראה שצירף לכתב התביעה את כל המסמכים הרלוונטיים לדידו והעביר לב"כ הנתבעת טופס ויתור על סודיות רפואית (פרוטוקול מיום 9.9.03). 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד בהם נטען, בין היתר, כדלהלן: א. האירוע הראשון אירע במועד בו פוליסה קודמת היתה בתוקף ולא הפוליסה אשר צורפה לכתב התביעה. ב. הנתבעת מכחישה את התביעה ואת הטענה, שאירעו לתובע שני אירועים שונים בהם נגרם לתובע אי כושר. ג. התובע הודיע לנתבעת על האירוע הראשון רק ביום 10.4.02 וצירף להודעה אישורי אי כושר עד ליום 25.3.02. הנתבעת אשר לא פקפקה אז בהודעת התובע, המציאה לו המחאה על סך 8,431 ₪, בגין ימי אי כושר עד ליום 25.3.02 בניכוי 14 יום, השתתפות עצמית. ד. התובע המציא לנתבעת אישורי אי כושר נוספים עד ליום 25.4.02 ובהמשך עד ליום 27.5.02. הנתבעת הכינה המחאה נוספת על סך 10,053 ₪ בגין 31 ימי אי כושר נוספים עליהם דיווח התובע (עד ליום 25.4.02), אלא שקודם למשלוח ההמחאה בדקה הנתבעת את דברי התובע והתקשרה אליו, על מנת לתאם עבודת אלומיניום. להפתעתה נמסר לנציגתה, כי התובע עובד בחוץ ואז התברר לה, כי התובע הטעה אותה. התובע אינו מצוי באי כושר מוחלט לעבודה, אישורי אי הכושר אותם המציא לנתבעת, אינם משקפים את מצבו והתובע אינו זכאי לפיצוי על פי הפוליסה. הנתבעת פנתה למשרד חקירות אשר תיעד את התובע עובד בעבודתו ללא כל מגבלה. משנמצא שהתובע אינו דובר אמת וכי הנתבעת שילמה לו סכומים שאינו זכאי להם, פנתה אליו בדרישה להשבת סכומים אלה. ה. לאחר שנודע לתובע, כי הנתבעת יודעת שאין ממש באישורי אי הכושר, ובניגוד לאישורי אי הכושר אותם המציא לנתבעת ואשר תבע בגינם תקבולי ביטוח, טוען התובע בכתב התביעה, כי חזר לעבודה ביום 20.4.02. ו. מאחר והתובע לא מסר אמת לנתבעת וניסה להוציא ממנה כספים במרמה, היא פטורה מחבות על פי הוראות סעיפים 22-25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח) והיא זכאית להשבת הסכומים אותם שילמה לתובע כתוצאה ממצגי השווא. ז. הנתבעת מכחישה את קיומו של האירוע השני מיום 10.10.02 ואת ימי אי הכושר הנטענים בכתב התביעה. התעודה הרפואית הראשונה בקשר עם האירוע השני היא מיום 14.10.02 והאירוע דווח לנתבעת רק ביום 19.11.02 במכתב מיום 10.11.02. הנתבעת חקרה ומצאה, שהתובע עובד במתכונת רגילה ומלאה על אף אישורי אי הכושר החלקי. ח. על פי תנאי הפוליסה התובע אינו זכאי לפיצוי בגין אי כושר חלקי. ט. בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה העיקרית ולחייב את התובע להשיב לנתבעת את הכספים ששולמו לו בגין האירוע הראשון, בסך 8,431 ₪ והוצאות בסך של 5,203 ₪. לכתב ההגנה והתביעה שכנגד צורף תצהירה של גב' חיה קורז'ניאק, עובדת במחלקת תביעות של הנתבעת. הנתבעת לא צירפה גילוי מסמכים מוקדם (תקנה 214ח) לכתב ההגנה והתביעה שכנגד. 3. התובע הגיש כתב הגנה (תשובה) לתביעה שכנגד בו הוא מכחיש את כל האמור בתביעה שכנגד. התובע הגיש גם כתב תשובה לכתב ההגנה, בו הוא מוסיף, בין היתר, את העובדות והטענות הבאות: א. התובע הודיע לנתבעת ודיווח גם למוסד לביטוח לאומי על פגיעתו ועל כך שמיום 20.4.02 החל לעבוד 50% בעבודות מנהלה קלות ותוגמל בהתאם לכך. ב. מוכחש שנאמר לנציג הנתבעת, שהתובע עובד בחוץ. כל שנאמר הוא, שהתובע אינו בביתו וניתן להשיגו באמצעות הטלפון הסלולרי. ג. התובע דיווח אמת וכנראה שהיתה אי הבנה בין סוכן הביטוח לבין הנתבעת. ההליכים והדיונים בתיק 4. ביום 9.9.03 התקיימה ישיבה מקדמית. ב"כ הנתבעת ביקש שהות על מנת לאפשר לו לפנות למוסד לביטוח לאומי וב"כ התובע הצהיר, שאין לו תצהירים נוספים מעבר לאלה שכבר הוגשו לאימות כתבי הטענות. הצדדים נצטוו להגיש תצהירי עדות ראשית תוך 45 ימים והתיק נקבע להוכחות ליום 16.12.03. 5. הנתבעת לא הגישה תצהירים מטעמה ורק ביום 1.12.03 הוגשה "בקשה להזמנת מסמך", דהיינו: תיקי המוסד לביטוח לאומי של התובע וכן מסמך הנושא את הכותרת "מסירת מידע ובקשה" בו נתבקש לאפשר הגשת "תצהירים אשר בם ננקבו המועדים" בהם עקבו חוקרים אחר התובע והסריטו אותו. כל זאת, 15 ימים לפני מועד ההוכחות, שהיה ידוע לנתבעת עוד מיום 9.9.03 ותוך התעלמות מההחלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. ביום 15.12.03 נשלחה למזכירות בקשה, שבמועד הדיון תימצא באולם בית המשפט ערכת וידאו וטלוויזיה לצורך הצגת קלטת וידאו במעמד החקירה. 6. בפתח המועד שהיה קבוע להוכחות ביום 16.12.03 הודיע ב"כ הנתבע בזו הלשון: "אין לי עדים כאן עמי". לאחר חקירת התובע, דחיתי את בקשת ב"כ הנתבעת לקביעת מועד נוסף להוכחות והוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב. כמו כן, בהסכמת הצדדים, התרתי את הגשת מסמכי המוסד לביטוח לאומי המתייחסים לאירועים נשוא התביעה. 7. לאחר כחודש ימים, ביום 11.1.04, הגישה הנתבעת בקשה לאפשר את העדתם של גב' קורז'ניאק ושל החוקר (לבקשה צורף, שלא כדין וללא רשות, תצהיר החוקר ודו"ח מעקב). לאחר קבלת תגובת ב"כ התובע, הבקשה נדחתה (החלטה מיום 16.2.04). 8. הנתבעת הגישה בקשה נוספת ביום 12.2.04 (בש"א 155443/04) להורות, כי מסמכי הביטוח הלאומי, שעניינם תאונות מיום 1993 ו- 2000 יכללו בחומר הראיות בתיק, כי תיקבע ישיבת הוכחות נוספת בה יחקר התובע על המסמכים הנ"ל ושוב - להתיר לנתבעת להשלים את ראיותיה. לאחר קבלת תגובה לבקשה ותשובה לתגובה, הבקשה הנוספת נדחתה (החלטה מיום 15.3.04). 9. הנתבעת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה מיום 15.3.04 (בר"ע 1712/04) ובהסכמת הצדדים עוכבו ההליכים בתיק זה עד למתן החלטה בבקשה. בהמלצת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת הילה גרסטל), בקשת הרשות לערער נמחקה ללא צו להוצאות, כאשר טענות ב"כ הנתבעת תישמרנה לשלב הערעור, אם וככל שיהיה. 10. לאחר מתן ההחלטה בבקשת הרשות לערער, הגישו הצדדים סיכומים בכתב. דיון 11. נטל השכנוע לגבי כל העובדות המרכיבות את עילת התביעה מוטל על התובע, שהרי כלל ידוע הוא, ש"המוציא מחברו עליו הראיה" (י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי, תשס"ד) עמ' 1505 ואילך). נטל הבאת הראיות, בתחילתו, מוטל אף הוא על התובע (ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כ"א(2) 358, 363). הנטל מוטל על התובע גם באשר לקבלת הפיצוי החלקי בגין האירוע הראשון. התשלום החלקי בוצע על סמך הודעתו של התובע ואינו מעביר את נטל השכנוע לנתבעת. הנטל נשאר על התובע להוכיח, כי הוא זכאי לפיצוי בגין האירוע הראשון במלואו ובגין והאירוע השני. 12. ב"כ התובע מקדיש פרק נכבד בסיכומיו לטענה, שיש למחוק את כתב ההגנה והתביעה שכנגד לאור אי התייצבותה של המצהירה גב' חיה קורז'ניאק לדיון ההוכחות. ב"כ התובע הגיש בקשה זהה ביום 5.1.04 (בש"א 150271/04) שנדחתה ביום 18.1.04. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובע בעניין זה. על פי תקנה 214ג נדרש בעל דין לצרף לכתב הטענות תצהיר אימות. הנתבעת צירפה תצהיר אימות ערוך כדין. לאור אי התייצבותה של גב' קורז'ניאק לדיון אין תצהירה יכול לשמש כתצהיר עדות ראשית בתיק, אך אין הדבר מביא למחיקת כתבי הטענות. בעל דין רשאי לוותר על הבאת עדים או למשוך את תצהיריו אם הוא סבור, שהתובע לא השכיל לעמוד בנטלים המוטלים עליו ובית המשפט יפסוק על פי חומר הראיות המצוי בתיק. 13. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בחומר הראיות המצוי בתיק ובסיכומי הצדדים הגעתי למסקנה, שיש לקבל את התביעה באשר לאירוע הראשון ולדחותה בכל הנוגע לאירוע השני. האירוע הראשון 14. התובע הצהיר על כך ועדותו לא נסתרה, שנחבל ביום 14.2.02 במהלך עבודתו. סיוע לעדותו ניתן למצוא בתעודות הרפואיות שצורפו לכתב התביעה. זאת ועוד, גם המוסד לביטוח לאומי אישר את תביעתו (נ/2) על פי הצהרתו של התובע מיום 7.9.02 (נ/1) לפיה, מיום 14.2.02 ועד ליום 20.4.02 לא עבד כלל ואילו מיום 20.4.02 ועד ליום 10.5.02, עבד באופן חלקי, 5 שעות ביום. יש להדגיש, שהתובע אינו דורש פיצוי בגין תקופת אי הכושר החלקי הנטען מיום 20.4.02 ועד ליום 10.5.02. 15. טענת הנתבעת לגבי האירוע הראשון, מתבססת על שיחת טלפון של גב' קורז'ניאק מיום 12.5.02 (סעיף 2 לתצהירה). דא עקא, שלא ניתן להסתמך על התצהיר שכן לא טרחה להגיע לחקירה על תצהירה. אך גם אם הייתי מקבל את האמור בתצהיר כנכון, הרי שאין הדבר מלמד על התקופה שמיום האירוע הראשון, 14.2.02 ועד ליום 19.4.02 וגם לא על התקופה, שאין מתבקש בגינה פיצוי על אי כושר חלקי, שמסתיימת ביום 10.5.02. זאת ועוד, התובע לא נחקר כלל על האירוע הראשון ועל התקופה הראשונה, שבגינה הוא דורש פיצוי. 16. הנתבעת לא הוכיחה כדבעי את טענת התרמית. לא הוכח שהתובע דרש תשלום עבור התקופה שמיום 20.4.02 ועד ליום 27.5.02. לא הובאה עדות לכך וגם לא הוגש מסמך המוכיח זאת. אין די במכתבו של עו"ד רוט מיום 21.7.02 כדי להוכיח את הטענה. מכתב זה ניתן לפירושים שונים. ב"כ הנתבעים בסיכומיו מעלה תהיות רבות לגבי מהימנותו של התובע ואכן, ישנן תהיות באשר לאירועים שמיום 20.4.02 ואילך, אך אין די בכך כדי לבסס טענות תרמית ומרמה. 17. לאור זאת מצאתי לנכון לקבוע, שהתובע זכאי לפיצוי בגין "אי כושר עבודה זמני ומוחלט" מיום 14.2.02 ועד ליום 19.4.02, בניכוי השתתפות עצמית של 14 ימים. על פי החישוב בסעיף 8 לכתב התביעה, שלא הוכחש כשלעצמו על ידי הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,895 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 13.4.03 ועד לתשלום בפועל. האירוע השני 18. בניגוד לאירוע הראשון, באירוע השני נוטה הכף לטובת הנתבעת. האירוע השני אינו מתואר ואינו מפורט בשום מסמך שהוגש. בכתב התביעה לא נאמר דבר למעט המשפט "ביום 10.10.02, במהלך עבודתו, נקרע שריר בזרוע ימין של התובע". אין כל פירוט לגבי מקום האירוע, כיצד נגרמה החבלה, עבור מי בוצעה העבודה ומי היה נוכח בזמן ביצוע העבודה. התובע גם לא צירף כל מסמך המוכיח, שבוצעה עבודה באותו יום. העדר פירוט מוחלט. נכון, כי גם באשר לאירוע הראשון לא ניתן פירוט, אך ב"הודעה על תאונה או מחלה" מיום 10.4.02 נאמר, שהתובע נפל מסולם בזמן עבודה אצל לקוח וקיבל מכה בכתף. 19. בתעודה הרפואית מיום 16.10.02 נאמר "ביקור חוזר הופעת כאבים בזרוע ימין בזמן עבודה בבית" (הדגשה הוספה). התובע לא ידע להסביר מדוע נכתב הדבר בתעודה הרפואית (עמ' 4 לפרוטוקול) וד"ר הורביץ לא היתה על מנת להסביר זאת. זאת ועוד, בתעודה הרפואית הראשונה לאחר האירוע הראשון נאמר במפורש "לפני מס' ימים נחבל בעבודתו בכתף ימין ומאז מתקשה להרימה" ואילו בתעודה הראשונה לאחר האירוע השני, אין כל תיאור בדבר התאונה ואף נראה, שמדובר ברצף ביקורים חוזרים מיום 18.2.02 ועד ליום 14.10.02. רק בתעודה השניה מיום 6.11.02 מופיעה לראשונה התלונה בדבר פגיעה לכאורה מיום 10.10.02. לכך מצטרפת העובדה, שגם המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע להכיר בו כנפגע בתאונת עבודה ביום 10.10.02. במכתב הדחיה של המוסד לביטוח לאומי מיום 13.2.03 נאמר: "מעיון בפרטי תביעתך ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך". עדותו של התובע היא עדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971). לא מצאתי כל סיוע לעדותו של התובע באשר לאירוע השני וגם לא מצאתי כל הצדקה להסתפק בעדות זו. 20. על פי הרשימה זכאי התובע לפיצוי "במקרה של אי כושר עבודה זמני ומוחלט לעסוק במשלח ידו או במקצועו או בכל עבודה אחרת. כולל נהיגה ברכב מנועי דו גלגלי". בכתב התביעה בסעיף 4 נטען, שנגרם לתובע "אי כושר עבודה זמני ומוחלט". הנתבעת טענה מנגד בכתב ההגנה במפורש, ש"על פי תנאי הפוליסה ממילא אין התובע זכאי לפיצוי בגין אי כושר חלקי כנטען בסעיף 9ג לכתב התביעה" (סעיף 15 לכתב ההגנה) וכך גם בסעיף 6 לכתב ההגנה נטען, "הוכח כי התובע אינו מצוי באי כושר מוחלט לעבודה וכי אישורי אי הכושר אותם המציא לנתבעת אינם משקפים מצבו וכי התובע אינו זכאי לפיצוי בהתאם לתנאי הפוליסה". התובע לא התייחס לטענות אלה בכתב התשובה לכתב ההגנה. התובע מתייחס לכך לראשונה - בפירוט יחסי - בסיכומיו וטוען, שאת ההגבלה של הפיצוי בגין "אי כושר חלקי זמני" היתה חייבת הנתבעת לציין בהבלטה ומשלא עשתה כן, אין היא יכולה להסתמך עליה (סעיף 20 לסיכומים) וכי הדבר מנוגד לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח (סעיף 21 לסיכומים). לא ניתן לטעון טענה מהותית וחשובה זו לראשונה בסיכומים. היה על התובע לטעון את הטענה בכתב התביעה ואף לא בכתב התשובה. זאת ועוד, הנוסח האמור ברשימה ברור ונהיר ולא נטען בשום מקום שהתובע לא היה מודע לכך, שיקבל פיצוי רק במקרה של "אי כושר עבודה זמני ומוחלט". לעניין זה אין זה רלוונטי אם בחר לצאת לעבודה או שנאלץ לעשות כן. בנסיבות אלה, אין גם מקום לפצות את התובע בגין תקופת אי הכושר החלקי הנטענת. התביעה שכנגד 21. לאור המסקנה אליה הגעתי באירוע הראשון, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד. התשלומים לחוקרים לא הוכחו בפני ולכן אני דוחה גם רכיב זה של התביעה שכנגד. סוף דבר 22. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,895 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 13.4.03 ועד לתשלום בפועל (סעיף 17 לפסק הדין). התביעה שכנגד נדחית. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. אי כושר עבודהקרעגידיםקרע בגידכתפיים