פסק דין 1. התובע הוא תושב אופקים, נהג מונית במקצועו, בעלים של רכב מסוג מרצדס 170 שנת יצור 2001, מס' רישוי 3836725 (להלן: "המונית"), המבוטח בביטוח "מקיף" אצל הנתבעת בפוליסה מס' 224965824 לתקופה שמיום 1.11.2002 ועד ליום 31.10.2003. 2. התובע טוען בתביעתו, כי ביום 5.6.2003, שהוא ערב חג השבועות, בשעה 14:15 לערך החנה את המונית במרכז "ביג" בבאר שבע ומשרצה לשוב למונית, כשעה ורבע לאחר מכן, נוכח לדעת שהמונית נגנבה. התובע הודיע על גניבת המונית למשטרת ישראל, לחב' איתוראן ולנציג הנתבעת וביקש כי הנתבעת תשלם לו את תגמולי הביטוח בהפחתה של דמי ההשתתפות העצמית ובתוספת של 3,000 ₪ עבור הטרחה ועגמת הנפש שנגרמה לו, בכך שהנתבעת אילצה אותו להיבדק במכונת אמת, תוך הבטחה שמדובר בעניין פנימי של הנתבעת ושתוצאות הבדיקה לא יחייבו את התובע (ראה סעיפים 4 ו- 11 לכתב התביעה). 3. הנתבעת הודיעה לתובע, במכתבה מיום, 5.8.2003, כי "לאחר בדיקת חומר התביעה הננו נאלצים לדחות את תביעתך לקבלת תגמולי ביטוח עקב חשד לאמיתות האירוע" (נספח ד' לכתב התביעה). 4. לאור סירובה של הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח, ביום 25.12.2003 הגיש התובע את תביעתו לבית משפט זה, בה עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 42,125 ₪. 5. הנתבעת העלתה בכתב הגנתה שלל טענות, כאשר המרכזית שביניהם, כי התובע ביים את האירוע, "הזמין" את גניבת המונית, מתוך מטרה להוציא מהנתבעת כספים שלא ביושר. בסיכומים הצטמצמו טענות הנתבעת בשלושה עניינים מרכזיים להלן: האחד - כי התובע לא עמד בנטל להוכחת תביעתו מכיוון שהוא לא הוכיח שהוא לא היה מעורב בגניבה וכי הנתבעת הביאה ראיות לביהמ"ש, אשר תומכות בטענה, כי אירוע הגניבה היה בידיעתו ו/או בהסכמתו ו/או במעורבותו של התובע. השני - כי נמצאו סתירות בעדותו של התובע. השלישי - כי בכל מקרה התובע לא עמד בנטל להוכחת שווי המונית. נבחן עתה את שלושת הטענות שהעלתה הנתבעת - לפי סדר הופעתן לעייל. 6. לעניין הטענה הראשונה בנוגע לנטל ההוכחה - הגישה המקובלת בפסיקה היא, כי על המבוטח להוכיח בתביעתו כנגד המבטחת את מקרה הביטוח, אשר לפי תנאי הפוליסה מקנה לו עילה לקבלת תגמולי הביטוח. מכיוון שהוכחת גניבה טומנת בחובה גם הוכחה שהרכוש נלקח על ידי אחרים שלא בהסכמת המבוטח - כך הן על פי הגדרת העבירה של גניבה בסעיף 383 של חוק העונשין תשל"ז-1977, והן על פי מובנה של "גניבה" על ידי כל אדם סביר - על המבוטח מוטל הנטל להוכיח זאת על פי מאזן ההסתברות כנדרש בתביעה אזרחית; לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה (הגניבה), אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. אם עמד המבוטח בנטל הבסיסי המוטל עליו עובר נטל השכנוע בדבר קיום חריג אל המבטחת. לפיכך, משמבקשת המבטחת לטעון לקיומו של חריג - אחרי שהוכחה תמונה עובדתית אובייקטיבית של גניבת רכב - עליה לשכנע בצדקת גרסתה לפיה המבוטח ביים את הגניבה, ולהרים בעניין זה את נטל השכנוע. אין זה למותר לציין, כי טענות המבטחת הטילו בתובע חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים ביותר. אמנם, גם לגבי טענות כאלו, כשמדובר בתביעה אזרחית, אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, אולם אין המבטחת יכולה לצאת ידי חובתה אלא אם כן כמות הראיות שהביאה יש בה כדי לספק את הנדרש ממנה, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיה. היינו, כל אימת שבעל דין מסתמך על עובדה פלונית, עליו לשכנע את השופט בקיום אותה עובדה, ואם לא הוכיח - פוסקים נגדו. אם נותר ספק כלשהוא, לאחר הבחינה האמורה לעיל, תחושת הצדק הבסיסית היא, כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח ולא להיפך. תחושה זו מעוגנת לא רק בשיקולים האמורים לעיל אלא גם בעובדה, שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד. להבדיל, מחברת הביטוח המפזרת את נזקיה. 7. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ובתצהיר עדותו הראשית חזר על פרטי האירוע, סיפר על נסיבות הדיווח למשטרה ולחברת איתוראן וטען כי מס' חודשים לפני האירוע ביצע במונית טיפולים מכניים בעלות של כ- 12,000 ₪ וכן כי הוחלפה במונית תיבת הילוכים שהייתה במסגרת אחריות, אשר שוויה מסתכם בכ- 37,000 ₪. עוד טען, כי אין ולא היה לו עבר פלילי כלשהו וכי טענת הנתבעת כאילו היה שותף להעלמת המונית, הינה שקר מוחלט, ללא כל בסיס או הוכחה. התובע חזר על גרסתו, במהלך החקירה הנגדית. כבר בשלב זה אציין, כי מצאתי שיש לתת אמון בעדותו של התובע וכי שוכנעתי כי המונית נגנבה וכי ידו של התובע לא הייתה בגניבה. התובע הניח בפני תשתית עובדתית ראויה ומספקת להוכחת היסוד החיובי של מקרה הביטוח - העובדה כי המונית נגנבה (ולמעשה אף אחד מבעלי הדין לא טען אחרת); והן להוכחת היסוד השלילי שהוכחתו נדרשת - שהגניבה לא נעשתה בידיו, בהסכמתו או בידיעתו. 8. מכאן ולאחר שהמבוטח עמד בנטל הבסיסי המוטל עליו להוכיח תמונה עובדתית ואובייקטיבית של גניבת המונית, עובר נטל השכנוע בדבר קיום חריג אל המבטחת להוכיח, כי התובע ביים את הגניבה וכזכור אין המבטחת יכולה לצאת ידי חובתה אלא אם כן כמות הראיות שהביאה יש בה כדי לספק את הנדרש ממנה, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיה (בענייננו הטענות המופנות כלפי לתובע, כי היה שותף לגניבת המונית, הינן טענות - חמורות ביותר). מטעם הנתבעת העידו שני עדים. הראשון מר אבי מדעי המשמש כקצין ביטחון בחברת איתוראן והשני מר אלון זאק שהינו איש משטרה לשעבר שעסק בחקירת האירוע במסגרת עבודתו במשרד חקירות. ניתן לומר כי הנתבעת לא הציגה בבית המשפט אף לא ראיה כשירה אחת, בענין מעורבותו הישירה של התובע בגניבת המונית. עיקר המידע עליו מתבססת הנתבעת מקורו בדברים עלומים שמאן דהו מסר לחוקר מטעמה והדברים הינם בגדר של עדות שמיעה, שהיא אסורה בנסיבות העניין. החוקר זאק, אשר לא היה עד למקרה, טען בתצהירו, כי התובע הופיע ברשימת לקוחותיו של גורם שעסק בגניבות מוזמנות של מוניות ולשיטתו המידע שבידיו מדויק, כי המונית נגררה מחניון ה"ביג" ברמת ודאות של 100% וכי המידע המצוי ברשותו כולל גם את שם נהג הגרר שהוזמן כביכול ע"י התובע וכן את שמו של העבריין שהיה אמור לקחת את המונית. משנתבקש החוקר זאק למסור את שם הגורם שמסר לו את המידע השיב: "אני לא יכול למסור, כי זה הורס הרבה דברים. אני איש משטרה לשעבר. אני לא יכול למסור את הפרטים זו הברירה היחידה שיש לי... ...קיבלתי את המידע מגורם אחד. אסור לי לנקוב בשמו של הגורם ממנו קיבלתי את המידע. מדובר במקור שאני לא יכול למסור את שמו, מדובר בגורם שאם אני אמסור את פרטיו זה יהרוס את משפחתו ומח"ש יהיו מעורבים והכל יהרס...." מייד לאחר שנשמע הסירוב למסור את המידע ולאחר שבית המשפט הצביע על החשש שעשוי להיגרם עיוות דין, ע"י כך שהתובע לא יוכל לבדוק את מקורו ומהימנותו של המידע; הודיעה ב"כ הנתבעת כי: "...העד הוא חוקר במקצועו, איש משטרה לשעבר, נעזר מעצם טבעה של עבודתו בגורמים איתם נמצא בקשר במשטרה. הענין נמצא עדיין בחקירה, העד לא יכול למסור את שם השוטר שמסר לו את הפרטים. אני מבקשת הפסקה בת 2 דקות מחוץ לאולם ביהמ"ש על מנת לשוחח איתו ובתום ההפסקה, אבהיר לביהמ"ש או שאני מבקשת לחזור בי מחלק מהסעיפים שבתצהיר או שאשאיר לשיקול דעת בית המשפט להורות לעד להשיב מהן מקורות המידע...". לאחר תום ההפסקה חזרה בא כוח הנתבעת ואמרה, כי העד אינו מוכן למסור את שם השוטר ולהעמידו בסיטואציה בה ביהמ"ש יכפה עליו למסור את שם השוטר, לפיכך הסכימה למחוק מתצהירו של החוקר את אחד הסעיפים העוסק במידע שנתקבל מהמשטרה. החוקר ז'אק הפגין בעדותו, יתר בטחון עצמי, והעיד כאילו צפה בהתרחשות גניבת המונית, במו עיניו, תוך שאמר, בין היתר: "אני טוען ב- 100% שהרכב נגרר והמפתח שוכפל...". משנשאל החוקר ז'אק באם המשטרה כל כך בטוחה שמדובר בתובע שביים את גניבת המונית, מדוע לא הוגש כנגד התובע כתב אישום באותו עניין, השיב: "יכול להיות שלא היו בידיהם מספיק הוכחות..." עוד אמר כי: "...לעניין הגרירה - הסתמכתי רק על הדברים שנאמרו לי במשטרה...". כמובן שלדברים אלו אין כל הגיון, שהרי כיצד ייתכן שלמשטרה לא היו די הוכחות ואילו החוקר זאק, אשר מסתמך על דברי המשטרה, טוען בודאות כה גבוהה של 100%. לשאלה מהן אותן פעולות חקירה שהוא ביצע בעצמו להבדיל מהמידע שקיבל מאחרים השיב: "...אני חקרתי את נהג המונית - דוד סעד; חקירה אצל רואה חשבון; חקירה בסכנות לביטוח "להבים", שם חקרתי אדם שאני לא זוכר את שמו, העתקת תיק המשטרה (שאגב כלל לא הוגש כראיה מטעם הנתבעת ע.ר.); כל יתר האמור בתצהירי - הם מידע שקיבלתי מאחרים...". לקראת סוף החקירה הודה החוקר זאק כי חלק גדול מהדברים בתצהירו נסמכים על אותו מידע שנתקבל מהמשטרה, ואמר: "...אם אתה אומר לי שאני מעיד דברים חמורים, שאני לא הייתי במקום, שאני לא מכיר את התובע, ואני אומר דברים על סמך מידע בעלמא, ויש גבול למה שהנייר יכול לשאת, אני אומר שהמידע הוא לא עלום, מדובר במקור א' - א'. חלק גדול מהדברים בתצהירי נסמכים על אותו מידע, את המקורות שלו אני לא יכול למסור..." (ההדגשה שלי ע.ר.). החוקר זאק לא טרח להסתיר, במהלך עדותו, את העובדה שצילם את תיק החקירה מהמשטרה וכן כי גבה עדות בכתב מהתובע; ואולם מסמכים אלו לא הוגשו, וההסבר שניתן לכך, היה: "אני צילמתי את תיק המשטרה, אבל כרגע המסמכים לא בפני ואני לא יכול להציג אותם. אני לא באתי עם תיק החקירה שלי, אין לי תיק חקירה. כל החומר מועבר לחברת הביטוח. אף חוקר לא מגיע עם תיק החקירה...". לעניין אי המצאת תיק החקירה וטופס גביית העדות המקורית שנגבתה מהתובע, יש לזכור ההלכה, כי הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד רלוונטי כמוה כראיה נסיבתית לחובתו של אותו צד, משום שהנחת היסוד היא שבעל דין יציג מסמכים ויעיד מטעמו עדים רלוונטיים כדי להוכיח את גרסתו ומשנמנע לעשות כן קמה לה ההנחה ההפוכה לפיה יש לאותו צד מה להסתיר, והדבר שיש להסתיר - על דרך הטבע, אינו לטובתו. גם עדותו של מר מדעי, קצין הביטחון של חב' איתוראן, לא היה בה כדי לעזור לבית המשפט. גם הפעם כלל התצהיר, ברובו, עדות שמיעה. מר מדעי הבהיר כי אין לו הכשרה מקצועית בנוגע למכשור של חברת איתוראן וכן הבהיר כי קיימת אפשרות של גניבת רכב מבלי שישלח איתות לחב' איתוראן, כדוגמת, העמסת רכב על משאית. לשאלה אם יש לחברת איתוראן הסבר למה הרכב לא אותר, השיב מר מדעי: "שאין לנו הסבר לכך יש רק הערכות". עוד הבהיר מר מדעי שמערכת האיתור לא תפעל גם במקרה שגנב הרכב מחבל במערכת איתוראן, אפשרות שהיא קיימת, אך אירעה רק פעם או פעמיים. עוד אמר: "...אם היינו מקבלים דו"ח בסמוך לארוע יש להניח שאולי לא הספיקו עדיין לחבל במערכת איתוראן, ואז היינו אולי יכולים לאתר את הרכב...זה נכון שההסכם שצירפתי איננו חתום...לשאלה אם יכול להיות שהלקוח לא חתם על ההסכם אני אומר שלא ראיתי ואני לא יודע...". הנתבעת שלפנינו הצליחה (כך לטענתה) לאתר את המידע והשמות של נהג הגרר שהוזמן כביכול ע"י התובע וכן את שמו של העבריין שהיה אמור לקחת את המונית, וישאל השואל, מדוע הנתבעת לא הביאה לעדות את אותם אנשים ומדוע נמנעה מלחשוף אותם לחקירה נגדית? נדמה כי התשובה המתבקשת לכך כי התנהגות כזו בהעדר הסבר סביר, פועלת לחובתה של הנתבעת, באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הושמעו העדים היה בכך כדי לתמוך בגרסת התובע, בעניין זה שהתובע לא נטל חלק במעשה הגניבה. בסיכומו של דבר מצאתי, שלא הייתה בעדותם של החוקר ז'אק ומר מדעי כדי לעזור לביהמ"ש. רוב העדות איננה קבילה מאחר ומדובר בעדות שמיעה. התרשמתי כי עדותו של החוקר ז'אק הינה מגמתית שנועדה לעזור לחברת הביטוח, אשר שילמה את שכרו. כאמור בענייננו לא יצאה הנתבעת ידי חובתה ולא הביאה כמות ראיות שיש בה כדי לספק את הנדרש ממנה, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרת הטענות שנטענו כלפי התובע. 9. לעניין הטענה השנייה של הנתבעת, כי נמצאו סתירות מהותיות בעדותו של התובע, הרי שלא מצאתי ממש בטענה זו. הנתבעת טענה, כי התובע היה מעורב בגניבת המונית, זאת היא ביקשה ללמוד מסתירות אליהן הפנתה בסיכומיה. הנתבעת לא סיפקה שום ראיה פוזיטיבית שתומכת בכך והסתפקה בהצבעה על "סתירות" ו-"תמיהות" בגרסת התובע. כאמור, "הסתירות" ו-"התמיהות" עליהן הצביעה הנתבעת הינן אי דיוקיים שוליים שלא מגיעים לכדי סתירות - ואף לא נחשבות כראיות נסיבתיות, שהרי אין כל ראיות הנוגעות לשלב גניבת המונית. למרות מסקנה זו, אסקור טענותיה של הנתבעת, כמפורט להלן: א. הנתבעת באה בטרוניה, כי לתובע נודע דבר הגניבה של המונית בסביבות השעה 15:30 והדיווח לחברת איתוראן נעשה רק בשעה 17:18; למרות חובתו כביכול של התובע, לדווח לחברת איתוראן כמפורט בסעיף 17.4 להסכם. לא מצאתי שהיה כל מחדל מצדו של התובע. סעיף 17.4 לא מחייב דיווח מיידי לחברת איתוראן וגם אם הייתה חובה כזו, הרי שהיא לא חלה על התובע, בין בשל כך שהתובע לא חתם על ההסכם ובין בשל כך שהנתבעת איננה צד להסכם זה (ההסכם שלא נחתם הוא בין התובע לבין חב' איתוראן). התובע פירט באריכות את השתלשלות העניינים מהשעה 15:30 ועד למועד הדיווח לחברת איתוראן ולא מצאתי כל דופי בהתנהגותו, בין היתר טען שלא ידע על החובה לדווח לחברת איתוראן וכי השוטר במשטרה אמר לו, כי אינו צריך להתקשר אליהם, אלא להיפך, חברת איתוראן אמורה להתקשר אליו (ראה סעיפים 4 עד 8 לתצהירו של התובע וכן עמ' 9 לפרוטוקול ישיבת יום 28.2.2005). ב. הנתבעת באה בטרוניה, בעניין מעשיו של התובע לאחר הגניבה ולסתירות כביכול שנמצאו בעניין החבר שהגיע לקחת את התובע לאחר האירוע ואף בעניין ערך הקניות שקנה בסופר-מרקט ג'מבו. גם בעניין זה לא מצאתי ממש. שוב, מדובר באי דיוקיים שוליים שלא מגיעים לכדי סתירות ואין בהם כדי להצביע על כך שהתובע הזמין את גניבת המונית. התובע הסביר את הדברים בחקירתו הנגדית (סוף עמ' 7 - תחילת עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת יום 28.2.2005) והסבריו מקובלים עלי, אני נותן אמון לגרסתו וגם לטענה, כי לאחר שהבין שהמונית נגנבה - היה בהלם. לעניין הסתירות, אשר כביכול נמצאו בין הדברים שאמר לחוקר לבין הדברים שאמר בבית המשפט, הרי שגם כאן מדובר בנושאים שוליים, כאשר הנתבעת אף לא טרחה להגיש את הודאתו החתומה של התובע ובא כוח הנתבעת טענה בסיכומיה, כי: "החוקר במסגרת חקירתו, שוחח עם התובע, גבה עדותו. לשאלת ביהמ"ש מדוע לא הוגשה העדות אני אומרת שלעולם אנחנו לא מגישים את העדות. דו"ח החקירה מכיל את העדות בצורה מודפסת, מכיוון שההודאות שנגבו מהאנשים, אינן קריאות". כך או כך, בא כוח הנתבעת אף לא טרחה לשאול את התובע בחקירתו האם העדות המודפסת מדו"ח החקירה מיצג נאמנה את הדברים שאמר לחוקר. סבורני כי התובע עמד בנטל הוכחת מקרה הביטוח לכל הדעות, אף לפי הגישות המחמירות גם בדרך של הוכחה שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. על מידת העמידה בנטל המוטל על המבוטח אמרה כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 - וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (1), 837: "...בצדק העיר הנשיא המלומד כי הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו היתה בארוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים להוכיח אחרת..." (ההדגשה שלי ע.ר.). כעולה מהמקובץ לעיל, התובע הצליח להוכיח את העובדות שמצביעות על הגניבה ושלל כי ידו היתה באירוע הגניבה ובכך העביר את חובת הבאת הראיות לנתבעת שבמקרה דנן לא הצליחה להוכיח עובדות מחשידות. אי לכך נחה דעתי שהתובע הוכיח את מקרה הביטוח לפי מבחן מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי. 10. השאלה האחרונה (השלישית) שנותרה לדיון היא האם התובע עמד בנטל להוכחת שווי המונית. התובע טוען כי לא הייתה עליו כל חובה להציג חוות דעת שמאי, הואיל ובפוליסה נעשתה הערכה של שווי הנכס המבוטח (המונית). מנגד טוענת הנתבעת, כי לאור כך שלא הוצגה חוות דעת שמאי, התובע נכשל בהוכחת נזקיו ובשל כך - דין התביעה להידחות ולו בשל טעם זה. גם בעניין זה דעתי כדעתו של התובע. יש להבחין בין שני סוגי פוליסות לביטוח נכסים, כפי שנקט בה בית המשפט העליון (כבוד השופט י' מלץ) בע"א 543/86 - כלל חברה לבטוח בע"מ נ' דניאל כלפון פ"ד מב (3), 339: "ההלכה... מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח". בענייננו מדובר בפוליסה מן הסוג הראשון; בדף הרשימה של הפוליסה (ת/5) נעשתה הערכה של שווי המונית וסכום הביטוח נקבע ל- 42,000 ₪. כאשר נשווה את סכום הביטוח כלפי צד ג' עם הביטוח "המקיף" נראה, כי בביטוח אחריות לצד ג' ליד סכום הביטוח צוינו המילים "עד לסך" ואילו בביטוח המקיף אין כל אזכור דומה, דבר המלמד על כך שנעשתה הערכה של שווי המונית. מוכן אני לקבל את הטענה כי ככול שלא הייתה הסכמה לעניין סכום הביטוח ואילולא נקבע סכום ביטוח שאותו אמור המבוטח לקבל בקרוֹת מקרה הביטוח, הפיצוי צריך, איפוא, להיות כשיעור הנזק שנגרם בעת קרוֹת המקרה, כאשר הוכחה כזאת דורשת חוות דעת של שמאי. אולם בענייננו הצדדים, בפוליסת הביטוח, יצקו תוכן לכללים הנ"ל, וקבעו כי הפיצויים במקרה של "אבדן שלם להלכה" (ראה עמ' 6 סעיף 17 לתנאים הכלליים של הפוליסה ת/6) יחושבו וישולמו לפי "(ב)מלוא סכום הביטוח". סעיף 16 לתנאים הכללים אליו הפנתה ב"כ הנתבעת, איננו רלוונטי לענייננו הואיל וסעיף זה מתייחס לאובדן או נזק חלקי, כאשר במקרה כזה אכן נקבע שסכום הפיצוי לא יעלה על סכום הביטוח הנקוב ברשימה. לא צריכה להיות כל מחלוקת שגניבה כמוה כ"אבדן שלם להלכה". גם אם קיימת אי בהירות בפוליסה, הרי שהדבר פועל לחובתה של הנתבעת, וראה לענייננו גם ע"א 410/88 - "רותם" חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ ואח' פ"ד מג (4), 761, עמ' 765-766: "...היות שנעשתה בפוליסה שלפנינו הערכה של שווי המשאית, ברור הוא, כי הפוליסה דנן היא מהסוג הראשון, אשר על פיה רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח כאשר נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, הנזכר לעיל. כך אף נקבע בע"א 543/86 הנ"ל, אשר עובדות המקרה שנדון בו דמו במידה רבה לעניין שלפנינו. מנוסחו של הסעיף הנ"ל בפוליסה, שצוטט לעיל, לא עולה בשום פנים הפרשנות שמבקשת המערערת לייחס לו, דהיינו שסכום הביטוח הנקוב בפוליסה הוא "סכום תקרה" וכי בפועל תשלם החברה רק את ערך המכונית ביום אובדנה, על-פי שומה. אם התכוונה החברה לכך שזה יהא טיבו ומשמעו של הביטוח, הייתה צריכה לומר זאת במפורש ובמלים ברורות, ולא לסמוך על נוסח בלתי ברור ומעורפל. בעניין זה פועל כלל הפרשנות, לפיו יש לפרש פוליסה נגד מנסחה, דהיינו נגד החברה. על-פי הנוסח הקיים, הסכימו הצדדים שהסכום הנקוב בפוליסה כסכום הביטוח הוא ערך המכונית, וההנחה היא, שהסכימו שזהו הסכום שישולם במקרה של אובדן. מכאן שהמדובר בסכום תביעה שחישובו הוא עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה...". מכל האמור לעיל, ניתן לקבוע שהתובע עמד בנטל להוכיח את שווי המונית, עפ"י הערכה של שווי הנכס המבוטח ובציון סכום הביטוח, ולא הייתה חובה מצדו להציג חוות דעת של מומחה. 11. התובע טען עוד, כי יש לחייב את הנתבעת בסך של 3,000 ₪ בגין עגמת נפש; אולם טענה זו נזנחה בסיכומים, לכן לא אתייחס אליה. 12. בשולי הדברים לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להעיר לב"כ הנתבעת שתי הערות. הראשונה - על כך שהנתבעת הסתמכה במסגרת התצהירים מטעמה על כמות נכבדה של ראיות שאינן קבילות, הן בעניין תוצאות בדיקת הפוליגרף והן בעניין השימוש הנרחב שעשתה הנתבעת ב"עדות שמיעה". בדיון שהתקיים ביום 4.11.2004 אף הצהירה בא כוח הנתבעת לפרוטוקול, כי הראיות בעניין הפוליגרף, אינן קבילות, וכי לא היה מקום לטעון טענות אלו בתיק בית המשפט. הצהרה זו לא מנעה מהנתבעת, בשלב מאוחר יותר, לחזור ולהפיץ בתיק בית המשפט עדויות נוספות שאינן קבילות (לדוגמא תצהירו של החוקר ז'אק). לאור החלטתי מיום 23.3.2005 בכול הנוגע לממצאי בדיקת הפוליגרף וההוצאות שהוטלו על הנתבעת, הרי שאין מקום לחייב הנתבעת בהוצאות נוספות. השנייה - מתייחסת לסגנון הדיבור של ב"כ הנתבעת כלפי בית המשפט. לאחר תום שמיעת הראיות ולפני השמעת הסיכומים נרשם מפי ב"כ הנתבעת לפרוטוקול: "בכל מקרה שאם יקבע שאם נצטרך לשלם כאן בתיק משהו נגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, לרבות לעניין ההוצאות שנפסקו היום בהחלטת הביניים" (ראה עמ' 24 לישיבת יום 23.5.2005) ואם לא די בכך, הרי שלאחר שנשמעו הסיכומים בע"פ והצדדים נתבקשו לנסות, אולי, לגבש הסכמות, אמרה ב"כ הנתבעת, כי אין צורך בכך, כי היא יודעת מה יקבע בפסק הדין. מדובר בהתבטאויות חמורות שטוב היה להן אילולא היו מושמעות. שקלתי האם בנסיבות הענין, יש מקום להורות ללשכת עורכי הדין לברר האם נעברה כאן עבירה על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, אולם החלטתי, בסופו של דבר, לא לעשות כן. זכות הערעור עומדת לכל בעל דין ואין חולק על כך; אולם דבר מתן ההודעה על הכוונה לערער, בטרם נותן בית המשפט את החלטתו, עשוי להיחשב, במקרים מסוימים, כניסיון להלך איימים על בית המשפט. 13. סוף דבר, ומכל המקובץ, אני מחליט לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: א. סך של - 38,948 ₪ (סעיף 9 לתביעה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (25.12.2003) ועד למועד התשלום המלא בפועל (יצוין כי הנתבעת לא העלתה בסיכומיה כל פלוגתא לעניין גובה הסכום). ב. שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מהסך האמור בס"ק א' לעיל, לאחר שיערוך למועד מתן פסק הדין, ובצירוף מע"מ כחוק. על הסכום האמור יחולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. ג. הוצאות משפט בסכום גלובאלי של 1,000 ₪ (נכון למועד מתן פסק הדין) וכן האגרה ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה בגזברות ועד ההשבה בפועל. ד. ניתן (במידת הצורך) להגיש פסיקתה לחתימתי. רכבביטוח מקיף