ביטוח חובה גידולים חקלאיים

פסק דין עובדות 1. התובעת הינה סוכנות לביטוח בע"מ, אשר מנפיקה פוליסות ביטוח שונות וביניהן פוליסות של "ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ" (להלן: "המבטחת"). 2. הנתבע הינו חקלאי המתפרנס מגידול גידולים חקלאיים במושב תירוש. 3. בענף החקלאות קיימת פוליסת ביטוח חובה בה חייב כל מגדל. ביטוח החובה, נעשה על ידי הקרן לנזקי טבע, כאשר קיימת אפשרות נוספת לעשות את ביטוח החובה גם באמצעות מבטחים אחרים, כמו המבטחת בענייננו. בנוסף קיימת אפשרות לבטח את הגידולים החקלאיים גם בביטוח משלים. 4. ביום 22.6.00 חתם הנתבע על הצהרה, לפיה הוא מעוניין לרכוש מהמבטחת ביטוח חובה לגידולי ירקות שישתלו או יזרעו על ידו, בתקופה המתחילה ב - 1.7.00 ומסתיימת ב - 30.6.01. בנוסף חתם הנתבע ב - 16.11.00 על הצעת ביטוח משלים עבור גידולי ארטישוק סגול ופול קפריסאי שבהתאם לה, הנפיקה המבטחת, פוליסת ביטוח עבור שני הגידולים, לתקופה המתחילה ב - 19.11.00 ומסתיימת ב- 23.3.01 וב - 20.5.01 (עבור הפול, והארטישוק בהתאמה). יש לציין, כי ביטוח החובה אינו כרוך בתשלום לחברת הביטוח, ואינו במחלוקת, ולפיכך מבססת התובעת את תביעתה על הצעת הביטוח המשלים, הכרוכה בתשלום פרמיה, עליה חתם הנתבע, ובהתאם לה כאמור, הונפקה לנתבע פוליסת הביטוח נשוא התובענה (להלן: "הפוליסה"). טענות הצדדים 45. התובעת טוענת, כי בהתאם לבקשתו של הנתבע בהצעה לביטוח החתומה על ידו, נכרת בינו לבין המבטחת חוזה לביטוח גידול ירקות, וכי בניגוד להתחייבותו, לא שילם הנתבע את סכום הפרמיה של פוליסת הביטוח בסך של 33,489 ₪. לטענת התובעת, המבטחת המחתה לה את זכותה לצורך הגשת תובענה זו, ולפיכך היא נכנסת בנעלי המבטחת לכל דבר ועניין. 6. הנתבע טוען, כי אין יריבות בינו לבין התובעת. עוד טוען הנתבע, כי לא נתקיימו תנאים מקדמיים להפעלת הביטוח: הנתבע כלל לא התכוון לכרות הסכם עם מי מהצדדים לתובענה או עם כל מבטח ולדבריו כל שהתכוון היה לקבל הצעה לביטוח, בכפוף להצהרתו, כי יבדוק בעתיד ויודיע אם הוא מתכוון לגדל גידולים בשנה זו, שהינה שנת שמיטה ובלאו הכי להודיע אם הוא בכלל זקוק לביטוח. בנוסף, הפעלת הביטוח היתה כפופה להגעתו של סוקר מטעם חברת הביטוח לשטח המבוטח - תנאי שחברת הביטוח לא עמדה בו. המחלוקת 7. בפסיקה הענפה הקיימת בעניין ביטוח, נקבע לא אחת, כי פוליסת ביטוח הינה למעשה חוזה הנכרת בין המבטח לבין המבוטח, ואף בפוליסה הרלוונטית לענייננו נקבע, כי "פוליסה זו, הרשימה וכל מסמך אחר המצורף לה, ייקראו כחוזה אחד...". המחלוקת הקיימת בענייננו הינה, האם השתכלל בין הצדדים חוזה ביטוח תקף, או שמא מדובר בחוזה על תנאי שהיה מותלה ומותנה בתנאים שנקבעו בחוזה ו/או סוכמו בין הצדדים בעל-פה, ו/או כאלו שהיוו תנאי מתלה לכניסת הצעת הנתבע לתוקף ואם כך, האם השתכלל החוזה - דהינו הפוליסה. דיון 8. ההתקשרות הנטענת בין התובעת לבין הנתבע, נעשתה באמצעות סוכן הביטוח של התובעת - מר אהרון מאיר (להלן: "מר מאיר"), אשר התקשר לביתו של הנתבע והציע לו לבטח את נכסיו, כפי שעשה בשנה הקודמת, עת ביטח הנתבע את משקו ורכבו הפרטי וכן ערך ביטוח חקלאי באמצעות מר מאיר. ביום 16.11.00 נפגשו הצדדים בביתו של הנתבע. מר מאיר שאל את הנתבע האם הוא מתכוון לבטח את הגידולים, והנתבע השיב לו, לטענתו, כי הוא עדיין אינו יודע אם יגדל גידולים, שכן היתה זו שנת שמיטה והוא היה מעוניין ל"שמור שביעית", דהיינו להימנע מכל שימוש חקלאי באדמות יהודיות, אולם בשלב זה הנתבע עדיין לא ידע אם יצליח לקיים את מצוות השמיטה, בשל חובות כבדים שרבצו עליו, ואם יקבל "היתר מכירה" -דהינו פטור רבני מקיום המצווה עקב חובותיו. הנתבע טען, כי הסכים לחתום על הצעת הביטוח בכפוף להסכמה שהתגבשה בין הצדדים, כי פוליסת הביטוח תהיה "פוליסה על תנאי" ולא תהיה תקפה, אלא אם יודיע הנתבע למר מאיר, כי הוא אינו "שומר שביעית" ולכן זקוק הוא לביטוח. הנתבע טען, כי מר מאיר אמר לו מפורשות, כי במידה ויחליט שהוא אינו מעוניין בביטוח, יוכל הנתבע להודיע זאת למר מאיר טלפונית. הנתבע אף טען, כי מר מאיר אמר לו, שהביטוח לא יכנס לתוקף, עד שהחברה תשלח סוקר שיבחן את החלקות, יראה שהן זרועות, יבדוק שיש ניקוזים באדמה וכד', ולכן ממילא, יש לנתבע זמן להחליט אם הוא רוצה את הביטוח, והוא יכול לחתום "בלב שקט". הנתבע אכן חתם על הצעת הביטוח המשלים, שפרטיה מולאו על ידי מר מאיר בהתאם לנתונים שקיבל מהנתבע (אשר פורטו לעיל). המבטחת שלא היתה ערה לסיכומים ולתנאים שהוסכמו בין הצדדים הנפיקה פוליסת ביטוח משלים, בפרמיה בסך של 33,489 ₪. לנוכח טענת התובעת, כי הנתבע לא שילם את סכום פרמיית הביטוח, נשוא התובענה דנן, טען הנתבע, כי הביטוח הנטען כלל אינו תקף וזאת בשל קיומם של תנאים מקדמיים לקיומה של הפוליסה שלא נתמלאו וכי למעשה לא השתכלל חוזה ביטוח תקף, שכן הצעתו היתה מותנית בתנאים שלא התקיימו. קיומם של תנאים מתלים לקיומה של ההצעה ושל הפוליסה 9. על מנת להכריע במחלוקת שבענייננו, יש לבחון מהם, אם בכלל, התנאים שנקבעו לכניסת ההצעה לתוקף ולקיומה של הפוליסה והאם עמדו הצדדים בתנאים אלה. סעיף 27 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), שעניינו חוזה על תנאי , קובע, כי: "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מפסיק). בספרה של ג' שלו, דיני חוזים, בעמ' 342-343 , מגדירה שלו תנאי כך: "חוזה על תנאי הוא חוזה שקיומו תלוי באירוע חיצוני. המוסד המשפטי של חוזה על תנאי מאפשר לצדדים לחוזה להתאים את היחס החוזי שביניהם למאורעות עתידיים, בלתי ודאיים...בנסיבות שבהן הצדדים מעוניינים לכרות את החוזה על אתר, אולם להתנותו בהתרחשות חיצונית מאוחרת, המחוקק מציע כמוצא אפשרי את החוזה על תנאי. על פי פתרון זה קשורים הצדדים בחוזה מיידית, אולם חובותיהם וזכויותיהם מותנית בהתרחשות התנאי בעתיד. כמו בכל מערכת חוזית אחרת, ניתן ללמוד על הפעלת רצון זה באמצעות התבוננות בדברי הצדדים, בהתנהגותם ובנסיבות העניין". מטענות הנתבע עולה, כי בשל העובדה שכבר נפגש עם סוכן הביטוח בביתו, ועל מנת שלא להטריח את מי מן הצדדים בפגישה נוספת בעתיד, העדיף לחתום על הצעת הביטוח באופן שיאפשר לו להפעיל את הביטוח במידה ויזדקק לו, ובהתקיים התנאים המתלים שהוסכמו ביניהם. הנתבע טען, כי קיומה של הפוליסה היה תלוי בשני תנאים, כאשר תנאי אחד צוין בכתב, בהצעת הביטוח, והתנאי השני התגבש בין הצדדים בדרך של הסכמה בעל-פה במעמד חתימת הצעת הביטוח. על מנת להכריע בשאלה; האם התכוון הנתבע ליתן הצעה מחייבת בלתי מותנית והאם התכוונו הצדדים לכרות על אתר חוזה תקף, או שמא התכוונו להתנותו בתנאי חיצוני עתידי, יש לפרש את ההסכם אליו הגיעו הצדדים באמצעות בחינת נוסח החוזה, המורכב קודם כל, מהצעת הביטוח ולאחר מכן מהפוליסה עצמה, וכן לבחון את עדויות הצדדים, נסיבות החתימה על ההצעה, והתנהגות הצדדים עובר להגשת התביעה. תנאי ראשון לקיום הפוליסה - שליחת סוקר לשטח 10. הנתבע טען כאמור, כי תוקפה של הפוליסה היה תלוי בהגעת סוקר מטעם חברת הביטוח לשטח החקלאי לצורך בדיקתו, וכך אף נכתב מפורשות ב"רחל בתך הקטנה" בטופס ההצעה. מר מאיר טען בתצהירו, כי מעולם לא סוכם עם הנתבע ששליחת סוקר מטעם חברת הביטוח תהווה תנאי מקדמי לתחילתו של הביטוח, וכך אף העיד בדיון שנערך בפני ביום 25.9.03 בו טען "אמרתי לו שיכול להיות שהחברה תחליט לשלוח סוקר ויכול להיות שלא, כך היא עובדת" (עמ' 12 לפרוטוקול). כחיזוק להצהרתו של מר מאיר, צורף לכתב התביעה תצהיר מטעמה של שירלי אנג'ל, ששימשה כחתמת בשירות התובעת. הגב' אנג'ל ניסתה להסביר בתצהירה מדוע לא הגיע אגרונום לשטחו של הנתבע למרות התנאי המחייב זאת, ולשיטתה, לא זו בלבד ששליחת אגרונום או סוקר מטעם המבטחת הינו בשיקול דעתה הבלעדי של המבטחת, אלא שבמקרה זה לא נשלח סוקר או אגרונום, מכיוון שהנתבע ביקש לגדל גידולים בשטחים פתוחים, דבר המייתר את הצורך בבדיקה. בסיכומיה, טענה התובעת, כי טענות הנתבע, הינן אך ניסיון של הנתבע להתחמק מתשלום חובו, אולם ההסברים שסיפקה התובעת באשר להיעדרו של סוקר, יוצרים את הרושם, כי דווקא התובעת היא זו המנסה לתרץ את מחדלה, שכן דבריהם של מר מאיר ושל הגב' אנג'ל עומדים בסתירה להצעת הביטוח בה נכתב מפורשות: "הכיסוי לפי פוליסה זו כפוף לאישור אגרונום החברה. הביטוח ייכנס לתוקף רק לאחר אישור בכתב מחברת הביטוח." עדותם של עדי התובעת מהווה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, שכן התנאי שנקבע בהצעת הביטוח באשר להגעתו של סוקר, הינו חד משמעי וללא סייגים, וההסברים שסיפקו הגב' אנג'ל ומר מאיר, אינם מוצאים ביטויים בכתובים. כאמור, התובעת אינה מכחישה כי לא שלחה סוקר או אגרונום לשטחו של הנתבע, ובלאו הכי לא קיבלה כנדרש על ידה אישור בכתב מחברת הביטוח, שקיומו הינו תנאי להתחלת הביטוח. עוד נקבע בעמוד האחרון של הצעת הביטוח, כי "סכומי הביטוח הסופיים יהיו בהתאם לקביעת הסוקר וחתימת המבוטח" בהיעדרה של קביעה מצד הסוקר וחתימת הנתבע, תמוהה העובדה, כיצד זה נקבע על ידי המבטחת, סכום הביטוח. בשולי הדברים אציין, כי טענת עדי התובעת, שניתנה בע"פ, כי הפוליסה תקפה בכל מקרה, וכי עניין הסוקר או האגרונום נתון לשיקול דעתה של המבטחת בלבד, נתמכה בראיה שנגלתה לבית המשפט (מבלי שהצדדים עצמם ציינו או טענו לגביה) מתוך עיון בפוליסה אשר קובעת בסעיף 2.2, כי "בהעדר סקר כנ"ל (מטעם סוקר או אגרונום - י.ש.), יכנס הביטוח לתוקף לאחר 72 שעות מקבלת ההצעה במשרדי המבטח ואישור ההצעה על ידו". ברם, התובעת בחרה להעלות את טענותיה בדרך של עדות בעל פה ולא הפנתה את בית המשפט לעיון בפוליסה אשר תומכת בטענתה זו, ולפיכך מן הראוי שראיה זו לא תבוא בחשבון בשיקולי בית המשפט. דא עקה, שגם אם אתייחס לאמור בפוליסה, הרי שבמצב דברים בו המבטח מציין בהצעת הביטוח תנאי כלשהו המתנה את תוקפה, ומציין את אותו תנאי בפוליסה, באופן שמעקר את התנאי מכוחו, מהווה הדבר חוסר תום לב מצד המבטח. הקיבול שנעשה ע"י שליחת הפוליסה -לאו קיבול הוא. ההצעה שהציע המבוטח - הנתבע, כללה את התנאי, כי יעשה סקר ע"י אגרונום, ואם המבטחת חפצה היתה לבטל או לשנות תנאי כזה, היה עליה לקבל הסכמת המבוטח, שאחרת הפוליסה השונה מתנאי ההצעה של המבוטח הופכת היא להצעה חדשה שעל המבוטח לקבלה. משלא נתן המבוטח הסכמתו לשינוי המוצע, הרי שהצעתו פקעה וצריך שיהיה קיבול חדש מצידו להתקשרות לפי התנאים החדשים (סעיף 4, 5 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973) ובסיטואציה כזו על המבטח לשאת בנזק שנגרם. "שני הכללים הפרשניים המרכזיים שהתפתחו בהקשר לחוזה ביטוח הם הכלל הרווח של פרשנות נגד המנסח, שהוא לרוב המבטח, ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" (ראה: ד' שוורץ ור' שלזינגר, פרשנות חוזה הביטוח; פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח, קרית משפט ג', תשס"ג-2003, 351, 345). בסעיף 8.2 של הפוליסה הדן ב"גילוי ושינוי בעניין מהותי", נקבע, כי הפוליסה הוצאה על סמך התשובות שנתן המבוטח בכתב למבטח, וכי הצעת הביטוח מהווה בסיס לפוליסה. כאשר קובעת המבטחת, כי הצעת הביטוח תהווה בסיס לפוליסה, מן הראוי כי קביעה זו תחייב את שני הצדדים, וכי המבטחת לא תכלול בפוליסה תנאים הסותרים או מבטלים את התנאים שהיא עצמה קבעה בהצעת הביטוח, ולכל הפחות, שלא תעלים מן המבוטח עובדה זו. לאור הכלל המעדיף את מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח, אין לצפות מן הנתבע בענייננו, כי לאחר ששוחח עם הסוכן בקשר להצעת הביטוח, ובטרם יחתום על אותה הצעה, יקפיד ויעיין אף באותיות הקטנות של פוליסת הביטוח על מנת לחפש סתירות בינה לבין ההצעה, במיוחד כאשר נקבע בהצעה, כי פוליסה זו הינה על תנאי, ואינה מחייבת את הנתבע באותה עת. תנאי שני לקיום הפוליסה - החלטת הנתבע לקיים "מצוות שמיטה" 11. הנתבע טען, כאמור, כי הסכמתו לחתום על ההצעה היתה כפופה להסכמת הצדדים, כי פוליסת הביטוח תהיה "פוליסה על תנאי" ולא תהיה תקפה, אלא אם יודיע למר מאיר, כי הוא אינו "שומר שביעית" ולפיכך זקוק לביטוח. הנתבע טוען, כי מר מאיר אמר לו מפורשות, כי במידה ויחליט כי אינו מעוניין בביטוח יוכל הנתבע להודיע זאת למר מאיר טלפונית. מר מאיר לא חלק על העובדה, כי במהלך פגישתם דנו הצדדים בשאלת ביטול הפוליסה, אולם טען, כי לא ידע מה הרקע לשאלתו של הנתבע, ולא נאמר לו דבר בעניין שנת שמיטה ובלאו הכי, לא הוסכם בין הצדדים על תנאי כלשהו לקיום הפוליסה. לדבריו, הוא אמר לנתבע, כי במידה ולא יהיה מעוניין בביטוח, ניתן יהיה לבטל את הפוליסה בכפוף לשליחת בקשת ביטול בפקס או בדואר, ובכפוף לתשלום יחסי על תקופת הביטוח שחלפה. עצם העובדה שהעד מאיר מאשר כי אפשרות ביטול ההצעה עמדה על הפרק ורק שאלת דרך מתן הודעת הביטול עמדה על הפרק, יש בכך כדי לתמוך בעדותו של הנתבע, לגבי התנאי המתלה שהציב, בעניין שנת השמיטה. האם מהווה טענת הנתבע, טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב התובעת טענה, כי גרסת הנתבע אינה אלא טענה בעל-פה כנגד הצעת הביטוח, שהיוותה את הבסיס לחוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים. טענתו של הנתבע לגבי קיומו של התנאי, אינו עומד בסתירה להצעת הביטוח, ולכל היותר, טענה זו עומדת בסתירה לכתוב בפוליסה, שנשלחה כאמור, בניגוד ושלא בהתאמה להצעת המבוטח ובניגוד לתנאים המתלים שסוכמו עם המבטחת באמצעות הסוכן מאיר, אך גם אם נבחן את טענת הנתבע, בהתייחס לפוליסה עצמה (תוך התעלמות מהצעה), נמצא כי אין מדובר כאן בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, כמשמעותו בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני. אכן, כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני, והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך. ברם, אין מניעה להביא עדות בעל פה "כנגד התביעה", לאמור: עדות שאינה פוגעת במישרין בתוכנו של המסמך, אלא אך נוטלת ממנו, כמות שהוא ומבלי לשנות את תוכנו, את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו. הוא שנאמר, יש להבחין בין עדות הבאה לסתור את תוכנו של המסמך בעת עשייתו, לבין עדות המכוונת "להוסיף" עליו, כאשר האיסור מתייחס אך ורק לעדות המכוונת לתכלית הראשונה, ואילו לתכלית השנייה - עדות בעל פה מותרת. (ראה, י. קדמי, דיני ראיות, עמ' 1305, 1317). לדידו של המלומד קדמי, מקום שהנטען טוען כי תוקפו של המסמך הותנה עובר לעשייתו במילוי תנאי מוקדם, כפי שנטען בענייננו, יותר לו להוכיח טענה זו בעדות בעל פה: "זו היא אומנם טענה שבמעמד כתיבת המסמך, באו הצדדים להסכם על תניה שמקומה נפקד במסמך גופו, אך אין המשיבים טוענים, כי תוכן החיובים היה שונה מן הכתוב במסמך, שאילו טענו כך לא היו שומעים להם. טענתם היא שבכלל לא נעשה הסכם, כי הכל היה תלוי על תנאי, והתנאי לא נתקיים. בלשון טכנית: המסמך לא היה חוזה, אלא escrow של חוזה" (ראה: ע"א 22/63, בן ציון נ' אזולאי, יז 1417, ע"א 65/49, פרייזלר נ' וייס, ה' 890, ת"א 2570/56, רוטר נ' יפת, פס"מ יג 161, 133/67, כהן נ' נחשון, כא'(1) 550) גם בע"א 100/87, סלאמה נ' בשיר, מו'(2) 418 נקבע כי: "הטענה שהמסמך אינו בר תוקף, דוגמת טענה שהמסמך הותלה בתנאי, הינה טענה אותה ניתן להוכיח בעדים (קרי: בעדות בעל-פה)" מן האמור לעיל עולה, כי טענתו של הנתבע באשר להסכמה בעל פה שהתגבשה במעמד חתימת ההצעה, אינה מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שכן, טענתו אינה מכוונת לסתור את המסמך הכתוב אלא באה להוסיף עליו ולהשלים אותו. באם היה הנתבע טוען טענה הסותרת את תוכנה של ההצעה, כי אז היתה טענתו מהווה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, שכן חזקה על אותו מסמך כי הינו מגבש את כל ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. ברם, לכאורה מהווה ההסכמה הנטענת, נדבך נוסף להצעת הביטוח, והינה למעשה חוזה בעל פה שהתגבש בין הצדדים. הסכם כזה הינו תקף לכל דבר ועניין במידה וניתן להוכיח קיומו בראיות חיצוניות. לעניין טענת הנתבע באשר להסכמה בעל פה שהתגבשה בין הצדדים, אין מניעה כי תתגבש הסכמה כזו כנדבך נוסף לחוזה, במקביל או לאחר חתימתו, וזאת מכוח סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המשקף עקרון על בדיני חוזים, הוא - עקרון "חופש הצורה", אשר הינו נגזרת של עקרון על אחר - עקרון "חופש החוזים", וזה לשונו: "חוזה יכול שיעשה בעל - פה בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". על מהות עקרון זה, כותבת פרופ' נילי כהן במאמרה "צורת החוזה", הפרקליט לח, חוב' ב383, 1, בעמ' 383: "סעיף 23 לחוק החוזים (להלן: סעיף 23) - על שני רכיביו - הן זה העוסק בהגבלות עליה - הוא הצהרתי. העיקרון של חופש הצורה מושתת, למעשה, על הרעיון של כוחה המחייב של הסכמת הצדדים. אם להסכמת הצדדים, כשלעצמה, תוקף משפטי מחייב - והדבר נובע מפרק א' לחוק החוזים - אין לדרך שבה היא משתקפת, ובלבד שניתן לה ביטוי חיצוני כל שהוא". נלמד, כי מעקרון "חופש הצורה", נובעת מסקנה נוספת והיא - כי הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות הוראותיו, מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דווקא. בין השאר, יתכן שייווצר חוזה - או שתשונה הוראה מהוראותיו - ע"י התנהגות הצדדים או ע"י הסכמות בעל פה. לעניין אחרון זה, ראה, פרופ' ג. שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה) בעמ' 278. ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו 40 ,35, 4. על אפשרות שינוי החוזה באמצעות הסכמה שבעל פה, ראה גם דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ (573 (3, בעמ' 603 ומפי השופט ברק: "כל שהצדדים יכולים להסכים עליו במפורש, הם יכולים להסכים עליו במשתמע. אין דרישה כי ההסכם יהא בכתב או בצורה אחרת. כל שנדרש הוא הסכמה בין הצדדים...בכל הסכם יש משום שינוי במערך הנורמטיבי שבין הצדדים, ובהיעדר הוראה מפורשת הדורשת צורה מיוחדת, די בהסכמה שבין הצדדים כדי להשיג שינוי נורמטיבי זה ". "מובן מאליו שהסכמה בעל-פה חייבת להיות מוכחת בראיות מספיקות. אם היא מוכחת כך, אין כל חשש לאי-וודאות. הרי סעיף 23 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מאפשר בדרך כלל עשית חוזה כלשהו בהסכמה בעל-פה". כאמור, שאלת מהותו של החוזה, תיפתר באמצעות התחקות אחר דעתם של הצדדים. מן האמור לעיל עולה כאמור, כי אין מניעה שבין הצדדים תתגבש הסכמה בעל-פה, שתהווה נדבך נוסף לחוזה שנכרת ביניהם, אולם בהעדר ראיה בכתב, יש להוכיח קיומה של הסכמה כזו בראיות חיצוניות שיתמכו בגרסתו של הנתבע. לדידה של פרופסור ג. שלו, בהעדר השתמעות ברורה מתוך החוזה לדעתם של הצדדים, הנסיבות החיצוניות לטקסט החוזי הכתוב, הן מקור לגיטימי נוסף להתחקות אחר דעתם של הצדדים. נסיבות חיצוניות אלה, הניתנות להוכחה באמצעות ראיות בעל-פה, הן המסגרת העובדתית שבה נכרת החוזה. הנסיבות שמתוכן ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים, הן כל הנסיבות הרלבנטיות האופפות את העסקה. ביניהן ניתן למנות מסמכים, הצהרות בעל פה, התנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה, מגעים קודמים בין הצדדים וחוזים אחרים ביניהם (ראה ג. שלו, שם, עמ' 312). מאחר וההסכמה הנטענת אליה הגיעו הצדדים, אינה מוצאת ביטוייה בכתב בהצעת הביטוח, יש לבחון את קיומה מתוך הנסיבות החיצוניות האופפות את ה"עסקה", דהיינו פעולות הצדדים לאחר חתימת ההצעה. בחינת קיומה של הסכמה בעל-פה לאור פעולות הנתבע שמירת מצוות שמיטה - אין חולק, כי השנה נשוא התובענה היתה שנת שמיטה, אולם התובעת הטילה ספק בטענתו של הנתבע, כי קיים את מצוות השמיטה ולפיכך לא ניזקק לביטוח. התובעת טענה, כי הנתבע חתם על הצעת הביטוח ב - 16.11.00 - כחודש וחצי לאחר תחילתה של השנה העברית (דהיינו לאחר תחילת שנת השמיטה), וזאת בנוגע לגידולים שהנתבע שתל/זרע כבר בחודש אוקטובר (כפי שעולה מהפרטים שצוינו ע"י הנתבע בהצעת הביטוח), לפיכך, טענה התובעת, כי גרסתו של הנתבע כי הוא "מתכוון לשמור שביעית" בעתיד, אינה אמינה ויש לדחות אותה. התובעת אף הביאה כראיה את הצהרת הנתבע, על רצונו בעריכת ביטוח חובה עבור גידוליו אצל התובעת, הצהרה אשר אושרה על ידי עוה"ד נועה תאורי ב - 21.8.00. לטענת התובעת, העובדה כי אין בהצהרה זו, הסתייגות מצידו של הנתבע בדבר האפשרות שלא יגדל גידולים לנוכח שנת השמיטה הקרבה, מעידה, לדעת התובעת, אף היא על חוסר מהימנותה של גרסת הנתבע. בעניין מועדה של שנת השמיטה, הרי שאף אם בהתאם ללוח השנה העברי חל ערב ראש השנה ביום 29.9.00, אין בכך ולא כלום לעניין תקופת גידול הגידולים. תאריכי זריעה ושתילה אינם תלויים במועדי וחגי ישראל, כי אם בעונות השנה המתאימות לאותו גידול, ולפיכך יתכן שזריעתו של גידול מסוים תתבצע לאחר המועד הרשמי בו נכנסת שנת השמיטה בהתאם ללוח השנה העברי. על פי עדותו של הנתבע, הוא לא גידל ארטישוק בשנה זו. ארטישוק הינו גידול שנהוג לשתול אחת לארבע שנים, וניתן "להעיר" אותו באמצעות השקייה. התובעת לא סתרה את עדותו של הנתבע, על כי לא "העיר" את גידולי הארטישוק, שהיו שתולים בשדה לפי עדותו, ועובדה זו מהווה נדבך נוסף והוכחה נוספת, כי הנתבע החליט לשמור על מצוות השמיטה. בעניין הצהרת הנתבע כי הוא מעוניין בביטוח חובה - אין בידי לקבל את טענתה של התובעת, באשר לאי ציון כוונת הנתבע לשמור מצוות שמיטה על גבי טופס ההצהרה. ביטוח חובה כזה אינו כרוך בתשלום והנתבע טען, כי חתם על ההצהרה לבקשתו של מר מאיר, שרצה שהביטוחים החקלאיים של הנתבע יעברו דרכו כדי שיוכל לקבל את העמלות בגינם. טענתו זו של הנתבע לא נסתרה ואף נתמכה בעובדה, כי הצדדים הכירו האחד את השני מתוך התקשרותם בעבר. אינני סובר, כי הצהרה או הסתייגות בדבר כוונתו של הנתבע שלא לגדל גידולים הינה מתבקשת בנסיבות העניין, בו חתם הנתבע על הצהרה הנוגעת לביטוח אשר אינו כרוך בתשלום. עדותו של הנתבע, בקשר לקיום מצוות השמיטה ולהיעדר עבודה או גידולים חקלאיים במושב באותה שנה, נתמכה בראיות נוספות שחיזקו את המסקנה, כי הנתבע אכן לא עסק בפעילות חקלאית בחלקותיו: הנתבע הציג אישור מטעם המושב באשר להעדר שימוש במכסות מים בחלקותיו, וכן תשלום בסך של 15,084 ₪ שקיבל מקרן שומרי שביעית, המעניקה את המענק הכספי לחקלאים שומרי שמיטה השובתים מכל פעילות חקלאית באדמות בבעלות יהודית. ראיות הנתבע מדברות בעד עצמן, ומוכיחות כי הנתבע אכן שבת מכל פעילות חקלאית בתקופה הרלוונטית לתובענה. התובעת ניסתה לערער את גרסתו של הנתבע בעניין צריכת המים, באמצעות צירוף תצהירו של שלמה שרף, שהינו שמאי חקלאי ובעליו בעבר של משק חקלאי פעיל במושב. מר שרף טען, כי למיטב ניסיונו, החלקות יכולות לקבל מים ממקורות שונים ועל חשבון מכסות מים של חקלאים אחרים, ולפיכך האישור בדבר אי שימוש במכסות מים, אינו מעיד בהכרח, כי לא גידל גידולים בחלקותיו. בנוסף הביע מר שרף תמיהה על העובדה, שצריכת המים המופיעה באישור הינה "0" בכל המונים שבמשק - מונים הכוללים גם את מי השתיה. בעניין נטל הראייה והעברתו מן התובע לנתבע נאמר בע"פ 28/49 - סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל . תק-על 50(2), 5 ,עמ' 17, כי: "הכלל הוא, שבעל הדין שעליו מוטלת החובה מס' 1 ("חובת הראיה"), הוא הוא שצריך לפתוח בפרשת ההוכחות ומחובתו להמציא עדות במידה המספיקה לכאורה (פרימה פציה) כדי ביסוס טענתו. ורק בהגיעו למדרגה זו עוברת החובה מס' 2 ("חובת ההוכחה") למתנגדו, החייב עתה להמציא עדות מצדו. " תצהירו של מר שרף בא, בין היתר, על מנת לסתור ולהזים את דבריו של הנתבע על ברד שירד באזור המושב, ואמור היה לפגוע בגידולים שלו - לו היו כאלו. בדיון שהתקיים בפני ב 6.1.03 ביקש ב"כ הנתבע לוותר על טענת הנתבע בעניין הברד, ולפיכך אין אני דן בעדותו של מר שרף לעניין זה, שצורפה בשל היותו שמאי חקלאי. לעניין שיטת מדידת צריכת המים במושב, לא ברור לי מה מעמדו המקצועי של השמאי שרף. מר שרף אינו מעיד כמומחה בתחום המים, אלא על פי ניסיונו האישי כחקלאי לשעבר, ולפיכך עדותו לעניין מוני המים, אינה מספיקה על מנת לבסס את טענות התביעה ואין בה כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבע. הנתבע שהעיד מטבע הדברים מכלי ראשון, נתן הסבר מניח את הדעת לעניין מדידת מי השתיה, שאינם מופיעים בדו"ח שהציג: בדיון שנערך בפני ביום 15.7.04, העיד הנתבע, כי שעון צריכת המים שלו (שרשום על שם אביו ז"ל) הינו לשדות בלבד, וכי המונה של צריכת מי השתיה רשום על שמו של אחיו שגר בשכנות לנתבע: "יש שעון נפרד לבית ולשדות, וגם אני ואחי וההורים גרים באותו אזור, יש לנו שעון אחד לשלושת המשפחות. לשדות יש שעונים נפרדים ולבית יש שעון נפרד. נספח ב' (האישור על צריכת המים- י.ש.) זה השעון של השדה, השעון בבית רשום בכלל על שם אחי, כי אנו בשכנות" (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 3-6). התובעת אף לא הביאה ראיות שסתרו את הצהרתו של הנתבע, כי לא קיבל באותה שנה או בשום שנה אחרת, אף מכסת מים מאדם כלשהו במושב תירוש או בכל מקום אחר, וכי במושב תירוש כלל לא מקובל למכור או להעביר מכסות מים מאדם אחד למשנהו. כאמור, מתוך בחינת הראיות שהציג הנתבע, עולה כי הנתבע אכן שמר מצוות שמיטה כטענתו. עובדה זו מבססת את טענתו של הנתבע, כי בעת שנפגש עם מר מאיר, הוא טרם ידע אם יזדקק לביטוח גידולים, ולפיכך התנה את חתימתו על הצעת הביטוח בעובדה כי הפוליסה תהיה "פוליסה על תנאי" ותופעל רק במידה ויחליט לגדל גידולים. לאחר שהגעתי למסקנה, כי הצדדים הסכימו בעל-פה באשר לתנאי להפעלתה של הפוליסה, יש לבחון האם התקיים התנאי המוסכם, ומה נפקותה של הפוליסה לאור זאת. האם עמדו הצדדים בתנאי ההסכם 12. לפני שאבחן האם עמדו הצדדים בתנאי ההצעה והפוליסה, יש לבחון מהו סוג התנאי עליו הסכימו הצדדים. הנתבע תיאר בצורה מפורטת את מהלך השיחה שהתנהלה בינו לבין מר מאיר בפגישתם, אולם אף בחינה מדוקדקת בטענות הנתבע אינה מבהירה, האם התנאי שהוסכם בין הצדדים לתוקפה של ההצעה והפוליסה, הינו תנאי מתלה או תנאי מפסיק: הנתבע טען מחד, כי מר מאיר: "הציע שאחתום על הפוליסה כך שהוא יוכל להפעיל את הפוליסה אם אשנה את דעתי" (דבר המעיד על תנאי מתלה). מאידך טען הנתבע כי מר מאיר אמר לו: "אם אחליט שאני לא רוצה את הביטוח כל שעלי לעשות זה להתקשר אליו" (דבר המעיד על תנאי מפסיק). "הסדרו החוקי של החוזה על תנאי בחוק החוזים מושתת על ההבחנה בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק. תנאי מתלה הוא תנאי שבהתקיימותו תלוי החוזה. תנאי מפסיק הוא תנאי שבהתקיימותו חדל החוזה מלפעול. שאלת מהותו של החוזה, האם מותנה או מוחלט, כמו שאלת סיווגו של התנאי, האם מתלה או מפסיק, תיפתר באמצעות התחקות אחר דעתם של הצדדים. בדרך כלל ייקבעו תנאים במילות תנאי אופייניות כמו "אם", "בתנאי ש..." בכפוף ל..." (כפי שנקבע בפוליסה לעניין הגעתו של הסוקר לשטח - י.ש.). כאשר הצדדים לחוזה מגלים את דעתם בדבר מהות התנאי ותוצאותיו, אין קושי רב בהתחקות אחר כוונתם. קשיי הפרשנות מתעוררים ביתר שאת במקרים שבהם נלמדת הכוונה מתוך נוסח החוזה ונסיבות העניין" (ראה ג. שלו, שם, עמ' 345-346). מעדותו של הנתבע וכן מנסיבות החתימה ומטרת הביטוח, הגעתי למסקנה כי כוונת הצדדים היתה להתנות את החוזה בתנאי מתלה ולא בתנאי מפסיק: המטרה שלשמה הונפקה הפוליסה היתה ביטוח גידולים שהנתבע טרם ידע אם יגדל, ולפיכך, אין זה סביר כי הנתבע התכוון שהצעת הביטוח עליה חתם, תהווה חוזה על תנאי מפסיק, היוצר עבור הצדדים זכויות וחובות מוחלטות מייד עם כריתתו. עדותו של הנתבע, כי מר מאיר אמר לו: "הביטוח לא יתחיל עד שהחברה תשלח סוקר..." (טענה אשר כאמור, נתמכה בנוסח ההצעה) תומכת גם היא בסברה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות את הפוליסה בתנאי מתלה, שעד להתקיימותו, לא ניתן לאכוף את העסקה. הסוקר שהיה אמור לבקש בשטח, היה קרוב לודאי גם מבחין, האם הנתבע שתל או עשה הכנות לשתילה או זריעה, ומכך היה ניתן להבין האם הנתבע אכן מקיים את מצוות השמיטה ואינו מעבד את שדהו בשנה זו, או שמא קיבל הנתבע "היתר מכירה" המאפשר לו לעבד את השדה למרות שנת השמיטה. מהאמור עולה, כי ביקור הסוקר, היה גם אמור להבהיר, אם התקיים התנאי השני, דהיינו שנת המיטה. מאחר והגעתי למסקנה, כי הצדדים התכוונו להתנות את ההצעה ואת הפוליסה בתנאי מתלה, יש לבחון האם התקיים אותו תנאי, שאם התקיים אזי הינו חייב בדמי הפרמיה, אם לאו - שאז הינו פטור מכל חיוב כלפי התובעת בקשר לפוליסה נשוא התובענה. "להבחנה בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק חשיבות ראייתית. כאשר החוזה הוא על תנאי מתלה, הצד לחוזה שכלפיו קם החיוב (בעל הזכות), דהיינו התובעת בענייננו, הוא הצריך להוכיח את התרחשות התנאי המתלה כתנאי מוקדם לביצוע החיוב" (ג. שלו, שם עמ' 346). מעדותו של הסוכן מאיר עולה, כי הנתבע לא נתן הסכמה פוזיטיבית להפעלת הביטוח ואף ההיפך הוא הנכון. מר מאיר טען, כי בתחילת חודש אפריל 2001, עת התקשר לנתבע על מנת לברר מדוע הוא אינו מעביר את דמי הפרמיה, הודיע לו האחרון כי אינו מעוניין בביטוח. המצב בו תלוי החוזה המותנה על בלימה וקיים ספק לגבי זכויות הצדדים וחובותיהם - האם יתגבשו וישתכללו, הוא מצב של חוסר וודאות. הוראת סעיף 29 לחוק נועדה למנוע מצב שבו אין לדעת לאורך זמן אם יתקיים התנאי אם לאו. עפ"י הוראות סעיף 29 לחוק החוזים : "היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה". "הוראת סעיף 29 נועדה למנוע מצב, שבו אין לדעת לאורך זמן אם יתממש התנאי אם לאו. על פי הוראת סעיף זה, רואים את התנאי, לאחר תקופת זמן שקבעו הצדדים, או לאחר תקופת זמן סבירה, כאילו לא התקיים. כתוצאה מכך מתבטל חוזה על תנאי מתלה שהיה מקבל תוקף מלא אילו התקיים התנאי" (ראה ג. שלו, שם, 354). הצדדים בענייננו, לא קבעו פרק זמן אשר במסגרתו אמור להתקיים התנאי המתלה, ולפיכך במידה והנתבע לא הודיע לתובעת כי הוא מעוניין בביטוח בתוך פרק זמן סביר, אמור היה החוזה להתבטל מעצמו, אולם עדותו של הנתבע, כי שוחח עם מר מאיר בטלפון ואמר לו כי הוא מבקש "לבטל הכל" שכן החליט "לשמור שביעית" מוכיחה למעלה מן הצורך, את טענתו כי התנאי המתלה לא התקיים ובלאו הכי פוליסת הביטוח נשוא התובענה לא היתה תקפה ולפיכך אין הוא צריך לשאת בסכום הפרמיה שנקבע בה. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את גרסתו של הנתבע, כי התנה את קיומה של הפוליסה בשאלה האם יצליח לקיים את מצוות השמיטה אם לאו, ומשהחליט כי יש בידו לקיים את המצווה, שוחח עם מר מאיר בטלפון, והודיע לו כי אין הוא זקוק לביטוח. השתהות התובעת בדרישת החוב 13. הגם שהחלטתי לדחות את התביעה מן הטעמים האמורים לעיל, אוסיף ואציין למעלה מן הצורך, כי למרות שקמה לתובעת הזכות לבטל את הפוליסה באם אינה מקבלת את דמי הפרמיה במועדם, התובעת בחרה שלא לעשות כן, ואף השתהתה שיהוי ניכר בדרישת החוב מן הנתבע. בסעיף 8.1 של הפוליסה נקבע: "דמי הביטוח וכל יתר הסכומים המגיעים מהמבוטח למבטח בקשר לפוליסה זו, ישולמו במלואם תוך 28 ימים מתאריך תחילתה של תקופת הביטוח, או במועדים אחרים שפורטו בפוליסה, אם פורטו." "לא שולם תשלום כלשהו במועדו או בתום 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מהמבוטח בכתב לשלמו, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב, כי הביטוח יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן..." התובעת טוענת, כי פנתה אל הנתבע בפניות חוזרות ונשנות, בין בעצמה ובין באמצעות בא כוחה, לפירעון החוב, אולם פניותיה לא הניבו תוצאות כלשהן. התובעת צירפה לכתב התביעה שני מכתבים לתשלום חוב שנשלחו לנתבע, ברם, מעיון בתאריך המכתבים שנשלחו ב - 2.5.01 וב - 14.5.01, עולה כי נשלחו לאחר שתמה תקופת הביטוח עבור הפול הקפריסאי, ובסמוך לתום מועד הביטוח של הארטישוק. לאור תנאי הפוליסה, בה נקבעה זכותה של המבטחת לבטל את הביטוח, במקרה בו המבוטח אינו משלם את סכום הפרמיה בתוך 28 ימים מתחילת תוקפה של הפוליסה, תמוהה העובדה כי התובעת פעלה תוך שיהוי כה רב ושלחה לנתבע מכתבי דרישה רק בסיומה של תקופת הביטוח. גם מעדותו של מר מאיר שהעיד, כי התקשר לנתבע באפריל 2001 על מנת לברר מדוע הוא אינו משלם את הפרמיה, עולה השיהוי הקיצוני בו פעלה התובעת. מר מאיר אף מעיד, כי אמר לנתבע (שהודיע לו כי אינו מעוניין בביטוח) במהלך השיחה, כי הוא איננו יכול לבטל את הביטוח על סמך הודעה טלפונית וכי על הנתבע לשלוח הודעת ביטול בפקס או בדואר, אשר אותה ידאג מר מאיר להעביר למבטחת, אשר היא בלבד יכולה להחליט על ביטול רטרואקטיבי של הפוליסה, בייחוד כאשר רוב תקופת הביטוח חלפה. מבטחת סבירה, אשר דמי הביטוח אינם משולמים לה, אמורה לתזכר את המבוטח על תשלום החוב בתוך פרק זמן סביר, ובוודאי שהיא איננה יכולה להמתין עד לתום תקופת הביטוח על מנת לדרוש את חובה בגין כל תקופת הביטוח, בייחוד כאשר לא שלחה במהלך תקופת הביטוח מכתב דרישה, וקל וחומר, כאשר עומדת לה זכותה לבטל את הביטוח באם החוב האמור אינו משולם בתוך 28 ימים. המחאת זכות התביעה 14. התובעת טענה, כי לצורך הגשת התובענה, המחתה לה המבטחת את זכותה ולפיכך היא נכנסת לנעלי המבטחת לכל דבר ועניין. התובעת הציגה כתב המחאת זכות מאת המבטחת, אולם לא הבהירה, מה הסיבה לפיה היא זו שנמצאת במעמד של תובעת ולא חברת הביטוח. מאחר והגעתי למסקנה, כי יש לדחות את התביעה, אינני מוצא לנכון לדון בעדותה של הגב' רותי זילברברג ששימשה כמנהלת מחלקת הגביה אצל התובעת, והעידה בעניין המחאת זכות התביעה. עדותה של הגב' זילברברג אינה מעלה או מורידה לעניין החלטתי לדחות את התביעה שכן איננה נוגעת לטענות התביעה לגופן. כמו כן, אין בעדותה של הגב' זילברברג כדי להבהיר את חוסר הבהירות העולה בעניין זכות התביעה של התובעת. באם חברת הביטוח היא הגוף שביטח את הנתבע, והיא זו שהיתה אמורה לקבל את פרמיות הביטוח עולה השאלה מדוע המחתה לתובעת את זכותה לתבוע, ואם התובעת היא זו שנשאה בעלויות הביטוח, מדוע היא נזקקת לכתב המחאת זכות מאת חברת הביטוח? בעניין זה רב הנסתר על הנגלה, אך מאחר והגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה מהטעמים שפורטו לעיל, פטור אני מלדון באותן התמיהות והשאלות המתעוררות בקשר להמחאת הזכות. 15. נותר איפה לבחון האם זכאי הנתבע להוצאות לנוכח התוצאה אליה הגעתי. אני סבור, כי הנתבע תרם גם הוא תרומתו למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. עובר לחתימת ההצעה ובשלבי הביצוע של חוזה הביטוח, הנתבע ידע שההצעה נחתמה על ידו, והמעט שנידרש ממנו לקיום חובת תום הלב היה, להודיע בכתב לתובעת או למבטחת, כי החליט שלא לגדל גידולים בשנה זו. הנתבע אינו יכול "לשבת על הגדר" ולצפות שהמבטחת "תבין" כי החליט שלא לגדל גידולים. לנוכח ההצעה החתומה על ידו, היה מתבקש כי תינתן הודעה מפורשת על החלטתו לקיים מצוות שביעית. אי מתן ההודעה, אינו מטיל אחריות על הנתבע, אך יש בכך כדי להשפיע על החלטתי בנושא ההוצאות. לאור האמור ובנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, החלטתי שלא לזכות את הנתבע בהוצאות למרות שהתביעה כנגדו נדחתה. 16. סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נידחת ללא צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. חקלאותביטוח חובהרכב