פסק דין בפניי ערעור על הכרעת-הדין שניתנה על-ידי בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בבד"מ 79/02 מיום 3.7.03, לפיה הורשע המערער באחד מתוך שלושה אישומים שהוגשו נגדו בגין פגיעה במשמעת, אי קיום המוטל עליו כעובד מדינה והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו - 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת). עיקרי העובדות 1. המערער עובד בשירות המדינה מזה כשלושים וחמש שנים. במועדים הרלוונטיים לתובענה הועסק המערער באגף המכס והמע"מ במשרד האוצר, בתפקיד של ממונה חקירות מכס ומע"מ תל-אביב. המערער הורשע באישום הראשון שיוחס לו בתובענה, בכך שבחמש הזדמנויות שונות, פנה אל עובדים הכפופים לו במשרד בבקשה כי יבצעו עבורו עבודות פרטיות הקשורות ללימודיו באוניברסיטה, בשעות העבודה ותוך שימוש בציוד המשרד. כמפורט בכתב-התובענה, ביקש המערער מהגב' לימור סלמן, מנהלת מדור החוליה בבית המכס, כי תתקן ותערוך עבורו עבודה, לשם הגשתה לאוניברסיטה. כמו כן, המערער ביקש מהגב' פרידה שוורץ, מנהלת מדור אמרכלות, כי תדפיס עבורו עבודות שהיו כתובות בכתב ידו, ושאינן נוגעות לעבודתו במשרד. מאחד החוקרים במשרד, מר איינהורן, ביקש המערער כי ינסח וירכז עבורו שאלות הנוגעות ללימודיו האקדמיים; מחוקר נוסף, מר גיא, ביקש לתרגם עבורו מאמר באנגלית ומחוקר שלישי, מר ניאזוב, ביקש כי יבצע ניתוח כלכלי של דו"חות כספיים. כל זאת, לצרכים אקדמיים ושלא במסגרת תפקידם בשירות המדינה. בגין מעשים אלו הוגש כנגד המערער כתב-תובענה המייחס לו, בין היתר, הפרה של כלל 3.01 לכללי האתיקה לעובדי המדינה (להלן: כללי האתיקה) ופסקה 43.111 לתקשי"ר בכך שעשה שימוש פרטי ברכוש המדינה, והפרה של כלל 5.07 לכללי האתיקה בכך שדרש מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו עבודות פרטיות. בגין אלה יוחסה למערער עבירה על סעיף 17(2) לחוק המשמעת. כמו כן ניטען כי המערער פגע במשמעת שירות המדינה, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה כאמור בסעיפים 17(1) ו- (3) לחוק המשמעת. משני אישומים נוספים שנכללו בכתב התובענה, ואשר התייחסו להתנהגותו בעבודה, זוכה המערער. ההליך בבית-הדין 2. בבית-הדין טען המערער טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק", לנוכח אופייה וטיבה המגמתי, לגישתו, של החקירה, אשר לא העניקה לו אפשרות של ממש להתגונן. לגופו של האישום הראשון, טען המערער, כי לאור מגמת עידוד הלימודים שהייתה נהוגה במשרד, התלמידים, ובכללם המערער, נעזרו ועזרו זה לזה בצורות שונות ובגישה ידידותית. פנייתו של המערער לכפופים לו בבקשה שיסייעו לו בלימודיו הייתה לטעמו חברית, שולית מבחינת הזמן שהיה צפוי שיוקדש לה, וכן לא לוותה בדרישה כי תיעשה בשעות או במקום העבודה. בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, אף שהסכים כי היו פגמים בדרך התנהלות החקירה, לא מצא הצדקה לקבל את הטענה המקדמית ולבטל את התובענה. לאחר שמיעת ההוכחות בתיק הרשיע, כאמור, בית-הדין את המערער באישום הראשון וזיכה אותו מהאישומים השני והשלישי. את הרשעתו ביסס בית-הדין על גרסאותיהם של העובדים הכפופים למערער, תוך שהוא מעדיף אותן על-פני גרסתו של המערער. נקבע, כי הסיוע שביקש וקיבל המערער מהעובדים הכפופים לו, אכן נועד לצורך קידום ומימוש צורך אישי שלו. עוד נקבע כי על אף שהראיות אינן מצביעות על כך שהמערער ביקש שהמטלות האקדמיות יבוצעו במקום העבודה דווקא, הרי ש"מסר הדחיפות" הובן היטב על-ידי הכפופים לו. בית-הדין קבע עוד כי אף שהיקף הסיוע לא היה רחב מבחינת משך הזמן שהוקדש לכך או הציוד בו נעשה שימוש, הרי שבהתחשב במעמדו הבכיר של המערער, אין מדובר ב"זוטי דברים". בית-הדין קבע כי המערער הפר במעשיו אלו את כלל האתיקה 5.07 בכך שביקש סיוע למטרות שאינן קשורות לתפקידו מעובדים הכפופים לו, תוך ניצול מעמדו הבכיר לרעה. כן קבע כי המערער הפר את פסקה 43.111 לתקשי"ר וכלל 3.01 לכללי האתיקה בכך שעשה שימוש ברכוש המדינה לצרכים פרטיים. לאור הממצאים והמסקנות אליהם הגיע, הרשיע בית-הדין את המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו - 17(3) לחוק המשמעת. הערעור מכוון כנגד הרשעה זו. הערעור כנגד הכרעת הדין 3. בדיון בפניי, חזר בא-כוח המערער על טענתו העיקרית, כפי שנטענה לפני בית-הדין, לפיה לא היה כל פסול בבקשות העזרה שהפנה המערער לעובדיו, ובוודאי לא ניצול לרעה של משרתו. כפי שנטען, ראשי האגף ראו בעין יפה את הסיוע ההדדי בין העובדים בכל הנוגע ללימודיהם. הוא הדגיש כי פנייתו של המערער לעובדים הכפופים לו בבקשת עזרה בלימודים, הייתה תמימה, ללא כל יסוד של כפייה, ומבלי שדרש כי הסיוע יינתן בשעות העבודה, או תוך זמן מסוים. עוד טען בא-כוח המערער כי החוקרים איינהורן וניאזוב הסכימו לסייע לו בהכנת עבודותיו האקדמיות מרצונם החופשי, כי הסתירות בגרסאותיו של ניאזוב באשר למשך הזמן שארך הסיוע מקעקעות את אמינותו, וכי הגב' סלמן לא הייתה מעורבת בהקלדת העבודה שהכין ניאזוב. זאת, בניגוד לממצאים העובדתיים שקבע בית-הדין, שנתן אמון בגרסאותיהם של איינהורן וניאזוב בעדותם בפניו. 4. כאמור, ההרשעה באישום הראשון התייחסה לחמישה פריטים שונים. בפתח הדיון שהתקיים בפניי הביעה באת-כוח המשיבה את הסכמתה לזיכוי המערער מפריט האישום המייחס לו הטלת עבודת הדפסה על הגב' סלמן לצרכים אקדמיים. לגישתה, בית-הדין קיבל את גרסת המערער, לפיה עבודה מסוימת זו עברה עריכה והתאמה על-ידי הגב' סלמן לצורכי המשרד בלבד, ולכן אין מקום להרשיע את המערער בפריט אישום זה. אכן, מעיון בחומר הראיות שהונח בפני, עולה כי העבודה המסוימת אותה הקלידה הגב' סלמן נועדה לשימוש המשרד. לפיכך, ראיתי לנכון לזכות את המערער מפריט אישום זה. לא ראיתי להתערב בהרשעת המערער בפריטי האישום המייחסים לו הטלת הכנת ניתוחים סטטיסטיים על החוקר נייאזוב והדפסתם על-ידי הגב' סלמן. אמנם, קיימים פערים בין הערכות הזמן שמסר ניאזוב בהודעתו בנציבות, לבין אלו שמסר מאוחר יותר בעדותו בבית-הדין. אולם, בית-הדין היה ער לפערים האמורים בין הגרסאות, והעדיף את עדותו של החוקר ניאזוב בפניו, הן ביחס למשך הזמן שארכה העבודה והן ביחס להקלדת העבודה על-ידי הגב' סלמן. למותר לחזור ולהדגיש כי בית משפט של ערעור נמנע מלהתערב בממצאים עובדתיים שקובעת הערכאה הדיונית, שכן לזו שמור היתרון של התרשמות בלתי אמצעית מהעדים המופיעים בפניה. התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים, בהם הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או כאשר מתגלה טעות ממשית וברורה בהערכתן (ראו: עש"מ 2168/01 חמני אליעזר נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נה(5) 949 והאסמכתאות המובאות שם). לא שוכנעתי כי בפנינו מקרה חריג כאמור, המצריך התערבות בית משפט זה במסקנותיו העובדתיות של בית-הדין. בטיעוניו בפניי הפנה בא-כוח המערער לעדותו של העד סגל, סגן מנהל המכס באותה תקופה, ממנה עולה כי ההסתייעות בעובדים הזוטרים לצורך פתרון שאלות אקדמיות הנה נוהג מקובל. לטענתו התעלם בית הדין מהעדות ומהמתבקש ממנה. אולם, בעדות זו אין כדי לסייע למערער, שכן נוהג זה מבקשים דיני המשמעת לשרש. כלל 5.07 לכללי האתיקה אוסר מפורשות על ממונה לנהוג באופן האמור בעובדים הכפופים לו, וקובע כך: "5.07. לא ידרוש ממונה מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו פעילויות שאינן קשורות עם תפקידיו הרשמיים בשירות המדינה, שהן בחזקת ניצול לרעה". אולם גם אלמלא נקבעה ההוראה האמורה בכללי האתיקה המנחים את העובדים בשירות המדינה, הרי נוהג פסול שהשתרש במקום עבודה לא יוכשר רק בדרך של העלמת עין מצד הממונים, או השלמתם עם אותו נוהג. יפים לעניין זה הדברים שאמר בית משפט זה בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 689 מפי המשנה לנשיא אלון: "נוהל מקובל אינו הופך למעשה מותר מבחינה משפטית... העובדה שפשטו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן". ובהמשך הוסיף: "קיומם של "נוהג מקובל" ו"מסורת של שנים" אין בהם כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינות. אכן, ייתכנו מקרים וקיימות נסיבות בהם המקובל והנהוג עשויים ללמד על תום-ליבו של אדם. אך ראש לכל יש לבחון, אם נוהג זה יסודו בטעות כנה או שמא מבוסס הוא על נורמות מעוותות ומשובשות. הבחנה זו תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע בה כללים ברורים וגורפים. בעובדה שמדובר בנוהג מקובל, בעובדה זו כשלעצמה, אין די." [עמוד 701 לפסק הדין, ההדגשה במקור]. (וכן עש"מ 7/79 מזור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 533; עש"מ 6978/00 מוטיל נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נד(4) 865; עש"מ 5205/01 פרנס נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 9). דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו בעובדי ציבור בכירים עסקינן (לעניין הנורמות החלות על עובדי ציבור ראו, בין היתר, בג"צ 7074/93 מאיר סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2), 748; וביתר פירוט, ביחס לעובד ציבור בכיר ראו עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184 והאסמכתאות שם). 5. לגופו של עניין, אין בידי לקבל גם את טענת המערער באשר לעדותם של החוקרים ניאזוב ואיינהורן, כי ביצעו ברצון את העבודה שהטיל עליהם המערער. בית-הדין, לנוכח העדויות שבאו בפניו והמוצגים שהוגשו, הגיע למסקנה כי לעדים לא הייתה ברירה של ממש, אלא להסכים לבקשת המערער, ולמסקנה זו יש אחיזה איתנה בחומר הראיות. עיון בפרוטוקול מלמד כי לשאלה "האם הוא תחם אותך בזמן דחוף ומיידי כדי שתדחה כל משימה שלך?", השיב אמנם ניאזוב "לא" (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 9 - 10), ובמקום אחר ענה "הוא לא אמר לי תשב במשרד ותעשה את העבודה" (עמוד 40 לפרוטוקול, שורה 4). יחד עם זאת, קבלת הדברים כפשוטם, חוטאת להקשרם הכולל, כפי שעולה מהמשך עדותו של ניאזוב. וכך, במקום אחר, לשאלה האם המשימה של ניתוח הדו"ח שיבשה את סדר יומו עונה ניאזוב: "אפשר להגיד שדחיתי כמה משימות וכמה דברים... מדובר בבקשה של ממונה וחושבים פעמיים שאומרים לא לבקשה כזו... כשממונה מבקש ממך משימה כלשהי אתה נזהר להגיד לא... הוא לא צריך להגיד מפורשות או לתת הוראה עזוב הכל בצד אבל השתמע, אתה עושה זאת מכורח הסביבה. זו הייתה הבנתי האישית" (עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 25 - 36). ובהמשך, לשאלה מדוע לא סרב לבצע את העבודה, השיב: "אצלנו במחלקה אם זה שמועות או דברים ודאיים, לא מומלץ לסרב לירדן כי הוא נוטה לכעוס. אני לא נתקלתי בכעסים כאלה כלפי." (עמוד 35 לפרוטוקול, שורה 45). עינינו הרואות, כי התמונה המצטיירת מעדותו של החוקר ניאזוב איננה של היענות למטלה בלב חפץ, כפי שטוען בפנינו המערער, אלא ביצועה בהעדר ברירה לסרב. בדומה, גם עדותו של החוקר איינהורן, אינה מצביעה על כך שהמשימה שהוטלה עליו על ידי המערער, נתקבלה על ידו ברצון, כפי שטוען המערער. בתשובה לשאלה מדוע נעתר לבקשה, השיב איינהורן: "כי זה הצעה שאי אפשר לסרב לה. כממונה ירדן יפה מאשר את השעות הנוספות, תגמולים, תגמולי חיפוש, תגמולים מיוחדים פעם בשנה, קיצורי פז"מ ואת הדרגות, ואת היחס הכללי של ההנהלה לעובד שנותנת אותותיו בכל שנות עבודתי. זה דבר שאי אפשר לסרב לו." (עמוד 43 לפרוטוקול, שורה 4). מהדברים עולה, כי גם אם איינהורן קיבל על עצמו את ביצוע המטלה מבלי להביע את הסתייגותו מכך, הרי שאין ניתן להסיק מכך רצון כן ונפש חפצה, כעולה מטענת המערער. לאחר שעיינתי בחומר החקירה בנש"מ ובפרוטוקול הדיון בבית-הדין, שוכנעתי כי בנסיבות העניין הסכמת החוקרים לביצוע המטלות, אינה יכולה להכשיר את בקשת המערער, שהרי זו פסולה מעיקרה. הכלל שנקבע בכללי האתיקה האוסר על ממונה לדרוש מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו פעילויות שאינן קשורות בתפקידם בשירות המדינה, מעוגן במערכת היחסים המובנית, שבה העובד הנתון למרות הממונה אינו יכול לסרב לבקשותיו. מטעם זה, במקרים רבים, עצם פנייתו של ממונה לעובד הכפוף לו בבקשה שיעשה עבורו עבודה פרטית, תעלה כדי "ניצול לרעה" של מעמד הממונה כאמור בכלל 5.07 לכללי האתיקה ועל-כן, "התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה", כאמור בסעיף 17(3) לחוק המשמעת. זאת, בנסיבות מסויימות, גם ללא כל קשר למידת נכונותו של הכפוף להיעתר לבקשה. מכל מקום, ביסוד הכלל האמור מצויה ההנחה שאין להעמיד את העובד במצב בו יהיה עליו להחליט אם לעמוד בדרישה או לסרב לה. אף אם נענה העובד לבקשת הממונה עליו, הרי הסכמה כזו, נגועה במקורה בחוסר השוויון האינהרנטי ליחסי הכוחות בין ממונים לעובדים הכפופים להם. במקרה שלפנינו, ניתן להניח כי אי שוויון זה יצר פערים בכוח המיקוח ויכולת הסירוב של הכפופים, ואלה תרמו ליצירת תחושה מדומה של אוירה לימודית ועזרה הדדית בקרב בכירי המשרד. ממכלול הראיות, מתקבל הרושם כי פרשנותו של המערער את הסכמת העובדים הכפופים לו, כנכונות לבצע עבורו מטלות אקדמיות מטעמים "חבריים" גרידא, לוקה בחוסר רגישות, המגיעה לכדי עצימת עיניים, למרות ולמורא שהשית על הכפופים לו. 6. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי שגה בית-הדין בהעדיפו את הודעתם של הגב' שוורץ ומר גיא בחקירתם בנציבות שירות המדינה, על עדותם בבית-הדין. הנוסח הכתוב של ההודעות בנציבות, הוכחש על-ידי השניים במהלך עדותם בבית-הדין. לפיכך, כך נטען, בקבלו את נוסח ההודעות בנציבות, עשה בית-הדין שימוש שלא בסמכות בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), החל על הליכים פליליים בלבד. בנוסף, טען המערער, כי טעה בית-הדין בכך שהעדיף את גרסאותיהם של שוורץ וגיא בנציבות, ללא שצוינו הטעמים לכך, ללא שהיה דבר לחיזוקן, ואף על פי שקבע כי נפלו פגמים בחקירה. השאלה אם רשאי היה בית הדין להעדיף את ההודעות שמסרו העדים בחקירתם על-פני הגרסה שמסרו עדים אלה בבית-הדין, מבלי שנתן טעמים מפורטים לכך, אכן הטרידה אותי. אך עיון מדוקדק בעדויות כפי שנרשמו בפרוטוקול ובהודעות שמסרו העדים בחקירה, על רקע הוראות הדין הרלוונטיות, הביאוני למסקנה כי בית-הדין רשאי היה לעשות כן. על-פי סעיף 11 לחוק המשמעת, נתונות לבית-הדין סמכויות של ועדות חקירה על-פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 (להלן: חוק ועדות חקירה). סעיף 8 לחוק ועדות חקירה מורה כי ועדת חקירה רשאית לקבל כל ראיה שהיא, בכל דרך שנראית לה מועילה. כבר נקבע בפסיקתנו, על יסוד האמור בסעיף זה, כי אין בית הדין קשור בדיני הראיות. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי הנשיא שמגר: "השיחרור מתחולת דיני הראיות - כפי שהוא עולה ברורות מסעיף 11 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, יחד עם סעיף 8 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 - נועד בעיקרו כדי להסיר מן הועדה ומבית-הדין, לפי העניין, את הכבלים הפורמליים המטילים סייגים ותנאים על קבלת ראיה מסוג זה או אחר. היה בכך במידה רבה כדי להשוות את האפשרות הפתוחה להגשת וקבלת ראיות הנוהגת בבית-הדין לזו הנוהגת בבתי המשפט הפליליים הפועלים לפי השיטה האינקויזיטורית". [עש"מ 3725/91 ראובן בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401, 407]. לפיכך, רשאי בית-הדין לקבל כראיה הודעה שנמסרה במסגרת החקירה בנציבות, ככל שהדבר נראה לו צודק בנסיבות העניין (ראו: עש"מ 2/89 ניסים חבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עש"מ 3/75 אלפונסו דבוש נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד ל(1) 231; עש"מ 2/73 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 365; עש"מ 1/66קרול פסקל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 71). יחד עם זאת, בדרך כלל, נוהג בית הדין להחמיר עם עצמו לעניין מידת ההוכחה, ומנחה עצמו שלא להרשיע בעבירות משמעת, אלא אם הוכחה לפניו האשמה ברמת ההוכחה המקובלת בדין הפלילי, וגישתו זו כעקרון אף אושרה על ידינו. לפיכך, אם בדין הפלילי קבילה כראיה הודעה של עד שנמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט, כאמרת-חוץ העומדת בתנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות, הרי שהודעה זו קבילה בוודאי גם לצורכי הדין המשמעתי. ביחס להליך הפלילי, קובעת הוראת סעיף 10א(ג) את התנאים להעדפת אמרה שנתקבלה מחוץ לכותלי בית המשפט בזו הלשון: "(ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו". [ההדגשה איננה במקור - ד.ב.] הערכאה הדיונית מתרשמת מכלל הראיות המובאות בפניה, מנסיבות מתן האמרה מחוץ לבית המשפט, מעדות העד והתנהגותו ומכלל סימני האמת העולים במהלך הדיונים. במסגרת התרשמות זו, משווה השופט את הדברים שהשמיע העד בחקירה ובעדות, עם ראיות אחרות שהובאו לפניו, תוך שהוא מפעיל את הגיונו וניסיון חייו. סופו של תהליך זה בהכרעה בשאלת מהימנות העד. נכונה הטענה כי בהחלטה בה קבע בית-הדין כי מבכר הוא את ההודעה במסגרת החקירה בנציבות על-פני עדות העדים בפניו, הוא נמנע מלציין מפורשות את הטעמים לכך. יחד עם זאת, ציין כי ער הוא לפגמים שנפלו בחקירה ואף על פי כן זו היתה התרשמותו. מקריאת פסק-הדין בכללותו עולה כי אין מדובר בבחירה שרירותית בין הגרסאות, אלא בבחירה, המעוגנת בנתונים, שנשקלו ונבחנו על-ידי בית הדין, ואשר לאורם מצא הוא טעמים לבכר גרסה אחת על-פני רעותה. כך, מציין בית הדין כי היה ער לכך שבהודעתה בנציבות מסרה הגב' שוורץ כי הקלידה עבור המערער מספר עבודות שהגיש לאוניברסיטה, במסגרת שעות העבודה, מכיוון שלא הרגישה בנוח לסרב לו (ת/3, עמוד 2, שורות 8 - 9). וכך נרשם בהודעה עליה חתמה: "[המערער] בגישה חברית נתן לי דפים רבים בכתב ידו וביקש שאני אדפיס לו אותם במכונה, הבנתי מכך ומעיון בדפים כי מדובר בעבודת מחקר לאוניברסיטה... ההדפסה לא נגעה כלל לנושאי העבודה במשרד. עד כמה שאני זוכרת עשיתי מספר הדפסות כאלה במשך תקופה של חודשים מספר" (ת/3, עמוד 1, שורות 19 - 24) ובהמשך: "...ייתכן ויראתי מהבוס ירדן יופה ולא היה לי נעים להגיד לו לא". מאידך, בעדותה בפני בית-הדין סטתה מהאמירה הברורה כי הדפיסה עבודה פרטית כלשהי עבור המערער (עמוד 62 לפרוטוקול, שורות 45 - 50), אך ציינה כי הדפיסה עבורו עבודות שנכתבו במסגרת קורסים מטעם העבודה. בדומה לכך, בית הדין בחן את ההודעה שמסר מר גיא בנציבות לפיה קיבל מהמערער מאמר אקדמי לתרגום מאנגלית לעברית (ת/5, עמוד 2, שורות 19 - 22): "לפני כשנתיים בהיותי בלימודים, פנה אלי ירדן יופה וביקש ממני שאתרגם עבורו מאמר באנגלית לעברית, כאשר המאמר נוגע לעבודתו בנוגע לאוניברסיטה, המאמר היה בן 5 עמודים ותרגמתי לו". בעדותו בבית-הדין, לעומת זאת, העיד גיא כי המערער מעולם לא פנה אליו בנוגע ללימודיו (עמוד 67 לפרוטוקול, שורות 36 - 37). הנימוק להעדפת הגרסה בחקירה על פני הגרסה בבית הדין, נלמד מתוכן הודעת העדים בחקירה, אשר מצביע, באופן מפורש, על חשש מפני השלכות הסירוב למערער. נסיבה זו, אשר עולה מהכרעת-הדין, די היה בה, אם כך התרשם בית הדין ממכלול הראיות שהובאו בפניו ומהתנהגות העדים, כדי להוות טעם להעדפת הגרסה שנמסרה בחקירה, ורשאי היה בית-הדין להסיק ממנה את הממצאים שקבע. כיוון שבית הדין רשאי היה לקבל ולהעדיף אמרת-חוץ שנגבתה בחקירה על פני העדות שנמסרה בפניו אם סבר כי נסיבות העניין כמפורט בסעיף 10א(ג) הצדיקו זאת, הרי עיון בפרוטוקול ובאמור בפסק הדין, יש בו כדי להסביר את התרשמותו של בית הדין מהעדים ומהשלב בו מסרו גרסה מהימנה. אף כי ראוי היה שבהעדיפו את ההודעה בחקירה יפרט בית הדין את טעמיו, הרי אין בפגם זה כשלעצמו כדי לפסול את ממצאיו ומסקנותיו. אי לזאת, לא מצאתי להתערב בהכרעת דינו של בית הדין באשר לפריטי האישום האמורים ולפיכך הרשעתו בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו - 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, תעמוד על כנה. למעלה מן הצורך, ועל-אף שהערעור נסוב רק כנגד הכרעת הדין, אוסיף כי אין בזיכוי המערער מפריט האישום אשר ייחס לו הטלת עבודת הדפסה מסוימת על הגברת סלמן, כדי לשנות לעניין העונש שהוטל עליו. בהתחשב באופיים של המעשים, אשר ביחס אליהם הרשעתו של המערער עומדת על כנה, נחה דעתי כי אמצעי המשמעת שהוטלו עליו - נזיפה המלווה בהפקעת חצי המשכורת הקובעת - ראויים להישאר בעינם. אשר על כן, בכפוף לזיכוי מפרט האישום כמפורט בפסקה 4 לפסק הדין, דין הערעור להידחות. ערעורעובדי מדינהעבירות משמעתהכרעת דין