פסק דין ‎1. המערער זוכה בדינו בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים. בעקבות הזיכוי הגיש המערער בקשה להוצאות הגנתו לפי סעיף ‎36 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-‎1963 (להלן: "חוק המשמעת" או "החוק"). בית הדין למשמעת דחה את הבקשה ומכאן הערעו הרקע העובדתי ‎2. כנגד המערער הוגש לבית הדין למשמעת כתב תובענה, אשר ייחס לו עבירות לפי סעיף ‎17(2), (3) ו- (‎4) לחוק המשמעת. בכתב התובענה נטען כי במספר רב של פעמים במהלך שנת ‎1993 נסע המערער, שכיהן אז כקצין מטה (תעשיה ומסחר) במנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון, לצורך מ תפקידו ברכב ממשלתי, אך דיווח בטופס האש"ל על נסיעות ברכבו הפרטי. על פי הנטען בתובענה, כתוצאה מדיווחי האש"ל הכוזבים קיבל המערער תשלום שאינו מגיע לו עבור הוצאות הרכב. תובענה זו הולדתה בתלונה שהגיש סגנו של המערער, מר אליהו עטיה בשנת ‎1994, ובדרישתו של המערער להעמידו לדין משמעתי, על אף שפרש ביום ‎30.4.97 משירות המדינה. ביום ‎28.9.97 הודע למערער על ידי הממונה על המשמעת בשירות המדינה כי בשל חלוף הזמן ונוכח העובדה שהמערערש משירות המדינה, אין הממונה על המשמעת רואה עניין בהעמדתו לדין. המערער הודיע בתגובה כי אם הנציבות אינה מוכנה לכתוב מכתב התנצלות הוא דורש הליכי משמעת. בעקבות דרישת המערער ובהסתמך על סעיף ‎66 לחוק- שקובע כי לפי בקשת העובד ובהתקיים תנאים מסוימים ניתן להתחיל בליכים בפני בית הדין אף לאחר פרישת העובד- הוגש ביום ‎8.4.98 כתב תובענה נגד המערער. ביום ‎13.6.01 זיכה בית הדין למשמעת את המערער. בפסק הדין נקבע כי אכן נמצאו סתירות בין דיווחי הנסיעות בדו"חות האש"ל שהגיש המערער לבין דיווחי הנסיעות בדו"חות האש"ל ודו"חות הרכב שהגיש נהגו של המערער, מר אריה צליח. את הסתירות הללו בין דיווחיו לבין דיווחי נהגו סביר המערער בשלושה אופנים. לגבי חלק מהתאריכים שבהם נתגלו סתירות, טען המערער כי נהגו הוא שדיווח דיווחים כוזבים וכי הנהג רשם אותו כאילו נסע עמו בנסיעות שהמציא, בעוד שלמעשה כלל לא נסע עמו באותם תאריכים. לגבי חלק אחר מהתאריכים שבהם נתגלו סתירות, טען המערער כי בנוסף לנסיעות עם נהגו היו לו באותם ימים פעילויות נוספות לפני או אחרי הנסיעות ברכב הממשלתי, שאליהן נסע ברכבו הפרטי וזה מקור הדיווח על נסיעה ברכב פרטי באותם ימים. בית הדין נתן אמון בדברי המערער וציין כי המערער הציג פרוטוקולים, רישומים, יומן משרדי, ועוד ראיות כיוצא באלה אשר מאמתות את גרסתו לגבי התאריכים שלטענתו לא נסע עם נהגו ברכב הממשלתי כלל וכן לגבי התאריכים שלטענתו נסע באותו היום הן עם נהגו והן ברכב פרטי. לגבי חלק אחר מהתאריכים הודה המערער כי אכן נפלו טעויות בדיווחי האש"ל שלו וביקש לתקן את דיווחיו ולנכות משכרו את תשלום הוצאות הרכב שקיבל. את דיווחי הנסיעות, שלגביהם הודה כי לא היו נכונים, הסביר המערער בכך שנהג למלא את דו"חות האש"ל שלו בהסתמך על הדו"חות של נהגו, שהסתברו מאוחר יותר ככוזבים. המערער טען שכאשר נעזר בדיווחי נהגו לצורך מילוי דו"חות האש"ל שלו, לא ידע שמדובר בדיווחים כוזבים, אלא האמין לנהגו בכל ליבו. בית הדין התרשם כי המערער אכן הוטעה על ידי נהגו וכי זהו המקור לדיווחים שבגינם ביקש לתקן את הדו"חות שמילא ולנכות משכרו כספים שקיבל שלא כדין. עם זאת, הוסיף בית הדין כי היה מקום שהמערער יהיה זהיר יותר ודייקן יותר במילוי טופסי האש"ל הללו. אשר על כן, משקיבל בית הדין את הסבריו השונים של המערער לעניין הסתירות בין דיווחיו לבין דיווחי נהגו, החליט בית הדין לזכותו מהאישומים שיוחסו לו בתובענה. ההחלטה בבקשה להוצאות הגנה ‎3. כאמור, לאחר זיכויו הגיש המערער בקשה להוצאות הגנתו. בית הדין למשמעת בדק אם התקיימה העילה הקבועה בסעיף ‎36 לחוק המשמעת, שלפיה רשאי הוא לצוות על הוצאות הגנה אם ראה שלא היה יסוד להגשת התובענה. בית הדין הגיע למסקנה כי לא נתקיימו תנאי הסעיף לתשלום הוצאות הה וכי למאשימה היה יסוד להגשת התובענה. בנימוקיו כתב בית הדין: "במקרה דנן, בית הדין סבור, שחומר הראיות שהיה בידי התביעה בעת הכנת התובענה, היווה לכאורה בסיס לביצוע עבירות המשמעת שיוחסו למבקש בכתב התובענה. כמו כן, מתוך חומר הראיות שהיה בידי התביעה, לא ניתן היה מבחינתה לצפות מראש, לאילו מסקנות יגיע בית הדין, במיוחד כאשר הדברים קיבלו תפנית שונה בעקבות עדותם בבית הדין של עדי התביעה: אליהו עטייה ואריה צליח". על החלטת בית הדין שלא לפסוק לו את הוצאות הגנתו, הגיש המערער את הערעור שבפניי. טענות הצדדים ‎4. בערעור שלפניי טוען בא כוח המערער כי טעה בית הדין כשקבע שהיה יסוד להגשת התובענה חרף העובדה שלפני הגשתה עמדו בפני התביעה המלצתה של מבקרת משרד התמ"ס מיום ‎28.7.96 והחלטת הרשמת י' שטיין בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום ‎8.3.98, שמשתיהן עולה לטענתו היה מקום להעמדה לדין. על כן, טוען בא כוח המערער, כי התביעה התרשלה בבדיקת החומר המצוי בידה ולא הפעילה שיקול דעת סביר בהחלטתה להעמיד את המערער לדין. מנגד טוענת באת כוח המשיבים כי קביעותיו של בית הדין שאכן נתגלו סתירות בין דו"חות האש"ל של המערער לדו"חות האש"ל של נהגו ושהמערער אכן הגיש דו"חות אש"ל מוטעים, מוכיחות שהיה יסוד להגשת התובענה. המסגרת הנורמטיבית ‎5. סעיף החוק העומד במרכז דיוננו הוא סעיף ‎36 לחוק המשמעת, אשר קובע בזו הלשון "הוצאות ההגנה ‎36. ראה בית הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית הדין". העילה לפסיקת הוצאות הגנה הקבועה במפורש בסעיף ‎36 מתקיימת אם "ראה בית הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה", וכפי שהוסבר כבר לא אחת בפסיקתנו מדובר בהעדר תשתית ראייתית לכאורית, בשלב העמדה לדין. על העילה האמורה התבססה בקשתו של המערער להוצאות. לא היה יסוד להגשת התובענה ‎6. האם צדק בית הדין בקבעו כי העילה של העדר יסוד להגשת התובענה לא התקיימה במקרה דנן? נקודת המוצא בדיון בשאלה זו היא כי בדרך כלל ראוי שהערכאה הדיונית היא שתכריע בשאלת ההוצאות ותקבע אם נתקיימה העילה האמורה. לערכאה שבפניה התנהל המשפט יש יתרון לעניין זה כיווןשהייתה לה הזדמנות להתרשם מאופיו ומטיבו של חומר הראיות שהובא בפניה. לפיכך, הכלל הוא כי רק במקרים בהם קיים נימוק מיוחד, המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, יתערב בית המשפט בהחלטת הערכאה הראשונה בדבר שאלת התקיימות העילה של העדר יסוד להגשת התובענה. כך הוא הכלל הן בדין הפלילי (ראו: רע"א ‎310/84 ברעלי נ' מ"י, פ"ד לח(‎3) 503, 504; ע"פ ‎7826/96 רייש נ' מ"י, פ"ד נא(‎1) 481, 499; ע"פ ‎4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו(‎3) 73, 109 (להלן: פרשת דבש)) והן בדין המשמעתי (עש"ם ‎85/01 יריב נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו (‎6) 411הלן: פרשת יריב)). כדי להגיע למסקנה כי לא היה יסוד להגשת התובענה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. משמעותה של העילה של העדר יסוד להגשת התובענה היא, כי לפי חומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת התובענה, היה צריך תובע סביר להסיק שהזיכוי צפוי מראש, מאחר והראיות אינן יכולות לבסס הרשעה (ר"ע ‎310/84 ברעלי נ' מ"י, פ"ד לח(‎3) 503 ,504; פרשת דבש, בע' ‎88- 89; פרשת יריב בע' ‎420 ‎7. במקרה דנן הכריע בית הדין שזיכה את המערער כי היה יסוד להגשת התובענה. מסקנתו של בית הדין מקובלת עליי. בפסק דינו של בית הדין למשמעת נקבע כי אכן נמצאו סתירות בין דיווחי הנסיעות בדו"חות האש"ל שהגיש המערער לבין דיווחי הנסיעות בדו"חות האש"ל ודו"חות הרכב שהגיש נהגו של המערער. עיון בפסק דינו של בית הדין מלמד כי הזיכוי לגבי פרטי האישום, שלעניינם טען המערער כי נהגו הוא שדיווח דיווחים כוזבים וכי כלל לא נסע עמו באותם תאריכים, התבסס על כך שבית הדין העדיף את גרסתו של המערער על פני גרסתם של עד התביעה צליח, שהיה נהגו של המערער, ושל עד התביעה עטייה, שהיה סגנו של המערער. לגבי פרטי האישום הללו, השאלה היא האם היה על תובע סביר לצפות כי בית הדין יעדיף את גרסת המערער על פני גרסת עדי התביעה. כפי שיובהר להלן, התשובה לכך היא שלילית. זאת ועוד, עיון בפסק דינו של בית הדין למשמעת מלמד שלפחות לגבי חלק מהתאריכים שלגביהם דיווח המערער שנסע ברכב פרטי, נקבע שאכן היו דיווחים שאינם נכונים. דהיינו, לפחות בחלק מפרטי האישום התקיים היסוד העובדתי של הגשת דיווחי אש"ל כוזבים והזיכוי לגבי דיווחים אלו התבסס על העדר יסוד נפשי. בית הדין זיכה את המערער מפרטי אישום אלו משום שהשתכנע כי המערער אכן הוטעה על ידי נהגו וכי זהו המקור לדיווחים שבגינם ביקש לתקן את הדו"חות שמילא. עם זאת, הוסיף בית הדין כי היה מקום שהמערער יהיה זהיר יותר ודייקן יותר במילוי טופסי האש"ל הללו. נראה, אם כן, כי בית הדין זיכה את המערער מהאישומים, שלגביהם אין מחלוקת כי מדובר בדיווחים לא נכונים, משום שמצא כי המערער לא פעל תוך מודעות לכך שהוא מגיש דיווחי אש"ל כוזבים, אלא שלכל היותר התקיים כאן יסוד נפשי של רשלנות. אגב אורחא נעיר, כי ההנחה שהיסוד הנפשי הנדרש בעבירות משמעת בשירות המדינה זהה ליסוד הנפשי הנדרש בדין הפלילי וכי באופן גורף יש לדרוש מחשבה פלילית לשם הרשעה בכל עבירת משמעת, אינה מובנת מאליה. בפסיקתו של בית משפט זה, כבר נאמר כי יתכן שיש מקום להקל בדרישת היסוד הנפשי בדין המשמעתי לעומת היסוד הנפשי בדין הפלילי ואולי אף להסתפק ברשלנות לעבירות משמעת מסוימות (ראו: עש"ם ‎5550/98 גל-אור נ' מ"י, פ"ד נג(‎1) 326, 334-333). עיננו הרואות, אם כן, שלפחות לגבי חלק מפרטי האישום, הראיות הלכאוריות לכך שהוגשו דיווחי נסיעות שאינם נכונים הוכחו כנכונות. ‎8. את עיקר טיעונו מבסס בא כוח המערער על מכתבה של מבקרת משרד התמ"ס מיום ‎28.7.96 במכתבה של נירה לביא, המבקרת הפנימית של התמ"ס, מיום ‎28.7.96 נכתב: "בתאריך ‎3.4.95 העברתי... דו"ח בדיקה בנושא שבנדון. בבדיקה שנערכה התברר אז שישנם סתירות בין הדיווחים של מר חיים שוחט לבין דיווחי הנהג, לגבי נסיעות ברכב המשרד. בינתיים הגיע אלי חומר נוסף ממנו עולה שייתכן מאד שדוקא דיווחי הנהג אינם מהימנים, ולגבי אותם ימים שמר שוחט הודיע שכנראה טעה בדיווחו, הוא טוען כיום שהוא הסתמך אז על דיווחי הנהג שחשב שהם מהימנים, אולם מאחר שהתברר לו שדיווחי הנהג אינם מהימנים הוא חוזר בו מהודעתו זו. כלומר אמנם קיימות סתירות בין דיווחי הנהג לבין דיווחי מר חיים שוחט, אך אין באפשרותי לקבוע מהו הדיווח הנכון. ובהחלט ניתן לקבל את הסבריו של מר שוחט". העיון במכתב הנ"ל מלמד שעובר להגשת התובענה ידעה התביעה כי קיימות סתירות בין דיווחי המערער לבין דיווחי נהגו. אולם, כבר אז הייתה בפני התביעה הערכת המבקרת הפנימית של התמ"ס שלפיה בהחלט ייתכן שניתן היה לקבל את גרסתו של המערער. לטענת בא-כוח המערער הייתה צריכה עובדה זו להביא תובע סביר למסקנה שיש לצפות כי בית הדין יעדיף את גרסת המערער על פני גרסת עדי התביעה. זאת במיוחד בהתחשב ביחסי העבודה הרעועים ששררו בין המערער לעדי התביעה - עובדות אשר בדיעבד אכן השפיעו על בית הדין בהחלטתו להעדיף את גרסת המערער (ראו ע' ‎13 לפסק הין). אולם, העיון במסמכים שהגישו המשיבים מלמד כי התביעה אכן בדקה את טענתו של המערער, שלפיה הנהג הוא שדיווח דיווחים כוזבים, אך התרשמה כי גרסת הנהג היא המבוססת יותר. התרשמות זו לא היתה בהכרח מופרכת. כך למשל, בסיכום שערך עו"ד יהודה מזרחי, סגן בכיר לממונה על המשמעת התביעה והחקירה בנציבות שירות המדינה, מיום ‎18.9.97, נכתב כי נגבו מהנהג מספר הודעות בהן נתבקש להתייחס לטענות המערער. עוד נאמר במכתב כי הנהג עמד על דעתו כי דיווחיו אמת ודיווחיו של המערער אינם נכונים ואף הביע הסכמתו להיבדק בפוליגרף. לעומתו סירב המערער לענות ל שאלות החוקר ואמר שכל מה שיש לבדוק ייבדק בבית הדין. ממכתב זה ניתן אף להתרשם לגבי הערכות התביעה לחומר הראיות שהיה מצוי בידיה עובר להגשת התובענה. עו"ד מזרחי כותב כי קיימת עדות הנהג, הנתמכת ברישומי הנסיעות שרשם, ובמקרה אחד גם בעדותו של מר עטיה, מול גרסת המערער, שסירב להיחקר בקשר לכך. זאת ועוד, בית הדין העדיף את גרסת המערער על פני גרסת עדי התביעה במידה רבה בשל ראיות כגון פרוטוקולים, רישומים ויומן משרדי, שהוצגו על ידי המערער בבית הדין. מהראיות בתיק עולה כי הממונה על המשמעת התביעה והחקירה בנציבות שירות המדינה הציע למערער למסור הודעה נוספת ולצרף אליה את החומר שהוא מבקש להסתמך עליו, כדי שהעמדתו לדין תישקל פעם נוספת לאור זאת, אך המערער סירב. בנסיבות אלו, כאשר בידי התביעה הייתה קיימת עדות הנהג, הנתמכת ברישומי הנסיעות שרשם, ובמקרה אחד גם בעדותו של מר עטיה, מול גרסת המערער, שסירב להיחקר בפני החוקר של התביעה וסירב להציג חומר שיש בו, לטענתו, כדי להוכיח את גרסתו, תובע סביר לא היה צריך להניח כנקודת מוצא, שבית המשפט יעדיף בהכרח את גרסת המערער על פני גרסת התביעה וזאת אף אם מביאים בחשבון את מכתבה של מבקרת התמ"ס. יתרה מזאת, ממכתבה של מבקרת התמ"ס, שעליו שם בא כוח המערער את עיקר יהבו, עולה לא רק הקביעה לגבי העדפת דיווחי הנהג או דיווחי המערער, אלא גם הקביעה כי המערער עצמו הודיע "שכנראה טעה" בדיווחו בחלק מהימים. דהיינו, אף אם היה מקום להסיק ממכתב המבקרת כי ניתן לקבל את גרסת המערער לעניין הדיווחים הסותרים, עדיין ניתן למצוא במכתב אישור לחלק אחר מפרטי האישום, שלגביהם המערער מודה באי נכונות דיווחיו. יש לציין כי אף מפסק דינו של בית הדין למשמעת עולה כי המערער עצמו ציין בהודעתו מיום ‎14.3.95 כי גילה טעויות בדיווחי האש"ל שלו לבי מספר תאריכים. מכאן שתשתית הראיות שהייתה בידי התביעה עובר להגשת התובענה כללה לא רק ראיות לכאורה מפי עדי התביעה, אלא אף ראיות המראות שלגבי חלק מפרטי האישום המערער עצמו מודה באי נכונות הדו"חות שהגיש. ‎9. מקור נוסף שעליו מתבסס בא כוח המערער הוא החלטת הרשמת י' שטיין בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום ‎8.3.98. החלטה זו ממליצה לצדדים להגיע לפשרה שתאפשר את סיום הפרשה מבלי שהמערער יועמד לדין משמעתי. העיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה מלמד שהרקע להחל הוא דיון שנערך בשאלה האם קיימת אפשרות לסיים את הפרשה על ידי מכתב מטעם התביעה המנקה את המערער מחשד. בדיון אמר התובע (המערער) שהוא מבקש אחת מהשתיים- או העמדתו לדין משמעתי או מכתב התנצלות. החלטה זו של רשמת בית הדין לעבודה אינה מלמדת דבר לעניין השאלה האם היה יסוד להגשת התובענה, ועניינה בהצעה מעשית לפשרה. ‎10. סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לחומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת התובענה, הגעתי למסקנה שעובר להגשת התובענה היו בידי התביעה ראיות לכאורה, ולפיכך רשאי היה תובע סביר להניח כי היה יסוד להגשת התובענה. על כל אלה לא למותר להוסיף כי על אף היותה בדעה כי בידיה ראיות לכאורה נגד המערער, היתה התביעה נכונה שלא להגיש את כתב התובענה נגדו בשל מכלול הנסיבות ובעיקר עקב פרישתו מהשירות. המערער הוא שעמד על הגשת התובענה מטעמיו ומתוך השקפה כי התובענה תשמש כלי בידיו לטיהור שמו. בנסיבות העניין יש בעובדה זו כשלעצמה, כדי להחליש את עוצמת בקשתו של המערער לפסיקת הוצאות בגין הגשת התובענה. אשר על כן, הערעור נדחה. הוצאות הגנהשירות המדינה