פסק דין 1. זוהי תביעה בה מבקשות התובעות מבית הדין לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, יתרת פיצויי פיטורין בצרוף פיצויי הלנה, השלמת תוספת ותק (בצרוף פיצויי הלנה), השלמת תוספת יוקר , תשלום תוספות שכר מפעליות ובונוס שנתי ותשלום פיצויים בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשנ"ח 1998 (להלן - חוק שויון הזדמנויות בעבודה), והפרת חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998 (להלן חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות), וכן תשלום עבור עגמת נפש. 2. המנוח הגיש תביעתו בחודש 10.01. המנוח נפטר לאחר הגשת תצהירו ובטרם נשמע התיק. משנפטר המנוח ואלמנתו וביתו ביקשו להמשיך בתביעתו ולמנותן לחליפיו נעתר בית הדין לבקשתם. לפיכך התנהלה תביעה זו על ידי תובעת 1, אלמנתו, ותובעת 2 , בתו. 3. הרקע לתביעה: א. הנתבעות הן חברות רשומות בישראל, המוציאות לאור את העיתון "ג'רוזלם פוסט" (להלן-העיתון). ב. המנוח הועסק בנתבעות בין החודשים: 8.76 - 20.3.02 במהלך שנות עבודתו ערך את המוסף של העיתון בסוף השבוע, CHIEF SUB-EDITOR שימש כעורך ראשי של המדור הבינלאומי וכעורך מדור הספרות. ג. המנוח הועסק על פי הסכמים קיבוציים מיוחדים מיום 20.4.97 ומיום 25.1.00 (להלן - הסכם משנת 97 והסכם 2001 ונספחים א 1 - א 2 לכתב התביעה). יצויין כי על פי סעיף 3 להסכם הקיבוצי משנת 2000, נקבע כי ההסכם יחול רק על רשימת עובדים ששמותיהם פורטו בנספח א' להסכם ובכללם המנוח. ד. בשנים האחרונות לעבודתו כיהן המנוח כחבר ועד העובדים. לטענת התובעות, המנוח נתפס על ידי הנתבעות כגורם מיליטנטי בועד ו"סומן" כאחד מהמועמדים לפיטורים. ה. בשנת 98 חלה המנוח במחלה קשה ונזקק לטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. כתוצאה ממחלה זו זכאי היה המנוח להקלות בתשלומי מס ולשכר נטו גבוה יותר. לטענת התובעות, שכרו הגבוה יחסית של המנוח עורר כנראה קנאה ו/או תרעומת הממונים עליו והם הציעו לו לצאת לפנסיה ולשוב לעבוד בחוזה אישי ובמחצית מהשכר. לטענת התובעות, משסרב להצעה וביקש להמשיך לעבוד, פוטר לאחר מספר חודשים. ו. התובע פוטר מעבודתו בהודעת הנתבעות מיום 22.2000 (נספח ב לכתב התביעה). לטענת התובעות, בשיחת טלפון לאחר פיטוריו נאמר לו על ידי מר גודמן, אשר שימש כעובד בכיר וחבר הנהלה כי פוטר עקב פעילותו בועד. ז. לטענת התובעות, פיטוריו של המנוח כפיטורי עובדים אחרים נעשו שלא כדין, בחוסר תום לב ומשיקולים זרים. ח. לטענת התובעות, על אף העובדה כי על פי סעיף 6 לפרך י' להסכם משנת 97 נקבע כי העיתון יפריש % 2.33 משכרו הכולל של כל עיתונאי לקרן "תמר" , כשהעיתונאי "יהיה זכאי לפדות את החסכון שנצבר לזכותו בעת הפסקת עבודתו מכל סיבה שהיא, בפועל שילמו הנתבעות למנוח את הסכום שהצטבר בקרן על חשבון פיצויי הפיטורים דהיינו מסכום פיצויי הפיטורים ששולם למנוח קוזזו הכספים שהצטברו לזכותו בקרן. לפיכך זכאי הוא לטענתה התובעות לקבל את יתרת פיצויי הפיטורין. ט. לטענת התובעות, על אף העובדה כי לפי פרק ו להסכם משנת 97 זכאי היה המנוח לתוספת ותק בשיעור 1% משכרו הכולל לכל שנת ותק קיבל המנוח תוספת ותק על השכר המשולב בלבד. לפיכך זכאי הוא לטענתן להשלמת תוספת י. לטענת התובעת, על אף העובדה שבפרק ו להסכם הקיבוצי משנת 97 נקבע כי העיתונאים יהיו זכאים לתוספת יוקר על "מלוא שכרם (ללא תקרה)". בפועל שולמו לעובדים, לרבות למנוח, תוספות היוקר על רכיבי השכר הבסיסי בלבד. לפיכך זכאי הוא לטענתן, להשלמת תוספת יוקר. יא. לטענת התובעות על אף העובדה כי על פי ההסכם הקיבוצי משנת 97 נקבע, כי מדי שנה ינוהל משא ומתן בתום לב למתן תוספות שכר מפעליות וכי בכפוף להחלטת מועצת המנהלים יקבלו העיתונאים בונוס שנתי, אזי המנוח כעיתונאים אחרים לא קיבל תוספת מפעליות ואף לא בונוסים. יב. עוד נטען על ידי התובעות כי מאחר והמנוח פוטר בניגוד להוראת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ואף דרך פיטוריו היתה משפילה ביותר זכאי הוא לפיצוי בסך 200,000 ₪. 4. א. הנתבעות הכחישו בכתב הגנתם את טענות התובעות לרבות את הסעדים הנטענים. ב. הנתבעות בכתב הגנתם דחו את נסיונן של התובעות לקשור בין שכר הנטו של המנוח, פעילותו בועד ומחלתו לבין ההחלטה על סיום העסקתו. לדידם פיטורי המנוח נעשו משיקולים מקצועיים ועניינים ובהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים. ג. בעניין זכויותיו של המנוח נטען על ידי הנתבעות כי אלו חושבו ושולמו כדין. לדידן, רשאיות היו לזקוף את הכספים שנצברו בקרן על חשבון פיצויי הפיטורים, השכר הכולל הקובע לענין תשלום תוספת הותק הינו השכר המשולב. תוספות היוקר שולמו כדין על כל רכיבי השכר הרלבנטיים וכי המנוח לא היה זכאי לתשלום תוספות שכר מפעלויות ובונוסים. 5. א. לביסוס טענות המנוח הוגשו תצהירי, המנוח , אלמנתו, בתו והגב' הכט אשר עבדה בנתבעות ושימשה כחברת ועד עד לפיטוריה. מנגד לביסוס טענות הנתבעות הוגש תצהיר מר תומס א. רוז, מו"ל הג'רוסלם פוסט משנת 98. ב. בפתח ישיבת בית הדין מיום 27.3.03 קבע בית הדין כי משהוגש תצהיר ועושה התצהיר נפטר בטרם נחקר, ומשלא נטען, כי התצהיר נוגד את האינטרס של המצהיר, התצהיר אינו קביל בבית הדין. לפיכך קבע בית הדין כי יש להתעלם מתצהיר המנוח. ג. משמטעם התובעות לא התייצבה הגב' הכט להחקר על תצהירה ושמטעם הנתבעות לא הופיע מר רוז להחקר על תצהירו מחק בית הדין את תצהירים. לפיכך נחקרו בתיק זה אלמנתו ובתו של המנוח בלבד. 6. חוקיות פיטוריו של המנוח: א. כעולה מכתב התביעה ומסכומי התובעות, לטענתן, פיטורי המנוח לא נעשו מנימוקים רלבנטיים ועל כן פסולים הם. לטענתן בפיטורי המנוח נקטו הנתבעות בהפליה מחמת גיל ומחמת מחלה. כמו כן פוטר המנוח לטענתן גם בשל פעילותו וחברותו בועד העובדים, פיטורים פסולים מיסודם. ב. לטענת התובעות, משפוטר המנוח על רקע הפליה מחמת גיל ומחלה יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעות להוכיח כי פעלו ממניעים עניינים וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה וסעיף 13 לחוק שויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות. ג. סעיף 9 (א) לחוק שויון הזדמנויות בעבודה קובע: "בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2 תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2. (2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו". הפסיקה פרשה סעיף זה כך שעל התובע, המתלונן, לבסס עילה לכאורה ומשביסס עילה כאמור עובר הנטל למעביד לסתור את הטענות. הנטל הראשוני מונח על כתפי העובד, אך משהעובד הביא ראשית ראייה, די בכך בכדי להעביר את הנטל אל כתפי המעביד (דבע נו 3-129 פלוטקין - אחים אייזנברג בע"מ וערעור שכנגד, פד"ע לג 481 ). ד. במקרה שלפנינו לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים ובתצהירי התובעות קובע בית הדין, כי התובעות לא עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהן ולא הניחו בפני בית הדין ראשית ראיה על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעות. ה. במקרה דנן, אין מחלוקת כי המנוח הועסק בנתבעת עשרים ושלוש שנה, כי חלה במחלה קשה בשנת 98 אשר כתוצאה ממנה נזקק לטיפולי דיאליזה מספר פעמים בשבוע וכי לאור מחלתו זכאי היה להקלות במס אשר כתוצאה מהן עלה שכרו נטו. ואולם בית הדין סבור כי אין די בעובדות אלו בכדי לבסס עילת תביעה לפיטורים פסולים. ו. בתצהירה העידה אלמנתו: "בשל מחלתו היה אלק זכאי לפטור ממס הכנסה. התוצאה של פטור זה היה שהוא קיבל שכר נטו גבוה יותר מעובדים אחרים. אלק התבטא באוזני מספר פעמים שמנהלי העיתון פנו אליו מספר פעמים בטענה שהוא מקבל שכר גבוה, והציעו לו לאלק לפרוש מהעיתון ולחזור לעבודה כפרי לנסר בשכר נמוך יותר" (סעיף 5 לתצהיר). ובתו העידה בתצהירה: "בשל המחלה היה אבי זכאי לפטור ממס הכנסה, וכתוצאה מכך, כמובן, הוא קיבל שכר נטו גבוה יותר מעובדים - זמן קצר לאחר מחלתו, ובעיקר כשישבתי איתו בזמן שהוא קיבל את טיפולי הדיאליזה הוא אמר לי שבעיתון יש אי שביעות רצון מכך שמשכורתו נטו עלתה. הוא אמר לי פעמים רבות שבשל הפטור ממס הכנסה שהוא קיבל הוא יפוטר מעבודתו, והעיתון יעסיק עובדים אחרים במקומו" (סעיף 4 לתצהיר). אמנם התובעות לא נחקרו על האמור בעניין זה בתצהיריהן ואולם מעבר לעובדה כי מדובר בעדות שמיעה של התובעות, אין באמור בכדי להוכיח כי המנוח פוטר בשל מחלתו. ז. בסיכומיהם טענו התובעות כי בפיטורי המנוח נקטו הנתבעות בהליך של קיצוצים, פיטורי עובדים ותיקים ושכירת עובדים צעירים. מכאן, לטענתן עסקינן בפיטורים מחמת גיל, פיטורי עובדים בשל הותק שצברו (סעיף 76 לסיכומים). ואולם מעבר לעובדה כי המנוח הועסק במשך עשרים ושלוש שנה בנתבעת לא השכילו התובעות לבסס את הטענה כי המנוח פוטר מחמת ותקו או גילו. לא הובאו בפני בית הדין ראיות באשר למשכורתו של המנוח ביחס לעובדים אחרים, באשר לותקם ולמשכורתם של עובדים אחרים שפוטרו, ואף לא הובאו ראיות באשר לטענה כי הנתבעות שכרו עובדים צעירים במקום העובדים שפוטרו לרבות המנוח. ח. כנגד טענת התובעות כי המנוח פוטר מטעמי גיל, מחלה, וחברותו בועד, הציגו הנתבעות גירסה שונה לפיה המנוח פוטר במסגרת שינוי ארגוני שבוצע בעיתון, גירסה אשר בוססה הן במכתב פיטוריו והן בהסכמים הקיבוציים, אשר אין מחלוקת כי חלו על המנוח. ט. כעולה ממכתב פיטוריו של המנוח מיום 22.2.00, פוטר המנוח כתוצאה משנוי ארגוני כולל שנעשה בעיתון. מכתב זה נשלח למנוח בהתאם לפרק ט 1 (ב) להסכם הקיבוצי משנת 97 המחייב את ההנהלה לשלוח התראה לעיתונאי ולועד בדבר הכוונה לפטר והנימוקים לכך. ביום 22.2.00 נשלחה למנוח הודעה על כוונה לפטרו כאמור כשבעקבותיה כעולה מכתב ההגנה התקיימה ועדה פריטטית בעיינו של המנוח (סעיף 12 לכתב ההגנה), כשביום 23.3.00 נסתיימו בפועל יחסי העבודה בין הצדדים. י. הנה כי כן, מטעוני הנתבעות , מכתב הפיטורים וההסכמים הקיבוציים עולה לכאורה כי הנתבעות פיטרו את המנוח במסגרת צעדי רה-ארגון והתייעלות שנקטו בעיתון, צעדים אשר עוגנו בהסכמים הקיבוציים ובמכתב הפטורים שנשלח למנוח. כאמור ליעל, לא הצליחו התובעות להוכיח אחרת, אף לא בראשית ראייה. יא. לענין טענת התובעות כי פיטורי המנוח פסולים הם מאחר שבוצעו עקב חברותו ופעילותו בועד העובדים, הרי גם טענה זו לא הוכחה. יב. אין מחלוקת כיום ואף הנתבעות לו חלקו על כך בסיכומיהם כי פיטורי עובד מחמת חברותו ופעילותו בועד מהווים פגיעה בחופש ההתארגנות, זכות יסוד בשיטתנו (דב"ע/ נז 3-209 מפעלי תחנות בע"מ - יניב ואח' פד"ע לג 289). יג. במקרה דנן אין מחלוקת כי המנוח היה חבר בועד העובדים וכי בחודש 1.2000 נחתם הסכם קיבוצי אשר חל עליו. ואולם התובעות לא הוכיחו כי הנתבעות "לא רוו נחת מפעילותו של התובע והיו מעונינות בהפסקת עבודתו בשל כך". (סעיף 70 לסיכומי התובעות). לא הוכח כי רק המנוח ו/או חברי ועד פוטרו, לא הוכח כי רק למנוח או לחברי ועד נוספים נשלחו מכתבי פיטורין, אלא, כעולה מההסכם הקיבוצי וממכתב הפיטורים, המנוח פוטר, כאמור, במסגרת תהליך התייעלות. לטענת הנתבעות כעולה מכתב הגנתן במסגרת תהליך ההתייעלות הוחלט כי מדור הספרות בעיתון יפורסם רק פעם אחת בשבוע ביום ו' ולא פעמיים כפי שהיה נהוג. לפיכך הוחלט כי בשל שינוי זה אין עוד צורך בהעסקת עורך מדור במשרה מלאה וכי ניתן לשלב עבודה זו במסגרת עבודה נוספת בעיתון או לרכוש שירותי עריכה מפרי לנסר כמקובל בענף (סעיף 11 לכתב ההגנה). יד. משלא הוכח כי המנוח פוטר בניגוד לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, בניגוד לחוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, או משיקולים זרים, אין המנוח זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין, ואף לא לפיצוי בגין עגמת נפש, כיוון שלא הוכח כי הנתבעת הפרה חובה כלשהי כלפי המנוח. 7. א. מסכום פיצויי הפיטורים ששולמו למנוח קיזזו הנתבעות כספים שהצטברו לזכותו בקופת הגמל תמר. לטענת התובעות, מששילמו הנתבעות למנוח את הסכום שהצטבר לזכותו בקרן תמר כחלק מפיצויי הפיטורים ולא בנוסף להם פעלו הנתבעות בניגוד להסכם משנת 97 ובכך שללו מהמנוח חלק מפיצוי הפיטורים אשר הגיעו לו. ב. בסעיף 6 לפרק י להסכם משנת 97 נקבע: "העיתון יפריש % 2.1/3 ממשכורתו הכוללת של כל עתונאי לקרן תמר, כחסכון ע"ש העתונאי, אשר יהיה זכאי לפדותו בעת הפסקת עבודתו בעיתון מכל סיבה שהיא וזאת בנוסף לכל זכות אחרת המוקנית לעתונאי על פי הסכם זה". ג. מעיון בלשון ההסכם סבור בית הדין כי לשונו ברורה וחד משמעית. על פי סעיף 6 על הנתבעות להפריש % 2.1/3 ממשכורת העובד כחסכון וזאת בנוסף לכל זכות אחרת המוקנית לעיתונאים על פי ההסכם. מכאן כי על פי ההסכם עסקינן בזכות נוספת המוקנית לעיתונאי מעבר לזכויותיו לפיצויי פיטורין. ד. זאת ועוד: סעיף 15 א' לפרק ז' הדן בפיצוי פיטורים קובע: "בעת פיטוריו או התפטרות של עיתונאי, כל הכספים שהופקדו בקרן "מקפת" לרבות על חשבון פיצויי פיטורין וכל הכספים שהופקדו בכל קופת גמל אחרת וקרן פנסיה אחרת, יועמדו לרשות העיתונאי". מכאן, משנקבע כי בעת פיטוריו או התפטרות יעמדו לרשות העתונאי כל הכספים שהופקדו לזכותו בקופת גמל, בלא שנאמר כי כספים אלו יהיו על חשבון פיצויי פיטורים זכאי היה המנוח למלוא הכספים שנצברו בקרן תמר בנוסף לפיצויי הפטורים. ה. מאחר ובין הצדדים התגלתה מחלוקת של ממש בעניין זכאות הנתבעת לקזז מסכום פיצויי הפיטורים את הכספים שנצברו בקופת הגמל תמר קובע בית הדין כי אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה. ו. לפיכך מחייב בית הדין את הנתבעות לשלם לתובעות את הכספים שנצברו בקופת הגמל תמר בסך 84,365. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.3.00 . 8. זכאות המנוח להשלמת תוספת ותק א. בהתאם להסכם משנת 97 זכאי היה המנוח לתשלום תוספת ותק תוספת זו שולמה למנוח על השכר המשולב. לטענת התובעות משנקבע בהסכם 97 כי תוספת הותק תשולם ביחס לשכר הכולל זכאי היה המנוח לתשלום תוספת הותק על שכרו הכולל ולא רק על שכרו המשולב. לפיכך לטענתן זכאי המנוח להשלמת תוספת הותק. ב. בסעיף 2 לפרק ו להסכם משנת 97 נקבע: "כל עיתונאי יקבל תוספת ותק בשיעור של 1% משכרו הכולל לכל שנת ותק מקצועי. התוספת המקסימלית ל- 35 שנה". ג. מעיון בהסכם 97 עולה, כי אין בהסכם הגדרה ל"שכרו הכולל" של עיתונאי. כמו כן עולה כי הצדדים השתמשו בהסכם בהגדרות שונות של שכר: "מלוא שכר" , "שכר משולב, "שכרם הכולל" "משכורתו" "השכר הקובע". מכאן משלשון ההסכם אינה ברורה חד משמעית על בית הדין להעזר בכללי פרשנות הסכמים קיבוציים על מנת לבחון את משמעות "שכרו הכולל". ד. כלל הוא בפרשנות הסכמים קיבוציים, כי לדרך שבה פרשו ויישמו הצדדים ליחסי העבודה קיבוציים סעיף בהסכם הקיבוצי משקל מכריע לפירוש שיתן לו בית הדין (דבע נא/ 4-33 ההסתדרות הכללית - צים, עבודה ארצי (כרך כד (3) 268). במקרה דנן, משההסכם הקיבוצי נחתם בחודש 4.97, כשמאז במשך למעלה משש שנים שולמה תוספת הותק על השכר המשולב, כשהועד לא התנגד לכך, יש בידי ללמדנו כי כוונת הצדדים היתה לתשלום התוספת על בסיס השכר המשולב. ה. זאת ועוד: מעיון בתלושי השכר של המנוח ובחישוב התובעות עולה כי התובעות כוללות במונח "שכר כולל" החזרי הוצאות שונים כגון: הוצאות רכב וטלפון. ואולם אין זה סביר כי בבסיס השכר לצורך תשלום התוספת יובאו בחשבון גם החזרי הוצאות. ו. לפיכך, קובע בית הדין כי אין לקבל את גירסת התובעות לפיה יש לחשב את תוספות הותק על בסיס סך התשלומים שקיבל. ז. יצויין כי אף אם היה בית הדין מקבל את פרשנות התובעות לענין חישוב תוספת הותק היה בית הדין דוחה את התביעה מחוסר ראיות. משטענו התובעות כי בכל שנה נשמר הפרש דומה בתוספת הותק ששולמה למנוח בפועל לתוספת הותק שמגיעה לו על פי ההסכם מבלי שהביאו ראיות לשכרו במהלך שבע שנות עבודתו ולתוספת הותק ששולמה לו בפועל בגין שנות עבודתו, דין תביעה זו להידחות. 9. תוספת יוקר: א. בסעיף ו' לפרק י' להסכם הקיבוצי משנת 97 נקבע: "הסכמי תוספת היוקר שיחתמו מזמן לזמן בין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים יחולו על הצדדים להסכם זה ויחייבו אותם ובתנאי שתוספת היוקר תשולם לעיתונאים על מלוא שכרם (ללא תקרה). לטענת התובעות, על פי סעיף זה זכאים היו העובדים לרבות המנוח לתוספת יוקר על "מלוא שכרם", ואולם בפועל שולמה למנוח תוספת יוקר רק על רכיבי השכר הבסיסי בלבד. לפיכך תבעו התובעות השלמת תוספת יוקר בסכום מוערך של 10,00₪. ב. משטענו התובעות כי הנתבעות שילמו למנוח תוספת יוקר רק על רכיבי השכר הבסיסי, בלא שתמכו את טיעונם בראיה לגבי גובה תוספות היוקר ששולמו במשך השנים ובלא כל נימוק לאופן חישוב הסכום הנתבע, דין תביעה זו להידחות. 10. זכאות המנוח לתוספות שכר מפעליות ולבונוס שנתי א. לטענת התובעות על פי ההסכם הקיבוצי משנת 97 זכאי היה המנוח לבונוס שנתי ואולם המנוח מעולם לא קיבלו על אף שהיווה חלק מתנאי עבודתו. ב. מעיון בהסכם הקיבוצי משנת 97 עולה כי בפרק ד' נקבע "בכפוף להחלטת מועצת המנהלים של העיתון, ישולם לעיתונאים בונוס שנתי על בסיס התוצאות הכלכליות של העתון, למעט עבור שנת 1993". מכאן כי תשלום הבונוס לעיתונאים לרבות למנוח נתון היה לשקול דעת מועצת המנהלים של העתון בכפוף לתוצאות הכלכליות של העיתון, לעיתונאים ולמנוח ביניהם לא היתה כל זכות קנויה לקבלת הבונוס. ג. לטענת התובעות על פי ההסכם הקיבוצי שנת 97 נקבע כי מדי שנה ינוהל משא ומתן בתום לב למתן תוספות שכר מפעליות ואולם לטענת התובעות לא ניהלו הנתבעות משא ומתן בתום לב בעניין זה ולא שילמו לעיתונאים ובכללם המנוח תוספות מפעליות מחודש 1.98 ועד למועד הפסקת עבודתו. ד. פרק ד' להסכם הקיבוצי משנת 97 קובע: "חובה לנהל משא ומתן בתום לב בעניין למתן תוספות שכר מפעליות, וזה מדי שנה בשנה. המו"מ יתנהל לכל המאוחר בחודש דצמבר בכל שנה בין הנהלת העיתון לבין ועד העיתונאים בעיתון, ויסתיים לכל המאוחר תוך 30 יום על פי דרישת הוועד". מכאן כי על פי ההסכם הקיבוצי משנת 97 חובה היתה על הנהלת העיתון והועד לנהל משא ומתן לכל שנה על מתן תוספות שכר מפעליות. ואולם הסכם זה לא היקנה לעיתונאים, לרבות למנוח, זכאות לתשלום תוספת מפעלית. ה. יתר על כן, משנקבע בהסכם הקיבוצי משנת 2000, הסכם החל על המנוח, כי עם חתימת ההסכם מוצו לחלוטין תביעות נציגות העיתונאים כלפי החברה לרבות תביעות בגין תקופה קודמת (סעיף 9 להסכם), מיצתה נציגות העיתונאים את תביעותיה בגין תוספות מפעליות לגבי התקופה שקדמה להסכם. ו. יצויין כי אף אם היה מכיר בית הדין בתביעת המנוח לתוספות מפעליות ולבונוסים דין התביעה היה להידחות. משטענו התובעות כי הן מעריכות כי המנוח היה זכאי לסך של 15,000 ₪ בגין תוספות מפעליות ובונוסים אך לא הביאו ראיות ולא פרטו כיצד חישבו סכום זה, דין התביעה להידחות. 11. לפיכך התביעה נדחית למעט האמור בעניין קרן תמר כאמור בסעיף 7. 12. בהתחשב בכך שהתובע זכה רק בחלק מהעתירות בתביעה, אין צו להוצאות. בעל דין נפטרשאלות משפטיותבית הדין לעבודה