פסק דין פתיח 1. התובע, מר דוד אברזון, סיכם עם הנתבעת 2 - שבבעלותה מפעל לייצור אביזרים לתעשיות האלקטרוניקה - כי יועסק בשירותה כאחראי משמרת במסגרת מפעל חדש לייצור מדיה אופטית. לפי הסיכום בין הצדדים, אמור היה להישלח להשתלמות ממושכת בשוויץ על חשבון החברה החל ממחצית חודש נובמבר 2002, ועם שובו לעבוד עבורה במשרה מלאה לתקופה שאינה מוגבלת. ימים ספורים טרם הנסיעה לחו"ל הודיעה הנתבעת 2 לתובע כי הנה חוזרת בה מהרצון להעסיקו, ולאור זאת דורש התובע פיצוי - הן מהנתבעת והן מהנתבע 1 שהנו מנהלה - בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך. הנתבעים מצידם טוענים כי טרם נכרת הסכם מחייב וממילא זכאים היו לבטל את ההתקשרות נוכח הטעיה שהטעה אותם התובע לגבי כישוריו, אמינותו והתאמתו לתפקיד. 2. השאלות אשר אנו אמורים להכריע בהן הנן לפיכך השאלות הבאות: א. א. האם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב; ב. ב. בהנחה שהתשובה לשאלה א' שלילית - האם הפרו הנתבעים או מי מהם את חובתם בניהול המו"מ מול התובע בתום לב, או שמא דווקא התובע הוא שהפר את החובה הנ"ל; ג. ג. בהנחה שהתשובה לשאלה א' חיובית - האם הפרו הנתבעים או מי מהם את החוזה, או שמא רשאים היו לבטלו נוכח הטעיה שהטעה אותם התובע; ד. ד. בהנחה שייקבע כי הנתבעים פעלו שלא כדין - הגדרת הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך לתובע וכימותם; ה. ה. שאלת אחריותו האישית של הנתבע 1. להלן נבחן את העדויות והראיות שהובאו בפנינו, ולאחריהן נדון בשאלות המשפטיות. התשתית העובדתית וטענות הצדדים 3. 3. מעיון בטענות הצדדים ובעדויותיהם עולה כי למעשה מסכימים הם על העובדות כדלקמן: א. א. במהלך חודש ספטמבר 2002 או בסמוך לכך פירסמה הנתבעת 2 (להלן - "החברה") מודעת "דרושים" בעתון יומי (נספח א' לתצהיר הנתבע 1), בנוגע למשרה של "אחזקת והפעלת מכונות ייצור ממוחשבות". במודעה נכתב כי טרם תחילת העבודה תידרש שהייה בחו"ל לצרכי לימודים. ב. ב. התובע שלח לחברה קורות חיים בעקבות המודעה, וזומן לראיון בתחילת חודש 10/02 (להלן - "הפגישה הראשונה"). אין חולק כי במהלך הפגישה הראשונה נשאל התובע אם הוא יודע לתקן תקלות במכונות ייצור מורכבות מכניקה - אלקטרוניקה והשיב בחיוב. לטענת התובע, הבהיר מלכתחילה כי הידע שלו בתיקון תקלות הנו "על פי הדרכה ועבודה מול ספרות מקצועית", תוך שהדגיש כי אינו אלקטרונאי או חשמלאי וכי מעולם לא למד לתואר בהנדסאות אלקטרוניקה. ג. ג. ביום 13.10.02 זומן התובע למשרדי החברה לצורך ראיון עם יועצת השמה שהנה גם רעייתו של הנתבע 1 (להלן - "הפגישה השניה"). ד. ד. ביום 17.10.02 זומן התובע לפגישה שלישית במשרדי החברה. לטענת התובע, בפגישה זו הודיע לו הנתבע 1 כי למרות שאינו בא מרקע הנדסאי - טכני פורמלי הוחלט לקבלו לעבודה (בטענה זו הנתבעים אינם מודים). עוד נמסר לתובע כי הוא עתיד להישלח לחו"ל, להשתלמות בת מספר חודשים, כבר במחצית חודש 11/02, וזאת עם שני עובדים נוספים אשר התקבלו יחד עמו. ה. ה. לטענת התובע, לאור הודעת הנתבע 1, במהלך הפגישה השלישית, על קבלתו לעבודה - הודיע למעסיק פוטנציאלי נוסף עמו היה במגעים אותה עת ("רונדופלסט בע"מ") כי מועמדותו אינה רלוונטית עוד, שכן התקבל לעבודה אחרת. ראוי לציין בהקשר זה כי התובע הודיע כאמור הגם שהודה בחקירתו הנגדית כי עד חתימת ההסכם ביום 3.11.02 היה עדיין בשלב של "משא ומתן" מול החברה (עמ' 6 לפרוטוקול). ו. ו. ביום 31.10.02 נשלחה לתובע טיוטת הסכם (ת/3). התובע העיר הערותיו לטיוטה (ת/4). בהמשך לכך נתקיימה בין הצדדים פגישה נוספת, ביום 3.11.02 (להלן - "הפגישה הרביעית"), במסגרתה שוחחו הצדדים על הערות התובע תוך תיקון ההסכם בהתאם. אין חולק כי בסיום הפגישה חתם הנתבע 1 על ההסכם (ת/5), לחץ את ידו של התובע והגיש לו את ההסכם החתום (להלן - "ההסכם"). ז. ז. יצוין כי ההסכם הנו מכתב חד צדדי של החברה לתובע, הנושא את הכותרת "הסכם עבודה", מפרט את התנאים המוסכמים (כאשר הפתיח להם הנו "להלן הסכם העסקה בין חברתנו לבין אדוני"), ומסתיים בחתימתו של הנתבע 1 בשם החברה. התובע לא התבקש לחתום על ההסכם ואף אין בו מקום המיועד לחתימתו או לאישורו. ח. ח. אין חולק כי לפי ההסכם אמור היה התובע להישלח לשוויץ לצרכי לימודים לתקופה של כארבעה - חמישה חודשים, במשכורת חודשית של 8,000 ₪ ברוטו. לאחר מכן אמור היה להיות מועסק בחברה במשרה מלאה, לתקופה שאינה מוגבלת, בשכר חודשי של 10,000 ₪ ברוטו. ההסכם כולל גם פרטים נוספים, דוגמת מימון כרטיס טיסה ארצה בזמן חופשת חג המולד, תנאים סוציאליים לאחר החזרה ארצה, וכיו"ב. ט. ט. ביום 11.11.02 זומן התובע לפגישה נוספת במשרדי החברה (להלן - "הפגישה החמישית"), יחד עם שני העובדים הנוספים שהתקבלו לעבודה ואשר אמורים היו לנסוע עמו לשוויץ ימים ספורים לאחר מכן. שלושתם עברו יחד תדריך בן כשעה וחצי בנוגע לנסיעה הצפויה. בין היתר התבקש התובע במהלך תדריך זה להמציא את רשיון הנהיגה שלו, על מנת שניתן יהא לשכור עבורו רכב בחו"ל. י. י. אין חולק כי בסיום הפגישה החמישית, לאחר סיום התדריך, קרא הנתבע 1 לתובע לשיחה אישית, ובה הודיע לו כי לא יסע לחו"ל מטעם החברה. לטענת התובע, הנתבע 1 "אמר לי כי הוא אינו מתכוון לשלוח אותי לחו"ל ולמעשה אין הוא מתכוון להעסיק בשלב זה יותר משני אנשים ולכן הוא החליט שלא לשלוח אותי לחו"ל. הוא סייג את עצמו ואמר כי "אולי כאשר המכונות תגענה לישראל תעבוד אצלנו"" (סעיף 20 לתצהיר התובע). יא. יא. עוד אין חולק, כי בסופו של דבר נסעו מטעם החברה שני עובדים בלבד לשוויץ, מבלי שנשכר עובד חלופי במקומו של התובע. 4. הנתבע 1 סיפר כי התפקיד לו יועד התובע היה אחראי משמרת, אשר אמור היה לקבל הכשרה בת מספר חודשים אצל יצרן המכונות בשוייץ, ולאחר שובו ארצה לעמוד בראש צוות של מפעילי מכונות ולהיות אחראי על אחזקת הקו, כולל איתור ותיקון של תקלות. בשלב ראשון סברו כי דרושה השכלה פורמלית כהנדסאי לצורך כך, אך בשלב מיון הפניות החליטו כי אין בכך צורך (ואכן, כל שלושת המועמדים שהתקבלו, לרבות התובע, חסרי תואר כאמור). עם זאת, היתה חשיבות רבה לידע בקריאת תוכניות חשמל, ולידע באנגלית. 5. לטענת הנתבע 1, בתחילת הפגישה החמישית גילה להפתעתו כי התובע לא הצליח להתמודד עם חומר מקצועי באנגלית אשר הועבר אליו ע"י הנתבעת, וכי דבר זה עומד בסתירה עם ידיעת האנגלית ברמה גבוהה כפי שצוינה ע"י התובע בקורות החיים שלו (ת/2). בעקבות זאת שאל את התובע אם הוא יודע לקרוא תוכניות חשמל, פנאומטיקה והידראוליקה והתשובה היתה שלילית. הדברים הדליקו בנתבע 1 אור אדום לגבי התאמת התובע לתפקיד ולגבי מהימנותו, ולמרות זאת לא אמר לו דבר אלא המתין לסיומו של התדריך (סעיפים 16 - 19 לתצהירו). 6. הנתבע 1 המשיך וסיפר כי לקראת סיום הפגישה החמישית ביקש ממנו התובע לרשום אותו במסמכים השונים כתושב ערד, הגם שאינו מתגורר בה בפועל, וזאת על מנת לסייע לו לזכות בהטבות מס. לדברי הנתבע 1: "פנייה זו סתמה את הגולל על מועמדותו של התובע שכן הבנתי כי התובע מבקש ממני להונות, יחד עמו, את שלטונות המס. הוברר לי כי המדובר באדם שאינו אמין..." (סעיף 20 לתצהירו). הנתבע 1 הוסיף והעיד בתצהירו: "החלטתי הנ"ל (שלא להעסיק את התובע - ס.ד.מ) נבעה ממספר גורמים מצטברים שהם, אי ידיעת השפה האנגלית, העדר יכולת לקרוא תכניות מקצועיות וחוסר אמינות. משקלם המצטבר של כל הנ"ל הוא שהביא להחלטה, שלא להעסיק את התובע". (סעיף 21 לתצהירו). 7. הנתבעים הביאו, כעד נוסף מטעמם, את מר אורן שמאי, אשר הנו אחד משני המועמדים הנוספים שהתקבלו יחד עם התובע לתפקיד אחראי משמרת. מר שמאי אכן נסע לשוויץ כמתוכנן ועובד בחברה עד היום. הצדדים אישרו כי מר שמאי והתובע מכירים עוד ממקום עבודה קודם, כאשר התובע הוא שהמליץ על מר שמאי בפני הנתבע 1 וכך הביא לקבלתו לעבודה בחברה. מר שמאי העיד, בתצהירו, על אי ידיעת האנגלית של התובע ועל כך שהתקשה הן מבחינה מקצועית והן מבחינת ידיעת השפה האנגלית. בחקירתו הנגדית סיפר את המידע הבא: "ש. מתי נודע לך שרק שניכם (היינו הוא עצמו והעובד הנוסף, ללא התובע - ס.ד.מ) נוסעים? ת. ביום האחרון. בפגישה האחרונה שבה נכח גם התובע. כאשר הגעתי לשם הנתבע שאל אותי שוב מה אני חושב ואז אמרתי לו שזו החלטה שלו. הוא אמר לי שהוא הולך להודיע לתובע שהוא לא יצא כי הוא לא מתאים מבחינה מקצועית, על בסיס המידע שהוא צבר עד ליום הזה" (עמ' 16 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור). עוד הודה מר שמאי כי נשאל לגבי מקצועיותו של התובע במספר הזדמנויות טרם הפגישה החמישית, וכי הנתבע 1 אמר לו במהלך התקופה, אינו זוכר מתי, כי הוא מתכוון לשלוח רק שני אנשים לשוויץ ולא שלושה (עמ' 17 לפרוטוקול). 8. התובע טען כי הסיבה היחידה לסיום ההתקשרות עמו עוד טרם תחילתה היתה שינוי מדיניות בחברה, אשר החליטה מטעמיה כי די לה בשני עובדים בתפקיד האמור, והחליטה לאור זאת לוותר על אחד מהם. משום מה, נפלה ההחלטה עליו, ייתכן מאחר שהיה היחידי הנשוי מבין השלושה כאשר הדבר היה כרוך בהוצאות נוספות לחברה (מימון כרטיס טיסה לרעייתו, אותו התחייבה החברה "לשקול בחיוב"). התובע הדגיש כי ביטולה הפתאומי של העסקתו, ימים ספורים טרם נסיעתו הצפויה לשוויץ לתקופה בת מספר חודשים, גרמה לו לזעזוע רגשי ממשי, וכלשון בא כוחו: "כגודל הציפייה וההתרגשות שחש ערב הנסיעה, כך עומק האכזבה והתסכול שהסב לו ביטולה" (סעיף 34 לסיכומיו). בנוסף לא ידע איך להתייצב מול משפחתו וחבריו, להם סיפר על הנסיעה. חמור מכך, עד היום (או לפחות עד כתיבת הסיכומים מטעם התובע במרץ 2004) לא הצליח למצוא עבודה חדשה. 9. לאור כל זאת דורש התובע פיצוי בגין הנזקים כדלקמן: א. א. אובדן הכנסה ממשכורת למשך חמשת חודשי ההכשרה בחו"ל - 40,000 ₪; ב. ב. אובדן הכנסה ממשכורת לאחר שובו ארצה למשך תקופה משוערת של 18 חודשי עבודה - 180,000 ₪; ג. ג. אובדן ההכשרה המקצועית, השדרוג המקצועי והמוניטין ככל שהיה משלים את ההשתלמות בשוויץ - 60,000 ₪; ד. ד. הסתגלות לתקופת האבטלה עד למציאת מקום עבודה חלופי - 20,000 ₪; ה. ה. עלות השיפוץ שערך התובע בביתו סמוך טרם הנסיעה ובהסתמך על השכר שאמור להיות משולם לו - 14,470 ₪; ו. ו. עוגמת נפש - 40,000 ₪. יצוין כי התובע לא התייחס כלל, במסגרת התצהיר מטעמו, לנושא הנזקים או כימותם, ומסתמך לאור זאת על המסמכים שצירף בלבד - ההסכם עצמו, וכן המסמכים שצירף בנושא השיפוץ. ב"כ הנתבעים מצדו טען כי כבר מטעם זה - אי הוכחת הנזק - אין לפסוק כל סכום לטובת התובע. הכרעה 10. הנתבעים כפרו, בכל מהלך הדיון בתיק עד הסיכומים מטעמם, בכך שנכרת הסכם מחייב בינם לבין התובע. בסיכומים מטעמם לא חזרו הנתבעים על טענה זו, אלא טענו כי גם אם נכרת הסכם מחייב כטענת התובע - רשאים היו לבטלו ו/או להפסיקו כפי שעשו, 8 ימים בלבד לאחר כריתת ההסכם, לאור העובדות החדשות שהתגלו להם ואשר הצדיקו את שינוי ההחלטה. 11. כידוע, חוזה עבודה הוא בראש ובראשונה חוזה, והוראות חוק החוזים חלות עליו מקום שאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (מ' גולדברג, תום לב במשפט העבודה, ספר בר ניב (רמות 1987) 141). בהתחשב בעובדות שפורטו לעיל, נראה כי לא יכול להיות חולק כי אכן נכרת חוזה מחייב בין הצדדים בנוגע להעסקתו של התובע. זאת, לאור קיומם של הצעה, קיבול, מסוימות, גמירות דעת, ואף העלאת הדברים על הכתב (מעבר לצורך) באופן מחייב (עב' (ים) 3076/01 אהרון יבלון - סינטק מדיה בע"מ, מיום 8.2.04; עב' (ת"א) 1591/03 יואל ליאני - נירה קולודני ואח', מיום 19.5.04). בהתחשב בכך שהנתבעים בסיכומיהם אף לא כפרו בכך - נראה כי מדובר בעובדה מוסכמת ואין צורך להרחיב בקשר לכך. 12. משקבענו כי נכרת חוזה מחייב, נותר לבדוק אם הופר או שמא בוטל/הופסק כדין, כאשר הנתבעים טענו בקשר לכך שתי טענות (הגם שלא ניסחו אותן כך): (א) (א) כי זכאים היו לבטל את ההסכם מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים"), נוכח ההטעיה מצד התובע על כישוריו והתאמתו לתפקיד; (ב) (ב) כי זכאים היו להפסיק את עבודתו של התובע, מכוח הפררוגטיבה הכללית של מעביד להביא לידי סיום חוזה עבודה לתקופה שאינה קצובה, כאשר עשו כן בתום לב נוכח המידע החדש שהתגלה להם לגבי התובע ונוכח חוסר אמינותו. 13. 13. טרם בחינת טענות הנתבעים מהבחינה העובדתית, ראוי להזכיר כי על הצדדים לחוזה העבודה חלות, ואולי ביתר שאת, הוראותיו של סעיף 39 לחוק החוזים. כפי שקבע כב' בית המשפט העליון: "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים... על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח',פ"ד לה (1) 828; ראו גם ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים - כרך א', 556; ק' ורדי, תום הלב ביחסי עבודה, שנתון משפט העבודה ב' 107). ועל בסיסה של חובת תום הלב האמורה נקבע, בהקשר שלנו: "אין זו דרך מקובלת שמעביד "ישריין" לעצמו את כוח העבודה של העובד, ורק אחר כך יברר האם העובד עומד בדרישות מקום העבודה" (דב"ע נג/40-3 חברת איסטרוניקס בע"מ - הדה גרפונקל, פד"ע כה 456). 14. כמפורט לעיל, הנתבעים טענו כי הסיבות לביטול ההתקשרות עם התובע היו שלוש במצטבר : (א) אי ידיעת אנגלית ברמה מספקת; (ב) אי יכולת לקרוא תוכניות מקצועיות ואי יכולת לתקן תקלות באופן עצמאי; (ג) אי אמינות, בשל בקשת התובע להונות את שלטונות המס על כך שהנו כביכול תושב ערד (להלן - "עניין ערד"). ב"כ הנתבעים בסיכומיו אף הודה כי כל סיבה כשלעצמה אולי אינה מספקת, אך הצטברותן היא שהביאה בסופו של דבר להחלטה (סעיף 6.9 לסיכומיו). להלן נדון בסיבות שהועלו ע"י הנתבעים, כאשר יש לבחון אם אכן היוו את הסיבה (או אחת הסיבות) לביטול ההתקשרות עם התובע, וככל שהתשובה חיובית - האם היוו סיבה מספקת, לאור הוראות הדין, לביטול כאמור. 15. ראשית יש לציין, כי בניגוד מוחלט לטענות הנתבעים בכתב ההגנה ובסיכומים, בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 טען הלה במפורש כי הסיבה היחידה להפסקת ההתקשרות עם התובע היתה עניין ערד, ולא הטענות הנוספות בדבר אי ידיעת אנגלית ובדבר אי היכולת לקרוא תוכניות מקצועיות. וכדברי הנתבע 1: "ש. מדוע החלטת לפטר את התובע ת. הכוונה שלי היתה לקחת אותו ועוד שניים אחרים לעבודה בגלל זה הזמנתי אותו ולא היתה לי כל כוונה לא להעסיק אותו, הסיבה היחידה היתה שהוא רוצה להשאיר את הכתובת תישאר בערד, אם הייתי גס רוח יכולתי להעזיב אותו, המשכתי להתנהג כרגיל. לא חיפשתי תירוץ על מנת לפטר אותו. כל היתר שום דבר זו הסיבה היחידה. לגבי הידע באנגלית זו היתה בעיה שלו בעיקר כי הוא היה צריך לשבור את הראש" (עמ' 14 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור). בהתחשב בהודאה זו, נראה כי אין צורך לדון בהרחבה בטענות הנוספות, שכן הנתבע 1 הודה כי לא היוו שיקול אמיתי בהחלטה לסיים את ההתקשרות עם התובע. למרות זאת, לצאת פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן נבחן בקצרה גם את הטענות הנוספות. 16. בנוגע לטענה של אי ידיעה מספקת של השפה האנגלית, הנתבע 1 הודה כי לא עשה לתובע (או לשאר המועמדים) מבחנים כלשהם בשפה האנגלית. בהתחשב בכך, החשש שעלה בו לגבי טיב האנגלית של התובע לא נבע ממקור אובייקטיבי כלשהו, אלא מהודיית התובע עצמו כי התקשה לקרוא את החומר שניתן לו, וכן משיחות שניהל עם מר שמאי (עדות הנתבע 1 - עמ' 12 לפרוטוקול). הנתבע 1 לא הסביר מדוע לא טרח לבצע מבדקים מקצועיים יותר בנושא זה ככל שאכן היווה שיקול חשוב. וכדבריו: "ש. למה בתצהיר שלך לא מצוין דבר וחצי דבר על כך שאורן אמר לך שהאנגלית של התובע לא טובה ת. כל הנושא שאתה מנסה ללכת עליו זה לא קריטי. הנושא ששבר אותי... חוות הדעת של אורן או מה שהוא אמר בשביל קבלת החלטתי לא היו קריטיים" (עמ' 13 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור). נוכח דברים אלו, ובהתחשב בהודאת הנתבע 1 כמפורט בסעיף 15 לעיל - אנו קובעים כי מידת ידיעותיו של התובע בשפה האנגלית לא היוותה שיקול של ממש בהחלטה על הפסקת ההתקשרות עמו, אלא תירוץ בדיעבד לכך ותו לא. 17. בנוגע ליכולתו המקצועית של התובע, הצדדים היו חלוקים ביניהם לגבי ההבדלים בין "תוכניות מקצועיות" לבין "שרטוטים מכניים" ולבין "תוכניות חשמל". התובע טען כי ציין מלכתחילה, עוד בפגישה הראשונה, כי אינו הנדסאי בהשכלתו וכי אינו יודע לקרוא תוכניות חשמל, ועם זאת יש לו ניסיון בתיקון תקלות במכונות לפי הדרכה שקיבל ולפי ספרות מקצועית הכוללת גם "שרטוטים מכניים" (כוונתו היתה כפי הנראה לספרי הדרכה של יצרני המכונות, הכוללים שרטוטים של חלקי המכונה). גם בחקירתו הנגדית הודה כי יש לו יכולת לתקן תקלות רק בהתאם להדרכה אותה עבר (עמ' 8 לפרוטוקול). הנתבע 1 לעומתו טען כי נזקק לאנשים ברמה מקצועית גבוהה אשר יהיו מסוגלים לקרוא תוכניות "מקצועיות" ולתקן מכונות באופן עצמאי. עוד טען כי התובע הודה בפניו, בתחילת הפגישה החמישית, כי כלל אינו יודע לתקן תקלות אלא רק להזמין בעל מקצוע חיצוני (אך עובדה זו לא הוכחה בפנינו ואינה מתיישבת עם ניסיונו הקודם של התובע). עם זאת, כאשר נשאל הנתבע 1 מדוע לא בדק לעומק את יכולתו המקצועית של התובע בקריאת תוכניות טרם קבלתו לעבודה, הודה למעשה כי נושא זה לא היווה שיקול של ממש בהחלטתו שלא להעסיק את התובע, וכדבריו: "ש. האם נעשו לתובע מבחנים טכניים ת. ...לאף עובד אף פעם לא עשיתי מבחן. הייתי נותן לו הזדמנות אלמלא ביקש לעשות משהו שאסור היה לעשות (כאשר הנו מתכוון בכך לעניין ערד- ס.ד.מ)" (עמ' 13 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור). לאור דברים אלו, אנו קובעים כי גם נושא קריאת התוכניות ו/או תיקונן העצמאי של התקלות לא היווה שיקול אמיתי בהחלטה על ביטול ההתקשרות עם התובע, אלא תירוץ בדיעבד ותו לא. 18. נותר לפיכך לדיון "עניין ערד". התובע מצידו הסביר כי הנו יליד העיר ערד ובה מתגוררת משפחתו עד היום, כאשר בבעלותו בית המצוי בערד. לאור זאת, למרות שהעתיק את מגוריו באופן זמני בהתאם למקומות בהם עבד, השאיר את כתובתו הרשמית (בתעודת הזהות ובמשרד הפנים) בערד. עם זאת, בקורות החיים ששלח ציין את העיר בה התגורר בפועל אותה עת (בת ים), מבלי שראה בכך בעייתיות כלשהי. התובע הוסיף והסביר כי כלל לא העלה את עניין ערד מיוזמתו, אלא כי הנתבע 1 הוא ששאל אותו, לאחר שצילם את רשיון הנהיגה שלו בפגישה החמישית, מדוע רשומה כתובתו בערד, כאשר התובע השיב כי פורמלית הנו תושב ערד ושאל אם יש בכך בעייתיות כלשהי. הנתבע 1 לעומתו הכחיש כי הוא שהעלה את נושא ערד, אלא טען כי התובע הוא שהציע, לקראת סיום הפגישה החמישית, כי ימשיך להיות רשום כתושב ערד על מנת לזכות בהטבות המס הכרוכות בכך. 19. אנו נוטים להאמין בהקשר זה לנתבע 1, כי לא העלה את "עניין ערד" מיוזמתו אלא כי התובע, אכן, הוא שהעלה אותו על מנת שיוכל להמשיך וליהנות מההטבות השונות הנובעות מהיותו תושב ערד (או רשום כתושב ערד). על אף זאת, אנו מקבלים את עמדת ב"כ התובע, לפיה לא ייתכן כי נושא זה אכן היווה עילה לביטול ההתקשרות עם התובע: ראשית, לא הוכח אם התובע אכן ניסה להונות את רשויות המס או שמא רק לנצל הטבות המגיעות לו כדין כבן ערד ותיק; שנית, הנתבע 1 עצמו הודה כי חשב על הקמת חברה נפרדת רק "משיקולי מס" (עמ' 10 לפרוטוקול), כך שסביר כי לא "הזדעזע" באמת ובתמים משיקול דומה של התובע; שלישית, עדותו של מר שמאי, כפי שצוטטה בסעיף 7 לעיל, הוכיחה כי "עניין ערד" - אשר עלה לראשונה רק בסיומה של הפגישה החמישית - לא היווה כלל שיקול בהחלטה על ביטול ההתקשרות עם התובע, שהרי כבר בתחילתה של פגישה זו הודיע הנתבע 1 למר שמאי כי התובע לא יסע לשוויץ (עמ' 16 לפרוטוקול). ולו מהטעם השלישי שצוין ע"י ב"כ התובע - אין צורך כי נדון בשאלה התיאורטית האם "עניין ערד" אכן היווה עילה מספקת לביטול ההתקשרות, וזאת שכן הוכח עובדתית כי הוחלט על ביטול ההתקשרות עוד טרם ש"עניין ערד" עלה לראשונה, וללא כל קשר אליו. 20. לסיכום נושא זה - אנו קובעים כי ההסכם עם התובע לא בוטל עקב הטעיה מצד התובע ו/או עקב גילוי פתאומי על אי אמינות, כי אם מטעמיה הפנימיים של הנתבעת, אשר העדיפה לשלוח שני עובדים בלבד לשויץ במקום שלושה כמתוכנן. בהחלטה זו הפרה, למעשה, את ההתקשרות בינה לבין התובע. 21. באשר לטענה החלופית, בדבר פררוגטיבת המעביד לסיים עבודתו של עובד גם אם התובע היה מתחיל בעבודתו בפועל - כבר נקבע בפסיקה לא אחת כי מעביד מחויב במתן הזדמנות אמיתית בתום לב לעובד חדש, מבלי שניתן לפטרו תוך זמן קצר (ומכוח קל וחומר - טרם תחילת העבודה לשמה נשכר) ללא סיבה נראית לעין (דב"ע נב/125-3 האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת - בן שחר, לא פורסם). לפיכך גם אם חששו הנתבעים בדיעבד כי התובע אינו מתאים - היה עליהם להלין על עצמם כי לא בדקו זאת לעומק טרם שהתחייבו כלפיו, תוך מתן הזדמנות לתובע להתחיל בהכשרה ולהוכיח את עצמו. וככל שהחליטו מטעמיהם, כפי שנחזה לכאורה, כי אין להם צורך בשלושה עובדים אלא בשניים בלבד - אזי אמורים היו להודיע על כך לתובע בהגינות ולא כפי שנעשה (היינו לא ימים ספורים טרם הנסיעה, לא לאחר תדריך של שעה וחצי על הלימודים בחו"ל, וללא תירוצים המטילים דופי בתובע), ולשלם לו את הפיצוי המגיע לו כתוצאה מכך. 22. באשר לגובה הפיצוי המגיע לתובע - אין חולק כי דרישת פיצוי של למעלה מ - 300,000 ₪ בנסיבות העניין הנה מופרזת וחסרת כל בסיס, וחבל כי התובע עמד עליה. יש לזכור כי גם אם התובע היה מתחיל את ההכשרה ו/או העבודה - קיימת אפשרות כי הנתבעת לא היתה מרוצה ממנו, ומפטרת אותו כדין תוך זמן קצר, מבלי שהיתה כלפיו מחויבות לתקופת העסקה מינימלית, אף לא עד סיום תקופת ההכשרה. זאת ועוד, נוכח חובת הקטנת הנזק אמור היה התובע לעשות מאמץ למצוא עבודה חלופית תוך זמן קצר; בתצהירו או בעדותו לא התייחס כלל לנושא זה ולא הראה אם חיפש עבודה ובאילו דרכים. בהתחשב בכל זאת, ובפסיקה במקרים דומים, החלטנו לפסוק לזכות התובע שכר בגובה שלושה חודשי שכר (לפי השכר בתקופת ההכשרה), בסך כולל של 24,000 ₪. 23. באשר לעוגמת הנפש, ב"כ התובע הפנה לפסק דינו של כב' השופט אברהמי בעב' (י"ם) 2625/98 ניצן גולדברג - אופנהיימר ייצור ושיווק (1998) בע"מ ואח', עבודה אזורי כרך יב 214, בו צוין כדלקמן: "בפסיקה נקבע כי באופן עקרוני, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש ביחסי עבודה שכן מטבעם יש בהם יסוד מתמיד של חיכוך והתנגשות ולעתים קרובות נגרמים צער ומתח לאחר מהצדדים לחוזה העבודה. אולם, במקרה של התנהגות שלא בתום לב יש מקום לפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש ויש לפיצוי זה מטרה כפולה של פיצוי הנפגע והענשת הצד שנהג לא בהגינות. פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, ועליו לנהוג בריסון במקרים כאלו. כמו כן, אין חובה לפסוק פיצויים אף במקרה בו הוכח כי נגרם נזק שאינו ממוני "(דב"ע נה/33-3 יצחק כהן - שופרסל בע"מ, עבודה ארצי כח (1) 39; דב"ע נג/39-3 משרד החינוך - דוד מצגר, פד"ע כו 563; דב"ע מד/107-3 הלפרט מלכה - סמינר לגננות ולמורות בית יעקב, עבודה ארצי יח (1) 38; תב"ענה/307-35 (ת"א) יוסי אבו חצירה - דנדור השקעות בע"מ , עבודה אזורי א' 402)." מקובל עלינו כי בנסיבות מקרה זה כפי שפורטו לעיל אכן נגרמה לתובע עוגמת נפש יוצאת דופן, שנבעה בין היתר מדרך טיפולם של הנתבעים בנושא. לו היו הנתבעים מגלים רגישות רבה יותר, לא היו ממתינים עם ההודעה עד הדקה ה - 90 טרם נסיעה ממושכת לחו"ל (על כל המשתמע מכך לגבי ההכנות המעשיות המשפחתיות והנפשיות), ולא היו מטיחים אותה בתובע כ"רעם ביום בהיר" ללא הכנה מוקדמת, ללא הסבר וללא התנצלות. אנו פוסקים לפיכך לתובע בגין רכיב זה סך נוסף של 5,000 ₪. 24. באשר לשאר הרכיבים שדרש התובע - עלויות השיפוץ שעשה בביתו, אובדן השדרוג המקצועי, הסתגלות לתקופת האבטלה וכיו"ב - נסתפק באמירה כי לא מצאנו לנכון להוסיפם לסכום שנפסק, ולו מחמת שלא הוכחו כלל. 25. נותר לנו לדון בשאלת אחריותו האישית של הנתבע 1, כבעל מניות ומנהל. התובע טוען כי יש להטיל עליו במקרה זה אחריות אישית הן נוכח חוסר תום הלב האישי של הנתבע 1 בניהול המו"מ מולו (לאור הלכת ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ. דוד קסטרו, פ"ד לז (4) 673), והן נוכח ההלכות החדשות בנוגע להרמת מסך ההתאגדות. ב"כ הנתבעים מצידו הדגיש כי אין להטיל אחריות אישית על הנתבע 1 באשר פעל לכל אורך הדרך כאורגן של החברה. עוד ציין, כי הטענה להרמת מסך לא הופיעה כלל בכתב התביעה, ומהווה לפיכך הרחבת חזית שאין להתייחס אליה. 26. כיוון שהטענה להרמת מסך לא הופיעה בכתב התביעה ואף לא בכל מקום אחר טרם הסיכומים - לא מצאנו לנכון להתייחס לכך באשר מדובר בהרחבת חזית אסורה. באשר לאחריות אישית כלפי הנתבע 1 נוכח דרך ניהולו של המו"מ מול התובע - כיוון שהתובע טען כטענה עיקרית כי נכרת מולו חוזה מחייב שהופר (טענה אותה קיבלנו כמפורט לעיל), ורק לחילופין טען לניהול מו"מ בחוסר תום לב (כאשר בנושא זה כלל לא נדרשנו לדון), בעלת הדין הראויה הנה החברה אשר היתה הצד לחוזה שהופר, ולא המנהל אשר ניהל מטעמה את המו"מ. לאור זאת, לא מצאנו לנכון להטיל אחריות אישית כלשהי על הנתבע 1. סיכום 27. 27. סוף דבר - התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית. הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. א. פיצוי בגין הפרת ההסכם בסך 24,000 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה החל מיום 15.11.02 ועד התשלום בפועל; ב. ב. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל; ג. ג. הוצאות המשפט, בהתחשב בכך ששני הצדדים הרחיבו את המחלוקות מעבר לנדרש וסכום התביעה גבוה משמעותית מהסכום שנפסק, בסך 5,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. קבלה לעבודה