תביעה של שף נגד מסעדה - נהול מו"מ בתום לב

פסק דין 1. עניינו של תיק זה בהתקשרות חוזית בין הצדדים, אשר לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. התובע, שף במקצועו, סיכם עם הנתבעת 1 - שהנה הבעלים של הנתבעת 2 - כי יתחיל לכהן כשף המסעדה אשר בבעלותה, הידועה בשם "וילה פולק". טרם שהחל בביצוע תפקידו הודיעה לו הנתבעת 1 כי אינה מעונינת בסופו של דבר בשירותיו, כאשר התובע דורש את הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב כך ויפורטו להלן. לטענת הנתבעות, ההתקשרות טרם הבשילה לכדי חוזה מחייב, ולכן רשאיות היו לחזור בהן מהבעת הרצון הראשונית להעסקת התובע, מבלי שהדבר אמור לגרור פיצוי כספי כלשהו. 2. השאלות המשפטיות אשר אנו אמורים להכריע בהן הנן לפיכך השאלות הבאות: (א) האם נקשר בין הצדדים הסכם מחייב שהופר ע"י הנתבעות (או מי מהן); (ב) בהנחה שהתשובה לשאלה (א) הנה שלילית, האם הפרו הנתבעות (או מי מהן) את חובתן בניהול המו"מ מול התובע בתום לב; (ג) בהנחה שהתשובה לאחת השאלות לעיל הנה חיובית, מהם הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך לתובע; (ד) שאלת האחריות האישית של הנתבעת 1. להלן נבחן את העדויות והראיות שהובאו בפנינו, ולאחריהן נדון בשאלות המשפטיות. התשתית העובדתית וטענות הצדדים 3. התובע העיד כי הנו עוסק בתחום הקולינרי מזה כ - 9 שנים (נכון ל - 11/03), כאשר בשלהי שנת 2001 פנתה אליו לראשונה הגב' נירה קולודני (הנתבעת 1; להלן - "הנתבעת"), ובחנה אפשרות כי יכהן כשף המסעדה אשר בבעלותה ("וילה פולק"; להלן - "המסעדה"). לאחר שנכחה בארוחת טעימות אשר אירגן התובע החליטה גב' קולודני כי התובע אינו מתאים לה (כך אישרו שני הצדדים), וכתוצאה מכך נפרדו דרכיהם באותו שלב והחל מינואר 2002 החל התובע לעבוד כשף הראשי של מסעדת "יאכט קלאב" בהרצליה. במהלך שנת 2002 שוחחו הצדדים פעם נוספת או פעמיים נוספות (שיחות אשר תוכנן מצוי במחלוקת בין הצדדים אך ההכרעה בה אינה רלוונטית לענייננו) ובמהלך חודש אוקטובר 2002 פנתה גב' קולודני פעם נוספת אל התובע, הזמינה אותו לפגישה במסעדה, והציעה לו לכהן כשף המסעדה. עד כאן אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית ממשית. 4. ביום 27.10.02 נפגשו לפיכך הצדדים, ומוסכם על שניהם כי במהלך פגישה זו התובע נענה להצעה לכהן כשף המסעדה. לדבריו, באותה פגישה נסגרו כל פרטי ההתקשרות במלואם, כאשר העקרון שהציב, והתקבל ע"י הגב' קולודני, היה כי ישתכר לפחות כפי שהנו משתכר ב"יאכט קלאב", היינו (לדבריו) 10,000 ₪ נטו, ביטוח מנהלים מלא ע"ח המעביד, אחזקת טלפון סלולרי, החזר הוצאות נסיעה, ובנוסף גם החזר הוצאות חניה בהתחשב במיקומה של המסעדה במרכז תל אביב. עוד סיכמו הצדדים, לטענת התובע, כי ההתקשרות בדרך זו תהא למשך שלושה חודשים, כאשר לאחר מכן יסוכם מעברו ממעמד שכיר למעמד שותף. 5. גב' קולודני אישרה את קיום הפגישה ואת הסיכום שהושג במהלכה כמפורט לעיל, למעט האמור להלן: (א) לדבריה סוכם על גובה השכר בלבד (10,000 ₪ נטו), ללא התנאים הנלווים. בהקשר זה הנה טוענת, מחד, כי "אמרתי כי נקבע תקופת נסיון של 3 חודשים כנהוג בכל הסכם עבודה ואז נשב על הטבות נוספות, אם בכלל ותנאים נוספים", ומאידך טוענת כי "בכלל לא הגענו לפרטים מסוימים שכן הכל היה עדיין בגדר משא ומתן..." (שני הציטוטים מסעיף 9 לתצהירה). הסתירה שאנו רואים בין שני הציטוטים נובעת מכך שלפי הטענה הראשונה, הושג סיכום בדבר תנאי עבודתו של התובע כבר באותה פגישה, כאשר סיכום זה כלל הסכמה בדבר העדר תנאים נלווים בתקופת שלושת חודשי העבודה הראשונים. זו טענה שונה מהטענה השנייה, לפיה טרם הספיקו לשוחח על התנאים הנלווים שכן היו רק בתחילתו של המשא ומתן. (ב) לדבריה טרם סוכם על מועד תחילת עבודתו של התובע במסעדה, וזאת כתנאי מהותי אשר בלעדיו לא יכול להיווצר חוזה מחייב. התובע אישר בהקשר זה, בחקירתו הנגדית, כי: "אמרתי שאני צריך לתת שבועיים ליאכט קלאב, ובגלל שהנתבעת היתה בלחץ עם השף שלה היה ויכוח לגבי מועד תחילת העבודה שאני רציתי לקחת שבועיים חופש והיא ביקשה שאתחיל כמה שיותר מוקדם" (עמ' 4 לפרוטוקול). היינו, למעשה הצדדים אינם חלוקים כי מועד תחילת העבודה נותר פתוח, אך בין התאריכים 16.11.02 לבין 1.12.02. (ג) עוד כפרה גב' קולודני בכך שהסיכום שהושג במהלך הפגישה היה סופי ומחייב, וזאת שכן כל תחום המסעדנות הנו "די פרוץ, וכל עוד לא מתחיל שף את עבודתו בפועל אין קשר מחייב בין הצדדים" (סעיף 10 לתצהירה). וכדבריה בחקירה הנגדית: "הקשר המחייב נוצר רק כאשר מתחילה העבודה בפועל במקום העבודה עצמו" (עמ' 13 לפרוטוקול). מאידך הסכימה, לאחר מספר שאלות נוספות בנושא זה, כי חוסר הרצינות מגיע רק מצידם של העובדים, כאשר מבחינתה שלה קיימת מחויבות כבר ממועד הסיכום בעל-פה: "ש. אם את מדברת עם אחראי מטבח ב - 15 לחודש, שהוא יתחיל לעבוד ב - 25 לחודש, יש עשרה ימים וסגרת אתו שהוא מקבל 6000 ₪ ובקבוק קולה למשמרת, ולחצתם יד... מבחינתך אין הסכם ת. ודאי שלא זו עבודה יצרנית ש. לא שאלתי על חובה לשלם אלא על התחייבות ת. הכוונה שלי שזה סגור, בשטח שום דבר לא סגור... ש. אני שואל עלייך לא על העובדים שלך, האם מבחינתך יש התחייבות או אין ת. ...אני לא בטוחה אם הוא יבוא. אבל מבחינתי זה סגור, אלא אם יש דברים שהם בגדר הפתעה" (שם). 6. התובע הוסיף וסיפר כי יומיים לאחר הפגישה האמורה יצר קשר טלפוני עם הגב' קולודני, וזאת על מנת לוודא סופית, טרם שהנו מתפטר מעבודתו במסעדת "יאכט קלאב", כי הדברים אכן "סגורים", וכדבריו: "אני יקה וחנון ורציתי לדעת שאני מודיע ליאכט קלאב ולא נופל בין הכסאות" (עמ' 10 לפרוטוקול). התובע העיד, ולא נסתר, כי במהלך שיחה זו הבהיר לגב' קולודני את מטרת השיחה ואת העובדה כי בכוונתו להודיע על התפטרותו; לדבריו הנתבעת אישרה פעם נוספת את הסיכום ביניהם, ואך ביקשה מהתובע כי יתחיל את עבודתו באופן מיידי ככל הניתן. הנתבעת לא הכחישה כי שיחה כאמור אכן התקיימה. 7. התובע המשיך והעיד כי בהתחשב בסיכום שהושג בינו לבין הנתבעת, ואישורו כאמור לעיל, הודיע ביום 31.10.02 על התפטרותו ממסעדת "יאכט קלאב". אין חולק כי חמישה ימים לאחר מכן, ביום 5.11.02, הודיעה לו גב' קולודני כי היא חוזרת בה מהסיכום ביניהם ואינה מעונינת בו עוד כשף המסעדה. על מה שהתרחש במהלך הימים שבין שתי שיחות הטלפון - זו בה הבין התובע כי הסיכום "סופי" לבין זו בה בוטלה ההתקשרות - חלוקים הצדדים: (א) התובע טען כי במהלך הימים הללו החל בפועל ב"עבודה נמרצת" (סעיף 10 לתצהירו) על שינויים בתפריט המסעדה ותוכניות לעתיד, לרבות ניסיונות לקלוט כוח אדם, מפגש עם מנהלת המסעדה ועוד. יש לציין כי לא שוכנענו מהיבט זה של עדות התובע, שאכן פעל כבר בימים אלו, באופן ממשי, לצורך עבודתו העתידית. (ב) הנתבעת סיפרה כי ביום 30.10.02 הגיעה למסעדת "יאכט קלאב" יחד עם משפחתה, לצורך חגיגת יום ההולדת של בנה, בתיאום עם התובע, על מנת לבדוק - במקביל לחגיגה המשפחתית - את פרי עבודתו. לתדהמתה התובע כלל לא טרח לשהות במסעדה אותה עת, וכן נחלה אכזבה קשה מהארוחה, דבר שעורר בה מחשבות שניות הן לגבי אחריותו של התובע ומסירותו (נוכח אי הגעתו על אף התיאום מראש) והן לגבי טיב עבודתו כשף האחראי על המטבח. נוכח זאת, לא נותרה לה ברירה אלא להודיע לתובע כי אינה מעונינת בשירותיו, כאשר לא רצתה לפגוע בו ולכן מסרה לו כי "נבצר" ממנה להעסיקו. (ג) נתון רלוונטי נוסף, אשר לטענת התובע נמסר לו ע"י הנתבעת בשיחה בה הודיעה לו על סיום ההתקשרות, הנו כניסתו של שותף חדש למסעדה באותה עת, כאשר לטענת התובע הנתבעת מסרה לו כי השותף האמור עומד על כך שלמסעדה יוכנס שף אחר, מר פרנק אזולאי. הנתבעת אינה מכחישה כי אמרה דברים אלו לתובע על מנת שלא לפגוע בו אך מכחישה כי זו אכן היתה הסיבה להפסקת ההתקשרות וכן מכחישה כי השותף נכנס באותה עת. עם זאת, אין חולק כי אכן נכנס שותף למסעדה בשלב כלשהו, וכי כבר בחודש נובמבר 2002, מייד לאחר ההודעה על ביטול ההתקשרות עם התובע, החל מר פרנק אזולאי לכהן כשף המסעדה (עדות הנתבעת - עמ' 16 לפרוטוקול). (ד) נוסיף כי בחקירתה הנגדית מסרה הנתבעת גרסה נוספת לביטול ההתקשרות עם התובע, ולפיה: "זו הסיבה שקרה מה שקרה. החופש שהוא היה זקוק לו כל כך בזמן שהוא יודע שאני צריכה מישהו שיכנס למטבח, היה יום שרציתי להתכונן להמשך ושיבוא והוא בדיוק ראה כדורגל. לא הרגשתי את הרצינות שאני זקוקה לה וזה הדליק לי נורות אדומות" (עמ' 16 לפרוטוקול). 8. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע ממילא אמור היה להיות מפוטר מ"יאכט קלאב" (כך שמעה לדבריה ממנו עוד לפני שהתפטר), כך שלא נגרם לו כל נזק אמיתי כתוצאה מביטול ההתקשרות זמן כה קצר לאחר ההסכמות ביניהם. עם זאת, לא הביאה לכך ראיה כלשהי, והתובע הכחיש זאת מכל וכל. 9. התובע הביא כעד נוסף מטעמו את מר אמיר גליק, מנהל מסעדת "יאכט קלאב" בתקופה בה עבד בה. מר גליק אישר מידיעה אישית את משכורתו של התובע ב"יאכט קלאב" כפי שנטענה על ידו, וכן את התנאים הנלווים כפי שנטענו ע"י התובע. עוד אישר, כי התובע הודיע לו על התפטרות נוכח מעברו לעבוד במסעדת "וילה פולק", וכי לא היתה כוונה כלשהי לפטרו. המועד להתפטרות התובע בו נקב מר גליק, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, הנו אמנם "סוף חודש נובמבר 2002", אך אנו מקבלים את טענת ב"כ התובע כי מדובר בטעות הגהה/ הקלדה, שהרי לא היתה כל מחלוקת אמיתית בין הצדדים בנוגע למועדים בהם התרחשו הארועים. 10. התובע עתר לפיכך לקבלת פיצוי כדלקמן: (א) הפסד משכורת ותנאים נלווים במסעדת "יאכט קלאב" החל מהמועד בו סיים את עבודתו במסעדה הנ"ל ועד שמצא בפועל עבודה חדשה, ולחילופין - תשלום בגובה המשכורת שהיה מקבל מהנתבעות בגין אותה תקופה. כיוון שהתובע החל בפועל לעבוד במקום חלופי (גם אם באופן זמני) כבר ביום 15.12.02, הפיצוי המבוקש בגין רכיב זה הנו חודש שכר, לפי שכר חודשי של 10,000 ₪ נטו, ובמונחי ברוטו - 18,230 ₪. (ב) הפסד פיצויי פיטורים ודמי הבראה שאמור היה לקבל מ"יאכט קלאב" לו היה ממשיך בעבודתו שם עד תום שנה, ולא עוזב לאחר 10 חודשים - 19,735 ש"ח. (ג) פגיעה במוניטין - 10,000 ₪. הכרעה אחריותה האישית של הנתבעת 1 11. התובע טוען כי ניהל את המשא ומתן אך ורק מול הנתבעת 1, אשר לא ציינה בפניו ולו ברמז כי המסעדה מופעלת באמצעות חברה בע"מ (וזאת, לטענתו, תוך הפרת חובת הגילוי החלה עליה). לאור זאת, וכיוון שטרם קיבל מהנתבעות תלושי שכר כלשהם, למד לראשונה על קיומה של הנתבעת 2 רק ממכתב התשובה שקיבל מבאת כוחה. התובע ממשיך וטוען כי הנתבעת 1 היא שסיכמה מולו את פרטי ההתקשרות והיא שהודיעה לו בסופו של דבר כי ההתקשרות לא תצא אל הפועל, ולפיכך האחריות הנה אישית שלה, מבלי שהיא רשאית "להוריד את מסך ההתאגדות" ולהסתתר בדיעבד מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. התובע מוסיף וטוען לאחריות אישית של הנתבעת 1 כלפיו גם בנזיקין (עוולת הרשלנות). 12. לחילופין טוען התובע כי יש לבצע בנסיבות אלו הרמת מסך, מהטעם שלא התקיימה הפרדה בין החברה (הנתבעת 2) לבין הבעלים הבלעדי שלה (הנתבעת 1 - לפי הודאתה בעמ' 11 לפרוטוקול), וכראיה - כי הנתבעת לא טרחה אפילו לעדכן את התובע בדבר קיומה של חברה. 13. הנתבעת לעומתו טוענת כי הסיבה היחידה לצירופה היתה אי ידיעת התובע, בזמן אמת, על קיומה של הנתבעת 2, כאשר ברור כי הנתבעת הרלוונטית היחידה הנה החברה אשר אמורה היתה להיות המעבידה של התובע, מבלי שהוכחה כל עילה רלוונטית לפי הפסיקה לביצוע "הרמת מסך" ולחיובה האישי של בעלת המניות. הנתבעת הוסיפה כי לא אמורה היתה "לגלות" לתובע במהלך המו"מ על כך שיועסק באמצעות חברה, שהרי אין זהו פרט מהותי שעשוי היה להשפיע על החלטתו של התובע להסכים להצעת העבודה. עוד טענה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בטענות בנוגע לעוולות בנזיקין. 14. לאחר שקילת טענות הצדדים, הגענו למסקנה - לא בלי התלבטות - כי אין מקום לחיובה האישי של הנתבעת במקרה זה. זאת, מהטעמים שיפורטו להלן. 15. באשר לטענת התובע כי אין מדובר בהרמת מסך אלא למעשה ב"הורדת" מסך מצד הנתבעת 1 - החלטנו שלא לקבלה. זאת, שכן העילה העיקרית עליה מתבססת התביעה הנה הפרת חוזה העבודה שנכרת בין הצדדים, כאשר הצדדים בפועל לחוזה העבודה היו התובע והנתבעת 2, תוך שהנתבעת מצידה פועלת כאורגן של החברה לצורך כך ולא באופן עצמאי. גם אם לא נאמר לתובע במפורש כי מעסיקתו תהא חברה בע"מ (אך גם לא כי מעסיקתו תהא הנתבעת) - התובע ידע כי הנו עתיד להיות מועסק במסעדה, כאשר התאגדות מסעדות במסגרת של חברות בע"מ ודאי אינה חריג בעולם העסקים, וכאשר לו היה מקבל תלוש שכר ראשון מהחברה - סביר שלא היה מתלונן על כך וטוען כי דווקא הנתבעת באופן אישי היא מעבידתו. בהתחשב בכך, אנו סבורים כי האחריות הישירה הנה למעבידה הפוטנציאלית - הנתבעת 2 - ולא לאורגן שפעל מטעמה. 16. באשר לטענות הנזיקיות, הצדק עם ב"כ הנתבעת כי אין לבית דין זה סמכות לדון בכך, כפי הנובע מהוראותיו של סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (וראו גם דב"ע נה/283-3 חנה מרגלית - פז חברת נפט בע"מ, פד"ע כ"ט 264). העוולה היחידה אותה ציין התובע ואשר נמצאת לכאורה בסמכותנו הנה גרם הפרת חוזה, אך על פניו לא ניתן לקבוע כי הנתבעת גרמה להפרת חוזה העבודה בין התובע לבין הנתבעת 2 (כפי שטען ב"כ התובע), שהרי פעלה כאורגן מטעם החברה ולא נטען כי חרגה מסמכותה. 17. באשר להרמת מסך - כבר נפסק כי נקודת המוצא הנה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה: "הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג / 3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, בעמ' 350). 18. עם זאת, במקביל לעקרון זה קיימת גם האפשרות להרמת מסך ההתאגדות במקרים המתאימים, תוך הרחבה מסוימת בשנים האחרונות של העילות ושל המקרים אשר יצדיקו שימוש בכך (א' חביב - סגל, מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך, עיוני משפט יז (1) 197; א' חביב - סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, כרך א', עמ' 245 ואילך; סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999). 19. בהקשר של נושים שהנם עובדים, כבר קבע כב' בית הדין הארצי כי עסקינן בקטגוריה מיוחדת: "מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה..." (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (39) 35). ובמקום אחר: "אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בעניננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו" (שם, וראו גם ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (88) 34). 20. לאחר בחינת ההלכות שצוינו לעיל והעילות להרמת מסך, מול טענות התובע בקשר לכך מהבחינה העובדתית, לא שוכנענו כי קיים בסיס מספיק להרמת מסך במקרה שלפנינו. זאת, שכן לא הוכח - ולמעשה אף לא נטען - כי החברה הוקמה למטרות תרמית, ו/או כי נכסיה עורבבו עם נכסיה של גב' קולודני, ו/או כי המימון העצמי שניתן לה היה דק מדי, ו/או כי הוברחו נכסים אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, ו/או כי גב' קולודני ניהלה את החברה באופן שאינו לטובת החברה או שיש בו הטלת סיכון בלתי סביר, ו/או כי השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לקפח את עובדיה או לסכל את דיני העבודה או נעשה בחוסר תום-לב. כן לא הוכחה, ולמעשה אף לא נטענה, כל עילה מוכרת אחרת להרמת מסך. 21. במאמר מוסגר נציין, הגם שהתובע לא טען זאת, כי באשר לטענה החלופית של ניהול מו"מ בחוסר תום לב כלל אין צורך לפי הפסיקה בביצוע "הרמת מסך", אלא קיימת אחריות אישית למנהל או לבעל התפקיד אשר ניהל את המו"מ בשם התאגיד (ראו למשל את ד"נ 7/81 פנידר ואח' נ. קסטרו, פ"ד לז (4) 673). לפיכך, לו היה התובע צועד בדרך זו (בה צעד רק לחילופין), ייתכן כי היינו מורים גם לנתבעת 1 לפצותו. עם זאת, מאחר שהתובע בחר, כ"דרך המלך" מבחינתו, לטעון להפרת חוזה ולפיצויו בגין הנזקים שנגרמו עקב כך (ואף קיבלנו עמדתו זו כפי שיפורט להלן) - איננו רואים דרך להטלת אחריות אישית על הנתבעת 1, הכל כמפורט לעיל. האם נכרת חוזה מחייב 22. כידוע, חוזה עבודה הוא בראש ובראשונה חוזה, והוראות חוק החוזים חלות עליו מקום שאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (מ' גולדברג, תום לב במשפט העבודה, ספר בר ניב (רמות 1987), 141). 23. הנתבעת טענה כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, וזאת בהעדר גמירות דעת או מסוימות. לדבריה, הדבר היחיד עליו הוסכם היה השכר נטו, מבלי שהוסכם דבר לגבי תנאים נלווים, ומבלי שהוסכם על מועד תחילת העבודה. משכך, לא ניתן להתייחס להסכמות החלקיות שהושגו כאל הסכם מחייב. 24. כבר נפסק כי: "קיומה של גמירת דעת נבחן על פי אמת מידה אובייקטיווית... את כוונתו של צד לחוזה להתקשר התקשרות חוזית מחייבת עם זולתו אין בוחנים על פי הלוך נפשו הסמוי, אלא על פי ביטויו החיצוניים הגלויים" (ע"א 692/86 בוטקובסקי ושות' נ. גת ואח', פ"ד מ"ד (1) 57, 67). ובאשר למסוימות - נקבע כי משמעותה של דרישה זו הנה כי ייכללו במסגרת ההסכם אותם פרטים מהותיים שהנם חיוניים לצורך ביצוע העסקה, כאשר דרישה זו רוככה עם השנים באופן שניתן להשלים חלק מהפרטים, גם אם אלו חיוניים, באמצעות הוראות חוק משלימות (ע"א 158/77 רבינאי נ. מן שקד בע"מ, פ"ד לג (2) 281, 288) וכיום גם באמצעות מנגנוני השלמה פרי הפסיקה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ. מור ואח', פ"ד נו (1) 577). 25. בהתחשב בעובדות שפורטו לעיל, אנו סבורים כי הוכחה במקרה שלפנינו מסוימות מספקת. זאת, באשר גם לגישת הנתבעת סוכם השכר נטו, סוכם התפקיד, סוכם מקום העבודה, סוכם כי התובע יתחיל לעבוד בין ה - 16.11.02 (המועד לגביו לחצה הנתבעת) לבין 1.12.02 (המועד אותו ביקש התובע), וכן סוכם כי שלושת החודשים הראשונים יהוו מעין "תקופת נסיון" אשר לאחריה יסוכמו הטבות נוספות ותנאים נלווים. לטעמנו זהו סיכום מפורט דיו כאשר עסקינן בחוזה עבודה. גם גמירות הדעת הוכחה לטעמנו, באשר הנתבעת עצמה אישרה בעדותה כי אין מקובל בענף המסעדנות לחתום על חוזי עבודה בכתב (עמ' 12,13 לפרוטוקול), וכן הודתה בסופו של דבר כי מבחינתה סיכום בעל פה מול שף הנו סיכום מחייב גם טרם יום עבודתו הראשון במסעדה. 26. הנתבעות טענו עוד, בסוגיית "גמירות הדעת", כי התנהגות התובע בתקופת ה"ביניים" מעידה על העדרו של סיכום מחייב, שכן לא התבקש לבצע כל פעולה שקשורה למסעדה וטענתו בדבר "עבודה נמרצת" במהלך אותם ימים הנה שקרית. כפי שצוין לעיל, אכן איננו מאמינים לחלק זה בגרסתו של התובע, אך עדיין אין אנו למדים מכך את המסקנות אליהן הגיעו הנתבעות. זאת, שכן גם אם התובע לא עשה דבר בקשר למסעדה החל מיום 27.10.02 ועד 5.11.02, אין בכך כדי להעיד כי לא נכרת הסכם מחייב בינו לבין הנתבעות, שהרי לא אמור היה עדיין להתחיל את עבודתו. מאידך אין חולק כי התובע עשה במהלך התקופה הזו את הפעולה ההכרחית אותה אמור היה לעשות על מנת להתחיל את עבודתו בנתבעת בהקדם הניתן, והנה להתפטר מעבודתו דאז. פעולה זו מחזקת את גמירות הדעת ולו מצדו של התובע; כיוון שנעשתה רק לאחר שיחת טלפון נוספת מול הנתבעת בה הדגיש התובע כי בדעתו להתפטר - יש בה כדי לחזק גם את גמירות הדעת מצד הנתבעת. 27. טענה נוספת של הנתבעת הנה כי חזרה בה מרצונה להעסיק את התובע בתקופת הזמן בה גם התובע עצמו סבר כי הדברים אינם סגורים. אין בידינו לקבל טענה זו, נוכח האמור לעיל, ובהתחשב בכך שהתובע הודיע על התפטרותו רק לאחר שוידא פעם נוספת כי הדברים אכן "סגורים". רק לאחר התפטרות זו הודיעה הנתבעת כי הנה חוזרת בה. 28. משקבענו כי נכרת הסכם מחייב - קצרה הדרך לפסוק כי הופר, שכן הנתבעות לא הוכיחו - ולמעשה כמעט ולא ניסו לטעון - לעילה כלשהי המאפשרת את ביטול החוזה במסגרת הוראות הדין, ומאידך הודו כי ביטלו את הסכם העבודה מול התובע עוד בטרם ניתנה לו הזדמנות להתחיל בעבודתו ולהוכיח את עצמו. זאת, בניגוד לחובת תום הלב בקיום חוזה, ובניגוד לסיכומים שהושגו בין התובע לבין הנתבעת 1. כפי שכבר נפסק: "אין זו דרך מקובלת שמעביד "ישריין" לעצמו את כוח העבודה של העובד, ורק אחר כך יברר האם העובד עומד בדרישות מקום העבודה" (דב"ע נג/40-3 חברת איסטרוניקס בע"מ - הדה גרפונקל, פד"ע כ"ה 456). 29. נזכיר, כי על הצדדים לחוזה העבודה חלים, ואף ביתר שאת, הוראותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים"). כפי שקבע כב' בית המשפט העליון: "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים... על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'; ראו גם ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים - כרך א', 556; ק' ורדי, תום הלב ביחסי עבודה, שנתון משפט העבודה ב' 107). 30. העילה היחידה אותה העלו הנתבעות כמצדיקה את ביטול החוזה מבחינתן הנה סעיף 14(ב) לחוק החוזים, תוך טענה כי בית הדין רשאי לבטל את ההסכם מחמת טעות חד צדדית שטעו בהערכת מקצועיותו והתאמתו של התובע. אין בידינו לקבל טענה זו, שהרי גם לגישת הנתבעות לא דובר ב"טעות" בנוגע לנתון אובייקטיבי כלשהו, אלא בהעדר בדיקה מספקת מטעם הנתבעת טרם סיכום הדברים מול התובע, או לחילופין - לגישת התובע - בשינוי דעתה מחמת נסיבות חיצוניות. 31. נוכח כל האמור, אנו קובעים כי חובת תום הלב הופרה ע"י הנתבעת 2, יחד עם החובה לקיים את החוזה ולהתחיל בהעסקתו של התובע. משהגענו למסקנה זו, אין צורך כי נתייחס לטענה החלופית, ולפיה גם אם טרם נכרת הסכם מחייב הרי לכל הפחות הפרו הנתבעות את חובתן בניהול משא ומתן בתום לב מכוח סעיף 12 לחוק החוזים. כימות הנזקים 32. הנתבעות טענו כי אמנם הציעו לתובע לכהן כשף המסעדה, אך זאת תוך ש"התפרצו לדלת פתוחה" שכן התובע ממילא תכנן לעזוב את מסעדת "יאכט קלאב" והיה עושה זאת בכל מקרה וללא קשר להתחייבות זו או אחרת מטעם הנתבעות. הנתבעות הפנו לצורך כך לציטוט הבא מפי התובע: "ת. אני רציתי לעבוד במקום שאקבל גם משכורת וגם אחוזים, זה מה שעשיתי היום... העדפתי לחכות כדי להגיע לדבר הנכון. ...לעבוד במסעדה ולעשות תפריט לאחר חודשיים שלושה זה כבר לא זה, הרוטינה משעממת. אני רוצה להרגיש חלק מהמערכת שזה שלי. ש. בכל מקרה היית עוזב את יאכט קלאב ת. אם הייתי מוצא מקום עבודה שהיה נותן לי אחוזים אז כן" (עמ' 8 - 9 לפרוטוקול). אין באפשרותנו לקבל טענה זו של הנתבעות. גם אם התובע היה מעונין לעזוב את מקום עבודתו - אין משמעות הדבר כי היה עושה זאת בכל מקרה או באותו שלב. בהחלט ייתכן, כי התובע היה ממשיך בעבודתו ב"יאכט קלאב" גם אם לא היתה פסגת שאיפותיו, תוך חיפוש מעת לעת אחר מקום עבודה טוב יותר, אך מבלי שהיה מתפטר ממקום עבודה מובטח בלא שהיה לו סיכום מחייב עם מקום עבודה חדש. לאור זאת, עלינו לאמץ את טענתו העובדתית של התובע, שאין לגביה מחלוקת עובדתית אמיתית נוכח לוחות הזמנים שהוכחו לעיל, ולפיה התובע התפטר ממקום עבודתו במסעדת "יאכט קלאב" רק לאחר שהיה משוכנע כי יש לו סיכום מחייב וסופי עם הנתבעת לעבור ולעבוד עבורה במסגרת "וילה פולק". 33. הנתבעות טוענות עוד כי בעת שהודיעו לתובע על ביטול ההתקשרות - התובע עבד עדיין ב"יאכט קלאב", במסגרת תקופת ההודעה המוקדמת שנתן לאחר התפטרותו, כך שיכול היה לבטל את התפטרותו ולהמשיך לעבוד ב"יאכט קלאב" ללא שינוי. אין אנו מקבלים טענה זו, ולו מן הטעם כי התובע לא נחקר עליה ולא התאפשר לו להסביר האם חזרה מהתפטרות ב"יאכט קלאב" היתה אפשרית ומעשית. יש לזכור כי מבחינה משפטית מעביד אינו חייב לקבל חזרה מהתפטרות; בהעדר חקירה נגדית של התובע בנושא זה אין לנו אפשרות להתייחס לכך. 34. עוד טוענות הנתבעות כי התובע אמור היה (לגרסתו) להתחיל לעבוד אצלן ביום 1.12.02, ומשאין מחלוקת כי החל עבודה חלופית כבר ביום 15.12.02 - הרי שכל נזקו הנו שבועיים שכר בלבד. גם טענה זו אין בידינו לקבל, שכן התובע לא תבע את שכרו המיועד בנתבעת 2 (אלא לחילופין), אלא דווקא את השכר אותו הפסיד במסגרת "יאכט קלאב". 35. הנתבעות טוענות עוד כי לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, גם אם התובע היה מתחיל לעבוד ניתן היה לפטרו בהודעה מוקדמת בת יום אחד ואף פחות מכך במהלך החודש הראשון, ולכן זהו כל נזקו. זו טענה מפתה אך מטעה, שכן הנתבעת 2 יכולה היתה לפטר את התובע תוך מתן הודעה מוקדמת לפי החוק בהנחה שהיתה לה סיבה לעשות כן במהלך החודש הראשון, כאשר בפסיקה נקבע לא אחת כי מעביד מחויב במתן הזדמנות אמיתית בתום לב לעובד חדש, מבלי שניתן לפטרו תוך זמן קצר ללא סיבה נראית לעין (דב"ע נב/125-3 האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת - בן שחר, לא פורסם). היינו, לו היה התובע מתחיל לעבוד בפועל, הנתבעת לא יכולה היתה לפטרו תוך ימים ספורים מבלי לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו, מה גם שבמקרה כזה קיימת גם האפשרות כי התובע אכן היה מוכיח את עצמו לשביעות רצון הנתבעות. לאור זאת, אנו דוחים טענה זו של הנתבעות. 36. באשר לגובה הפיצוי, התובע צירף (גם אם בחקירתו הנגדית) אישור רואה חשבון (ת/1) ממנו עולה כי שכר הברוטו, כאשר הנטו הנו 10,000 ₪, עומד על 18,529.62 ₪. עם זאת, לא צירף משום מה תלוש שכר אחרון מעבודתו ב"יאכט קלאב", כאשר הנתבעת שמה לכך דגש רב בסיכומיה. בהקשר זה אנו קובעים כי למרות שאי צירופו של תלוש השכר הנו תמוה - התובע טרח להביא גם עד חיצוני אשר יעיד על כך, כאשר ב"כ הנתבעות לא חקרה את התובע או את העד הנוסף בנקודה זו, כך שיש להניח כי אינה במחלוקת אמיתית. לאור זאת, אנו מקבלים כמהימנים את הנתונים הכספיים כפי שנמסרו בעדות התובע ובמסמך מטעמו, ולא נסתרו, ומחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצוי בגובה שכר חודש אחד בסך 18,230 ₪ (כפי שנדרש במסגרת רכיב זה ע"י התובע). 37. באשר לדרישת התובע לפצותו בשיעור פיצויי הפיטורים ודמי ההבראה שהיה מקבל מ"יאכט קלאב" לו היה נשאר לעבוד שם עד תום שנה ולא מתפטר בהסתמך על הצעת הנתבעת - מקובלות עלינו טענות הנתבעות בסיכומיהן, ולפיהן: א. א. מדובר בנזק רחוק שאין קשר סיבתי ישיר בינו לבין הפרת ההסכם מצד הנתבעת 2, ואינו נופל במסגרת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. ב. ב. התובע לא הוכיח, וממילא מדובר בספקולציות, שקיימת ודאות כי היה מקבל פיצויי פיטורים מ"יאכט קלאב" - בין בכלל ולאחר שנת עבודה אחת בפרט; אין כל אפשרות לקבוע מתי היתה מסתיימת עבודתו של התובע ב"יאכט קלאב", מאיזו סיבה, והאם היה זכאי לפיצויי פיטורים עקב כך. בפרט יש סבירות להנחה כי התובע היה מתפטר ולא מפוטר בהתחשב בהצהרתו במהלך החקירה הנגדית כי העדיף מקום בו יוכל להיות גם שותף. 38. בסוגיית המוניטין - התובע העיד כי הרוויח "הרבה מאד כסף" בפרויקט הזמני אותו התחיל ביום 15.12.02, כאשר פנו אליו לצורך ביצוע הפרויקט כי נחשב כשף "טוב", וכאשר כיום הנו שף של קפה ובר פירות ים בו הנו גם שותף. כאשר נשאל אם המוניטין שלו נפגע השיב: "יצאתי חמור שלא חתמתי, כל ההומור עם הספקים יש בו גם משהו" (עמ' 10 לפרוטוקול). היינו, התובע עצמו אישר למעשה כי לא נגרם לו כל נזק אמיתי למוניטין או לשמו הטוב מהבחינה המקצועית, וכן כי לא הפסיד הצעות עבודה כלשהן, למעט הפיכתו מושא לבדיחות ורכילות בקרב ה"ברנז'ה" - ללא משמעות כספית אמיתית. 39. במאמר מוסגר יצוין כי התובע הסתמך רבות על כך שהנתבעת הציעה בשלב הראשון לפצותו, אך לאחר מכן חזרה בה, כאשר הנתבעת מצידה טענה כי התובע הוא שסירב בשלב הראשון לקבל ממנה פיצוי, שכן לא עבד והרגיש שהכסף "לא מגיע לו". החלטנו שלא להתייחס בהחלטתנו לשתי הטענות, ולו מהטעם שדובר במשא ומתן מחוץ לכתלי בית הדין. 40. סוף דבר - הנתבעת 2 תפצה את התובע בסך 18,230 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.12.02 ועד התשלום בפועל. כן תשלם לתובע את הוצאות המשפט, בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית ללא צו להוצאות. תום לבמשא ומתן