פסק דין השופט רם כהן 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (סגנית השופט הראשי (בדימוס) גבריאלי ונציגי הציבור קליין ומונוביץ; תב"ע מט/ 1379-3, 1380-3). ערעור זה מביא לפתחנו את השאלה: מה דינה של "תוספת חוזה" כאמור בתלוש משכורת בהתייחס לחוזה עבודה אישי גופו, זאת בנסיבות בהן בתלוש המשכורת מצויה אבחנה בין "משכורת לפי חוזה" לבין "תוספת חוזה" ובעוד לא בא זכרה של האבחנה בלשון חוזה העבודה האישי; האם נבלעת-נכללת התוספת בשכר עבודה כאמור בגוף החוזה והופכת לחלק בלתי נפרד הימנו, לעניין חישוב פיצויי פיטורים והפרשה לקרן גמלאות, אם לאו. רקע עובדתי ופסיקת בית-הדין האזורי: 2. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין קמא, הן כדלקמן: א. המערער מס' 1 (להלן: מר אנדו) עבד אצל המשיבה כמפעיל מחשב ביחידת המחשבים, החל מחודש פברואר 1984 וכלה ביום 30.4.1988; ב. המערערת מס' 2 (להלן: גב' שחם) עבדה אצל המשיבה כמבקרת איכות ביחידה לעיבוד נתונים, החל מיום 1.4.1986 ועד ליום 31.3.1988; ג. הבסיס להעסקתם של המערערים אצל המשיבה היה "הסכמים מיוחדים אישיים", אשר נכרתו בינם לבין המשיבה. מידי שנה נחתם בין המערערים לבין המשיבה הסכם עבודה חדש; ד. החל מחודש אפריל 1986, ניתן למצוא בתלושי המשכורת של המערערים אבחנה ברורה בין "משכורת לפי חוזה" לבין "תוספת חוזה"; ה. בכל הסכמי העבודה אשר נחתמו עם המערערים נקבעה משכורתם של המערערים: בשני ההסכמים הראשונים אשר נחתמו עם מר אנדו נקבע, כי משכורתו תהיה על בסיס דרגה בדירוג הנדסאים וטכנאים. בהסכם העבודה השלישי שנחתם עם מר אנדו ושתוקפו החל מיום 1.4.1986, נקבע השכר בסכום נקוב. מאחר שגב' שחם החלה את עבודתה אצל המשיבה ביום 1.4.1986, בהסכם העבודה אשר נחתם עמה נקבעה משכורתה בסכום נקוב. 3. בית-הדין קמא קבע, כי המערערים התפטרו מעבודתם אצל המשיבה וכן דחה את תביעותיהם של המערערים לתשלום הפרש פיצויי פיטורים והפרשת כספים לקרן הגמלאות המרכזית, בגין רכיבי השכר הנכללים בתלושי המשכורת במונח "תוספת לחוזה"; בין היתר לאור הוראות תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד - 1964 והוראות תקנון קרן הגמלאות. טיעוני הצדדים: 4. עיקר טענתו של ב"כ המערערים בפנינו הוא, כי הסכום המכונה בתלושי המשכורת של המערערים "תוספת לחוזה" הינו חלק בלתי נפרד מהשכר, אשר יש לקחת אותו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים ולצורך הפרשות לקרן הגמלאות ולקרן השתלמות. עוד נטען, כי בחוזי העבודה שנחתמו עם המערערים, אין זכר להבחנה בין שכר רגיל לבין "תוספת לחוזה" וכי עיון בחוזים משנת 1984 ומשנת 1985 בהשוואה לחוזים משנת 1986 ואילך מעלה, כי לא השתנה בהם דבר בעניין זה. מכאן, כי העובדים לא יכלו להסיק מלשון החוזים על שינוי כל שהוא. ב"כ המערערים הוסיף וטען, כי אומנם, בבדיקה מדוקדקת של תלושי המשכורת אפשר לגלות שבגין ה"תוספת לחוזה" לא הופרשו כספים לקרן הגמלאות ולקרן השתלמות. אולם, המערערים העידו, כי לא בדקו את התלושים ולא גילו שלאבחנה יש השלכות לגבי ההפרשות לקרן הגמלאות ולקרן ההשתלמות. ב"כ המערערים ציין, כי פעולות המשיבה נעשו בחוסר תום-לב ובניגוד מוחלט להסכמי עבודה חתומים ומפורשים. ב"כ המערערים מלין על כך שפסק-הדין ניתן פרק זמן ממושך לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ושהוגשו הסיכומים בהליך. לטענתו, בנסיבות אלו רשאית ערכאת הערעור להתערב בקביעת העובדות, לרבות מהימנות העדים. ב"כ המשיבה תמכה בפסק-דינו של בית-הדין קמא. עיקר טענתה הוא, כי "תוספת חוזה" הוא שם שנתנה המשיבה, בשלב מסוים, לרכיבי שכר אשר אינם נכללים בשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים וקרן הגמלאות, דהיינו - רכב, נסיעות וטלפון. לטענתה, עיון בתלושי השכר מראה, כי עד חודש אפריל 1986 הופיעו הרכיבים הנ"ל בחלק העליון של תלוש השכר, תוך פרוט כמה קיבלו עובדי המשיבה בגין כל אחד מהרכיבים הנ"ל. החל מחודש אפריל 1986 שונתה שיטת הרישום בתלושי השכר באופן שהרכיבים האמורים לא נרשמו עוד בחלק העליון של תלושי השכר, שנותרו ריקים, אלא בחלק המרכזי של התלוש. סכומים אלו כונו מאותה העת "תוספת חוזה". לכן, לטענתה, ברור כי המדובר באותם רכיבים ובאותם סכומים עצמם. עוד נטען, כי בתלושי השכר, אשר הוצגו בצורה ברורה ובהירה, מופיעה אבחנה ברורה בין הסכומים בגינם מופרשים כספים לגמל לבין סכומים אשר בגינם לא מופרשים כספים לגמל. ב"כ המשיבה הדגישה, כי המשיבה הודיעה לכל עובד, לרבות למערערים -עובדים בכירים ביחידת המחשב, אשר בין היתר היה עליהם להקליד את הנתונים המופיעים בתלושי השכר - איך מורכב שכרו, על-ידי ציון העובדות בתלושי המשכורת, כמפורט לעיל. בנוסף נטען, כי עם כל אחד מהמערערים דובר על תנאי שכרו ועל משמעות החלוקה האמורה. דיון והכרעה: 5. ההכרעה במקרה דנן צריכה להתבסס על בחינתן של שתי נקודות מוצא: הנקודה הראשונה הינה קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא; הנקודה השניה הינה פרשנותם של המסמכים, אשר עומדים בבסיס ערעור זה. 6. לצורך הכרעה בערעור זה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערערים היו עובדים בכירים ביחידת המחשב אצל המשיבה. עובדים משכילים ומקצועיים אשר מילאו תפקידים הדורשים מיומנות ויכולת גבוהה. בשל כישורים אלו, הועסקו המערערים על בסיס חוזי עבודה אישיים שנתיים. עוד יש להדגיש, כי חוזים מעין אלו לא היו חזון נפרץ אצל המשיבה. חמת זעמו של ועד העובדים יצאה על המשיבה באשר לחוזים הנ"ל, בכל פעם שהיה צורך לחדש את ההתקשרויות עם המערערים. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בתום השליש הראשון לערך של שנת 1988, כאשר מר אנדו עבד כארבע שנים ומחצה וגב' שחם כשנתיים. 7. על רקע דברים אלו קיימת חשיבות מכרעת לאמור בפסק-דינו של בית-הדין קמא בסעיף 8, וזו לשונו: "עיינו בקפידה בפרוטוקול המכיל את העדויות ובתצהירים ובכל הראיות שהוצגו בפנינו. אנו תמהים על כך, שעובדים בכירים ביחידת המחשב, שהם עצמם מקלידים את הנתונים גם בתלוש השכר, טוענים שהם לא בדקו את תלושי השכר שלהם או לא הבינו את הפרטים הרשומים בהם. בעדותם סתרו שני התובעים את הטענות הנ"ל, כאשר הודו שבכל תקופת עבודתם ידעו על החלוקה שבתלושי המשכורת בין 'משכורת לפי חוזה' לבין 'תוספת לחוזה', אך לא דאגו משום שנאמר להם שזה פורמלי בלבד ולצרכים פנימיים. איננו מאמינים לתובעים שהם לא ידעו על החלוקה שבתלוש המשכורת כאמור לעיל, ועל ההשלכות שיש לחלוקה זו לגבי ההפרשות והניכויים לקופת הגמל". לגישתנו, לא ניתן להתעלם מקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אלו, כאשר נגיע לחלקה השני של בחינתנו - הבחינה המשפטית. 8. א. אין חולק, כי החל מחודש אפריל 1986 ניתן למצוא בתלושי המשכורת של המערערים אבחנה ברורה בין "משכורת לפי חוזה" לבין "תוספת חוזה". באשר לפרק הזמן שקדם לכך נאמר בפסק-הדין: "מר מץ [מנהל היחידה לעבוד נתונים] בעדותו הסביר לנו, כי חלוקה בין 'משכורת לפי חוזה' ו'תוספת לחוזה' היתה קיימת מאז ומתמיד, אלא שהיו שיטות שונות להביע זאת בתלושי המשכורת, וכי התוספת לחוזה זהה למרכיבים של רכב, טלפון ונסיעות, שעליהם אין הפרשות לקופ"ג ולקרן השתלמות" (ההדגשה הוספה). ב. לזהותם ולמעמדם של הצדדים, על כל המשתמע מכך, ישנה בענייננו משמעות ניכרת. באשר למחלוקת האם ידעו המערערים אודות האבחנה האמורה ומשמעותה, קבע בית-הדין קמא, כאמור, כי המערערים ידעו על כך. בהקשר זה יש להביא את דברי בית-הדין קמא, המדברים בעד עצמם ואשר אותם יכולה גם ערכאת ערעור לבחון בנקל: "עיון בתלושי המשכורת של התובעים במשך כל השנים מעלה, כי השכר על פי החוזה מורכב משכר משולב + וותק + תוספת יוקר ותוספת משפחה, ועל אלה מופרשים סכומים לקופ"ג. על רכיבים כגון רכב וטלפון אין מפרישים לקופ"ג. בכל תלושי המשכורת של כל אחד מהתובעים בכל השנים, בצד ימין ישנן רובריקות שבהן נרשם קופ"ג, ב.ל. (ביטוח לאומי), מ.ה. (מס הכנסה) ומתחת לאלה נרשמו המילים 'כן' או 'לא'. ברור לגמרי מתלושי המשכורת עבור אלו סכומים מפרישים רק לקופ"ג ועבור אלו סכומים מפרישים רק לב.ל. ו - מ.ה. וניכויים רצוניים". ג. בית-הדין קמא אף קבע ממצאים עובדתיים, באשר לידיעת המערערים בדבר תנאי העסקתם, לרבות תנאי שכרם. באשר לגב' שחם נאמר, בין היתר: "גב' שחם בעדותה העידה בכנות, כי עד שחתמה על ההסכמים הוחלפו מספר טיוטות, וכי לא חתמה על החוזה עד אשר נוסח החוזה היה לשביעות רצונה. גב' שחם העידה, כי ישבה על תנאי העבודה ותנאי השכר גם עם הממונה עליה, מר מץ, וגם עם מר מזרחי ופעם אחת אף עם מר אשתר... גב' שחם העידה, שהיו לה הרבה שיחות עם מר מץ ולא היתה לה בעיה לברר איתו עניינים שונים שהכבידו עליה. על פרטי החוזה לא ישבה עם מזכירה, אלא עם מר מץ בלבד, משום שלטעתה חוזה לא חותמים עם פקידה... (ההדגשה הוספה)". זאת ועוד, החל מההסכם הראשון שנחתם עם גב' שחם, בוצעה אבחנה ברורה באשר לשכר ולתנאים הנלווים, כפי שפורט בסעיף 4 ל"הסכם מיוחד להעסקת עובד" שנחתם ביום 6.4.1986: "משכורת: א. משכורתו של העובד תהיה - 2,664 ₪ (הסכום כולל שעות נוספות גלובליות), למשרה מלאה של 100%. העובדת תעבוד משרה חלקית של 75%. ב. משכורת זו כוללת כל המרכיבים ואין החבר זכאי לכל תשלומים נוספים זולת המפורט בהסכם זה. ג. העובד יהיה זכאי להחזר ביטוח רכב ורשוי ע"פ המקובל במוסד. ד. השכר יעודכן ע"פ תוספות היוקר שתשולמנה במשק החל מחודש מאי 1986 ואילך". בסעיף 4 ל"הסכם מיוחד להעסקת עובד" שנחתם ביום 5.4.1987, נקבע: "שכר ותנאים נלווים: א. משכורתו ברוטו הכוללת של העובד תהיה 3,495 ₪. (הסכום כולל שעות נוספות גלובליות), למשרה מלאה של 100%. העובדת תעבוד משרה חלקית של 75%. ב. העובד יהיה זכאי להחזר ביטוח רכב ורישוי עפ"י המקובל במוסד. ג. השכר יעודכן כמקובל לגבי מרכיביו ועפ"י הנהוג במוסד. ד. סכום משכורתו המופיע לעיל כולל גם תשלום ימי הבראה". סעיפים אלו נוקטים בבירור הגדרה של "שכר כולל". מחומר הראיות עולה, כי הסעיפים הנ"ל נוסחו בידיעה ובהבנה של המערערים בדבר סך המשכורת המשתלמת - לרבות כל הרכיבים. עינינו הרואות, כי בד בבד עם החתימה על הסכם העבודה הראשון וקביעת משכורת בעלת אופי של "שכר כולל", התבצעה האבחנה בתלושי המשכורת בין "משכורת לפי חוזה" לבין "תוספת חוזה". ד. זהות עם ממצאים אלו קיימת באשר למר אנדו. חרף העובדה שעם מר אנדו נחתמו מספר הסכמי עבודה החל משנת 1984, הרי שבשני הסכמי העבודה הראשונים, הסעיף אשר עסק במשכורת קבע, כי משכורתו של מר אנדו תתבסס על דירוג הנדסאים וטכנאים. עוד נאמר בהסכם העבודה השני אשר נחתם עם מר אנדו: "ב. המשכורת תכלול כל הרכיבים הקבועים המשולמים לכלל העובדים הקבועים במוסד. ג. השכר יושתת על רכיבי שכר המקובלים במוסד כדלהלן: 1. דרגה 6 טכנאים. 2. העובד יקבל תוספת כוננות - 12% בחודש. 3. העובד יקבל 25 שעות נוספות בחודש. 4. העובד יקבל השתתפות באחזקת רכב 750 ק"מ בחודש. ד. העובד יהיה זכאי להחזר ביטוח רכב ורשוי ע"פ המקובל במוסד. ה. השכר יעודכן כמקובל לגבי מרכיביו ועפ"י הנהוג במוסד". בהסכם העבודה השלישי אשר נחתם עם מר אנדו ביום 25.11.1986, ושתוקפו החל מיום 1.4.1986 ועד ליום 31.3.1987, מצויים סעיפים המקבילים לסעיפים המצויים בהסכם שנחתם עם גב' שחם, בשינויים מסוימים. לאמור: בהסכם העבודה השלישי אשר נחתם עם מר אנדו, בוצע שינוי מהותי בדפוסי ההגדרה של בסיס המשכורת: מ"משכורתו של העובד תהיה עפ"י דירוג הנדסאים וטכנאים" ל"סכום המשכורת הנזכר [שכר חודשי בסך 1,924 ₪] הינו גלובלי. בקביעת הסכום הנ"ל נלקחו בחשבון כל התוספות הנלוות או העשויות להילוות לשכרו של העובד מכוח חוק, הסכם, נוהל ...". במקביל לשינוי זה התבצעה האבחנה בתלושי המשכורת בין "משכורת לפי חוזה" לבין "תוספת חוזה" ה. הסיבה לחתימת הסכם העבודה השלישי עם מר אנדו, לשם הדוגמא, בחודש נובמבר הוסברה היטב בפסק-דינו של בית- הדין קמא, שקבע לעניין זה בסעיף 10 (א) את הדברים הבאים הברורים והחדים: "שני התובעים העידו בפנינו, שההסכמים האישיים עימם אף פעם לא נחתמו במועד, אלא תמיד מספר חודשים לאחר תחילת התקופה. שני התובעים העידו, שהעובדה שההסכמים עימם נחתמו באחור הכעיסה אותם והשאירה אותם במצב של חוסר ודאות אם ההסכם עימם יחודש לשנה הבאה. האמנם? אנדו טען, ... כי עד כמה שזכור לו לא יצא לו לדבר עם הממונה הישיר עליו מר מץ, על תנאי העבודה במשך כל אותם הפעמים שנכנס אליו לחדר, עם זאת הודה שיכול להיות ששאל אותו מתי יחתמו על החוזה, משמע כאן ישנה נסיגה מהטענה החד משמעית שאיש לא דיבר איתו על תנאי העבודה והחוזים. הוכח ששני התובעים היו מעורבים במו"מ על ניהול שכרם, ועדותם שלא דיברו איתם על תנאי עבודתם עובר לחתימת הסכמי העבודה הוכחה כבלתי נכונה. יתרה מזאת, שני התובעים גם ידעו שהיותם עובדים על חוזה אישי הינו חריג בלשכת המס, והם אף ידעו שעובדה זו יוצרת בעיות אצל הועד לפני כל חתימת חוזה חדש. אנו מקבלים את עדותו של מר מץ שהסכמי העבודה נחתמו באיחור לא בגלל התובעים אלא בגלל הבעיות שהיו עם הוועד. אנו התרשמנו שגם שני התובעים ידעו שהאיחור במועד חתימת החוזים נבע מהבעיות שעשה הועד, ולא משום שלא היו מעונינים בהמשך עבודתם" (ההדגשה הוספה). 9. כאן המקום להדגיש, כי נתנו דעתנו לעובדה שפסק-דינו של בית-הדין קמא לא ניתן במועד סמוך לסיום ההתדיינות שהתנהלה בפניו. איחור ניכר במתן פסק-דין על-ידי בית-דין אזורי אינו מחייב את ביטולו. אכן, איחור במתן פסק-הדין יכול להביא להתערבות רבה יותר של בית-דין זה בקביעותיו העובדתיות (ראו: דב"ע נז/ 7-3 נחום לבון - מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584, 588). יחד עם זאת, בית-דין זה לא יתערב בפסק-דין שניתן על-ידי בית-דין קמא חרף העיכוב במתן פסק-הדין, שעה שקביעותיו העובדתיות מבוססות על חומר הראיות שהונח בפניו (ראו: דב"ע נז/ 15-2 שלמה בציא - אציד הנדסת מחשבים ואלקטרוניקה בע"מ ואח' (ניתן ביום 17.8.1998)). הוא הדין בענייננו. בית-הדין קמא, לאחר ניתוח מפורט, קבע ממצאים עובדתיים החלטתיים ביותר, המבוססים על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו בפניו והמעוגנים בחומר הראיות שהונח בפניו. לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים ולאחר שעיינו בקפידה בכל חומר הראיות, נחה דעתנו, כי אין מקום להתערבות בית-דין זה בממצאים אלו המפורטים לעיל בהרחבה. 10. בדב"ע תשן/ 7-1 אליקים הדי - אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, נפסק: "חוק הגנת השכר מתייחס לנושא של איסור שכר כולל בסעיף 5... ההוראה בסעיף מוגבלת לשני נושאים - הכללת גמול שעות נוספות מנוחה שבועית, ודמי חופשה בשכר; מכאן כי המחוקק היה מודע לסוגית ה'שכר הכולל', ואסר עליו רק בנושאים מוגדרים. פשיטה שאין מניעה להסכים עליו בנושאים אחרים. מערכת חוקי העבודה, בתחום המשפט המגן, הגבילה בצורה משמעותית את חופש ההתקשרות החוזית... כל זאת מתוך מודעות לכך שחופש ההתקשרות החוזית הינו מאבני היסוד של דיני החוזים... אין כל סיבה והצדקה להגביל בפסיקה חופש זה מעל ומעבר למה שנקבע בחקיקה - כל זאת כמובן בתנאי שזכויותיו של העובד מכוח חוק, הסכם קיבוצי, או צו הרחבה לא תיפגענה, ולענייננו, שכרו והוצאות הנסיעה המגיעים לו" (פד"ע כג 45, 47-48). בענייננו, המסקנה היא שהמקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים בהם בא איסור שכר כולל להגן על העובד. בהתחשב בזהות בעלי הדין, במערכת היחסים ששררה בין הצדדים ובכלל נסיבות העניין, הרי שאין כל חשש כי נושא איסור השכר הכולל בא בענייננו בכלל איסור קוגנטי ומוחלט. בבג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', עת נדון המעמד של "משתתף חופשי", נאמר בין היתר: "...בהיעדר נחיתות - אינדיווידואלית או קבוצתית - בקביעת תנאי ההעסקה, גוברת הנטייה ליתן תוקף להתחייבויות הוולונטאריות של הצדדים, היינו: לכבד את החופש החוזי ולהימנע מהתערבות בתחרות החופשית של השוק" (פ"ד נ (4) 628, 658; ראו גם: ג' שלו "חופש העיסוק וחופש החוזים" ספר מנחם גולדברג (תשס"ב) 485, 494 - 496). כך בענייננו. לאור זהות הצדדים והעובדה כי אין המדובר בתנאי עבודה בלתי סבירים שנכרתו בשל חולשתם של המערערים, יש ליתן תוקף לעקרון חופש החוזים. 11. נוסיף, שיעור הרכיבים המכונים "תוספת חוזה" לא עודכן במסגרת תלושי המשכורת של המערערים, בשיעור העליה של דמי ההבראה באותם המועדים. אומנם, נושא זה אכן מעורר תמיהה. אולם, לא ניתן לגישתנו להסיק בעטיו מסקנה שונה מהאמור לעיל. 12. בענייננו, השכר כשכר כולל בשינויים שבוצעו בו, כפי שפורטו לעיל, לא פגע בזכות יסוד או בזכות מגן המוקנית למערערים. המערערים ידעו היטב על האבחנה בין הרכיבים השונים מהם מופרשים כספים לקרן הגמלאות המרכזית לבין הרכיבים מהם לא מופרשים כספים לקרן. הדבר עוגן במפורש בצורה חוזית בסעיף 5 (א) להסכמים שנחתמו עם המערערים, בא לכלל ביטוי ברור בנוהגי העבודה המקובלים במשיבה ובא לכלל גילוי נוסף בתלושי המשכורת הברורים אותם קיבלו המערערים. 13. נוסיף, חוזה יש לפרש בהתאם להוראת היסוד הקבועה בסעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". בהליך בו נדונה הפרשנות של התחייבות להעביר לידי עובד פוליסות ביטוח מנהלים, עם עזיבתו את מקום עבודתו "מכל סיבה שהיא", נאמר: "...המגמה הפרשנית הנאותה היא 'להתיר מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית'..., וכיצד נעשה זאת? 'עלינו להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרותיהם של הצדדים לחוזה, הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים'... ו'במקרה המתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים המפורשות'.... 'העיקר הוא תמיד הנסיון להתחקות אחר המשמעות ההגיונית והאמיתית שאליה התכוונו הצדדים לחוזה. כאשר המילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הצדדים, יש להתחקות אחרי מטרת החוזה. במקום לשון החוזה תבוא אז רוח החוזה, הווה אומר: תכליתו, תוכנו והגיונו המשפטי והכלכלי'" (דב"ע נב/147-3 רבלון (ישראל) בע"מ - יעקב ברק ואח', פד"ע כה 115, 123; ראו גם: בג"ץ 846/93 יעקב ברק נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ירושלים ואח', פ"ד נא (1) 3, 9 - 10). וכן, הכלל הוא כי: "...יש לפרש את המילים שבחוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית או המטילה על צד לחוזה התחייבות, שבלתי-סביר יהיה להניח שהוא לקח על עצמו" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, 292; ראו גם: דב"ע נז/ 104-3 הקר מלכה ואח' - החברה לפיתוח חוף ים המלח חבל סדום ערד בע"מ (ניתן ביום 3.3.1998)). ובהמשך: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו... 'על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא ומתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו'" (פרשת אפרופים, עמודים 311 - 312). בענייננו - המדובר בעובדים בכירים, אשר ניהלו משא ומתן בדבר תנאי ההתקשרות החוזית עמם, על רקע התנגדות ועד העובדים במשיבה להתקשרויות אלו. האבחנה, אשר היתה מקובלת במשיבה, בין "משכורת לפי חוזה" לבין "תוספת חוזה" והשלכותיה היו נהירות למערערים ועל דעתם. לטעמנו, אין ספק בדבר התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים, המונחת ביסוד ההסכמים (ראו: דב"ע 98/ 211-3 אהרון זיבלי ואח' - בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 13.6.1999)). אין מקום ליתן פרשנות מרחיבה למקרה הנדון, על אחת כמה וכמה כשממצאיו העובדתיים של בית-הדין קמא כה ברורים, החלטיים וחד משמעיים. 14. כללם של דברים - מכל האמור עולה, כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית-הדין קמא, מהטעמים שעסקינן בעובדים בכירים אשר חתמו על חוזי עבודה אישיים, תוך הבנה ברורה ומלאה של תוכן החוזה ונפקותו וכן שהפרשנות התכליתית של חוזי העבודה אינה פוגעת בזכויות קוגנטיות המוקנות למערערים. 15. לאור מכלול נסיבות העניין, רואים אנו לנכון להידרש לסוגיית תום הלב של המערערים. ראשית - באשר לפרשנותם של הסכמי עבודה אישיים לאור דרישת תום הלב נאמר: "פרשנותו של הסכם העבודה האישי צריך להיעשות בתום לב ולהתיישב עם תכליתו של ההסכם. על התכלית אנו לומדים מלשון החוזה, אך אם מהנסיבות עולה שהלשון סותרת את תכליתו של החוזה, עלינו להעדיף את התכלית. אם הנסיבות אינן ידועות לנו נפנה לניתוח אובייקטיבי של החוזה - מה סביר שהתכוונו שני הצדדים במפגש הרצונות ביניהם... בפרשנותו של הסכם עבודה אישי יש להביא בחשבון את המיוחד לחוזה עבודה, כך שהפירוש שניתן לו יתאים לתכלית משפט העבודה ויחסי העבודה. פירוש המבקש להסתמך על הלשון גם אם זו סותרת את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים או, אם זו אינה ידועה, את תכליתו האובייקטיבית של החוזה, הוא פירוש שלא בתום לב" (א' ברק "עקרון תום הלב במשפט העבודה" ספר ברנזון כרך שני (תש"ס) 499, 528 - 529). שנית - באשר לויתור של עובד על זכויות קוגנטיות בחוקי המגן נאמר: "ייתכנו מקרים נדירים שבהם עובד ויתר במודע ומתוך אינטרס מובהק שלו על זכויות קוגנטיות. מקרים כאלה עשויים להביא לכך שכאשר יבקש, עם ניתוק היחסים, להסתמך על היותו בסטטוס של עובד או בבואו, עם ניתוק היחסים, לתבוע זכויות סוציאליות נוספות על השכר ה'כולל' שקיבל, בחוסר תום-לב משווע, יגבר חוסר תום-לבו של העובד על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס הנובעת ממנה... ברי שבחינת תום-לבו של העובד תיעשה על-פי קנה-מידה אובייקטיבי" (דב"ע נה/ 145-3 מדינת ישראל-משרד השיכון - יעקב בוכריס, פד"ע לו 1, 9; ראו גם: ע"ע 300064/96 פלאי קרני - איתן אביבי ואח', פד"ע לו 241, 245 - 246; ע"ע 300275/98 אברהם ויסלר - מוקד (1973) תאגיד לחקירות פרטיות (ניתן ביום 18.12.2000); השוו: ע"ע 1055/01 אירוקה אינטרנשיונל בע"מ - אנתוני קורי ואח' (ניתן ביום 6.3.2001); ע"ע 300245/97 משה אסולין ו - 96 אחרים - רשות השידור, פד"ע לו 689, 719 - 720; ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל-תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817, 844). נוסיף: "בקביעה כי דרישת תום-הלב גוברת לעתים על דרישת הקוגנטיות אין סתירה להיות החוקים קוגנטיים, באשר חובת תום-הלב היא חובת-על החולשת על כל היחסים המשפטיים בשיטתנו... יש להותיר לבית-הדין שיקול-דעת באותם מקרים נדירים שדרישת המילוי אחר חוק קוגנטי גורמת עיוות-דין למעביד" (דב"ע 97/ 237-3 עזרא שמואלי ואח' - מדינת ישראל-רשות השידור, פד"ע לו 577, 596). לגישתנו, כאמור, לא נשללו מהמערערים זכויות המוקנות להם בחוקי המגן. יתרה מזו, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי זכויות מעין אלו נשללו מהמערערים, כי אז במכלול נסיבות המקרה בו עסקינן, לטעמנו המדובר במקרה קיצוני בו לא היה מקום להיעתר לתביעתם של המערערים, גם בשל הפרת חובת תום-הלב; זאת לאור מעמדם של המערערים, הרקע לחתימתם של חוזי העבודה האישיים השנתיים והתנאים הכלולים בחוזי העבודה. 16. בטרם נחתום את דברינו מצאנו להדגיש, כי ההכרעה בהליך זה, מטבע הדברים, הינה על רקע מכלול עובדות המקרה. המקרה הנדון חושף פן בעייתי בהתייחס לחוזי עבודה אישיים ובבואתם בתלושי המשכורת. במקרה דנן, הקביעות העובדתיות של בית-הדין קמא לא הותירו ספק באשר לגמירות הדעת של המערערים-עובדים בכירים ביחידת המחשב-והשלמתם עם צורת התשלום כמות שהיא וכפי שהיא באה לידי ביטוי בתלושי המשכורת. דא עקא, נסיבות עובדתיות מיוחדות כבמקרה שלפנינו, אינן שגרתיות וכפועל יוצא מהן הפרשנות בה נקטנו בהליך דנן. יש לעקור מן השורש תופעה פסולה בה מעסיק מחתים עובד על חוזה עבודה ובפועל תלוש המשכורת משקף מציאות נפרדת. חזקה היא, שחוזה עבודה משקף נכוחה את רצונם של הצדדים וכולל באופן מפורש את כל תנאי העבודה המוקנים לעובד. פעמים רבות יש שעובד אינו מודע לכל ההשלכות הנובעות מ"פנקסנות" הניכויים למיניה ולסוגיה או לחילופין מבכר שלא להרים קולו ולהתריס כנגד המעסיק. בית-דין זה יראה בחומרה רבה מעסיק שנוקט בשיטת פעולה כאמור במודע ובניסיון נלוז להפחית מזכויותיו של עובד. סוף דבר: 17. על יסוד כל האמור, המסקנה היא כי דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. תוספות שכרחוזה