החלטה הנשיא סטיב אדלר: מבוא העתירה והבקשה נשוא החלטה זו - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי והגברות מרדר, נוי, טאו ומר סומר (להלן - ההסתדרות) הגישו לבית דין זה עתירה כנגד התאחדות התעשיינים והמדינה. הסעדים העיקריים שהתבקשו בעתירה הם הוראה למדינה להמנע מלפגוע ביישום ההסכמים הקיבוציים החלים על עמיתי קרנות הפנסיה והצהרה על בטלותו של פרק י"ד לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004), התשס"ג - 2003 (להלן: החוק להבראת הכלכלה). המדינה מצידה הגישה בקשה למחיקת העתירה על הסף בשל העדר סמכות בית דין זה להידרש לה לגופה (להלן - הבקשה). טענת המדינה, בקליפת אגוז, היא כי העתירה במהותה היא תקיפה ישירה של החוק להבראת הכלכלה ומשכך, המוסמך להידרש לה הוא בית המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (להלן: בג"צ). ההליך בבית דין זה בתום ישיבת הכנת דיון בהליך, שקיימנו ביום 1.7.2003, קבענו כי הדיון בבקשת המדינה יתנהל בדרך של הגשת טיעונים בכתב. כן קבענו דיון נוסף, אותו קיימנו ביום 9.7.2003, במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם בפנינו והשיבו לשאלות שהציגו להם חברי המותב. יצוין, כי נעתרנו לבקשת המדינה לדחיית המועד להגשת עמדתה בעתירה ההסתדרות לגופה, עד לאחר הכרעתנו בבקשה זו. חוק בית הדין לעבודה, חוק הסכמים קיבוציים והשאלות שבמחלוקת - [2] בית דין זה יונק סמכותו לדון בסכסוכים קיבוציים כלליים במשק מכוח סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, שזה לשונו: "סמכות בית הדין הארצי לבית הדין הארצי הסמכות הייחודית לדון: - [1] בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים בענין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל ענין אחר הנובע מהם, או בענין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין;...". בניגוד לסמכויות הערעור שהוענקו לבית הדין הארצי בסעיף 26 לחוק בית הדין לעבודה, הרי שעל-פי הוראות סעיף 25(1) לחוק, עבור הכשירים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי מהווה בית דין זה את הערכאה המשפטית הראשונה, ללא זכות ערעור. עם זאת, בג"ץ מוסמך מכוח סעיף 15 (ד) (3) לחוק יסוד: השפיטה לבחון ולבקר את פסק דינו של בית הדין הארצי כאשר העניין מובא לביקורתו על ידי אחד מבעלי הדין. "הסכם קיבוצי כללי" מוגדר בסעיף 2(2) לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 כ"ארגון העובדים היציג שבענף העבודה או בשטח הנדון לבין ארגון מעבידים שבהם, הכל לפי הענין." סעיף 4 לחוק הסכמים קיבוציים מגדיר ארגון יציג לענין הסכם קיבוצי כללי שהוא, לענייננו, ההסתדרות. לית מאן דפליג, כי בית הדין לעבודה מצווה ליישם את חוקי היסוד ובתוך כך את המשפט החוקתי. הגדרת הסכסוך - [3] כאמור, טענתה העיקרית של המדינה היא, כי העתירה במהותה מהווה תקיפה ישירה של החוק להבראת הכלכלה, ועל-כן בעלי הדין הנכונים הם ההסתדרות והמדינה (כמשיבה) במעמדה השלטוני. לשון אחרת, אין בפנינו סכסוך בין "מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי", כנדרש בסעיף 25(1) לחוק על-מנת להקים את סמכותנו העניינית לדון בסכסוך. עמדה זו אף גורסת, כי לאמיתו של דבר אין בפנינו סכסוך בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים (להלן גם: ההתאחדות). לטעמה של המדינה, להתאחדות התעשיינים אין כל נגיעה לעניין שבמהות ההליך (תקיפה ישירה של מעשה חקיקה) והיא צורפה להליך כדי ליצור מראית פנים של סמכות עניינית. נציין, כי התאחדות התעשיינים הודיעה כי היא מוכנה לכבד כל הסכם קיבוצי עליו חתמה. מנגד, עמדת ההסתדרות היא שהעתירה שהגישה נגד התאחדות התעשיינים, מטרתה לחייב את ההתאחדות לכבד את ההסכמים הקיבוציים עליהם היא חתומה והנוגעים להסכמי הפנסיה של עובדי המפעלים המיוצגים על ידי ההסתדרות. לשיטת ההסתדרות, אין בכוחה של התאחדות התעשיינים לקיים הסכמים אלה, מאחר שבמסגרת החוק להבראת הכלכלה בוטלו ההסכמים הקיבוציים שבמסגרתם עוגנו הסדרי פנסיה. משכך, סוברת ההסתדרות, נדרשים אנו להכריע בגררא האם פרק י"ד לחוק להבראת הכלכלה נוגד את חוקי היסוד. יצוין, כי תקיפה עקיפה של חקיקה הנה פעולה שאף לדעת המדינה כלולה בסמכותינו. צא ולמד, המדינה וההסתדרות חלוקים גם בשאלה, האם מדובר בתקיפה ישירה או שמא בתקיפה עקיפה של החוק להבראת הכלכלה. ועוד, התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר לדרך בה ראוי לפרש את סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה. לאמור, האם בפרשנות מילולית, או תוך הדגשת מהות העילה ותכלית החוק. סיכומו של דבר, השאלות המתעוררות בבקשה זו הן איפוא, מה הוא עניינה העיקרי של עתירת ההסתדרות והאם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של החוק להבראת הכלכלה. התביעה נגד התאחדות התעשיינים - תקיפה עקיפה של החוק - [4] כאמור, העתירה שהוגשה על ידי ההסתדרות מופנית כנגד התאחדות התעשיינים וכוונתה לחייב את ההתאחדות לקיים את ההסכמים הקיבוציים עליהם היא חתומה ואשר מהווים את אבני הבניין של המערכת הפנסיונית. הלכה פסוקה היא בבית דין זה ואף בבג"צ, כי שעה שהוגשה תביעה אמיתית על ידי ארגון עובדים, במטרה לחייב מעסיק או ארגון מעסיקים לקיים הסכם קיבוצי, והאחרון מסכים לקיים את ההסכם אבל אינו רשאי לעשות כן בשל פעולה שלטונית, קמה לבית הדין סמכות לדון בתקיפה עקיפה של הפעולה השלטונית. בפרשת הוועד הארצי של עובדי המוסד לביטוח לאומי נחתם הסכם בין הנהלת המוסד לביטוח לאומי לבין ועד עובדיו. היועץ המשפטי לממשלה העמיד את שאלת תוקפו של ההסכם למבחן. משכך, הנהלת המוסד ראתה עצמה מנועה מלקיימו ובתגובה פתחו העובדים בעיצומים. כתוצאה מכך, הותקנו תקנות שעת חירום וכנגד תוקפן הוגשה עתירה לבג"צ, אשר קבע כי הסכסוך האמיתי בין הצדדים נוגע ליחסי עובד - מעביד, ולפיכך ראוי שידון בו בית הדין לעבודה. בהקשר זה כתב הנשיא זוסמן (בעמ' 451 - 452) כך: "אין חולק על כך, שבין העותרים 2 - 12 לבין המוסד לביטוח לאומי קיימים יחסי עובד ומעביד, אשר על כן, לבית-דין לעבודה סמכות שיפוט יחודית, על-פי סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969. הסכסוך, כמו שהועלה על דפי העתירה שלפנינו, אף אינו הסכסוך האמיתי שבין הצדדים. העותרים מבקשים לפסול את התקנות ואת הצווים אשר יצאו מכוחן, כדי להכניע את מעבידם ולאלצו לקיים את ההסכם, בין אם חוקי הוא ובין אם לאו. לא למטרה זו חייב בית-משפט זה להיזקק לענין. הענין אשר באמת שנוי במחלוקת בין הצדדים הוא - לא תוקפן של התקנות - אלא תוקפו של ההסכם אשר חוות דעתו של היועץ המשפטי בפועל מונעת את ביצועו. ואפילו יזכו העותרים בצו מוחלט בבית-משפט זה, השאלה אם ההסכם תקף אם לאו, לא תבוא על-ידי כך על פתרונה". ובהמשך נקבע: "ואפילו תאמר, שלשם ביצוע זכותם יחפצו העותרים-התובעים להעלות את תוקפן של התקנות על שולחן הדיונים של בית הדין לעבודה, בידי בית הדין ניתן הכוח לפסוק גם בכך בגדר סמכותו הנגררת... בעניינם רבים - כגון זה שלפנינו - אין התובע חייב לצאת בהתקפת-מצח שכזאת, אלא די לו בכך שבדונו בעילת תביעתו, שהיא בסמכותו של בית משפט אחר או של בית דין, יכריע בית המשפט האחר או בית הדין גם במעשה הרשות, הואיל והכרעתו דרושה כדי לפסוק בעילה שהיא בגדר סמכותו... ואין צריך לומר ש"סמכות נגררת" זו, על פיה מוסמך בית המשפט להכריע גם בענין שהוא עצמו אינו בגדר שיפוטו, אין פירושה שהפלוגתה "הנגררת" תהא בעלת חשיבות ממדרגה שניה. פלוגתה זו יכול שתכריע את הדין, ואף על פי כן נכנסת היא לגדר הסמכות הנגררת מפני שהיא לא הועמדה במישרין להכרעת בית המשפט, אלא משמשת רק אחד מנדבכי העילה, או מרכיביה...". בפסק דין אל-על חזר בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מפי הנשיא כהן, על הלכה זו. באותו מקרה החליטה ממשלת ישראל כי מטוסי חברת התעופה הלאומית של ישראל לא ימריאו, לא יטוסו ולא ינחתו בשבת ובמועד. בתגובה, עתרה ההסתדרות לבג"צ וטענה כי דין החלטת הממשלה להתבטל מאחר שהיא נוגדת את ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין ההסתדרות וועדי העובדים לבין חברת אל-על, לפיו קיבלו העובדים תוספות שכר משמעותיות בגין עבודה בשבת. בג"צ הורה על בירור הסכסוך בבית הדין לעבודה, בקובעו (בע' 671): "לדעתנו, במידה שהעתירה מתבססת על הוראות הסכם העבודה הקיבוצי ועל צו הביניים הנ"ל של בית הדין לעבודה (צו שאסר על החברה לשנות את סדרי שעות העבודה, המשמרות והתורנויות הנהוגים בחברה שלא על פי ההסכם הקיבוצי - ס.א.), הרי השאלות שבמחלוקת הן בסמכותו של בית הדין לעבודה, ועל כן אין לדון בעניינים אלה בבית משפט זה. החשש, שהביעו באי כוח העותרים, שמא יימנע בית הדין לעבודה מלהחליט בדבר בטלות החלטות שלטוניות, כי לא יראה את עצמו מוסמך לעשות כן, הוא מחוסר יסוד. יש להניח, שההלכות המרובות, שנפסקו בבית משפט זה בדבר סמכויותיהם של בתי-משפט ובתי-דין לדון ולהחליט דרך אגב בעניין בטלות פעולות והחלטות שלטוניות, ידועות היטב, ובית הדין לעבודה יפעיל את סמכותו בהתאם להלכות אלה". כאמור גם בית הדין לעבודה פסק, כי הוא מוסמך לדון בתקיפה עקיפה של פעולה שלטונית או של דבר חקיקה. נזכיר, כי פסק הדין הראשון בישראל שביטל תקנות לשעת חירום ניתן על ידי בית הדין האזורי בירושלים. באותו מקרה נפסלו תקנות-שעת-חירום (שירותי עבודה חיוניים במשרד החינוך והתרבות), התשמ"ב - 1982, משום שלא הותקנו בהתאם לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948, וזאת במסגרת תובענה בה ביקש עובד פסק דין הצהרתי לפיו לא נוצרו בינו לבין משרד החינוך יחסי עבודה מאחר שתקנות-שעת-חירום שהצהירו על יחסי העבודה נעדרו תוקף. בפסק הדין מרכז השלטון המקומי נדונה בקשת הרשויות המקומיות בישראל ועיריות תל-אביב-יפו וראשון לציון ליתן להן צו מניעה נגד שביתה שהוכרזה על ידי עובדי השלטון המקומי בעקבות הוראה שהוציא הממונה על השכר, ובה הורה למרכז השלטון המקומי לנכות משכרם של עובדיו הטבות שלא אושרו על -ידיו, ועל כן הן בטלות מכוח חוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב). בדומה למקרה שבפנינו, היה המעסיק מוכן לכבד את ההסכם הקיבוצי עליו חתם אולם לאור הוראת הממונה על השכר הדבר נבצר ממנו. כך, הבריח התיכון של התובענה היה ניסיונה של ההסתדרות לתקוף את החלטת הממונה על השכר, מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בבואו לדון בשאלת סמכות העניינית קבע בית דין זה כדלקמן (בעמ' 21, 23): "מכאן, כי לא זהות העותר או התובע צריכה לקבוע את הערכאה שבה יתקיים הדיון אלא מהות העניין. עם הצדדים האמיתיים ב'סכסוך המשולש' שלפנינו נמנים עובדים והמעסיק ולכן מתמלאים התנאים שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה בדבר זהות בעלי-הדין. יתר-על-כן, העיקר בקביעת הסמכות הוא מהות העניין - נושא ביחסי עבודה, היינו בענייננו תוקפו ותוכנו של הסכם קיבוצי או חוזה עבודה... אין לקבוע את הערכאה שתדון בסכסוך, על פי זהותו של הפרט-התובע או הגוף מגיש העתירה... לטעמנו יש לקבוע את הערכאה שתדון בעתירה על פי נושא העתירה. מאחר שהנושא המרכזי של כל העתירות דנן הוא תנאי עבודה של עובדי העירייה, מקומו של הדיון צריך להיות בבית הדין לעבודה". הלכה דומה נפסקה בפסק דין ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר-אילן, בו נקבע, כי ארגון עובדים רשאי להכריז על שביתה שנושאה היחיד הוא קביעת זכויות לגימלאי האוניברסיטה, שכבר פרשו. לענייננו, רלוונטית קביעת בית הדין (בסעיף 17 לפסק הדין) כדלקמן: "..הנושא של זכויות גמלאים בקרן פנסיה נחשב כחלק מיחסי עבודה ולבית הדין לעבודה סמכות לדון בנושאים הללו, על אף שאין קיימים בעת התובענה יחסי עובד-מעסיק. יתרה מזו, המונח 'תנאי עבודה' הוא רחב היקף, ואין ספק שהוא כולל אף את תנאי הפנסיה של העובדים במקום העבודה". בסיכום נושא זה ייאמר, שככל שקיים סכסוך אמיתי בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים, הבא במסגרת סמכותו של בית דין זה, רשאים אנו לדון בתקיפה עקיפה של החוק להבראת הכלכלה. יתרה מזאת, בבואנו להכריע בשאלת סמכותנו העניינית, המבחן לו נייחס את המשקל הגדול ביותר הוא נושא הסכסוך האמיתי בין הצדדים. על כך נרחיב בהמשך. שאלת קיומו של סכסוך אמיתי בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים - [5] אכן, התאחדות התעשיינים הצהירה בפנינו, כי היא נכונה לקיים את ההסכמים עליהם חתמה וכי חבריה ממשיכים להפריש כספים לקרנות הפנסיה. יתרה מזאת, אף לפני חקיקת החוק להבראת הכלכלה לא היתה ההתאחדות יכולה להושיט להסתדרות חלק מהסעדים המבוקשים על ידה. כך, להתאחדות לא היתה שליטה על אגרות החוב, והשפעתה על ניהול קרנות הפנסיה וביצוע שינוים בתקנוני הקרנות הייתה מוגבלת. מכאן טענת המדינה בפנינו, לפיה הלכה למעשה אין במקרה דנן יריבות בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים, שכן אין האחרונה מסרבת לבצע התחייבויות שקיבלה על עצמה בהסכמים הקיבוציים. אולם, לטעמי, פני הדברים ובתוך כך מערכת הפנסיה הצוברת, אינם כה פשוטים. מערכת הפנסיה הצוברת מורכבת מהסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים רבים. חלק מן ההסכמים שנחתמו בין המעסיקים לבין ההסתדרות הם הסכמים שמכוחם יוסדו תוכניות פנסיה צוברת. כך לדוגמא, ההסכם הקיבוצי משנת 1964, אשר מכוחו נוסדה תכנית פנסיית יסוד, וההסכם הקיבוצי מיום 4.6.1979, אשר מכוחו נוסדה תכנית פנסיה מקיפה. אולם, ישנם גם הסכמים קיבוציים בין ההסתדרות לבין המדינה בכובעה כמעסיקה, הנוגעים לתנאי הסכמי הפנסיה הצוברת. זאת ועוד, לא מכבר נחתם הסכם קיבוצי חשוב בין המדינה לבין ההסתדרות, בנוגע להעברת עובדי המגזר הציבורי מהסכם פנסיה תקציבית להסכם פנסיה צוברת. מבלי לנקוט עמדה לגבי נסיבות חתימתו של הסכם זה, אין להוציא מן התמונה את ההסכם שנחתם, ערב הבחירות בשנת 1996, בין שר האוצר דאז לבין יו"ר ההסתדרות, שכונה הסכם "הפתק הצהוב", ושעסק במתן הטבות על ידי המדינה לעמיתי קרנות הפנסיה הצוברת. כך ראוי לציין את ההסכם בין שר האוצר יעקב נאמן לבין יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ מיום 8.12.1997, אשר החליף את הסכם "הפתק הצהוב" והיווה יסוד למעבר המגזר הציבורי מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. בנוסף להסכמים הנוגעים לפנסיה הצוברת קיימים צווי הרחבה מכוח חוק הסכמים קיבוציים והחלטות מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל, התשכ"ד - 1964) . לא נפקד גם מקומן של החלטות הממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון במשרד האוצר, ודו"חות שהוכנו על ידי ועדות שהוקמו על ידי שר האוצר וממשלת ישראל במטרה לשפר את מצבן הכספי של קרנות הפנסיה. לאור כל האמור עולה, איפוא, כי אין מדובר בקיומם של הסכמים בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות בלבד, אלא בקיומה של מערכת כוללת ומקיפה של הסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים, המרכיבה את מערכת הפנסיה הצוברת. הצדדים למערכת פנסיה זו הם ארבעה: ההסתדרות, המעסיקים, המדינה וקרנות הפנסיה. בקשתה העיקרית של ההסתדרות בסכסוך שבפנינו היא להבטיח את המשך פעילותה והפעלתה של מערכת הפנסיה הקיימת. אין לכחד, כי משך שנים רבות עמלו ההסתדרות והמעסיקים על הקמת המערכת, וההסתדרות נטלה את האחריות על ניהול המערכת והפעלתה. ההסתדרות מעונינת בהמשך מצב זה, ונראה כי התאחדות התעשיינים שותפה לעמדתה. עתירתה של ההסתדרות מופנית כלפי שותפיה למערכת הפנסיה, ובראש וראשונה המעסיקים והמדינה, ובקשתה היא שתקויים מערכת הפנסיה המוסכמת מזה שנים רבות והמבטיחה זכויות לעמיתי הקרנות, שרובם חברי הסתדרות או ארגוני עובדים אחרים. על מנת להסיר כל ספק יצוין מיד, כי אין בהגדרה האמורה של הסכסוך שבפנינו כדי לקבוע דבר באשר לעמדתו המוצהרת של המחוקק בחקיקת פרק י"ד לחוק להבראת הכלכלה. קרי, העמדה לפיה בהתחשב בגירעונות שצברו קרנות הפנסיה הצוברת, תחת ניהולה של ההסתדרות, ועקב אחריותה של המדינה כלפי עמיתי הקרנות היא נאלצת להתערב בנעשה בקרנות, להעביר את ניהולן למוסדות אחרים, ולהעמיד לרשותם סכומי כסף גדולים על-מנת להתאים את תכניות הפנסיה ליכולתן הכלכלית, כשזו מבוססות על הערכה אקטוארית. כל שביקשנו להבהיר בהחלטה זו הוא אך שהחוק להבראת הכלכלה מונע מהמעסיקים ומקרנות הפנסיה לקיים את ההסכמים הקיבוציים שביסוד מערכת הפנסיה הצוברת. ההסתדרות הגישה עתירה לחייב גורמים אלה לקיים התחייבויותיהם, נושא הנתון בסמכותו של בית דין זה. כשאלה שבגררא ובתקיפה עקיפה טוענת ההסתדרות שפרק י"ד לחוק להבראת הכלכלה נוגד את חוקי היסוד. [6] אמנם, הסכסוך העיקרי בין ההסתדרות לבין המדינה הוא בקשה לביטול פרק י"ד בחוק להבראת הכלכלה וההסתדרות היתה יכולה לתקוף את החוק תקיפה ישירה באמצעות עתירה לבג"צ. אולם, זכותו של בעל דין לקבוע כיצד ינסח את תביעתו, וכפועל יוצא מכך, בסמכותו העניינית של איזה בית משפט או בית דין יביא אותה. כך, תתכנה נסיבות בהן תקום לבעל דין הזכות לטעון מספר עילות לגבי אותה מערכת עובדתית. במקרה דנן, מקובלת גם על המדינה הטענה כי ההסתדרות רשאית הייתה להגיש תביעה בבית דין אזורי לעבודה בעניינו של עמית בקרן פנסיה, כנגד הקרן, בעילה של זכאות לזכויות פנסיה מכוח התקנון הנוהג בקרן כיום. זאת, מכוח הוראות סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה . במקרה שכזה, לכאורה, חייבת הייתה הקרן להתגונן בטענה שהחוק להבראת הכלכלה מונע בעדה מלתת לעמית את התנאים שהוא דורש ומסמיך את המפקח על הביטוח במשרד האוצר לקבוע תקנון אחר. בתובענה שכזו היתה ההסתדרות רשאית לתקוף תקיפה עקיפה את פרק י"ד לחוק להבראת הכלכלה במטרה להביא לביטלו ולאפשר לקרן לשלם לעמית את זכויותיו בהתאם לתכנית הפנסיה שהיתה נוהגת בטרם יישום הוראות החוק. בה במידה, רשאית הייתה ההסתדרות לנסח את תובענתה כתביעה נגד התאחדות התעשיינים שתחויב לקיים את ההסכמים הקיבוציים שיצרו את מערכת הפנסיה הצוברת. במסגרת הגנתה של ההתאחדות שנכונה לשלם אבל אינה רשאית לעשות כן בשל הוראות החוק להבראת הכלכלה, לתקוף תקיפה עקיפה את אותו חוק. קביעת סמכות על פי העניין ולא על פי הצדדים - [7] פירוש מילולי ודווקני של המונח "צדדים להסכם קיבוצי כללי" שבסעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה עולה בקנה אחד עם עמדת המדינה, שכן המדינה במעמדה השלטוני אינה צד להסכם קיבוצי כללי והעתירה אינה מכוונת כנגד המדינה בכובעה כמעסיקה הגדולה במשק. אולם, פירוש המתחשב במערכת יחסי עבודה, במתכונתה כיום, מוביל לאימוץ עמדה אחרת. לדידי, תכליתו של סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה היא להעביר למסלול של הכרעה מהירה סכסוך ארצי מרכזי, ובמיוחד סכסוך שעניינו ביחסי עבודה במשק כולו. מדובר בסכסוכים יוצאי דופן, כגון שביתה כללית במשק או שינוי קיצוני במערכת הפנסיה. סכסוכים שמעצם טיבם דרושה בהם הכרעה מהירה של הערכאה העליונה בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. בנסיבות מיוחדות שכאלה ישמע בית הדין הארצי ראיות ובעיקר יציג שאלות למומחים שנתנו תצהירים. כאמור לעיל, פסקי הדין של בית הדין הארצי נתונים לביקורתו ולבחינתו של בג"צ. בדרך זו סכסוכים מרכזיים ורבי חשיבות עבור המשק כולו יוכרעו על ידי שתי ערכאות, לרבות ערכאה שיכולה ביתר קלות לשמוע ראיות. כך גם תמצא הערכאה המפקחת והמכריעה הסופית בשאלות חוקתיות, נהנית ממומחיותו של בית הדין הארצי לעבודה. בשנת 1969, כאשר הקים המחוקק את מערכת בתי הדין לעבודה, לבקשתם המשותפת של ההסתדרות וארגוני המעסיקים, יחסי העבודה בארץ היו מורכבים פחות מבחינת הצדדים השותפים להסכמים קיבוציים. רוב רובו של כוח העבודה הועסק בתבניות העסקה מסורתיות. כ- 85% מכוח העבודה היה מאורגן. כמעט כל העובדים יוצגו על ידי ההסתדרות, שכוחה היה רב. סכסוכים קיבוציים ארציים היו סכסוכים בין ההסתדרות לבין המעסיקים אשר היו כשירים להיות שותפים להסכמים קיבוציים כלליים. מאז חלו תמורות רבות. ההתארגנות במשק ירדה לכ- 33% מכוח העבודה. ארגוני עובדים, דוגמת ארגוני המורים, פרשו מההסתדרות. שיעור משמעותי מכוח העבודה מועסק על ידי חברות כוח אדם ובמשרות חלקיות. התפתחו תבניות העסקה בלתי שגרתיות, ובעיקר מערכות העסקה תלת-צדדיות בין עובדים, מעסיקים והמדינה. בתבניות ההעסקה החדשות מתעוררים, רק במקרים נדירים, סכסוכי עבודה ארציים או כללים המחייבים הכרעה מהירה של הערכאה העליונה המתמחה במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי. עיקר הסכסוך שבפנינו הוא בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי. מדובר בסכסוך ארצי, כללי ויוצא דופן בחשיבותו. משכך, לטעמי, עלינו לפרש את סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה על פי תכליתו ולקבוע, כי עניינו של הסכסוך הוא בסמכותו של בית דין זה. "הפורום הראוי" - [8] טענה נוספת טענה המדינה והיא שגם אם נגיע לכלל מסקנה שלבית דין זה הסמכות העניינית לדון בהליך שהגישה ההסתדרות הרי שעלינו להתחשב בכך שלבג"צ נתונה הסמכות המקבילה לדון בתקיפה עקיפה (ואף ישירה) של החוק להבראת הכלכלה, והוא הערכאה הראויה והמתאימה לדון בעתירה. שני טעמים עיקריים ביסוד טענה זו: בג"צ הוא הערכאה המתמחה במשפט החוקתי; ההליך שהגישה ההסתדרות מעורר נושאים שעיקרם אינו מתחום יחסי העבודה, כגון נושא אגרות החוב. לשתי טענות אלה ניתן להוסיף טענה נוספת והיא שהכרעה של ערכאה אחת תהיה מהירה מהכרעתן של שתי ערכאות. במקרים בהם מתעוררת שאלה חוקתית נודעת חשיבות למהירות ההכרעה. דעתי בהקשר זה היא, כי עיקר עניינה של תובענה זו בא בגדרי משפט העבודה והביטחון הסוציאלי, תחום שבמומחיותו הייחודית של בית דין זה. זאת ועוד, על-מנת לברר את מה שלכאורה, מהווה את מרכז העתירה - מידתיותו של החוק להבראת הכלכלה - יש הכרח להציג שאלות למומחים שנתנו תצהירים ואף לשמוע את עדותם של המצהירים מטעם ההסתדרות, דוגמת ח"כ אברהם שוחט, ואולי אף מטעם המדינה. כמו כן, אין הכרח, כי הדיון בשתי הערכאות יתארך. יציון, כי אין אנו מביעים דעה בשאלה, האם יש מקום לשנות את שיטתנו המשפטית, לפיה כל ערכאה במערכת המשפט רשאית לדון בתקיפה עקיפה של דבר חקיקה. נדגיש כי בית הדין הארצי הנו ערכאת ערעור עליונה. סוף דבר - [9] לו תשמע דעתי, נדחה את בקשת המדינה למחיקת עתירת ההסתדרות על הסף ונקבע שהיא באה בגדר סמכותנו העניינית. כמו-כן, נורה למדינה להגיש את תשובתה לבקשת הצד לסכסוך קיבוצי שהגישה ההסתדרות עד ליום 1.8.2003. את הדיון בהליך לגופו נקיים ביום 17.8.2003 בשעה 10:00. במהלך הדיון יציג מותב בית הדין שאלות למצהירים. באי כוח הצדדים יגישו לבית הדין עד ליום 14.8.2003 רשימת שאלות שהם מבקשים להציג למצהירים. סגנית הנשיא אלישבע ברק אני מצטרפת למסקנתו של חברי הנשיא סטיב אדלר וברצוני להוסיף מספר הערות. שיפוט הוא זכות שחובה בצידה. אין השופט בוחר את העניינים בם הוא דן כשם שאין הוא מבקש לו סמכות שאינה נתונה לו. אין "לרדוף" אחר סמכות אך אין לבית דין סמכות לוותר עליה כאשר זו קיימת. כאשר לשתי ערכאות שיפוטיות סמכות דיון, בוחר הפונה את הערכאה השיפוטית בה הוא מבקש שעניינו ידון. וכך עשו המבקשים בענייננו. השאלה אם כן היא האם כדין פנו המבקשים לבית הדין. האם לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בבקשתם. אומר מיד שאם הסמכות היא סמכות שבדרך אגב, סמכות שבגררה, לא הייתי קובעת שעל בית הדין לדון בעניין מאחר והדיון צריך שיהא לא אינו בגררה אלא בעילה העיקרית. העניין עקרוני ויש לבחון האם לבית הדין יש סמכות בעילה המרכזית המועלית בפניו. על כן אבחן אם יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעניין, היינו, האם הבקשה היא בסמכותו העיקרית ולא בסמכות דרך אגבית של בית הדין. במסגרת סמכות נגררת אין בית משפט או בית דין רשאי ליתן סעד בעילה העיקרית שראוי היה כי ינתן בידי בית המשפט המוסמך לכך. על כן לא תוכל ערכאה לבטל מעשה מכוח סמכות נגררת. על כך עמד השופט יואל זוסמן עוד בפסק הדין בעניין טחן (ע"א 183/69 עיריית פתח תקוה והמועצה הדתית פתח תקוה נגד אברהם טחן, פ"ד כג(2), 398, 402; וראה מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מהדורה 13, 2002, כרך ראשון, 208). מספר קריטריונים נקבעו על מנת לבחון קיום סמכות עניינית לערכאה שיפוטית. קביעת הסמכות על פי הסעד המתבקש הקריטריון האחד, ששלט בכיפה שנים הרבה, הוא הקריטריון לפיו הסמכות העניינית נקבעת לפי הסעד המבוקש. נפסק שאם הסעד הוא בסמכותה של ערכאה מסויימת הרי שיש לאותה ערכאה סמכות עניינית. ד"ר יואל זוסמן מציין באשר לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק כי: נמצאנו למדים, כי לא מהות העניין לבדה קובעת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא גם סוג התרופה המבוקשת, ... ובאמת מוסמך בית משפט גבוה לצדק לדון גם בעניין אזרחי מובהק .... אלא שבמקרה זה סדרי הדיון יהיו שונים (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, ירושלים, 1995, עמוד 30, סעיף 26). הסעד העיקרי לו עתרו המבקשים בבקשת צד בסכסוך הקיבוצי שבפנינו הוא הסעד של הצהרה על החקיקה הפוגעת לטענתם בתקנוני קרנות הפנסיה ההסתדרותיות ובהסכמים קיבוציים, כחקיקה לא חוקתית ועל כן בטלה. סעד זה הוא בסמכות כל בית משפט בתקיפה עקיפה, היינו, לצרכי הכרעה בין הצדדים שבפניו בלבד. על כן סעד זה הוא גם בסמכותו של בית הדין לעבודה. פסק הדין בעניין בנק המזרחי קבע את הדין לפיו קיימת ביקורת שיפוטית על חוקים חדשים שנחקקו לאחר שני חוקי היסוד המהווים מגילת זכויות אדם - חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן נקבע באותו עניין כי לכל ערכאה שיפוטית נתונה הסמכות להצהיר על חוק כבלתי חוקתי כאשר מדובר בצדדים שבפניה, ורק בית המשפט העליון יכול שיבטל את החוק כלפי כולי עלמא (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד מגדל כפר שיתופי ואחרים, פ"ד מט(4) , 221). מכאן, אילו מבחן הסעד המבוקש היה המבחן היחיד הרי שלבית הדין סמכות לדון בעניין. אלא שברי שהסעד המבוקש לא די בו. צריך שהסעד המתבקש יתייחס לעילה שהיא בסמכותו של בית הדין לעבודה. קביעת הסמכות על פי העילה הקריטריון השני אם כן, והחשוב בעיני, הוא מבחן העילה. ברי שאין מקום שערכאה תדון בעניין, כאשר אמנם התרופה המבוקשת נתונה לסמכותה, אך מדובר בעילה שאינה כלל בסמכותה, במטריה שלא היא דנה בה. זהו המבחן העיקרי הקובע האם לערכאה מסויימת יש סמכות עניינית. היה והעילה במובנה הרחב היא בסמכות אותה ערכאה יש לבחון כמובן אם התרופה המבוקשת אף היא נתונה לסמכותה. עילת תביעה אינה זהה לכל מטרה. עמד על כך השופט Cardozo: A "cause of action" may mean one thing for one purpose and something different for another (U.S. v. Memphos Cotton Oil Co. 228 U.S. 62, 68). והשופט שלמה אשר ציין: "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתם (ע"א 767/77 גבי בן חיים נגד יוסף כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). בענייננו חשובה השאלה של מהות העילה העיקרית בגינה הוגשה הבקשה, על מנת לקבוע האם לבית הדין, הערכאה אליו הוגשה הבקשה על ידי המבקשים, סמכות עניינית. ומהי העילה העיקרית בענייננו? המבקשים מבקשים כי בית הדין יצהיר שחקיקה של הכנסת אינה חוקתית באשר היא פוגעת מעבר למידה הדרושה בזכויות אדם. החקיקה לטענתם פוגעת בהסכמים קיבוציים ובתקנונים של קרנות פנסיה. אלה עילות מובהקות שבסמכות בית הדין לעבודה. טוענת המדינה כי מדובר בצדדים שאינם צדדים לגיטימיים לדיון בבית הדין. לטענתה כאשר מתקיפים פעולה שלטונית אין הסמכות בידי בית הדין. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית לכל הצדדים כולם הם חלק מהעילה במובנה הרחב. לא רק העובדות המהותיות הן חלק מהעילה אלא גם הצדדים. עומד על כך משה קשת (שם, בעמוד 323): הצדדים, הקשורים להתרחשותה של עילה כלשהי, הם חלק ממנה, וזהותם היא המאפשרת את הכללתן של עובדות כלשהן למסגרת של קבוצה, אשר יהא בה כדי ליצור עילת תביעה. מערכת המשפט לא עוד קשורה לקונספציה שהסמכות היא רק כלפי מי שיש לו "ריב" - lis במובן הצר. בתי המשפט הרחיבו את זכות העמידה. בתי המשפט גם דנים בתביעות נגד צדדים שלישיים כאשר הם משפיעים ומושפעים ממהות הסכסוך. המהות היא הקובעת. כאשר הטענה היא שזרוע כלשהי של השלטון פוגעת במעשיה ביחסי העבודה, בתנאי העובדים או בזכויותיהם של גמלאים, הרי שהשאלה המכרעת היא האם הערכאה אליה פנו היא ערכאה הדנה בעילה, היינו, ביחסי עבודה ובזכויות פנסיוניות. בית דין זה עמד על כך בעניין מרכז השלטון המקומי בו מביא הנשיא סטיב אדלר מדברי בית המשפט הגבוה לצדק בעניין גנאים מפי השופט אהרן ברק (בג"צ 578/80 (המ' 644/80) ג'מיל אחמד גנאים נגד עבד-אל לטיף מואסי והמועצה המקומית באקה אל-גרבייה (פ"ד לה(2), 29): בהכרעה בשאלה אם תובענה עילתה ביחסי עובד-מעביד, יש לקחת בחשבון אך את העובדות המהותיות המולידות את הזכות, ואין להתחשב בעובדות ההיסטוריות המסבירות את סיבת קיומה של הזכות. עם זאת, הזכות או החובה בה מדובר, לעניין העילה הנזכרת בסעיף 24(א)(1) לחוק, אינה רק זכות (או חובה) במשפט הפרטי אלא כל זכות (או החובה) במסגרת יחסי העבודה, בין זכות (או חובה) שמקורה בחוזה (אישי או קולקטיבי), ובין זכות (או חובה) שמקורה בדין (החקוק או הפסוק). מוסיף ומציין הנשיא סטיב אדלר בעניין מרכז השלטון המקומי: מכאן, כי לא זהות העותר או התובע צריכה לקבוע את הערכאה בה יתקיים הדיון אלא מהות העניין. בין הצדדים האמיתיים ב"סכסוך המשולש" שלפנינו נמנים עובדים והמעסיק ולכן מתמלאים התנאים שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה בדבר זהות בעלי הדין. יתר על כן, העיקר בקביעת הסמכות הוא מהות העניין - נושא ביחסי עבודה, היינו - בענייננו תוקפו ותוכנו של הסכם קיבוצי או חוזה עבודה. אכן, נוסף על היות העניין העומד לדיון קשור בתוכנו של הסכם קיבוצי או חוזה עבודה, קיים גם היבט הנוגע למשפט המינהלי-ציבורי .... כך נפסק על ידי בית המשפט הגבוה לצדק כי בסמכות בית הדין לעבודה לבחון את תוקפן של תקנות שעת חירום לפיהן נקראו העובדים לעבוד, ועל כן פסק כי עניינם יוברר בבית הדין לעבודה (בג"צ 188/799 הועד הארצי של עובדי המוסד לבטוח לאומי נגד שר העבודה והרווחה, פ"ד לג(2), 449). ודוק. כאשר עובדים מקיימים משמרות מחאה בפני מי שאינו מעבידם, כלומר, מי שלא מתקיימים עמו יחסי עובד-מעביד, דן בתביעה נגדם בית הדין לעבודה (ראה דב"ע נז/41-27 ההסתדרות הכללית ואחרים - מכתשים מפעלים כימיים בע"מ,(פד"ע ל, 449)). הדגש אם כן הוא כי העילה במובנה הרחב היא עילה מתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. על כן מדובר בתקיפת מעשה שלטוני הפוגע ביחסים שבסמכות בית הדין לעבודה. הטענה היא שזרוע של השלטון פוגעת בזכויות גמלאים, בהסכמים קיבוציים ובתקנונים של קרנות פנסיה. אם לעמית בודד יש זכות שבדין בבית הדין לעבודה, גם לארגון זכות כזו. ברי שיש בענייננו סמכות לבית המשפט הגבוה לצדק, אך המבקשים בחרו לפנות לבית הדין לעבודה. סמכות של שתי ערכאות אינה שוללת מהמבקשים את הזכות לבחור בערכאה הרצוייה להם. מובן שאין בכך כדי להביע דעה בשאלה אם התערבות השלטון היתה כדין אם לאו, אם נפגעו זכויות חוקתיות ואם, בהנחה שנפגעו זכויות חוקתיות, חורגות פגיעות אלו מהדרוש בנסיבות בן מצוייה המדינה. הנה כי כן גם העילה במובנה הרחב וגם הסעד המתבקש הם בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. משכך אני מצרפת את דעתי למסקנתו של הנשיא סטיב אדלר. השופט עמירם רבינוביץ: 1. קראתי את דעותיהם של חברי הנשיא אדלר וסגנית הנשיא השופטת ברק ודעתי שונה בכל הכבוד הראוי מדיעותיהם. 2. חברי הנשיא אדלר, הגדיר יפה את הסכסוך מנקודת ראות הצדדים השונים בזו הדרך: בעוד ההסתדרות גרסה, כי "התביעה העיקרית הינה נגד התאחדות התעשיינים, כדי לחייבה לכבד את ההסכמים הקיבוציים הנוגעים לפנסיית עובדי המפעלים שהם מייצגים, אולם ההתאחדות אינה מסוגלת לעשות כך, בשל ביטול הסדרי הפנסיה לרבות ההסכמים הקיבוציים כפי שנעשה בחוק להבראת הכלכלה. מכאן עמדת ההסתדרות כי עלינו להכריע בגררא אם פרק י"ד לחוק הבראת הכלכלה נוגד את חוק היסוד וזאת באמצעות תקיפה עקיפה של חקיקה". מאידך המדינה גרסה, כי "העתירה במהותה מהווה תקיפה ישירה של החוק להבראת הכלכלה ובה בעלי הדין האמיתיים הם ההסתדרות והמדינה כשלטון, ועל כן אין סכסוך בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי כפי שנדרש בסעיף 25(1) לחוק" (עמ' 3 פסקה 3). 3. חברי הנשיא אדלר הגיע למסקנה, כי "התובענה שהוגשה על ידי ההסתדרות מופנית כנגד התאחדות התעשיינים כדי לחייב אותה לקיים הסכמים קיבוציים המרכיבים מערכת פנסיונית" (עמ' 4 פסקה 4) ובמקום אחר בפסק דינו: "בקשתה העיקרית של ההסתדרות בסכסוך זה הינה להבטיח המשך קיומה של מערכת הפנסיה הקיימת. משך דורות הקימו ההסתדרות והמעסיקים מערכת זו. משך שנים אחראית ההסתדרות לניהול מערכת זו והפעלתה. היא מעונינת בהמשך מצב זה, ונראה כי התאחדות התעשיינים שותפה לעמדתה. אולם, עתירתה של ההסתדרות מופנית לשותפיה למערכת הפנסיה, בראש ובראשונה למעסיקים וגם למדינה. זאת העתירה האמיתית של ההסתדרות במקרה דנן - שותפי (התאחדות התעשיינים ואף המדינה) - קיימו את מערכת הפנסיה המוסכמת הקיימת שנים רבות והמבטיחה זכויות לעמיתי הקרן, שרובם חברי ההסתדרות או ארגוני עובדים אחרים". אומנם במקום אחר בפסק דינו כותב הנשיא אדלר, כי "אכן הסכסוך העיקרי בין ההסתדרות לבין המדינה הוא בקשה לביטול פרק י"ד בחוק להבראת הכלכלה (ההדגשה בקו הוספה, ע.ר.) וההסתדרות יכלה לתקוף את החוק תקיפה ישירה באמצעות עתירה לבג"צ," אך הוא סובר, שכאשר לבעל דין ישנן "מספר עילות לגבי אותה מערכת עובדתית", אין פסול בדרך בה בחרה ההסתדרות במקרה זה "לבנות את התובענה" (שם בעמ' 8, 9 פסקה 6). חברי הנשיא אדלר, לא מתעלם מהטיעון לפיו, "פירוש לשוני וטכני של המונח 'צדדים להסכם קיבוצי כללי' שבסעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה תומך בעמדת המדינה, שכן המדינה כשלטון אינה צד להסכם קיבוצי כללי והעתירה אינה מכוונת כנגד המדינה כמעסיקה הגדולה במשק אולם, פירוש המתחשב במערכת יחסי העבודה ... תומך בעמדה אחרת", ולפיה כאשר "עיקר הסכסוך שלפנינו הוא בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי ומדובר בסכסוך ארצי, כללי ויוצא דופן בחשיבותו, עלינו לפרש את סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה על פי תכליתו ולקבוע, כי העניין הוא בסמכותו של בית הדין זה".(עמ' 9- 10 פסקה 7 ההדגשה בקו הוספה, ע.ר.). 4. מסכים אני, כי בסופו של דבר תכלית ההסתדרות בהגשת הבקשה היא לשמור על המערכת הפנסיונית הקיימת. גם לא יכולה להיות מחלוקת, כי בית דין זה הוא בית הדין המוסמך לדון בהסכמים והסדרים קיבוציים, שהם אלו שהולידו,בעיקרו של דבר, את המערכת הפנסיונית עליה מבקשת ההסתדרות לשמור. בית דין זה הוא גם מי שמוסמך לדון בתובענות של חברים או חליפיהם או של מעבידים או חליפיהם נגד קופות גמל, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם, הכל כמפורט בסעיף 24(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית הדין לעבודה). מבחינה זו "המטריה" של הבקשה במובן הרחב נמצאת ב"שדה המגרש" של בית הדין לעבודה. עד כאן לכאורה הכל אתי שפיר, אלא שהתבוננות בתוכנה של הבקשה מגלה, שלב ליבה של הבקשה, הציר המרכזי שלה, אינו סכסוך בין ההסתדרות ובין התאחדות התעשיינים, בין שני אלה אין כל סכסוך אמיתי אלא הסכסוך האמיתי הוא בין ההסתדרות ובין המדינה כשלטון, כמחוקק. את היעד או התכלית של שמירת המערכת הפנסיונית הקיימת מבקשת ההסתדרות להשיג, בעיקרו של דבר, על ידי הסתערות חזיתית ישירה על החוק להבראת הכלכלה, או במילים אחרות בקשה לביטולו, או לתיקונו בדרך שתעלה בקנה אחד עם דרישותיה. אם ישאל השואל, מה מבקשת ההסתדרות בבקשה זו וכלפי מי היא מבקשת לכוון את חיציה תהא התשובה הפשוטה, ללא פלפול משפטי, כי החץ מופנה ישירות כלפי המדינה בלבד, כאשר כל תכלית הבקשה ויעודה הוא ביטול החוק להבראה כלכלית או שינויו. 5. ההסתדרות הלבישה את המחלוקת בלבוש של סכסוך, בינה ובין התאחדות התעשיינים, אך לבוש זה הוא במידה לא מעטה לבוש מלאכותי, שנועד להכניס את הסכסוך לד' אמות הסמכות של בית דין זה. תבנית הבקשה היא מאולצת במידה לא מעטה, ובאה לקדש את המטרה של הקניית סמכות לבית דין זה, כאשר למעשה אין סכסוך אמת בין ההסתדרות להתאחדות. בנסיבות אלה ספק בעיני האם לבית דין זה יש סמכות לדון בסכסוך מכח סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה הן מבחינת העילה - טענה לפסילת חוק - והן מבחינת זהות הצדדים. (דב"ע מב/14-3 מישאל שחם-חב' קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פד"ע י"ג 309; דב"ע נז/235-3 אריה צייג - רוקונט תעשיות (1986) בע"מ ואח', פד"ע ל' 425). 6. אכן, תוצאת הלוואי של ביטול או שינוי החוק להבראה כלכלית עשויה להביא לשמירת המערכת הפנסיונית הקיימת, אך הדרך להגשמתה, בה בחרה ההסתדרות, כפי שעולה מן הבקשה לאחר הסרת מחלצותיה, היא תקיפה ישירה של החוק להבראה כלכלית. אין זו תקיפה שבגררא וגם לא תקיפה עקיפה אלא תקיפה שבמהותה ישירה. תקיפה כזו מן הראוי שתיעשה בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (להלן - בג"צ). 7. הפסיקה שציטט, חברי הנשיא אדלר, כתנא דמסייע לסמכותו של בית דין זה לדון בתקיפה עקיפה בפסלותו של חוק, עסקה בתקיפה עקיפה של חקיקת משנה או של החלטות מנהליות, ואילו במקרה דנא עוסקים אנו בבקשה לביטולו של חוק הנוגע למגזר רחב ביותר של הגמלאים בישראל, זאת להבדיל מהפסיקה שציטט חברי הנשיא, שנגעה, בעיקרו של דבר, למגזרים מצומצמים הרבה יותר. לנתון זה יש, לעניות דעתי, משמעות כפי שאפרט להלן. 8. גם אם הייתי משוכנע, שמדובר במקרה זה בתקיפה עקיפה, וכי מן הראוי שבית דין זה כמומחה "למטריה" ידון בבקשה, סבורני שבמקרה הנוכחי מן הראוי שבג"צ דוקא ידון בבקשה. במקרה הנוכחי עוסקים אנו בבקשה לביטול פרק בחוק הנוגע, על פניו, לאוכלוסיה גדולה מאוד. ביטול חוק כשלעצמו יש בו "פריצה" לתחום של רשות נפרדת ועצמאית,היא הרשות המחוקקת. הדבר אינו אסור, הוא אפשרי, אך יש לנהוג בעיסוק בנושא זה בדחילו ורחימו תוך נקיטת משנה זהירות, גם כאשר בוררים מי היא הערכאה השיפוטית הראויה לדון בביטולו של חוק. 9. הזכות לדון בביטול חוק בתקיפה עקיפה על ידי כלל בתי המשפט להבדיל מבג"צ אינה,בעיקרו של דבר,שנויה במחלוקת [ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט' (4) 221, 418 (להלן - פס"ד מזרחי)]. מאידך, הד למורכבות הסוגיה אנו מוצאים ברע"א 3145/99 בנק לאומי נ' יצחק חזן ואח', (טרם פורסם). 10. אין מחלוקת, שבחינת כשרות של חוק יש בה בעיקרו של דבר היבטים חוקתיים, שבהם, ללא ספק, יש לבג"צ קדימות, על פני ערכאות אחרות. קל וחומר במקרה דנא, בו מתבקש ביטול חוק שתוכנו וההשלכות המרחיקות לכת הנובעות מתוכנו, מטים את הכף לדיעה, שהערכאה הראויה לדון בנושא בעל משקל סגולי כה כבד תהא בג"צ "המנצח על התזמורת" כלשון הנשיא אהרון ברק בספרו שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) עמ' 311 ובמאמרו "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית - הקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" הפרקליט ל"ח,(התשמ"ח) 245, 251. סוף דבר - לדעתי, יש לקבל את בקשת המדינה ולדחות על הסף את בקשת ההסתדרות ללא צו להוצאות. נציגי עובדים, מר רן חרמש ומר עוזר כרמי אנו מצטרפים למסקנתו של הנשיא אדלר וברצוננו להוסיף את ההערה הבאה. הדיון הנוכחי התמקד בשאלת סמכותו של בית הדין הארצי לעבודה לדון בתביעתה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות העובדים הכללית החדשה - האגף לאיגוד מקצועי, מרים טאו, דליה נוי, דבורה מרדר ואריה סומר כלפי התאחדות התעשיינים בישראל ומדינת ישראל - משרד האוצר. במקביל לדיון בבית הדין, מצויים אלפי מבוטחים בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות הותיקות במצב של אי-ודאות גמורה לגבי זכויותיהם. האוצר לא העביר עד כה (15.7.2003) את הנחיותיו ביחס לשיטת החישוב של הזכויות. ללא פרסום שיטת חישוב הזכויות ניטלת מהמבוטחים הזכות הראשונית לקבל החלטות רציונאליות ביחס להמשך עבודתם או יציאתם לגמלאות. בשים לב לכך שבקשת המדינה לדחות את התביעה הנוכחית בשל חוסר סמכות היא זו שמנעה מבית הדין דיון מזורז בתביעה לגופא, נראה לנו שמן הראוי לצפות מהמדינה שתמנע מכל פעולה בלתי הפיכה בנושא יישום פרק י"ד בחוק. במסגרת משאלה זו נראה לנו שמן הראוי שהמדינה תשנה את לוח הזמנים של הפעלת הפרק המדובר בחוק כך שהוא יתחיל עם סיום ההליכים המשפטיים. במקביל, מן הראוי שתימשך ואף תואץ מלאכת ניסוח התקנות, כך שניתן יהיה להפעיל את הפרק, אם תידחה תביעת ההסתדרות בדרך חלקה וללא תקלות. נציג מעבידים, מר הלל דודאי הנני מצטרף לעמדתו של השופט רבינוביץ. נציג מעבידים, מר ישראל בן יהודה הנני מצטרף לדעתו של הנשיא סטיב אדלר המחוזקת בהערות סגנית הנשיא אלישבע ברק בדבר קביעת הסמכות על פי הסעד המתבקש וקביעת הסמכות על פי העילה. ואם לדעת באי כוח המדינה לעמית בודד יש זכות שבדין, בבית הדין לעבודה, גם לארגון זכות. הריני מתנגד להערת חברי נציגי הציבור מר רן חרמש ומר עוזר כרמי. סוף דבר בקשת המדינה למחיקה על הסף נדחית ברוב דעות כנגד דעתם החולקת של השופט עמירם רבינוביץ ונציג הציבור מר הלל דודאי. המדינה תגיש את תשובתה לבקשת הצד לסכסוך קיבוצי שהגישה ההסתדרות עד ליום 1.8.2003. הדיון בהליך לגופו יתקיים ביום 17.8.2003 בשעה 10:00. במהלך הדיון יציג מותב בית הדין שאלות למצהירים. באי כוח הצדדים יגישו לבית הדין עד ליום 14.8.2003 רשימת שאלות שהם מבקשים להציג למצהירים. מאחר ועסקינן בהליך קיבוצי לא יעשה צו להוצאות. התאחדות התעשיינים