החלטה 1. בבית הדין האזורי בתל אביב התבררה, בהליך של דיון מהיר, תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבה לתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 8,682 ש"ח. בבית הדין האזורי טענה המבקשת כי היא התפטרה מן העבודה עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה שהתבטאה בכך שלא נמצא לה מקום עבודה הולם במשרדה של המשיבה. על רקע זה טענה המבקשת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים. בכתב ההגנה טענה המשיבה כי אומנם בעלי המשרד ביקשו מן המבקשת לפנות את פינת העבודה בה עבדה, אך מאחר והמשיבה היתה מעוניינת בהמשך עבודתה של המבקשת הודיעה לה מספר חלופות אולם אף אחת מהן לא התקבלה. לכן- כך טוענת המשיבה- אין מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה. השאלה העיקרית שעמדה לדיון בבית הדין האזורי היתה האם הורעו תנאי עבודתה של המבקשת באופן מוחשי והאם קמה לה זכות לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן- החוק). 2. בית הדין האזורי (השופטת נטע רות ונציגת ציבור גב' חנה קפלניקוב; ד"מ 7002/04) דחה את תביעת המבקשת. בית הדין קבע כי המשיבה גילתה נכונות להסדיר למבקשת חלופות מקום עבודה סבירות במשרד ואף הציעה לה שימוש בחדרה שלה. בית הדין האזורי ציין כי המשיבה אף היתה נכונה לשאת בעלויות השיפוץ הנדרשות, אולם המבקשת החליטה להתפטר מעבודתה מטעמים השמורים עימה. כן קבע בית הדין כי המבקשת לא רק שסירבה להצעות הוגנות מטעם המשיבה באשר למקום ישיבה חלופי, אלא אף לא נתנה למשיבה כל הזדמנות מעשית להתארגן ולממש את רצונה לערוך שיפוץ וליצור תנאי העבודה חלופיים הולמים. לאור זאת הגיע בית הדין למסקנה כי לא התקיימו נסיבות המצדיקות התפטרותה של המבקשת תוך זכאות לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 11(א) לחוק. בנוסף, הטיל בית הדין על המבקשת הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח. 3. בבקשה לרשות ערעור חולקת המבקשת על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לענין נסיבות התפטרותה ועל מסקנתו המשפטית באשר לאי זכאותה לפיצויי פיטורים. עוד טוענת המבקשת כי לא היה מקום להטיל עליה סכום הוצאות "עונשי" שהינו חריג ויוצא דופן. לטענת המבקשת מדובר בסכום גבוה, ללא כל יחס לסכום תביעתה. 4. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסק הדין של בית הדין האזורי, אני מחליט שלא ליתן רשות ערעור לגבי קביעה כי לא היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של המבקשת המצדיקה התפטרותה תוך זכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11 לחוק. 5. כלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות. בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום לחרוג מאותו כלל. בית הדין האזורי קבע כי המשיבה חפצה בהמשך עבודתה של המבקשת לאור הערכתה לעבודה שביצעה והציעה לה הצעות סבירות והוגנות, ביניהן לעשות שימוש בחדרה שלה. בית הדין קבע כי המבקשת סירבה לכל האלטרנטיבות הסבירות ואף לא נתנה למשיבה הזדמנות מעשית לממש את רצונה לערוך שיפוץ באופן שישביע את רצונה של המבקשת. בנסיבות אלה, צדק בית הדין האזורי במסקנתו המשפטית כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה כי חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. זוהי מסקנה נכונה שיש לאשרה, בנסיבות העניין ובקשה לרשות ערעור נדחית בעניין זה. 6. אשר לטענה על גובה פסיקת ההוצאות- עניין הוצאות המשפט ושיעורן בהליך בבית הדין לעבודה נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין), התשנ"ב- 1991). ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשאלת פסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת (דב"ע נד/43-3 ארגוב נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ (לא פורסם), עבודה ארצי, פד"ע כז(3) 175). עם זאת, לכאורה, סכום ההוצאות שנפסק הוא גבוה יחסית בסכום התביעה ובסוג ההליך (דיון מהיר). לאור זאת מתבקשת תגובת המשיבה לעניין זה בלבד, תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו ותקופת הפגרה תבוא במניין הימים. העתק מן התגובה יומצא ישירות למבקשת. הצעת עבודה חלופיתהרעת תנאיםהתפטרות