פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין מושא הערעור שבפנינו הוא החלטת בית הדין האזורי בירושלים (עב 2105/01 השופט ארי תיבון ונציגי הציבור מר שלו ומר סיון) אשר דחה את בקשת המערערת (להלן - הפניקס) לדחות את התביעה נגדה על הסף מחוסר סמכות עניינית. הערעור הוגש לאחר נטילת רשות מהנשיא (בר"ע 1606/01). הרקע העובדתי המשיב 1, מר דוד מורנו הלוי (להלן - מורנו) הגיש תביעה כנגד המערערת, חברת הפניקס, וכנגד קופת חולים לאומית היא המשיבה 2 (להלן - קופת החולים), בה ביקש כי בית הדין יורה להן לשלם לו סך של .-631,783 ₪, הוא סכום ההוצאות שהוציא מורנו עת עבר ניתוח השתלת כליה בדרום אפריקה. מורנו תבע את קופת החולים במסגרת היותו מבוטח אצלה בביטוח בריאות משלים אשר במסגרתו נעשתה הפוליסה בפניקס ואת המערערת, חברת הפניקס (להלן - הפניקס) תבע מורנו במסגרת פוליסת ביטוח בריאות משלים שהיה לו אצלה החל מחודש יוני 1996. ביטוח זה מהותו שקופת החולים ביטחה את מורנו בביטוח משלים באמצעות הפניקס. הפניקס עתרה למחיקת התביעה נגדה על הסף. שניים היו נימוקיה. האחד, חוסר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה. הטענה היא כי תביעה נגד חברת הביטוח אינה בגדר הסמכות שבסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. התביעה כנגדה צריך שתתברר לטענתה על פי חוק חוזה ביטוח. נימוקה השני של הפניקס הוא כי התביעה התיישנה. קופת חולים הודיעה כי אין לה עמדה בשאלת הסילוק על הסף של התביעה נגד הפניקס וכי היא תקבל את הכרעת בית הדין. החלטתו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע כי יש לו הסמכות העניינית לדון בתביעה שכן הפניקס ומושא התביעה אינם נמנים בין החריגים שהוצאו מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לפי סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ה'תשנ"ד-1994. בית הדין קבע כי סעיף 54(ב) לחוק חל על הפניקס בהיותה גוף משפטי אשר סעיף 10 לחוק חל עליו. כן ציין בית הדין האזורי כי ככלל יש להשתדל שלא לסלק תביעה על הסף וכי עיון בכתב התביעה מצביע על קיומה של עילת תביעה כנגד הפניקס ולכן ראוי לבררה בפני בית הדין. אשר לטענת ההתיישנות דן בית הדין בשאלה של מועד התגבשות העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישות וכן לתקופת ההיתיישנות. לעניין תקופת ההתיישנות קבע בית הדין האזורי כי הדין החל על ההתיישנות נגזר מהדין החל על התביעה בענייננו. כיוון שאליבא דבית הדין האזורי יש לו הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעה כנגד הפניקס משהתביעה הוגשה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולא במסגרת חוק חוזה ביטוח, הרי תקופת ההתיישנות החלה בענייננו היא זו הקבועה בחוק ההתיישנות ולא זו המיוחדת הקבועה בחוק חוזה ביטוח. אשר למועד התגבשות העילה החליט בית הדין כי יש לדון בטענה זו לגופה במסגרת הדיון בתביעה. טענות הפניקס המערערת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה עיקר טענותיה של הפניקס מתייחסות לסמכותו העניינית של בית הדין האזורי בתביעה כנגד הפניקס. על מספר אדנים נשענת טענתה זו של הפניקס: (1) (1) הטענה הראשונה היא כי החוק השולט על היחסים בין מורנו לפניקס הוא חוק חוזה ביטוח ולא חוק בית הדין לעבודה. הסמכות כנגד הפניקס אינה מוקנית מכוח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, ה'תשכ"ט-1969. זאת מאחר ומדובר בפוליסת ביטוח שהיא חוזה ביטוח ועל כן היא כפופה להוראות חוק חוזה הביטוח, ה'תשמ"א-1981. המדובר בפוליסה שהינה ביטוח קבוצתי לחברי קופת חולים לאומית. העובדה כי שמה של הפוליסה הוא "לאומית הפניקס", היינו, כי השם כולל גם את שמה של קןפת החולים בה חבר המבוטח, אינה רלבנטית, על פי הטענה. מדובר בפוליסת ביטוח רגילה. לפיכך תביעת מורנו כנגד הפניקס היא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. לא ניתן לאחד תובענות כנגד נתבעים שונים אשר העילה כנגד כל אחת מהן שונה מחברתה ואין הן נמצאות במסגרת סמכותה העניינית של אותה ערכאה שיפוטית. (2) (2) הטענה השנייה של הפניקס היא כי בית הדין האזורי לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה כנגדה גם מכיוון שהוראת סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ה'תשנ"ד-1994 אינה חלה עליה. זאת מן הטעם שהפניקס אינה בגדר "נותן שירותים" לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי אלא היא חברת ביטוח שחלים עליה חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, ה'תשמ"א-1981 וחוק חוזה ביטוח. לדבריה הפניקס רק משפה את המבוטחים על הוצאותיהם בהתאם לתנאי הביטוח. עוד טענה בפי הפניקס לפיה סעיף 54(ב) ל חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ה'תשנ"ד-1994 אינו חל עליה גם לאור 10(א) לחוק זה. סעיף 10 בנוסחו כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית איפשר עריכת ביטוחים לשירותי בריאות נוספים באמצעות התקשרות חיצונית עם חברות ביטוח. לכן אין היא, הפניקס, לטענתה, "נותן שירותים" כאמור בסעיף 54(ב) לחוק. בעקבות תיקון סעיף 10 לחוק הפסיקה הפניקס לספק שירותי ביטוח נוספים לחברי קופת חולים לאומית החל משנת 1999. לאחר התיקון מספקת קופת החולים לחבריה שירותי בריאות משלימים בתוכניות המכונות "לאומית לכל" ו"לאומית ועוד". תביעתו של מורנו כנגד הפניקס התיישנה טענה נוספת בפי הפניקס לפיה תקופת ההתיישנות החלה על התביעה היא של שלוש שנים כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח וסעיף 12 לפוליסה שהוצאה למשיב. עוד טענה הפניקס כי לפי סעיף 1.4 בפרק א' של הפוליסה, מועד קרות המקרה הביטוחי הוא המועד בו אובחן לראשונה המצב הרפואי בעקבותיו נזקק המבוטח לטיפול הרפואי. דבר זה אירע, לטענת הפניקס, כבר בשנת 1994 וממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות. נימוקיה המשפטיים של הפניקס לעניין ההתיישנות: (3) (3) סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע משך תקופת התיישנות של שלוש שנים מיום קרות המקרה הביטוחי. זוהי גם התקופה המצוינת בסעיף 12 לפוליסת הביטוח. ועוד. סעיף 14.1 לפרק התנאים הכלליים של הפוליסה קובע כי חוק חוזה ביטוח יחול על הפוליסה. על כן טעה בית הדין האזורי בקביעתו כי על שאלת ההתיישנות להיבחן לאור חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולא לאור הוראות חוק חוזה ביטוח. (4) (4) סעיף 1.4 לפרק א' של הפוליסה, שכותרתו "השתלות ניתוחים וטיפולים רפואיים בחו"ל", קובע כי מועד קרות המקרה הביטוחי יחשב כמועד בו אובחן לראשונה המצב הרפואי בעקבותיו נזקק המבוטח לטיפול רפואי. לפי תיקו הרפואי של מורנו הוא חלה במחלת F.M.F עם אמילואידיזיס מזה שנים רבות ובמחלת אי ספיקת כליות סופנית הוא לקה כבר בשנת 1994, מספר שנים קודם לרכישת הביטוח אצל הפניקס. לפיכך, תביעת מורנו שהוגשה רק ביום 10.7.2001 התיישנה. (5) (5) טענה נוספת בפי הפניקס לפיה טענת מורנו שמירוץ ההתיישנות על פי הפוליסה אינו יכול לחול לפני מיצוי הזכויות בקופת חולים, אינה עומדת בקנה אחד עם הוראת סעיף 31 לחוק ועם מטרת המחוקק לקצר את התקופה בה יחוייבו חברות הביטוח להחזיק רזרבות כספיות ומסמכים. (6) (6) באשר לאופן הדיון בבית הדין האזורי טוענת הפניקס כי בית הדין האזורי לא איפשר לה להגיב לטענות מורנו בתגובתו לבקשת המחיקה על הסף וכי תגובה כזו היתה הכרחית מטעמה להבהרת מערכת היחסים בינה לבין מורנו והשלכותיה של זו על סעיף 10(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. טענותיו של מורנו א. לעניין הסמכות העניינית מורנו טען כי סמכותו העניינית של בית הדין נובעת מסעיפים 10 ו- 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ה'תשנ"ד-1994. טענתו היא כי הוא הגיש את התביעה במסגרת השירותים הרפואיים להם הוא זכאי מכוח ביטוח בריאות משלים על פי הפוליסה שרכש מהפניקס באמצעות קופת חולים. בדרך זה סיפקה לו קופת החולים ביטוח רפואי משלים. על כן הדיון הוא על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולא חוק חוזה ביטוח. מכאן סמכותו של בית הדין לדון בתביעתו. אפרט: 1. 1. ההסדר הביטוחי אינו זה של פוליסה מסחרית רגילה, אלא הסדר ביטוחי מיוחד לו נדרשה הרשאה חוקית מיוחדת במסגרת סעיף 10 לחוק בריאות ממלכתי. מכאן שלא מדובר בביטוח מסחרי רגיל. המחוקק ביקש לפקח על הסדר ביטוחי זה מעבר לפיקוח לפי חוק חוזה ביטוח ולכן חלות עליו הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 2. 2. הפניקס הנפיקה את הפוליסה לביטוח בריאות משלים ביחד עם קופת החולים. הראייה שעל גבי הפוליסה מצוין "לאומית - הפניקס ביטוח רפואי משלים לחברי קופת חולים לאומית". 3. 3. המחוקק, בסעיף 10 בנוסחו דאז הגדיר את הביטוח המשלים כ"שירותי בריאות". מכאן שהפניקס הינה גוף ה"נותן שירותים" במובנו של סעיף 54 לחוק. גם מנימוק זה יש לבית הדין האזורי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעה כנגד הפניקס. מעבר לכך טוען מורנו כי הן בנוסחו של סעיף 10 לפני התיקון והן בנוסחו לאחר התיקון, מי שנותן שירותי "ביטוח משלים" הוא בגדר "נותן שירותים" וחוסה תחת הוראת סעיף 54(ב) לחוק. 4. 4. אין להפריד בין התביעה כנגד קופת החולים לתביעה כנגד הפניקס. יש להימנע מהכרעות וקביעות סותרות ומסירבול ההליכים. הביטוח המשלים משותף למערערת ולמשיבה ומדובר בשאלות משותפות הצריכות הכרעה. על כן לטענתו של מורנו לבית הדין הסמכות העניינית לדון בתביעה הן כנגד קופת חולים לאומית מכוח סעיפים 54 ו-10 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, והן כנגד הפניקס מכוח סעיפים אלו ותקנה 15(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב - 1991. ב. אשר לטענת ההתיישנות 1. 1. מורנו טוען כי קבלת טענות הפניקס בעניין זה תביא לתוצאה בלתי סבירה ומחוסרת הגיון לפיה תביעתו התיישנה בטרם נולדה עילת התביעה, היינו עוד בטרם רכש את הפוליסה אצל הפניקס, וכי היה עליו להגיש את התביעה עוד בטרם נזקק לטיפול הרפואי, ובעיקר לטיפול הרפואי המשלים. קופת החולים שילמה למשיב חלק מהחזר הוצאותיו ורק לאחר גמר הטיפולים הרפואיים להם נזקק, משחדלה קופת החולים לשלם לו את יתר הוצאותיו, התגבשה לטענת מורנו עילת התביעה. אשר על כן מועד קרות המקרה הביטוחי הוא מועד הוצאת הסכום על ידו והמועד בו סירבו המשיבות לשלם לו את החזר כל הסכום. 2. 2. כן טוען מורנו כי את תשלום הסכומים השונים על ידי קופת החולים יש לראות כהודאה מצידה באשר לזכאותו לתשלום בגין הניתוח. הודאה זו עוצרת את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. 3. 3. מעבר לכך קודם לפנייתו למיצוי זכויותיו על בסיס הפוליסה המשלימה היה עליו למצות את זכויותיו במסגרת חוק ביטוח בריאות. כל עוד לא מוצו זכויותיו במסגרת החוק לא יכולה לעלות טענת התיישנות. 4. 4. בנוסף סעיפי ההתיישנות בפוליסת הביטוח המשלים הם תנאי מקפח בחוזה אחיד ואין להם תוקף. 5. 5. על הפוליסה לא חל חוק חוזה ביטוח בדומה להסדרים הביטוחיים במסגרת חוק הביטוח. על פי מהותה של הפוליסה חלות עליה הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אשר על כן משך תקופת ההתיישנות היא זו הקבועה בדיני ההתיישנות הכלליים ולא זו הקבועה בחוק חוזה ביטוח. 6. 6. קופת החולים הפיקה במשותף עם הפניקס את הפוליסה. אשר על כן תקופת ההתיישנות שחלה על הפניקס מכוחה של הפוליסה לא יכולה להיות שונה מזו החלה על היחסים עם קופת החולים. 7. 7. פוליסת הביטוח המשלים מהווה רובד שני. הרובד הראשון הוא הסדר הביטוח הכללי לפי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לדבריו של מורנו הפוליסה באה להשלים הוצאות מעבר לסכומים המשולמים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. משכך מירוץ ההתיישנות בעניין תביעת זכויותיו של מורנו לפי פוליסת הביטוח המשלים לא תחל לפני מיצוי זכויותיו במסגרת הביטוח הכללי לפי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 8. 8. מורנו קיבל החזר עבור חלק מהוצאותיו. לטענתו רק משהפסיקה קופת החולים לשלם לו את יתרת החזר הוצאותיו התגבשה עילת התביעה. טענות קופת החולים ראשית טוענת קופת החולים הלאומית כי שאלת הסמכות העניינית אינה מתעוררת ביחסים בינה לבין מורנו שכן מורנו חבר בה. שנית טוענת קופת החולים כי סעיף 10(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי בנוסחו הישן איפשר עריכת ביטוחים לשירותי בריאות נוספים באמצעות התקשרות חיצונית עם חברות ביטוח. זו גם הסיבה בגינה התקשרה קופת החולים עם הפניקס. מאידך, סעיף 10(א) לחוק בנוסחו הנוכחי אינו מאפשר עריכת ביטוחים כאמור. לדידה, לאור סעיף 10(א) לחוק בנוסחו דאז הפניקס אינה בגדר "נותן שירותים" כאמור בסעיף 54(ב) לחוק. לפיכך, לא חל על הפניקס חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולבית הדין האזורי אין סמכות עניינית לדון בתביעה ביחסים בינה לבין מורנו. הבסיס הנורמטיבי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ה'תשנ"ד - 1994 קובע בסעיף 54(ב) לחוק קובע: לבית הדין לעבודה תהיה הסמכות הייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד,קופת חולים או נותן שירותים לפי חוק זה, או שבין המוסד לבין קופ"ח או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות. סעיף 10 בנוסח שהיה בתוקף בתקופה בה מורנו רכש את הפוליסה מהפניקס: 10(א) קופת חולים רשאית להציע לחבריה ביטוח למימון שירותי בריאות נוספים שאינם כלולים בסל הבריאות והכל לפי תנאים ואמות מידה שיקבע שר הבריאות לאחר התייעצות עם שר האוצר (להלן - ביטוח משלים). (ב) שר הבריאות רשאי, בהסכמת שר האוצר, לקבוע מחירים או מחירים מרביים או מזעריים לביטוח המשלים. (ג) שר הבריאות רשאי לקבוע כללים בדבר החופש של קופת חולים לנהל חשבונות ולדווח דיווח כספי בקשר למתן ביטוח משלים, וזאת מבלי לגרוע מהוראות כל דין; ספרי החשבונות, הדוחות והמאזנים הכספיים הקשורים למתן ביטוח משלים יתנהלו בנפרד ובאופן שניתן להבחין ביניהם לבין שאר הפעילות הכספית של קופת החולים. נביא גם את נוסחו של סעיף 10 לאחר התיקון, אם כי זה לא רלוונטי לענייננו: (א) קופת חולים רשאית להציע לחבריה תכניות לשירותי בריאות נוספים שאינם כלולים בסל השירותים והתשלומים של הקופה (להלן - תכנית לשירותים נוספים), בין בעצמה ובין באמצעות חברה - בת בשליטה מלאה (להלן בסעיף זה - הקופה); תכנית לשירותים נוספים וכל שינוי בה, טעונים אישור שר הבריאות. (ב) תכנית לשירותים נוספים תוצע לחברי הקופה כהסדר של איזון משותף הדדי בלבד, בכפוף לכללים הבאים: (1) השירותים שבתכנית יינתנו אך ורק במסגרת המקורות שנגבו לעניין זה ממי שהצטרף לתכנית (להלן - עמיתים); (2) הקופה רשאית לשנות, מעת לעת, את זכויות העמיתים בתכנית ואת תשלומי העמיתים; (3) התכנית תהיה למתן שירותים בפועל בלבד, בידי הקופה או באישורה, למעט שיותי סיעוד, ולא תכלול מתן פיצוי כספי לעמית כתחליך לשירות. (ג)(1) קופת חולים תצרף לתכנית כל חבר המבקש להצטרף לתכנית, ללא קשר למצבו הבריאותי או הכלכלי, ולא תגביל את הצטרפותו או את זכויותיו בעת הצטרפותו בתנאי כלשהו, למעט תקופות אכשרה סבירות, שייקבעו לגבי כלל העמיתים בתכנית לענין מתן שירותים שונים במסגרתה, ובלבד שלא תיקבע תקופת אכשרה כאמור לענין שירותים שהיו כלולים בסל השירותים והתשלומים של הקופה לגבי מי שהיה חבר בקופה והצטרף לתכנית לא יאוחר משנה אחת אחרי השינוי בסל השירותים והתשלומים של הקופה; (2) הקופה רשאית לקבוע, לענין תקופות אכשרה כאמור בפסקה (1), הוראות שונות לגבי מעבר מתכנית של קופה אחרת. (ד) בכפוף לאמור בסעעיף קטן (ג), קופת חולים לא תפלה בין עמיתים בתכנית, בין בעת ההצטרפות אליה ובין במתן השירותים במסגרתה. (ה) מחיר התכנית יהיה אחיד לכל קבוצת גיל, ללא תלות במספר שנות החברות בתכנית, או במצבו הבריאותי או הכלכלי של העמית. (ו) קופת חולים תיתן את שירותי הבריאות הנוספים במסגרת התכנית באופן שהוצאותיה, בכל שנה, לא יעלו על הכנסותיה מתשלומי העמיתים. (ז) סמכויות הפיקוח והבקרה לפי חוק זה יחולו על הקופה גם לעניין מתן שירותי הבריאות הנוספים לפי סעיף זה; ראה שר הבריאות כי לא עמדה הקופה בתנאים שבסעיף זה או מצא פגם או ליקוי במתן שירותים לפי התכנית, דרך כלל או לענין מסוים, רשאי הוא, לאחר שנתן לקופה הזמנות להשמיע את טענותיה, להורות על תיקון הליקוי וכן, אם הליקויים לא תוקנו, להורות לקופה לימנע מצירוף עמיתים חדשים לתכנית, עד לתיקון הליקויים להנחת דעתו.(ח) שר הבריאות רשאי לקבוע כללים בכל הקשור להפעלה ראויה של תכניות לפי סעיף זה, לרבות לענין פרסום זכויות העמיתים בתכנית, הודעה על שינויים שאושרו בה וקביעת מועד תחילתם של השינויים; כן רשאי שר הבריאות לקבוע כללים בדבר החובה של קופת חולים לנהל חשבונות ולדווח דיווח כספי בקשר למתן שירותים לפי התכנית, וזאת מבלי לגרוע מהוראות כל דין; ספרי החשבונות, הדוחות והמאזנים הכספיים הקשורים למתן השירותים לפי התכנית יתנמהלו בנפרד ובאופן שניתן להבחין בין שירותים אלה לבין שאר הפעילות הכספית של קופת החולים. מכוח החוק הותקנו תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (ביטוח משלים - ביטוח מוסף), ה'תשנ"ו - 1995. אלו היו בתוקף עת רכש מורנו את הפוליסה מהפניקס ובוטלו עם תיקונו של סעיף 10 הנ"ל. במקומן נכנסו לתוקף תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה), ה'תשנ"ט-1998 אשר מפנים לסעיף 10(א) בנוסחו לאחר התיקון. כן רלוונטית לעניינינו תקנה 15(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב-1991 שכותרתה "צירוף תובעים ונתבעים". תקנה זו מאפשרת לצרף נתבעים מספר: (ב) מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד לאותו תובע - בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין - ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית; אין הכרח שכל נתבע יהא לו עניין לגבי כל הסעד שתובעים בתובענה. תקנה 18(א) לאותן תקנות קובעת: בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית הדין או הרשם, לבקשת בעלי דין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. היש לבית הדין לעבודה סמכות עניינית בתביעה נגד חברת ביטוח המבטחת חבר קופת חולים בביטוח בריאות משלים על מנת לבחון את סמכותו העניינית של בית הדין בענייננו עלינו לפרש את סעיפי חוק הבריאות הממלכתי הרלוונטיים ואת התכלית העומדת מאחורי סעיפים אלה ומעבר לכך לבחון האם, גם אם נגיע למסקנה כי לבית הדין אין סמכות עניינית, הם מהבחינה הפרוצדורלית ניתן לצרף את הפניקס לדיון, והאם יש לעשות זאת לצורך בירור יעיל של התביעה. ברי כי היה ונגיע למסקנה שלבית הדין יש הסמכות העניינית לדון בתביעה יתייתר הדיון בשאלת צירוף צד. בירור כזה יעשה מעבר לדרוש. על כן נבחן תחילה את סמכותו העניינית של בית הדין. סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מקנה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית "לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד,קופת חולים או נותן שירותים לפי חוק זה, או שבין המוסד לבין קופ"ח או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות". הסעיף מקנה אם כן סמכות לבית הדין לדון בכל תביעה, למעט תביעת נזיקין, הנוגעת לביטוח בריאות ממלכתי, וזאת כנגד כל מי שעשוי להיות מעורב בביטוח. הסעיף פירט את מי שעשוי להיות מעורב, שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים והוסיף באופן כללי כל "נותן שירותים". סעיף 10 לאותו חוק מאפשר לקופת חולים "להציע לחבריה ביטוח למימון שירותי בריאות נוספים שאינם כלולים בסל הבריאות והכל לפי תנאים ואמות מידה שיקבע שר הבריאות לאחר התייעצות עם שר האוצר (להלן - ביטוח משלים)". הנה כי כן המחוקק איפשר לקופות החולים לבטח את מבוטחיו בביטוח משלים. מכאן, הסמכות העניינית לדון בביטוח הבריאות כמו גם בביטוח המשלים הוא לבית הדין לעבודה. די בזה כדי להצביע על כך שלבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד הפניקס כמבטחת בביטוח המשלים. מכאן שברי שהפניקס היא צד נכון. כמבטחת בביטוח משלים הפניקס היא צד דרוש לבחון את זכאותו של המבוטח מורנו לכיסוי הוצאותיו בגין הניתוח לאור הפוליסה בביטוח משלים. הפניקס היא הגוף נותן השירותים בביטוח המשלים שנעשה על ידי קופת החלים עבור מורנו. ואכן כך פסק בית הדין האזורי: כעולה מהריישא של סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי הרי לבית הדין לעבודה הוקנתה על ידי המחוקק הסמכות הייחודית לדון בכל תובענה הקשורה לחוק זה, למעט בחריגים המוגדרים בסעיף זה. דברים אלה נתקבלו על דעתו של בג"צ בדיון בבג"צ 2570/96, בשג"צ 2743/96 ובבג"צ 3179/96 (עבודה עליון, מ"ג 644). כפי שראינו נשוא תביעה זו הוא קיום או אי קיום חבותם של המבקש (הפניקס - א.ב.) ושל משיב 2 (קופת החולים - א.ב.) (הנתבעים) כלפי משיב 1 (התובע) במסגרת ביטוח בריאות משלים שהוא כעולה מהמוגדר בחוק (סע' 10) חלק ממערכת השירותים הרפואיים המוגדרים בחוק. לכן השאלה העומדת לפנינו בבואנו לראות האם יש לבית דין זה הסמכות העניינית לדון בתובענה שבין מורנו למבקש היא לא לענין סמכותו של בית הדין, אלא, האם המבקש או נושא התביעה נמנים בין הצדדים או הנושאים אשר המחוקק החריגם והוציאם מסמכותו של בית הדין. חריגים אלה מוגדרים בסעיף 54(ב)' סייפא ואין המבקש נמנה ביניהם וכך גם נושא התביעה. מכאן המסקנה כי לבית הדין הסמכות העניינית לדון בתביעה. השופטת נילי ארד נדרשה לשאלת הצד הנכון בפני בית הדין כשהוא דן בביטוח בריאות (עע 1229/01 מכבי שירותי בריאות - שרה וקסלר, מדינת ישראל, קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ובית החולים בילינסון (המרכז הרפואי ע"ש רבין), פד"ע לו, 241): ככלל, ניתן לומר, כי הסמכות הייחודית המוקנית לבית-הדין לעבודה מתוקף חוק הבריאות, סובבת על הציר המרכזי המסדיר את זכויות המבוטחים ותביעותיהם אל מול קופות החולים שבהן הם חברים. בד בבד, נבחנות ומוסדרות על ציר זה לאורכו ולרוחבו, זכויות המבוטחים ותביעותיהם, גם אל מול הגורמים והגופים האחרים הנזכרים בסעיף 54(ב) לחוק הבריאות ובהם "...שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א...". השופטת ארד מביאה מדבריו של השופט מישאל חשין בבג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נגד שר האוצר (פ"ד נד(5), 729, 736): חוק זה שינה מבחינה משפטית-נורמטיבית את מערכת ביטוח הבריאות בישראל, את זכויות המבוטחים, את יחסי קופות החולים עם חבריהן ואת יחסי קופות החולים עם המדינה. החוק - שאופיו הוא אופי של קודיפיקציה - יועד לפרוש את רשתו על יחסי כל הגופים שלעניין, ועל-פי הוראותיו היו אמורות להיות מוכרעות זכויות וחבויות של הכול. שלוש הן מערכות היחסים שהחוק ביקש להסדיר, ואלו הן: יחסי קופות החולים ומבוטחיהן, קופה-קופה ומבוטחיה-שלה; יחסי קופות החולים ורשויות המדינה; יחסי המבוטחים והמדינה. ומסכמת השופטת ארד: חוק הבריאות מקנה לבית-הדין לעבודה סמכות דיון ייחודית המשתרעת על התחום הרחב אשר נועד להסדיר את זכויות המבוטחים להן הם זכאים על-פי דין, לאור ההיבטים הנורמטיביים שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי, המגולמים בחוק הבריאות. התנאים ואמות המידה להפעלת הביטוח המשלים נקבעו בתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (ביטוח משלים - ביטוח מוסף) ה'תשנ"ו - 1995 שהיו בתוקף בתקופה הרלוונטית. כאמור הוחלפו תקנות אלו באחרות עם תיקון סעיף 10 לחוק ביטוח בריאות. תקנה 1 לתקנות קובעת: 1. הגדרה בתקנות אלה - "תאגיד מבטח" - כאמור בתקנה 2; "תכנית ביטוח משלים" - תכנית ביטוח המיועדת לחברי קופת חולים למימון שירותי בריאות שאינם כלולים בסל שירותי הבריאות. תקנה 2 קובעת: 2. פיקוח על הביטוח תכנית ביטוח משלים תופעל בידי תאגיד נפרד מקופת-חולים, שהוא מבטח כמשמעותו בחוק פיקוח על עסקי ביטוח, ה'תשמ"א - 1981, ובכפוף לחוק האמור; בבואו לאשר תוכנית לפי החוק האמור, יתייעץ המפקח על הביטוח עם המנהל הכללי של משרד הבריאות לגבי ההיבטים הרפואיים שלה. התקנות מדברות אם כן על ביטוח משלים במסגרת החוק שהסמכות לדון בו היא לבית הדין לעבודה. מדובר במקשה אחת של ביטוח בריאות וביטוח בריאות משלים. הגוף המציע ביטוח רפואי משלים נוסף על השירותים הכלולים בסל הבריאות לא חייב היה אותה עת להיות חברת בת בשליטה מלאה של קופת החולים, כפי שנקבע בסעיף 10 בנוסחו לאחר התיקון. ודוק. כותרתה של הפוליסה הינה "לאומית - הפניקס ביטוח רפואי משלים לחברי קופת חולים לאומית". זו מצביעה על מהות הביטוח, היינו פוליסה בביטוח רפואי משלים לפי סעיף 10 כנוסחו דאז. כמו כן הפוליסה עצמה בפרק המבוא ובפרק ההגדרות מתייחסת אל הוראות חוק ביטוח בריאות כאל בסיס עליהן באה הפוליסה להוסיף. הנה כי כן הפניקס היא נותן שירותים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, נותן שירותים המשלים את הביטוח בקופת החולים. כאן יכולנו לסיים את דברינו. הסמכות היא לבית הדין לעבודה. עם זאת נבחן גם אספקטים נוספים וזאת מעבר לדרוש. קביעת סמכות עניינית לפי מבחן העילה גם אלמלא היתה לבית הדין סמכות עניינית מכוח החוק, הרי משהעילה הנדונה היא ביטוח בריאות משלים, יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד הפניקס. יש לזכור כי פרשנותה של סמכות בצורה צרה אינה מקובלת עוד. סמכות יש לפרש פירוש על פי תכליתו של החוק הנדון. מספר קריטריונים נקבעו על מנת לבחון קיום סמכות עניינית לערכאה שיפוטית. האחד הוא בחינת הסמכות על פי הסעד המבוקש. הגישה במשך תקופה ארוכה היתה שאם הסעד הוא בסמכותה של ערכאה מסויימת הרי שיש לאותה ערכאה סמכות עניינית. ד"ר יואל זוסמן מציין באשר לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק כי: נמצאנו למדים, כי לא מהות העניין לבדה קובעת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא גם סוג התרופה המבוקשת, ... ובאמת מוסמך בית משפט גבוה לצדק לדון גם בעניין אזרחי מובהק .... ((ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, ירושלים, 1995, עמוד 30, סעיף 26). עם השנים התבסס דווקא הפן השני, הקריטריון השני, הוא זה הקובע סמכות על פי העילה, המהות, כקנה מידה עיקרי. בעיני קריטריון זה הוא החשוב מבין השניים. ציינתי במקום אחר (ס"ק 5/03; בש"א 323/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים - התאחדות התעשיינים בישראל (משיבה בבקשת המחיקה) ומדינת ישראל - משרד האוצר (המבקשת בבקשת המחיקה): ברי שאין מקום שערכאה תדון בעניין, כאשר אמנם התרופה המבוקשת נתונה לסמכותה, אך מדובר בעילה שאינה כלל בסמכותה, במטריה שלא היא דנה בה. זהו המבחן העיקרי הקובע האם לערכאה מסויימת יש סמכות עניינית. היה והעילה במובנה הרחב היא בסמכות אותה ערכאה יש לבחון כמובן אם התרופה המבוקשת אף היא נתונה לסמכותה. עילת תביעה אינה זהה לכל מטרה. עמד על כך השופט Cardozo: A "cause of action" may mean one thing for one purpose and something different for another (U.S. v. Memphos Cotton Oil Co. 228 U.S. 62, 68). והשופט שלמה לוין ציין: "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתם (ע"א 767/77 גבי בן חיים נגד יוסף כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). ודוק. עילת התביעה אינה רק מהות הטענות. עילת התביעה כוללת גם את הצדדים הקושרים לטענות אלו. כאשר צדדים כלשהם הם חלק מהעילה, חלק מעובדות המקרה הבונה תביעה, הרי שעליהם להיות צד לדיון. על כן לא רק העובדות המהותיות הן חלק מהעילה אלא גם הצדדים הקשורים להן. עומד על כך משה קשת (מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מהדורה 13, 2002, כרך ראשון, בעמוד 323): הצדדים, הקשורים להתרחשותה של עילה כלשהי, הם חלק ממנה, וזהותם היא המאפשרת את הכללתן של עובדות כלשהן למסגרת של קבוצה, אשר יהא בה כדי ליצור עילת תביעה. שאלה מעין זו באשר לסמכות בית הדין לדון בביטוח בריאות משלים עלתה בפני הרשמת דורית פיינשטיין (עב 1329/99; בש"א 2707/02 אביטון ראובן - קופת חולים מכבי ומשרד הבריאות). הרשמת דורית פיינשטיין פסקה כי לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתביעות גם בעניין הביטוח המשלים. זאת על פי מבחן המהות ולאור היחסים בין הצדדים לתובענה: לאחר שבחנתי את הפסיקה אליה הפנו אותי ב"כ הצדדים וערכתי חיפוש בפסיקה נוספת, הרי שאין הכרעה חד-משמעית בפסיקה ביחס לסמכות לדון בתביעות כנגד הביטוח המשלים. מחד, קיימת פסיקה מפי כב' השופטת שרה מאירי (אליה הפנה ב"כ הנתבעת 1) בש"א 1121/01 מכבי שירותי בריאות ומכבי מגן נ' שושנה קורנפלד ז"ל, מיום 12.9.02. על פי החלטה זו, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות כנגד חברת הביטוח המשלים. מנגד כב' השופטת לאה גליקסמן בבש"א 5947/02 (ת"א), מכבי שירותי בריאות ומכבי מגן נ' אהרון גלר מיום 2.1.03, פסקה כי כל עוד לא הוכרעו המחלוקות העובדתיות לגבי הקשר בין קופ"ח למכבי מגן ולאור הפסיקה הקובעת כי את סמכות בית הדין לעבודה יש לקבוע על פי המהות, הרי שאין לדחות על הסף את התביעה בשל חוסר סמכות. בענייננו, גם התובע טוען כי לא ידע בשעתו מי המבטח וכי שילם את הביטוח לקופת חולים ולביטוחים המשלימים יחדיו, וגם על פי המהות, מתאים יותר שתביעה זו תתברר בבית הדין לעבודה. על כן ולאור העובדה שבמקרה זה מדובר בשאלה שטרם הגיעה להכרעה בבית הדין הארצי ופסיקת בתי הדין האזורים מעורבת - לא אחסום דרכו של התובע מלתקן את כתב התביעה, ככל שהדבר נוגע להוספת קרן מכבי ומכבי מגן כנתבעות, על פי אותן עילות שהנתבעת 1 נתבעה בכתב התביעה המתוקן הראשון. הנה כי כן המבחן העיקרי בעיני הוא מבחן העילה. מבחן זה כולל בחובו את סיפור המעשה הרלוונטי ואת הצדדים. השאלות המתעוררות בענייננו הן שאלות של זכאות מכוח ביטוח בריאות משלים הנעשה מסמכות המוקנית לקופות החולים בחוק בריאות ממלכתי. מבחינת המהות יש לבית הדין אם כן סמכות עניינית כלפי הפנקס. צרוף צד להליך לצורך ברור מקיף של עילת התביעה שאלה זו היא צדדית לענייננו לאור המסקנה אליה הגעתי. מסקנתי היא שהסמכות מוקנית לבית הדין לעבודה מכוח חוק בריאות ממלכתי, סעיפים 54 ו-10 לחוק וכי גם לפי מהות העילה יש לבית הדין סמכות עניינית. אם זאת ברצוני לעמוד על היבט נוסף. לפי היבט זה גם אילו סברנו כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי לא התכוון לחול על מבטחת בביטוח משלים באמצעות קופת החולים גם אז היה מקום לצרף את הפניקס כצד חיוני לברור מקיף וממצה של הסכסוך. אלו מקרים בם הצד שאנו מצרפים אינו הנתבע אך צד זה חיוני לבירור התביעה בצורה מושלמת ומקיפה. אנו מחילים את דיני המעמד שקבע בית המשפט העליון. הדין הוא אחד ללא קשר לדיין הדן בעניין. מכוח הלכה זו צרף בית הדין את הממונה על השכר כצד לדיון בעניין בו הופסק תשלום שהיתה חובה לשלמו מכוח הסכם. התשלום הופסק לפי הוראת הממונה על השכר. לממונה על השכר הסמכות להתערב ביחסי העבודה, ביחסים החוזיים האישיים והקיבוציים, מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. ציין הנשיא סטיב אדלר דב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי בישראל ואחרים - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לב, 1): המדיניות הרצויה הינה לרכז את הסמכויות בתחום משפט העבודה בידי בתי-הדין לעבודה. ומסכם הנשיא: משפועל הממונה על השכר על-מנת למנוע הענקת הטבות שכר שניתנו ללא אישורו, הרי הנושא המשפטי המרכזי הוא תוקפה של הוראה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה אישי, ונושא זה הינו בסמכותם הייחודית של בתי-הדין לעבודה. לסכסוך בעניין תקפותה של הוראה בהסכם קיבוצי או חוזה עבודה, שלא אושרה על-ידי הממונה על השכר, פנים רבות. אולם, עדיף שכל העניינים הנוגעים לנושא (למעט הנושא המשמעתי) יידונו בבתי-הדין לעבודה, משום שהנושא המרכזי נוגע ליחסי עובד-מעביד. באותו עניין ציינתי כי כללי המעמד אחד הם בכל הערכאות. הדין הוא אחד גם אם הדיין משתנה. הבאתי את פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעתירה של המועצה המקומית אבו סנאן (בג"צ 3991/92 המועצה המקומית אבו סנאן נגד שר החינוך ואחרים פ"ד מז(3) 234). באותו עניין היתה העותרת המועצה המקומית ונדונה זכייה במכרז למנהל חטיבת ביניים בבית הספר שמוריו הם עובדי משרד החינוך ולא עובדי המועצה. המועצה המקומית אינה המעבידה הפוטנציאלית, אינה מציעה במכרז, אך למועצה המקומית היה אינטרס באשר לדרך חינוך ילדי תושביה. בית המשפט הגבוה לצדק בחן את הסוגיה והגיע למסקנה שראוי שהדיון יתקיים בבית-הדין לעבודה. הוא העביר את העניין לבית הדין לעבודה והוסיף, הן לגבי המשפט המהותי והן לגבי כללי המעמד שיחיל בית-הדין לעבודה: אחדות נורמטיבית זו חלה גם לעניין דיני המעמד. דיני המעמד פותחו בעיקר על ידי בית-המשפט הגבוה לצדק. הם חלק משפט המינהלי הישראלי. הם משקפים את עמדת המשפט הישראלי ביחס לתפקיד בית המשפט בחברה ולשלטון החוק. ... הם חלים בכל מקרה בו מתעורר 'סכסוך ציבורי'. על כן, מי שיש לו מעמד כדין בפני בית המשפט הגבוה לצדק, יש לו גם מעמד כדין בפני בית הדין לעבודה. ... רק כך ניתן לקיים הרמוניה בשיטת המשפט. רק כך ניתן להבטיח חוסר שרירות בתוצאות. רק כך ניתן למנוע מצב שבו אותו עניין עצמו יידון בבית הדין לעבודה (בתובענה של עובד או עובד פוטנציאלי) ובבית המשפט הגבוה לצדק (בעתירה של עותר שאינו עובד או עובד פוטנציאלי (שם בעמוד 238, מפי השופט אהרן ברק). הוספתי בעניין מרכז השלטון המקומי הנ"ל: כאשר לצד יש אינטרס, והיותו צד לדיון הוא חיוני לצורך בירור מכלול השאלות שבמחלוקת, יש לאפשר לו להתייצב בבית-הדין גם אם הוא אינו עובד או חליפו, מעביד או חליפו, ארגון עובדים או מעבידים. כך ייתכן שלחבר ועד בודד או לועד ככלל יהא אינטרס בשלטון החוק במקום העבודה, ולחבר ארגון עובדים בודד עשוי להיות אינטרס, בדומה לחבר מועצת עיריית תל-אביב - צוקר - שיש לו אינטרס במכרזים לקבלת עובדים למועצה אף שאין לו כל נגיעה אישית, מעבר להיותו חבר המועצה (בג"ץ 1086/94, 1249 צוקר נ' ראש תל-אביב-יפו ואחרים בג"ץ 1086/94, 1249, פ"ד מט(1) 139 (מפי השופט יצחק זמיר). למעשה, בענייני מכרזים מתייצבים בפני בית-הדין גם מי שאינם הצדדים המסורתיים בבית-הדין לעבודה וזאת מאחר שלעתים קרובות יטען כנגד המכרז מי שלא זכה בו וכלל אינו בגדר עובד. זאת ועוד: במקרים הקיצוניים שבהם מועלית שאלה קונסטיטוציונית חשובה או שמתעורר חשש לפגיעה חמורה בשלטון החוק או במקרים שלאף אחד אין מעמד, יש לתת מעמד גם לעותר ציבורי (actio popularis). והדוגמאות רבות. החשוב הוא כי גם כאשר צד אינו צד ישיר ונכון ליחסי העבודה והסכסוך, יש מקום וראוי לצרפו כאשר הדבר נחוץ על מנת לברר את הסכסוך בשלמותו. כך הבר בעניין בעניין אבו סנאן ובעניין צוקר הנ"ל. כך צרף בית הדין לעבודה את מעבידו החדש של עובד שנתבע על תחרות שלא כדין עם מעבידו הקודם. הנשיא מנחם גולדברג התייחס לשאלה זו בדב"ע נא/3-173 יעקב בקשי וגולן ווסט ליין בע"מ - קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ (פד"ע כג, 222): צו מניעה כלשהו הניתן על ידי בית המשפט צריך שיהיה אפקטיבי ויעיל, והתחייבות הניתנת על ידי אדם בהסכם, מן הדין שתיאכף במקרים הראויים מבלי שניתן למתחייב להתחמק ממילוי התחייבויותיו. והשופט יצחק אליאסוף עמד על כך (דב"ע נג/3-254 יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ - אמיר דוידזון ואחרים, פד"ע כז 425): בסעיף 24(א)()1א) לחוק, אשר נוסף בתיקון לחוק בשנת תש"ן, נקבעה סמכותו של בית דין אזורי לדון, בין השאר, בתובענה שעילתה ב"חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד", וכן בתובענה שעילתה בחוזה כאמור 'לאחר שנסתיימו יחסים כאמור'. במסגרת סמכות זו החלו בתי הדין האזוריים לעבודה לדון בתובענות שנושאן הוא "סודות מסחריים" וכן הגבלת חופש העיסוק שמקורה הוא חוזי. אחד הסעדים אשר ניתן לתבוע בתובענות אלה הוא סעד של צו מניעה, אשר על פי מהותו ואפיו - עשוי להיות מופעל לא רק כלפי הצד לחוזה העבודה אשר יחסי העבודה עמו נסתיימו, אלא אף כלפי גורם שלישי אשר אינו צד לחוזה העבודה. הפרקטיקה הראויה בנושא זה היא אפוא כי "גורמים שלישיים" הקשורים קשר רלבנטי לסוגיית הגבלת חופש העיסוק, ויש כלפיהם עילת תביעה, הם צדדים ישירים בהליכים בבתי הדין לעבודה במסגרת הסמכות לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק, יודגש שוב כי היות "גורמים שלישיים,, צדדים ישירים להליך בבית הדין לעבודה, כאמור לעיל, מותנה בקיומן של עילת תביעה ותשתית עובדתית מתאימות, וכן בחינת אופי הסעדים הנתבעים נגד "הגורמים השלישיים". כל הנאמר בפרק זה הוא מעבר לדרוש לאור מסקנתנו שמכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי יש לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה נגד הפניקס בעילה של ביטוח בריאות משלים לביטוח שיש למורנו בקופת החולים. סמכות פרוצדורלית לצרף נתבע הדרוש לדיון תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב - 1991, שכותרתה "שינוי בעלי דין" קובעת: בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית הדין או הרשם, לבקשת בעלי דין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. סיכום ביניים לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעתו של מורנו כנגד הפניקס. בין הצדדים יריבות ישירה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. היריבות מכוח חוק זה היא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. מעבר לאמור, גם אלמלא היתה יריבות ישירה, lis, היתה לבית הדין סמכות מכוח מבחן העילה. ועוד. מעבר לכך גם אלמלא היתה יריבות ישירה היה על בית הדין לצרף את הפניקס כנתבעת מכוח הסמכות הדיונית הנתונה לו בתקנות סדר הדין של בית הדין לעבודה. זאת מאחר והפניקס היא צד חיוני לבירור התביעה שעילתה ביטוח בריאות משלים. לבית הדין אם כן סמכות עניינית כנגד הפניקס מכוח חוק בריאות ממלכתי, מכוח מבחן העילה ומבחן הסעד וכן יש לו סמכות דיונית לצרף את הפניקס גם ללא סמכות עניינית. האם התיישנה התביעה השאלה שבמחלוקת היא איזו נורמה לגבי ההתיישנות חלה על היחסים בין מורנו לפניקס. הפוליסה קובלת תקופת התיישנות: סעיף 12 לפוליסה קובע: 12. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסה זאת היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח. סעיף 14 לפוליסה קובע: 14. תחולת חוקים 14.1 הוראות חוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 יחולו על פוליסה זאת בכל אותם עניינים שלא הוסדרו בפוליסה עצמה. 14.2 היה ויחולו שינויים בסל שירותי הבריאות לפי חוק הבריאות, תהיה החברה רשאית לערוך בפוליסה את השינויים המתבקשים מכך בהסכמת קופ"ח ובכפוף לאישור מראש של המפקח על הביטוח. בית הדין האזורי קבע כי שאלת ההתיישנות נגזרת מחוק ביטוח בריאות ממלכתי. אשר על כן תקופת ההתיישנות החלה בתביעה בדיון שלפנינו הינה זו הקבועה בחוק ההתיישנות ולא זו החלה בחוק חוזה ביטוח. בית הדין האזורי נימק קביעה זו בציינו: טענה זו של המבקש מבוססת למעשה על אותה טענה של חוסר סמכותו של בית הדין מהיות התביעה תביעה חוזית במסגרת חוק חוזה ביטוח. כפי שראינו אין התביעה בגדר תביעה במסגרת חוק חוזה ביטוח אלא במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ומכאן שגם שאלת ההתיישנות צריכה להידון במסגרת זו. מסגרת אשר אינה מגדירה תקופת התיישנות מיוחדת בניגוד לתביעה במסגרת חוק חוזה ביטוח - משמע תקופת ההתיישנות היא זו הקבועה בחוק ההתיישנות. זאת מבחינת משך התקופה. בעיני השאלה העיקרית היא באיזה מועד התגשה עילת התביעה כנגד הפניקס לצורך תקופת ההתיישנות. בית הדין האוזרי קבע כי שאלה זו ראוי לה להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה: אשר לטענת מועד ההתיישנות הרי אותה הגדרה עליה נסמך המבקש בפירושו בדבר מועד תחילת מירוץ ההתיישנות להגדרה זו בעיה בסבירותה ובטרם תתקבל יש למיצער לדון בה לגופה ודבר זה יתכן רק במסגרת דיון בתביעה גופה ולא בדיון טרומי. אכן על בית הדין יהא לדון ראשית לכל בשאלת מועד התגבשות העילה. היה והעילה התגבשה מעל לתקופה הקבועה בפוליסה יהא על בית הדין לדון, בשלב השני, בשאלה איזו נורמה חלה על התביעה באשר להתיישנות. אין מקום בשלב זה לסלק את התביעה על הסף בגין התיישנות. הנה כי כן אין מקום לסילוק התביעה כנגד הפניקס על הסף לא בגלל חוסר סמכות עניינית ולא בגין התיישנות התביעה. העניין מוחזר לבית הדין האזורי לדיון לגופה של התביעה של מורנו נגד קופת החולים והפניקס. הפניקס תשלם למורנו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.10,000 ₪ תוך 30 יום. השופט עמירם רבינוביץ 1. אני מצטרף לדעת חברתי, סגנית הנשיא השופטת ברק-אוסוסקין, אך ברצוני להוסיף מילים אחדות כמפורט להלן: א. סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה לדון בתביעה מושא ערעור זה, מקורה בסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט -1969 (להלן - חוק בית הדין לעבודה) הקובע כי: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (5) בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשכ"ח - 1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה או בכל חוק אחר" (ההדגשה לא במקור - ע.ר). "חוק אחר" הוא גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994 (להלן - חוק ביטוח הבריאות). ב. הסמכות העניינית היחודית של בית הדין לעבודה, לדון בתביעות על פי חוק ביטוח הבריאות, מצויה בסעיף 54(ב) לחוק הבריאות, אך סעיף זה מקנה סמכות דיון לבית הדין לעבודה רק בתביעות בין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח, לבין רשימה סגורה של גופים שלענייננו הם: שר הבריאות, המנהל הכללי של משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, קופת חולים או "נותן שירותים לפי חוק זה". ג. "נותן שירותים" לפי סעיף 1 לחוק הבריאות (סעיף ההגדרות), הוא מוסד רפואי כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן - פקודת בריאות העם). ד. על פי פקודת בריאות העם, "מוסד רפואי" הוא גוף הנותן שירותים רפואיים ולא חברת ביטוח. מבחינה זו, אכן לא ניתן לסווג את המערערת (להלן - הפניקס) כ"נותן שירותים" כמשמעותו בחוק הבריאות, ומכאן הקושי הלכאורי בפרישת סמכותו של בית דין זה על תביעה כנגד "הפניקס". ה. על פי סעיף 3 (ג) לחוק ביטוח הבריאות, קופת חולים אחראית כלפי כל מי שחבר בה, למתן שירותי הבריאות להם הוא זכאי לפי חוק זה. ו. על פי סעיף 6 (א) לחוק ביטוח הבריאות, שירותי הבריאות ינתנו לפי סל שירותי הבריאות, המנויים בתוספות השניה, השלישית והרביעית לחוק ביטוח הבריאות. מימון שירותי הבריאות נעשה על פי מקורות המימון המנויים בסעיף 13 לחוק ביטוח הבריאות. ז. על פי סעיף 10 (א) לחוק ביטוח הבריאות בנוסחו הרלוונטי לערעור זה, "קופת חולים רשאית להציע לחבריה ביטוח למימון שירותי בריאות נוספים, שאינם כלולים בסל שירותי הבריאות (להלן - הביטוח המשלים) והכל לפי תנאים ואמות מידה שיקבע שר הבריאות לאחר התייעצות עם שר האוצר". לקופת חולים יש מעמד בכל הקשור לתכנית הביטוח המשלים, הכל כפי שמפורט בסעיפים הרלבנטיים בחוק ביטוח הבריאות, ובתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (ביטוח משלים - ביטוח מוסף), התשנ"ו - 1995 (להלן - התקנות). ח. מכל האמור לעיל עולה, שהורתה ולידתה של תכנית הביטוח המשלים הוא סעיף 10 לחוק ביטוח הבריאות, וכי לקופת חולים אחריות לתנאים הכלולים בתכנית הביטוח המשלים. התאגיד המבטח קשור בטבורו בקופת החולים, אין לו קיום עצמאי בכל הקשור בתוכנית הביטוח המשלים, והוא פועל בכל עניין ודבר המתייחס לביטוח המשלים, בשמה ומטעמה של קופת חולים. ט. מסקנת הדברים היא שלא ניתן להפריד בין השניים (קופ"ח והתאגיד המבטח), ולכן כשם שאין מחלוקת שסמכות הדיון בתביעות נגד קופת חולים היא לבית הדין לעבודה, כך פרושה סמכותו גם על תביעות כנגד התאגיד המבטח הפועל מטעם קופת חולים ועבורו. י. לאור האמור לעיל, אני מצטרף לדעתה של חברתי, סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין. עע 1008/02 וינורד - ביטוח בריאות - 1.10.2004 דעתו של הנשיא סטיב אדלר - לדידי דין הערעור להידחות. נוסף על הנימוקים של סגנית הנשיא והשופט רבינוביץ הנני מבקש להוסיף את הנימוק הבא. התחום של ביטוח בריאות ממלכתי הינו חלק מהביטחון הסוציאלי. על כן, הדיונים של עמיתים נגד קופות חולים מתקיימים בבית הדין לעבודה. הביטו המשלים שבמסגרת ביטוח בריאות ממלכתי הינו למעשה חלק מביטוח בריאות ממלכתי. הוא מוצע לחבר על ידי קופת החולים והתשלום של העמית נעשה באמצעות קופת החולים. הטיפול הרפואי ניתן, בדרך כלל, באמצעות קופת החולים. חברת הפניקס היה למעשה זרועה של קופת חולים כאשר היא מממנת שירותי הבריאות המשלימים. המצב שונה מפוליסת ביטוח רגילה למתן שירותי בריאות, שנעשתה בין חברת הביטוח לבין אדם, ללא כל קשר לקופת החולים בה חברת האדם. קופת החולים התקשרה עם גורם שלישי לבצע חלק מביטוח בריאות ממלכתי, היינו - מעין מיקור חוץ ואין בכך כדי לשנות את מהות הביטוח. טול דוגמה, שקופת חולים מתקשרת עם רופאים שאינם עובדיה כדי לספק לעמיתי הקופה שירותים נוספים על השירותים בסל הבריאות במחיר מיוחד שישולם על ידי העמית לרופא. תביעות של העמית לגבי זכאותו לקבל המחיר המיוחד יתבררו בבית הדין לעבודה, שכן הן נוגעות לשירות במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי. דוגמה נוספת היה התקשרות קופת חולים עם מעבדה כדי לבצע בדיקות אולטר-סונד. הבדיקה נעשתה על ידי גורם שלישי, שאינו קופת החולים, אך תביעות של עמית הנוגעות לזכאות לאותן בדיקות יישמעו בבית הדין לעבודה. לסיכום, כאשר חברת הפניקס נותנת שירותים במסגרת בריאות בריאות ממלכתי היא עושה כך כזרועה של קופת החולים ובמסגרת ביטוח בריאות הממלכתי. מכאן, שתביעות העמית בעניין זכאות לשירותי בריאות יתבררו בבית הדין לעבודה. נציגת עובדים גב' אמירה גלין אני מסכימה עם פסק דינה של סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין. נציג עובדים מר ישי רם אני מסכים עם פסיקת בית הדין לעבודה, עם סגנית הנשיא אלישבע ברק, דין הערעור להידחות. תביעות העמית בעניין זכאות לשירות בריאות יתבררו בבית הדין לעבודה. סוף דבר - הוחלט כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, כי העניין מוחזר לבית הדין האזורי לדיון לגופה של התביעה של מורנו נגד קופת החולים והפניקס. פוליסהשאלות משפטיותבית הדין לעבודהתביעת ביטוח