פסק דין השופט רם כהן פתח דבר 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (תב"ע נד/ 6-7, 4-7; השופט הראשי יעקב נויגבורן ונציגי הציבור מר טסטה ומר כהן), אשר למעשה קבע, כי המערערים אינם זכאים לכך שבחישוב ה"משכורת הקובעת" לגימלתם תתווספנה שתי דרגות נוספות. 2. בענייננו עולה השאלה: האם לשני המערערים שהינם גימלאים של רשות הדואר, עומדת זכות לתוספת של שתי דרגות - תוספת אשר הוענקה לעובדים שהועברו ממשרד התקשורת לרשות הדואר; זאת בהתאם לסיכום ישיבה מיום 15.1.1987 בלשכתו של מזכ"ל ההסתדרות (להלן: "סיכום הישיבה"), אשר היווה חלק ממכלול הסכמי אשר העביר את עובדי המדינה של משרד התקשורת להיות עובדים של רשות הדואר, עם הקמתה על-פי חוק רשות הדואר, תשמ"ו - 1986 (להלן: "חוק רשות הדואר"). השאלה המשפטית העולה לדיון היא: האם האמור בסיכום הישיבה חל על המערערים כהטבה מלאה, מוחלטת ובלתי תלויה וזאת מתוקף היות סיכום הישיבה חלק מהסכם קיבוצי או שמא אין ההסכם הקיבוצי המעניק הטבה אבסולוטית, כאמור, בר תוקף בהתייחס לעובד של רשות הדואר שהיה כבר גימלאי בעת שהוענקה ההטבה. ההכרעה בשאלה הנדונה תהא מבוססת על פרשנותם של מסמכים ועל אבחנה עובדתית בהתייחס לאשר אירע עת הועברו עובדי המדינה בראשית שנת 1987 להיות עובדי רשות הדואר. אקדים ואומר כי נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות ולו מתוקף פרשנותם של המסמכים - כפשוטם. שתי שאלות נוספות בהן אדון, וכפי שאראה להלן הינן בעלות משמעות בהתייחס להליך הנדון, תהיינה: 1. האם הטבה מתוקף הסכם קיבוצי האמורה לחול על "עובד" יכולה לחול אוטומטית - ללא הוראת תחולה מפורשת - גם על גימלאי הממשיך לעבוד באותו מקום עבודה על-פי חוזה עבודה מיוחד, זאת במועד הענקת ההטבה; 2. משמעותה ותוקפה של הוראת סעיף 48 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 (להלן: "חוק שירות המדינה גמלאות"). רקע עובדתי: 3. העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מכל החומר שהונח בפנינו, הן כדלקמן: א. המערערים עבדו במשרד התקשורת - בדואר - ועם הקמת רשות הדואר, ביום 1.4.1987, עברו להיות עובדי רשות הדואר; ב. המערער מס' 1 (להלן: "מר לוי") עבד בדואר כ - 43 שנים, מיום 1.5.1945 ועד ליום 31.3.1988, מועד בו פרש לגמלאות. בשנתיים האחרונות לעבודתו היה מר לוי מנהל מדור בירורים וחקירות באגף התפעול. ביום 15.1.1988 שלח מר לוי מכתב למנהל אגף תפעול, בו נאמר, בין היתר: "הנדון: בקשה לפרישה מוקדמת לגימלאות ... מבקש לאפשר יציאתי לפרישה מוקדמת לגימלאות עם כל הזכויות המגיעות לי, על פי החוק, החל מה- 31.3.88. ... היות ואני מרגיש עצמי מותש בגין 43 שנות עבודה, אני מבקש לאפשר לי פרישה מוקדמת עם כל הזכויות המגיעות לי, וזאת במסגרת עידוד הפרישה" (ההדגשה הוספה). מנהל אגף התפעול ניסה לשכנע את מר לוי להישאר בעבודתו. אולם, מר לוי ביקש "בכל לשון של בקשה לעזור לו לפרוש". ביום 15.2.1988 נחתם "זכרון דברים בדבר סיום שירות של מר אלי לוי ... במסגרת הועדה לפרישה מן השרות", וכך נאמר: "סוכם על סיום שירות בתנאים הבאים: א. סיום שירות עם זכות לקצבה. ב. היום האחרון לעבודה בפועל 31.3.88. ג. דרגה כא אחיד מ - 1.3.88 (מותנית באישור נש"מ). ד. היום האחרון לעבודה ברשות 31.3.88. ה. מענק של שלושה חודשים כתשלום חד-פעמי. ו. ביטול משרה ...". המסמך נושא את חתימתם של נציגי הנהלת הרשות, הנהלת האגף ועד העובדים ומר לוי. כאמור, מר לוי פרש ביום 31.3.1988. אולם, מיום 1.4.1988 ועד ליום 31.5.1988 הועסק מר לוי ברשות הדואר על-פי "חוזה מיוחד להעסקת עובד בעבודה בלתי צמיתה", כמנהל מדור בירורים וחקירות באגף התפעול. אציין, כי בחוזה העסקה נאמר מפורשות, כי "תקופת העסקתו של העובד על פי חוזה זה לא תישא זכות לגמלאות"; ג. המערער מס' 2 (להלן: "מר זמל") עבד בדואר כ - 45 שנים, מיום 2.7.1946 ועד ליום 30.4.1987, בו פרש לגמלאות. תפקידו האחרון היה סגן מנהל אגף התפעול - קשרי חוץ. בין יתר התפקידים אותם מילא מר זמל בטרם פרש לגמלאות, ניתן למנות את חברותו בצוות ההקמה של רשות הדואר אשר מנה 12 איש. מר זמל אמור היה לפרוש ביום 31.12.1986. אולם, נציבות שירות המדינה אישרה את המשך העסקתו למשך ארבעה חודשים נוספים, דהיינו עד ליום 30.4.1987. החל מיום 1.5.1987 ועד ליום 30.4.1991 הועסק מר זמל על פי חוזים מיוחדים להעסקת עובד בעבודה בלתי צמיתה, אשר תוקפם הוארך מעת לעת. מר זמל מילא תפקיד של יועץ מנכ"ל הרשות לשירותים בינלאומיים ושל יועץ למנהל אגף התפעול. יש לציין, כי בחוזה הראשון אשר נחתם עם מר זמל נאמר כי "מוסכם בזאת כי שירותו של הנ"ל לא ישא זכות לגימלאות ע"פ חוק שירות המדינה גימלאות, לא לו ולא לשיאריו"; ד. ביום 23.3.1987 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד (תקופת מעבר), בין רשות הדואר לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וכן הנציגות המשותפת של וועדי העובדים במשרד התקשורת הנוגעים לעניין ההסכם (להלן: הסכם תקופת המעבר). ההסכם הסדיר את הנושאים הנובעים מהעברת עובדי "משרד התקשורת" ל"רשות הדואר". יש לציין, כי הצדדים להסכם התחייבו לגבש הסכם קיבוצי מיוחד, אשר יחול על עובדי רשות הדואר לאחר תום תקופת המעבר. מכוח סעיף 24 להסכם תקופת המעבר, כולל ההסכם כחלק בלתי נפרד ממנו, מספר נספחים לרבות נספח ג' - אותו כיניתי לעיל כ"סיכום הישיבה", היינו הישיבה מיום 15.1.1987 בלשכתו של מזכ"ל ההסתדרות. סיכום הישיבה קובע , בין היתר, כהאי לישנא: "מוסכם כי בתום תקופת המעבר, כהגדרתה בהסכמי המעבר ויישום השינוי במבנה הארגוני יופעל סולם דירוג שעקרונותיו כדלקמן: א. כל העובדים המועברים לרשות יועלו בשתי דרגות כדלקמן: 1. עם תום שנה למעבר העובדים לרשות יקבלו העובדים כולם דרגה אחת החל מאותו יום. 2. בתום ששה חודשים מיום חתימתו של ההסכם הקיבוצי לעובדי הרשות יקבלו העובדים דרגה נוספת החל מאותו יום. ב. הדרגה התקנית התחילית לעובד מן המניין ברשות הדואר תהיה גבוהה בשתי דרגות מהדרגה התחילית של סולם הדירוג האחיד שיהיה קיים במועד ההפעלה. ..." (ההדגשה הוספה). המקרה דנן מעמיד לבחינה בעיקר את סעיף א' הנ"ל. ה. ההסכם הקיבוצי המיוחד אליו מתייחס סעיף א.2. לעיל נחתם ביום 14.4.1988 (להלן: הסכם קיבוצי 1988). הסכם זה ביטל, בין היתר, את הסכם תקופת המעבר ומעת שנחתם הוא ההסכם החל על העובדים ברשות הדואר; ו. המערערים הגישו תביעות כנגד המשיבים - מר לוי ביום 25.7.1993 ומר זמל ביום 7.11.1993, בהן מלינים הם על כך שמקבלים הם את גימלתם על-פי דרגה הנמוכה בשתי דרגות מהדרגה המגיעה להם. לטענתם, על-פי הסכם תקופת המעבר זכאים הם להכללת שתי הדרגות הנוספות במשכורתם הקובעת לגימלה. עוד טענו הם בתביעתם, כי זכאים הם לתוספת לשכר בשיעור של 20% מהשכר המשולב, תוספת אשר שולמה לעובדים שהועברו ממשרד התקשורת לרשות הדואר. להשלמת התמונה נציין, כי ביום 24.7.1994 ניתן על-ידי בית-הדין קמא תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, לפיו במשכורת הקובעת של המערערים תיכלל תוספת השכר בשיעור של 20% מהשכר המשולב. 4. בית הדין האזורי דחה את התביעות שהגישו המערערים, וכך פסק: "...אין כל מחלוקת כי הסכם חל באופן עקרוני על התובעים [המערערים] כל עוד היו עובדים של רשות הדואר. השאלה איננה האם להוציא את התובעים מכלל תחולת ההסכם הקיבוצי, אלא האם ההסכם הקיבוצי, הוא הסכם 1987 [הסכם תקופת המעבר], מעניק את הזכות לדרגה נוספת למי שכבר פרש מעבודתו ברשות במועד הקובע למתן הדרגה. נראה בעליל כי התשובה לשאלה כפי שהוצגה הינה שלילית. עם הפרישה לגימלאות, מתנתקים יחסי עובד ומעביד שהיו קיימים בין הצדדים, ואין הגימלאי זכאי לאותן זכויות המוענקות ל'עובדים' אלא רק לזכויות הנובעות ממעמדו כגימלאי, בין מכוח החוק ובין מכוח הסכמים המעניקים זכויות לגימלאים. במקרה דנא, ועל פי סע' (א) (1) לנספח ג' להסכם 1987, היה המועד הקובע למתן העלאה בדרגה שנה לאחר ההעברה לרשות הדואר. ההעברה לרשות הדואר היתה ביום 1.4.87, ועל כן הזכות לתוספת דרגה קמה לראשונה ביום 1.4.88 ('החל מאותו יום'). ביום זה כבר לא היו התובעים 'עובדים' של הרשות..., ועל כן לא יכלו ליהנות מההעלאה בדרגה. לא יכול להיות מצב של העלאה בדרגה למי שכבר חדל להיות עובד, כיוון שרק מי שהינו עובד יכול לעלות בסולם דרגות השכר, וגימלאי כבר איננו זכאי לקבל שכר עבודה, אלא גימלה בלבד. התובע מס' 1 פרש מעבודתו ביום 31.3.88, ועל כן, ביום 1.4.88, היום שלמחרת, כבר לא היה בבחינת עובד, ועל כן אין הוא זכאי לגימלה מכוח ההסכם הקיבוצי, לא מפני שההסכם הקיבוצי לא חל עליו בתקופה שהיה עובד, אלא מפני שאין הוא יכול לקבל, בתקופה שהינו גימלאי, זכויות מכוח הסכם קיבוצי המיועדים ל'עובדים'. כל האמור חל, כל שכן, על ההעלאה בדרגה שניתנה לעובדים כעבר ששה חודשים מיום חתימת הסכם קיבוצי 1988. אין העובדה כי לאחר הפרישה לגימלאות המשיכו התובעים לעבוד ברשות במעמד של עובדים על פי הסכם מיוחד כדי לשנות את התוצאה דלעיל. הזכות לגימלאות מתגבשת עם היציאה לגימלאות, ואין המשך עבודה במעמד אחר, שאיננו מזכה בגימלאות, יכול להשפיע למפרע על אותה זכות שהתגבשה כבר בעבר. על פי סע' 8 לחוק הגימלאות, המשכורת הקובעת של כל אחד מהתובעים הינה המשכורת המשולמת לעובד בדרגתו של הגימלאי בעת פרישתו לגימלאות. במקרה דנא, דרגתם של התובעים בעת פרישתם לגימלאות נקבעה באופן סופי, ואין עבודה נוספת על פי חוזה מיוחד יכולה להשפיע ולשנות את הדרגה עליה מחושבת הגימלה המשולמת לכל אחד מהתובעים". על פסק-דין זה הערעור שלפנינו. טיעוני הצדדים: 5. בסיכומים שהוגשו מטעם ב"כ המערערים לבית דין זה ובתגובה שהוגשה לסיכומים מטעם ב"כ המשיבים נטען כדלקמן: עיקר טענת ב"כ המערערים הוא, כי סעיף א' לסיכום הישיבה הקנה למערערים, אשר נכללו ברשימת "העובדים המועברים" לרשות הדואר, באופן אישי ובמפורש זכות קניינית לקבלת שתי הדרגות הנוספות, זאת עוד בעת שהיו "עובדים". כמו כן נטען, כי קביעת המועדים למתן הדרגות בחלוף זמנים מוגדרים, לא שללה מהמערערים את זכותם המוקנית לקבלת שתי הדרגות וכי העובדה שהמועדים לקבלת שתי הדרגות נפלו בתוך התקופה בה כבר היו גמלאים ולא "עובדים" לא גרעה מזכותם כאמור. לגישתה של ב"כ המערערים, הזכות לקבלת שתי הדרגות, הקבועה בסעיף א' כאמור, היא זכות "נורמטיבית" ו"קניינית": לשונה לשון ציווי, הוראותיה ברורות, חד משמעיות ואינן דורשות כל השלמה, הקריטריונים המזכים כל אחד ואחד מהעובדים נקבעו, ולא נקבע בהסכם הקיבוצי כל "מנגנון" שבכוחו לעכב את קבלת הזכות, שכן קבלת הדרגות מכוח הזכות האמורה תלויה "בחלוף הזמן" ובו בלבד. תוצאה זו מתיישבת, לטענתה, עם לשונו המפורשת והברורה של סעיף א', עם תכליתו, כשלעצמו וכחלק מהסכמי ההעברה כמכלול, עם הרקע לכריתתו, עם האינטרסים שהוא בא להגן עליהם ומונע את אפליית חלק מהעובדים המועברים ללא כל הצדקה. ב"כ המערערים הדגישה, כי מטרתו של הסכם תקופת המעבר, לרבות סיכום הישיבה - מסמך שסוכם בלשכתו של מזכ"ל ההסתדרות, בישיבה שהתקיימה במיוחד למטרה זו יותר מחודשיים לפני שנחתם הסכם תקופת המעבר - היתה הסדרת העברת העובדים ממשרד התקשורת לרשות הדואר וכי על-פי אופיו ניתן לראות בו הסכם לעידוד ההעברה. עוד נטען, כי קיימת הבחנה בין הזכות לקבלת שתי הדרגות, אשר קמה לכל המאוחר במועד תחילת תוקפו של הסכם תקופת המעבר-ביום 1.4.1987 לבין המועדים, שנקבעו לזמנים מוגדרים בעתיד, לשם קבלת הדרגות מכוח הזכות האמורה ("החל מאותו יום"). עוד צויין, כי סיכום הישיבה, אינו קובע תאריך תחילה מיוחד להוראת סעיף א'. ב"כ המערערים הוסיפה וטענה, כי באמור בסיכום הישיבה אין כל הוראה המבחינה בין קבוצות "עובדים מועברים" על-פי מועדי פרישתם. ב"כ המערערים אף טענה, כי קיים הבדל בין גימלאי שפרש לפני חתימת ההסכם מקנה הזכות לבין גימלאי שפרש לאחר חתימת ההסכם מקנה הזכות. לטענתה, זכויותיו של מי שהפך לגימלאי לאחר תחילת תוקפו של ההסכם מקנה הזכות והנובעות ממעמדו לפני שהפך לגימלאי, ממשיכות לזכותו גם לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד וגם בעת היותו במעמד של גימלאי. לבסוף נטען, כי הדרגה שנקבעה למערערים בעת פרישתם לגימלאות, כבר נשאה בחובה את זכותם הקניינית לקבלת שתי הדרגות בחלוף הזמנים שנקבעו לכך בהסכם תקופת המעבר ואין בסעיף 8 לחוק שירות המדינה גמלאות כדי לשלול מהמערערים זכות זו. ב"כ המערערים ציינה, כי קיימים מצבים של העלאה בדרגה למי שכבר חדל להיות עובד, בין מכוח הסכמים קיבוציים בעלי תחולה רטרואקטיבית או עתידית, בין מכוח חוקות פנסיה, בין מכוח תיאומים ובין מכוח ראיית תוספת הדרגה כתוספת שכר מוסוות. 6. מנגד נטען על-ידי ב"כ המשיבים כדלקמן: אין חולק כי הסכם תקופת המעבר חל על המערערים, אשר היו בין "העובדים המועברים". אולם, חלותו של הסכם קיבוצי הינה תנאי הכרחי אך לא מספיק לזכות עובד בהוראות הסכם קיבוצי ויש לבחון כל הוראה והוראה בנפרד ולבדוק האם הטוען לזכות ממלא אחר התנאים, המפורשים או המשתמעים, הכלולים באותה הוראה המעניקה את הזכות. עיקר טענתה של ב"כ המשיבים הוא, כי הסכם תקופת המעבר לא העניק את הזכות להעלאה בדרגה פעם ועוד פעם למי מבין "העובדים המועברים" שלא היה בגדר "עובד" בפועל, במועד הקובע לקבלת הזכות. בענייננו, המערערים פרשו מעבודתם ברשות הדואר לפני סיום תקופת המעבר (מועד הענקת הדרגה הנוספת הראשונה - 1.4.1988) וממילא לפני עבור חצי השנה הנוספת שלאחר חתימת הסכם קיבוצי חדש ברשות הדואר-הסכם קיבוצי 1988 (מועד ההעלאה בדרגה השניה - 1.10.1988). מכאן, לטענתה, מרגע שפרשו המערערים מעבודתם ברשות הדואר אין הם יותר בגדר "עובדים", על כל המשתמע מכך לעניין הזכויות שנקבעו ל"עובדים המועברים", לאמור: המערערים אינם בגדר מי מבין "העובדים המועברים" אשר זכאים לתוספת שתי הדרגות. עוד נטען, כי בחינת נוסח הוראות הסכם תקופת המעבר המעניק את הזכות, לשונן (ראו המילה "כדלקמן" בסעיף א'; המילים "יקבלו העובדים" בסעיפים קטנים 1 ו - 2) ומהותן, תוך בחינת תכלית ההסכם ופרשנותו, בהתאם לכל כללי הפרשנות הקיימים, מביאה למסקנה, כי אין המערערים זכאים לשינוי המשכורת הקובעת לגימלתם, בהתאם להעלאה בדרגות של עובדי רשות הדואר, אשר בוצעה לאחר פרישתם. לעניין אומד דעת הצדדים והתכלית האמורה בסיכום הישיבה נטען, כי מועדי קבלת הדרגות בעתיד אינם מקריים אלא קשורים למצב מסוים מוגדר - תום תקופת המעבר ויישום השינוי במבנה הארגוני של רשות הדואר. לטענתה, מדובר היה במעבר ארגוני לא קל אשר הצריך מאמץ רב מרשות הדואר ומעובדיה וכתמורה לאותו מאמץ, הוסכם מראש שתינתן ל"עובדי" רשות הדואר, אשר עברו אליה משירות המדינה ונתנו יד לשינוי האמור עד לסופו ואף הוסיפו ונשארו חצי שנה בשירות הדואר לאחר חתימת הסכם עבודה קיבוצי חדש, העלאה בדרגות (ראו המבוא לנספח). כמו כן נטען, כי לו נכונה היתה טענתם של המערערים כי תכלית האמור בסיכום הישיבה היתה ליתן לעובדי רשות הדואר תמורה אך ורק בגין עצם המעבר משירות המדינה, הרי התמורה היתה ניתנת במועד המעבר ולא היתה מפוצלת וכן היתה מבססת את תכליתו של האמור בסיכום הישיבה על מתן הטבה משמעותית ביותר עבור עצם ההסכמה למעבר, מבלי שיהיה למעבר זה ביטוי מעשי בתרומה שיתרום "עובד מועבר" לרשות אליה הסכים, כביכול, לעבור. תוצאה זו, לטענת ב"כ המשיבים, נוגדת למעשה את תקנת הציבור, בהפילה נטל עלות כבד על המשיבים לשלם מכספי ציבור כספים לעובדים אשר פרשו משירות רשות הדואר עוד לפני סיום תקופת המעבר, ללא תרומה נאותה מצידם. ב"כ המשיבים אף טענה, כי הסכם תקופת המעבר הינו הסכם קיבוצי החל על עובדים ולא על גימלאים וכי סיכום הישיבה אינו מתייחס לגימלאים ואינו מקנה להם, ככאלה, זכויות כלשהן. ב"כ המשיבים הוסיפה, כי הכלל הוא, כי דרגתו של עובד בעת פרישתו נשארת אותה דרגה במשך כל השנים שלאחר פרישתו. אולם, כאשר העלאות השכר בשירות הציבורי בוצעו בהעלאה בדרגות, נקבעו גם תיאומי דרגות לגימלאים. בהסכם תקופת המעבר לא נקבעו כל תיאומים שכאלה, ולאור מהותו לא היה כל צורך בכך. בנוסף נטען, כי מכיוון שההסכמה על העלאה בדרגות, כעבור שנה מהמעבר לרשות הדואר וכעבור עוד חצי שנה מהסכם 1988, כללה בחובה את התנאי של עבודה ברשות הדואר בתקופת המעבר ותרומה ליישום השינוי הארגוני בה, אין מדובר כלל בתמורה שהיא "שכר" אלא לכל היותר ב"תוספת" המותנית בתנאי, שלא התקיים במערערים. ב"כ המשיבים הוסיפה וטענה, כי המילים "כל העובדים המועברים", באו גם כדי להבחין בין שתי קבוצות עובדים: עובדי רשות הדואר החדשים והעובדים שהועברו לרשות הדואר משירות המדינה, שההעלאה בשתי דרגות תחול, במועדים שנקבעו לכך, אך ורק עליהם. לבסוף נטען, כי צירוף הוראת סעיף 33 (ב) לחוק רשות הדואר עם הוראות סעיף 105 לחוק שירות המדינה גימלאות, מביא לכך שיש לנהוג עם קצבאות המערערים לפי הוראות חוק שירות המדינה גימלאות ולפיכך יש לפנות לסעיף 48 (א) לחוק הנ"ל. דיון והכרעה: 7. כאמור, עיקר טיעונה של ב"כ המערערים הוא, כי חרף העובדה שהיו המערערים גימלאים בעת שהשתכללו ההטבות החד צדדיות בהתאם לאמור בסעיף א' לסיכום הישיבה, הרי שהם זכאים לאותן ההטבות. מושכלות ראשונים הם, כי ללא קביעה מפורשת, הסכם קיבוצי אינו יכול לקבוע זכויות וחובות לעובדים שפרשו מעבודתם טרם כניסת ההסכם הקיבוצי לתוקף וכי אין לפגוע בזכויות מוקנות של גימלאים משעה שפרשו מעבודתם (ראו: ע"ע 629/97 משה אליאב ואח' - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים -אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 721, 786 - 789 והאסמכתאות שם; ע"ע 600003/98 יצחק פלמור - עיריית ירושלים (ניתן ביום 12.8.2002)). השאלה המתעוררת בענייננו היא, האם ניתן לקרוא לתוך תנאי הפרישה של המערערים הטבה, אשר השתכללה לאחר פרישתם אולם ההתחייבות באשר אליה עוגנה בהסכם קיבוצי, שנחתם ונכנס לתוקף עוד בעת ששימשו כ"עובדים". שאלה זו כשלעצמה הינה מורכבת. משמשות בפתרונה הגדרות מהגדרות שונות הלקוחות מחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים") ומהפסיקה. אומנם, נטיית הלב הראשונית הינה לתמוך בטיעונם של המערערים, אולם, בחינה נוספת מביאה למסקנה כי יש לדחות את הערעור, ואסביר: - 8. ההסכם הקיבוצי הוא בעל מעמד של בכורה ביחסי עבודה. הסכם קיבוצי הינו הסדר מיוחד שקבע המחוקק ולו תוקף ומהות ייחודיים (ראו: ג' הולין "התאמת חוזי עבודה והסכמים קיבוציים למצבים משתנים" ספר מנחם גולדברג (2001) 287, 290-294). להסכם קיבוצי כללי פרשנות מיוחדים. כמו כן, פרשנותו של הסכם קיבוצי תהא פעמים רבות לטובת העובד וזאת מחמת אופיו הייחודי. האם לכן, במקרה דנן, יש להחיל על המערערים את הזכות אשר עוגנה בהסכם קיבוצי בעת שהיו "עובדים" ואשר היה ידוע כי תשתכלל בעתיד? לטעמי, יש להשיב בשלילה על שאלה זו. למערערים ידוע היה כי הטבה תינתן, ידוע היה שיעור ההטבה ואף ידוע היה מועד מתן ההטבה. ניתן לטעון, כי מתקיים בענייננו מה שנהוג לכנותו כ"אינטרס ההסתמכות" של העובד (לאינטרס ההסתמכות כמקור ליצירת זכות מוגנת ראו: ה' בר-מור "רקוויאם לקשר קיבוצי: על ביטול הסכם קיבוצי ועל השלכותיו על העובדים" ספר ברנזון כרך שני (תש"ס) 627, החל מעמוד 674; ראו גם: דב"ע 98/ 7-3 מנשה מועדים ואח' - משרד הביטחון-מדינת ישראל, פד"ע לג 441, 466-468). לכאורה מדובר בגמירות דעת ובמסוימות המספיקים על-מנת לשכלל חוזה. האם אקט הפרישה לגימלאות מהווה חומה החוסמת אינטרס הסתמכות זה או שמא ניתן יהיה "לזרוק" את "כדור ההטבה" אל מעבר לחומה ולהעביר את ההטבה מהשלב הבתר חוזי, עת היה הגימלאי "עובד" אל מעמד השתכללות החוזה בו הפך ה"עובד" לגימלאי. לטעמי, כעיקרון שבדבר, אין מקום לשלול באופן קטגורי פרשנות המעניקה את ההטבה לגימלאים. 9. כבר נפסק, כי אפשר ויוענקו לגימלאים זכויות שונות שנקבעו בעת היותם "עובדים". לא זו בלבד, נפסק, כי ארגון עובדים רשאי להכריז על סכסוך עבודה ואף לשבות במסגרת מאמציו להשיג תנאי פנסיה טובים יותר לגימלאיו, וכך נאמר: "יש לפרש את חוק הסכמים קיבוציים על-פי תכליתו והמציאות התעשייתית היום... ''תנאי עבודה' שבהם מדובר בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, גם תנאים שבהם יפרוש אדם מעבודתו, כגון פיצויים, קצבה וגמלאות פרישה אחרות, במשמע. במה דברים אמורים? בטובות הנאה המובטחות לעובד כתנאי לעבודתו. מעצם מהותן של אלה שיחייבו אף לאחר תום תקופת החוזה...'. בית-הדין הארצי פירש את המונח ['כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם' בסעיף 15 (3) לחוק הסכמים קיבוציים] על-פי תכליתו וההקשר התעשיתי כך שהוא כולל אף גימלאים... ... הסכם קיבוצי יכול להוסיף לתנאי הגימלה של גימלאים... הוספת זכויות לגימלאים בהסכם קיבוצי צריך שתיעשה באופן מפורש ופנסיונר אינו זכאי באופן אוטומטי לזכויות שנקבעו לעובדים בהסכם קיבוצי מבלי שנאמר במפורש שהן מוענקות גם לגימלאים. אין בעצם הענקת זכות ל'עובד' כדי להעניק את הזכות לפנסיונר שאינו עובד אצל המעסיק. אולם, מקום בו נקבעות זכויות לגימלאים, מפורשות, יש ליתן להן תוקף כמו כל רכיב בהסכם קיבוצי... המונח 'יחסי עבודה' המופיע בחוק הסכמים קיבוציים כולל אף את מצבם של עובדים שפרשו מהעבודה בכל הקשור לזכויותיהם וחובותיהם הנובעות מעבודתם... החוק [חוק הסכמים קיבוציים] אכן מדבר בלשון של 'עובד' ו'תנאי עבודה' משום שעיקר עניינו הוא מי שמבצע עבודה בפועל ולגביו קיימים יחסי עובד-מעסיק, אולם ניתן לפרש את המונח 'יחסי עבודה' כנוגע גם לגימלאים. בנוסף לכך, ניתן לפרש את טובת העובדים ככוללת טובתם אף לאחר פרישה. המציאות במגזר המאורגן היא כי הסכמים קיבוציים קובעים תנאים המוסיפים זכויות לגימלאים. אין בכך, כמובן, כדי להפוך גימלאי לעובד אצל מקום העבודה ממנו פרש, אולם יש בכך כדי להגדירו כ'עובד' לצורך ייצוג כללי בעניינים הנובעים מתקופתו כעובד ובעיקר תנאי הפנסיה..." (עס"ק 1029/00 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר-אילן - אוניברסיטת בר-אילן, פד"ע לז 769, 783 - 784, 786; הוגשה עתירה לבג"ץ - טרם הוכרעה). ובמקום אחר נקבע, כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענה שהגיש ארגון גימלאים וגימלאים של החברה נגד החברה בה עבדו וממנה פרשו לגימלאות, וכך נאמר: "... הסכם קיבוצי יכול לקבוע תנאים לעובדים אשר יזכו בהם לאחר פרישתם, כגון פנסיה, שי לחג... כמו כן, יכול הסכם קיבוצי להעניק תנאים הנוגעים לעובדים שפרשו מעבודתם, כגון שיפור תנאי פנסיה, שי לחג והשתתפות בפעולות תרבות או ספורט יחד עם עובדי המפעל... ... במובן מסוים ולצורך קביעת היקף סמכותו של בית-הדין לעבודה, 'עובד' כולל 'גימלאי', שהוא עובד שפרש..." (ע"ע 300040/98 ארגון גימלאי השק"ם - שק"ם בע"מ ואח', פד"ע לז 289, 300, 303). עינינו הרואות, כי הגבול בין "עובד" לבין "גימלאי" אינו עשוי חומה בצורה ובו פרצות שונות המאפשרות היזון חוזר חיובי בין צדדיה השונים של החומה (ראו גם: ע"ע 1078/02 שלמה דרגן ואח' - עיריית ירושלים (ניתן ביום 1.1.2003)). הדבר נובע הן מיסודות עובדתיים ספציפיים, הן מיסודות משפטיים תיאורטיים בדבר תקפותם ושכלולם של חוזים והן במישור הרעיוני-אידיאולוגי של דיני עבודה, אשר רואה בחיוב את הקשר בין מקום העבודה לבין הגימלאים ואת הקשר שבין ה"עובד" לגימלאי בבחינת "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". 10. לאור כל האמור, אין מקום, לטעמי, לשלול בצורה קטגורית כל הסדר המעניק זכויות לגימלאי באשר הוא גימלאי. יחד עם זאת, המקרה שלפנינו פורס תמונה עובדתית ומסגרת נורמטיבית שונה. במקרה הנדון מכלול נסיבות העניין מלמד על שינוי מהותי שחל במקום העבודה: משרד התקשורת בואכה רשות הדואר. מדובר היה במעבר מורכב משפטית ועובדתית, בין היות העובדים שייכים לשירות המדינה כפשוטו לבין היותם שייכים לתאגיד סטטוטורי. השוני בין גופים אלו הינו רב, לרבות במישור יחסי העבודה ודיני העבודה. 11. במסגרת מעבר זה שבהתייחס אליו נחתם הסכם קיבוצי מיוחד, כאמור "הסכם תקופת המעבר", ביכרו המערערים במודע לפרוש לגמלאות בתאריך פלוני. במסגרת זו של פרישה מרצון ניתנו להם אף הטבות מהטבות שונות. המערערים ביכרו, למעט פרק זמן קצר מאוד, שלא לחלוק שעתם כ"עובדים" של רשות הדואר אלא להיוותר בה במעמד של מועסקים בהתאם לחוזי העסקה מיוחדים, תוך נטילה של זכויותיהם כ"עובדים" ממשרד התקשורת והפיכתם לגימלאים של רשות הדואר. 12. במסגרת זו של קריאה והבנה של השוני העובר על אותם עובדים כמכלול, ברור כי סעיף א' לסיכום הישיבה היה מיועד ליתן ל"עובדים" הטבה שבהתאם לתפיסתם ולהבנתם (וסביר שכך אף בפועל) נפגעו במידה זו או אחרת זכויות שהיו קנויות להם במקום העבודה, עת היה האחרון יחידת סמך של משרד התקשורת. כמו כן, וזה העיקר בעיני, ההטבה ניתנה בגין הליך ההסתגלות הלא קל, החל ממעבר פיזי וכלה בשינויים שבוצעו באופן העבודה. על התכלית שביסוד הקמת רשות הדואר, ושלצורך הגשמתה הוענקו ל"עובדים" ההטבות בהסכם תקופת המעבר, ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק רשות הדואר, תשמ"ג - 1983: "הקמת רשות הדואר נועדה, איפוא, להשגת היעדים הבאים: א. מתן שירותי דואר לציבור ברמה הולמת; ב. היענות לצרכים החברתיים המשתנים של החברה והמשק בכל הנוגע לתקשורת כתובה, תוך השתלבות בהתפתחויות הטכנולוגיות בתחום זה; ג. הפעלה כלכלית של המערכת עד כדי אפשרות של ביטול הגרעון הכספי וביטול הצורך בסיבסוד של הפעילות השוטפת; ד. יצירת מקום עבודה מושך לעובדים. יעדים אלה יושגו על ידי: א. שינוי ארגוני שיאפשר הפיכת השירות למערכת בעלת נטיה עיסקית-כלכלית, תוך ניצול התשתית והארגון הקיימים וטכנולוגיות חדישות לפיתוח השירותים ולגיוונם; ב. בנתה של מערכת ניהולית-הישגית בעלת אחריות וסמכויות; ג. שינוי מבנה מערכת יחסי העבודה והשכר, כך שחלק מן השכר ישמש תמריץ לעובדים להשגת היעדים של המערכת; ד. בחינה ושינוי של סדרי עבודה, הרגלי עבודה ושיטות עבודה, כדי להביא לייעול המערכת" (הצ"ח 1636, ב' באב תשמ"ג, 22.7.1983, עמוד 216). לכן, לדידי, אין ספק כי ההטבה החד צדדית, כאמור בסעיף א' לסיכום הישיבה, לא היתה מיועדת לחול אלא על מי שבפועל עבר לעבוד כ"עובד" ברשות הדואר וכן כדי לעודדו להשיג את המטרות שביסוד הקמתה של הרשות, תוך הסתגלות ל"מעסיק חדש". ברור, כי המערערים אשר ביכרו לפרוש, במועד בו אכן פרשו, אינם עונים לתכלית האמורה ואפרט. 13. מר לוי פרש לגימלאות ביום 31.3.1988 וביום 1.4.1988 - מועד בו חלפה שנה מעת שהוקמה רשות הדואר - קיבלו העובדים דרגה אחת נוספת. כלומר: מר לוי פרש לגימלאות יום אחד בלבד קודם שנכנסו מקצת ההטבות לתוקפן. נקל עלי לאמר כי עסקינן במועד לא משמעותי ולפיכך זכאי מר לוי להינות, לכל הפחות, מקבלת דרגה נוספת. אולם, אין בידי לקבל גישה כאמור. חרף היותה של ההטבה ידועה, קונקרטית ומסוימת בעת נתינתה, כל עוד היא עתידית, אין לגישתי מקום להחילה אלא על מי שהוגדר באופן מפורש כזכאי לה על-פי ולאור התכלית שבגינה ניתנה ההטבה (השוו: ע"ע 1219/01 רפאל עמירן ואח' - רשות הדואר ואח' (ניתן ביום 17.7.2003)). במצב הדברים דנן, הבדל של יום אחד אינו טכני אלא מהותי. בגין אותו היום, מצא עצמו מר לוי מעברה השני של החומה. 14. באשר לפרשנות הסכם קיבוצי: "... המטרה בפירושו של חוזה אינה הענשת צדדים אשר אינם מנסחים בצורה ברורה את רצונם. על המפרש לדבוק בתכלית שהייתה לנגד עיני מנסחי החוזה. את תכלית החוזה לומדים מלשונו. לשון אינה עיקרון ברור בפני עצמו. הוא צריך להיבחן לאור הקשר הדברים. בחינה זו היא אובייקטיבית. כאשר מדובר בהסכם קיבוצי, אשר לו גם אספקט נורמטיבי, הבחינה האובייקטיבית גוברת מאחר שמדובר בפירוש של מסמך נורמטיבי, שנעשה כשם שנעשה פירושו של דבר חקיקה, על פי תכליתו. פירוש זה כפוף לעקרון תום הלב. צד המבקש לפרש חוזה בצורה לשונית באופן שהוא סוטה מתכליתו של החוזה, ובכך למעשה להתנער מהמחויבויות שקיבל על עצמו בהסכם הקיבוצי, פועל בחוסר תום לב" (ההדגשה הוספה) (א' ברק "עקרון תום הלב במשפט העבודה" ספר ברנזון כרך שני (תש"ס) 499, 553; ראו גם: דב"ע מז/ 8-4 הסתדרות עובדי המדינה ואח' - מדינת ישראל, פד"ע יט 327, 333-332; דב"ע 400022/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות עובדי המדינה בישראל - מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון (ניתן ביום 1.6.1999)). בענייננו - חרף המסוימות החוזית אשר עליה עמדתי לעיל, שיקולים נכבדים של מדיניות משפטית, וודאות ביחסי עבודה ותוקפם של הסכמים, מחייב להחיל סטנדרט פרשנות מחמיר בהיבט הלשוני במקרה דנן. פרשנות שונה עשויה למתוח קו גמיש, לא יציב, מטעה וחסר וודאות באשר לזהות הפרסונאלית של השתכללות הטבה בהתייחס ל"עובד"-גימלאי. לא ניתן לעשות פרשנותם של הסכמים למבחנים רב שלביים, בלתי סופיים וספקולנטים. אף במישור הפרשנות התכליתית, איני סבור, לאור מכלול הוראות הסכם תקופת המעבר על המשתמע מהם, כי ההטבה שכוונה לעובדיה העתידיים של רשות הדואר, כוונה לעובדי העבר של משרד התקשורת וגימלאי רשות הדואר בהווה. בענייננו המדובר בפיצוי ברור וגלובלי לאלו שהפכו ל"עובדי" רשות הדואר. לטעמי, המדובר בתוספת דרגות הניתנת על-מנת לפצות את ה"עובדים" על קשיים בעת המעבר לעבודתם אצל מעסיק חדש ולכן התוספת אמורה להתווסף למשכורותיהם בעת עבודתם ולא בעת פרישה. 15. לא יהא זה למותר לציין בהקשר זה את חוק שירות המדינה (גימלאות) (הגדלת קיצבה לגימלאי משרד התקשורת), תשנ"ז - 1997. סעיף 1 עניינו הגדלת קיצבה, וזה לשונו: "על אף האמור בחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970, תוגדל קיצבתם של עובדי משרד התקשורת שפרשו מהשירות כעובדי משרד התקשורת לפני יום ב' בניסן התשמ"ז (1 באפריל 1987) וכן של עובדי רשות הדואר שפרשו מהשירות לפני יום י"ד בניסן התשמ"ח (1 באפריל 1988), ושל שאיריהם, כך: 1. לעניין חישוב משכורתו הקובעת של כל עובד שפרש כאמור, יראו כאילו דרגתו היתה גבוהה בדרגה שלמה אחת מזו שהיתה לו למעשה, ובלבד שלא תהיה גבוהה מהדרגה המירבית בסולם השכר שבדירוג לפיו מחושבת משכורתו הקובעת. 2. על סכום כל קיצבה המגיעה לפי פסקה (1) לעובד או לשאיריו כאמור, תשולם תוספת בשיעור של 10% " (ס"ח 1615, ח' באדר ב' התשנ"ז, 17.3.1997). עינינו הרואות, כי המחוקק הוא אשר קובע את השינוי - ההטבה בגימלתם של עובדי משרד התקשורת ועובדי רשות הדואר. יתר על כן, מעצם העובדה שנחקק חוק מיוחד בנושא דנן, בעת שהסכם תקופת המעבר היה ידוע, עולה כי המחוקק העניק לעובדים הטבה אשר לא הוענקה להם קודם לכן במסגרת ההסכמים הקיבוציים. 16. למעשה, די באמור לעיל כדי להביא לדחייתו של הערעור. אולם, כפי שציינתי מהפן המשפטי מתעוררות בהליך זה שתי שאלות נוספות אשר להבנתי ראויות להתייחסות בפסק-דין זה. 17. השאלה ראשונה נוגעת לגימלאי הנותר לעבוד באותו מקום עבודה, על-פי חוזה העסקה מיוחד תקופה נוספת, כאשר באותה התקופה השתכללה הטבה שמסוימותה היתה ידועה בעת שהיה "עובד". המקרה הנדון ממחיש כיצד פרשנותה של ב"כ המערערים מביאה לכלל סתירה מהותית אם לא אבסורד, הטבה מכוח הסכם קיבוצי, שהינה בניגוד לרציונאלים העומדים מאחורי הסכם קיבוצי באשר הוא. בענייננו מדובר ב"עובדים" אשר פרשו לגימלאות. בנוסף על הגימלה המשולמת להם, הם הועסקו באותו מקום עבודה על-פי חוזה העסקה מיוחד. במצב דברים זה, המערערים הינם כפוסחים על שני הסעיפים. מדוע לא נבקש לראותם כנהנים מתוספת בת שתי הדרגות, הן בכובעם כגימלאים והן בכובעם כ"עובדים [על-פי חוזה העסקה מיוחד] המועברים" לרשות הדואר בהתאם לרישא לסעיף א' לסיכום הישיבה? אם אכן המערערים נופלים בגדר "עובדים המועברים" לרשות הדואר, הרי עליהם לזכות כ"עובדים" בתוספת המיועדת לעודד את פריון העבודה והבאה לפצות על הסתגלות למקום עבודה חדש ותנאיו; זאת עוד בעת היותם גימלאים של רשות הדואר. ברור הוא, כי נסיבות כאמור מעוררת קושי ניכר בעצם הענקה תיאורטית בואכה הטבה ממשית לפלוני, אשר משמש כגימלאי ועדין משמש כמועסק בפועל בקטגוריה נפרדת של עובד על-פי חוזה העסקה מיוחד. יתר על כן, הניתוק ממעמד ה"עובד" חייב להיות מוחשי, נקודתי ותחום בנקודת זמן מפורשת. אין כאן עירוב של מועדים. חדל פלוני להיות עובד נבנית חומה בין מעמדו כגימלאי למעמדו הקודם כ"עובד". קשרים עובדתיים ומשפטיים בין מעמד ה"עובד" לבין מעמד הגימלאי קיימים אך ורק באותן פרצות המותרות במפורש ומכללא (ראו סעיף 9 לעיל). לפיכך, העובדה שהמערערים הועסקו על-ידי רשות הדואר בחוזה עבודה מיוחד בעת שקיבלו זכויות כגימלאים, אין בה כדי להעניק להם זכויות נוספות לזכויות הגימלאי אשר התגבשו עוד במועד פרישתם. 18. השאלה השניה נוגעת להוראת סעיף 48 (א) לחוק שירות המדינה גמלאות, שעניינה תשלום בעד תקופה שלפני הגשת הבקשה, וזה לשון הסעיף: "לא תשולם קיצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חדשים שלפני הגשת התביעה לקיצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו". סעיף זה רלוואנטי לענייננו לאור הוראת סעיף 33 לחוק רשות הדואר ולאור הוראת סעיף 6 להסכם קיבוצי 1988. א. מר לוי פנה אל הממונה על תשלום הגימלאות באשר לחישוב ה"משכורת הקובעת" לגימלתו רק ביום 2.6.1993 ומר זמל פנה בתביעה זהה רק ביום 2.7.1992. ב. מצאתי לנכון לעמוד על הרציונאלים העומדים בבסיס הסעיף כאמור, הגודר את המועד לתשלום הקצבה באופן ספציפי (ראו: ע"ע 1400/00 שוואח כמאל - מדינת ישראל-שירות בתי הסוהר ואח' (ניתן ביום 29.5.2003)). מדובר בהוראת חוק שדומות לה נמצא בדברי חקיקה נוספים, אשר מיועדת לבסס את הסתמכות הרשות על היקף התחייבותה הכספית לעתיד, בפרק זמן נתון. מדובר על תקופה לה נלוות סמכות להאריך את התקופה המקוצרת בפרק זמן נתון. משמע, יש בהוראת החוק קביעה קטגורית של המחוקק, בהתייחס לגבול העליון בגינו ניתן לשלם את הגימלה למפרע ממועד הגשת התביעה. בתוך גבולות הגזרה של הוראת חוק זו, ניתנה לרשות סמכות לקבוע רף נוסף - פנימי. ג. בע"א 3602/97 ואח' נציבות מס הכנסה ומס רכוש-משרד האוצר, מדינת ישראל נ' דניאל שחר נדון עניינם של נישומים אשר לקו בנכות לפני שנים רבות, אולם רק בשנים 1994-1995 פנו לוועדה רפואית שקבעה לכל אחד מהם נכות רפואית, מלמפרע, בשיעור של 100%. לפיכך פנו הנישומים, שהתפרנסו מיגיעה אישית ושילמו כסדר מס הכנסה על הכנסתם, אל רשויות המס וביקשו החזר מס ששילמו כל השנים על הכנסתם, שכן על-פי הוראות הדין, נכים בשיעור של 100% פטורים מתשלום מס הכנסה עד לשיעור מסוים. רשויות המס נעתרו לבקשה בגין שש שנים לאחור, כהוראת סעיף 160 (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. בית-המשפט העליון דן בשאלה אם זכות להחזר מס ששולם ביתר מוגבלת מבחינת מספר השנים שאדם יזכה בגינן להשבה, וכך נאמר לעניין התיישנות: "דוקטרינת ההתיישנות על היבטיה השונים מוסד מוסד היא בשיטת המשפט-בכל שיטת משפט-ופוקדת היא עצמה עם מושכלות-היסוד של המשפט... אל בקעה אחת נאספים אינטרסים משלושה מקומות: ממקומו של התובע (הנפגע, הזכאי), ממקומו של הנתבע (הפוגע, החייב) וממקומו של הציבור הרחב, ודוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין איזון בין שלושה אלה, כנראה לחברה מעת לעת: הן באשר למועד ההתיישנות, על-פי סוגי התביעות השונות, הן באשר לגורמים שיעצרו התיישנות במירוץ, הן באשר לכל עניין אחר הכרוך בנושא ההתיישנות... נושא ההתיישנות גובש בכללים חרותים, ושיקול-דעתו של בית-המשפט מצמצם עצמו לפירושם ולהחלתם של כללים פורמאליים אשר נקבעו בחוק-מהם כללים פורמאליים נוקשים (כגון מועד ההתיישנות) ומהם כללים פורמאליים שידו של בית-המשפט רב לו בהחלתם על המקרה שלפניו. ... חוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות מסוימות לעניינים אלה ואלה המנויים בו, אך כופף הוא עצמו בפני הסדרים ספציפיים הקבועים בדינים אחרים ומסיג הוא עצמו מפניהם... כשם שחוק ההתיישנות בגופו מבחין בין נושאים שונים בקובעו לכל אחד מהם תקופות התיישנות ייחודיות לו, כן הוא בתקופות התיישנות שנקבעו ספציפית בדין לבר-חוק-ההתיישנות. ... מסים למיניהם הנגבים מן התושבים אמורים לממן את פעילויות המדינה, ומדיניות מיסים ראויה תיועד אף להביא לחלוקת משאבים מיטבית בין התושבים ובין שכבות האוכלוסייה למיניהן... ניהול ראוי של משק הכספים מחייב מעצם טיבו המעטת יסוד חוסר הוודאות, שכן רק בהגברת יסוד הוודאות ניתן לתכנן כראוי פעילויות לעתיד-לבוא... הצורך ביסוד של וודאות בניהול עניינה הכספיים של רשות הציבור הוא כה דומיננטי, עד שהמחוקק - ולא רק בישראל - מצא לנכון, לעיתים, להפקיע חטיבות דין שלמות בנושאי מיסוי מתחומו של המשפט הפרטי ולספחן - למצער בחלקן - אל המשפט הציבורי. ... הצורך להחזיר מס שלא נצפה מראש כי יוחזר, עלול להביא לפריצת מסגרת התקציב... 'אין הדעת נוחה מהגשת תביעה להחזרת מס ללא הגבלת זמן'... משנקבעה תקופת 'התיישנות' להגשתן של תביעות להשבת מס ששולם ביתר, מספחת עצמה אותה התיישנות לכל תביעת השבה..." (ההדגשה הוספה)ׁ(פ"ד נו (2) 297, 325, 327 - 328, 329, 331) (ראו גם סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג - 1963). בעניין אחר הוגשה עתירה כנגד החלטת שר הפנים לדחות את בקשת מושב נווה ימין להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים בגין פגיעה על-ידי תוכנית, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), וכך נאמר: "סעיף 197 לחוק מגלם את העיקרון לפיו זכאי בעל מקרקעין או בעל זכות בהם לפיצוי בגין פגיעה שאינה בדרך של הפקעת מקרקעין. ביסוד הזכות לפיצוי עקב תוכנית פוגעת עומדים שני עקרונות מרכזיים. לפי העיקרון האחד, 'עקרון הפיצוי', יש לפזר את העלויות של תוכנית המניבה תועלת לכלל הציבור בין כל הנהנים ממנה, ולמזער את נזקו של היחיד שרכושו נפגע לטובת הכלל. העיקרון השני הוא עיקרון 'כלכלי-ענייני' המחייב את רשויות התכנון לתת דעתן מראש להיבטים הפוגעים שבתוכנית ולהתחשב, במסגרת כלל השיקולים שבאישור תוכנית מיתאר, גם בעלותה של התוכנית והפיצוי שעתיד להיות משולם בגינה... שני העקרונות העומדים ביסוד סעיף 197 עשויים להתנגש זה בזה. אל מול חשיבותה ומעמדה של הזכות לפיצויים עומד האינטרס הציבורי להבטיח וודאות תקציבית בפעולת רשויות התכנון ולוודא שהחובה המוטלת על הרשות להקצות משאבים לצורך פיצוי עתידי, לא תכביד יתר על המידה על ניהול תקציבה של הרשות ולא תמנע ממנה השקעת משאבים אלה לצרכים חיוניים אחרים. נעיר עוד, כי גם קיומם של הסדרי שיפוי תלוי במידה רבה בהערכה תקציבית מתוכננת ככל האפשר מראש, שיש בה ביטוי הולם לחלוקה הצפויה של הנזק ושל עלות ביצוע התכנית. את האיזון בין שני העקרונות התווה המחוקק בדרך של קביעת הסדר התיישנות סטטוטורי במסגרתו עומדת לנפגע מתוכנית תקופת זמן מוגבלת להגשת תביעת פיצויים" (בג"ץ 156/01 מושב נוה ימין-ארגון פועלים להתיישבות שיתופית - שר הפנים ואח' (ניתן ביום 2.7.2003)). ד. המשותף לשלושת ההוראות: סעיף 48 (א) לחוק שירות המדינה גמלאות, סעיף 160 (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג - 1963, הוא הגבול העליון הקטגורי ושיקול הדעת הפנימי המסור לרשות המינהלית. לעומת זאת, סעיף 197 (ב) לחוק התכנון והבניה קובע: "התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שירשמו, אף אם כבר עברה התקופה". מהאמור עולה, כי הוראת סעיף 197 (ב) הנ"ל הינה הוראה מקלה לעומת שלושת ההוראות עליהן עמדתי לעיל, שהרי קבועה בה תקופת התיישנות ספציפית אשר עליה רשאית הסמכות המינהלית להוסיף מועד להתיישנות עוד ועוד, לכאורה בלי גבול, בכפיפות לעיקרי המשפט המינהלי. ה. ולענייננו - לגישתי, יש מקום לשקול את שינוי הוראת סעיף 48 (א) הנ"ל, כך שהמבחן יהיה מבחן גמיש יותר הדומה למבחן המצוי בסעיף 197 (ב) לחוק התכנון והבניה; וזאת משום שהרשות במקרה דנן אינה ככל רשות וההוראה, לבה ומהותה, אינה ככל הוראה. חשיבות רבה יש לגימלתו של אדם והדברים מקבלים משנה תוקף עת אותו אדם הינו עובד של רשות דוגמת המדינה (ראו: ע"ע 701008/98 מאיר בנימין - שר האוצר ואח' (ניתן ביום 16.3.2003, סעיף 13 לחוות-דעתי); ע"ע 300291/98 אליהו חבר ואח' - בזק-החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (ניתן ביום 14.7.2003 והאסמכתאות שם); ע"ע 1351/00 מדינת ישראל - מרדכי קירשנבאום (ניתן ביום 16.7.2003)). אומנם, ברור הוא שמדובר בנושא בעל השלכה תקציבית נכבדה ושדומה כי יש לקצוב לו תקופה קצרה מחמת חשיבותו לעובד וכן שתגרום לו להזדרז בהגשת התובענה לערכאה המוסמכת. אולם, לטעמי, פרק זמן של שנתיים הקבוע בסעיף, הינו תקופה קצרה מידי ועל המחוקק לשקול הארכתה, גם מהטעם שכל עוד הוראה זו תעמוד בתוקפה לא תוכל המדינה, אף אם תרצה, להעניק זכויות רבות יותר, ולו משום שגגה, ל"עובד" שפרש. סוף דבר: 19. ב"כ הצדדים פרשו בסיכומיהם יריעות רחבות וחלקן שלא לעניין. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לפסוק בכל אותן טענות/טרוניות. 20. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. מאחר שעסקינן בגימלאים, אין צו להוצאות. משכורתדוארדואר ישראל / רשות הדוארגמלאים