פסק דין העלילה ותמצית טענות הצדדים 1. התובע הינו איש חינוך ששימש כמחנך וכמנהל חינוכי בבית הספר מוריה-ברקאי בחיפה (להלן: "בית הספר"). בית הספר מצוי תחת שבטו ופיקוחו של נתבע 1 (להלן: "משרד החינוך" או "המשרד"). התובע הועסק באופן ישיר על ידי עמותת מרחביה (להלן: "העמותה") בתיאום עם משרד החינוך, ובשיתוף עמותת הורי בית הספר "סוכת שלום". במועדים הרלוונטיים לתביעה, שימשה נתבעת 2 כמנהלת הכללית של המשרד (להלן: "גב' עמיחי"). נתבע 3 שימש כמנהל מחוז חיפה של המשרד (להלן: "מר זבידה"). 2. כחודש ימים לפני יום השנה לזכרו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, אשר עמד להתקיים ביום י"ב בחשון תשס"א (10.11.00), הפיץ התובע מכתב בקרב מורים, מנהלים ואנשי חינוך במטרה שיחתמו עליו ושיוגש כעצומה ביום 2.11.03 (עליה ידובר בהמשך בהרחבה ולהלן: "העצומה"), לשר החינוך שהיה באותה העת ראש הממשלה מר אהוד ברק. דבר הפצת העצומה התגלגל לפתחה של השרה (דאז) דר' יולי תמיר, וזו העבירה העתק ממנה לאמצעי התקשורת, והדבר זכה לתהודה ציבורית רבה. לאור זאת, הורו הנתבעים לעמותה במכתב מיום 5.11.00 על השעיית התובע מעבודתו לאלתר. מיד לאחר מכן, ועל פי הוראת הנתבעים, זימנה העמותה את התובע כדי לברר עמו את העניין. התובע, הבהיר והסביר את הכתוב בעצומה, והעלה את הדברים על הכתב ומסרם לנתבעים. לאחר הבירור, העבירה העמותה לנתבעים מכתב סיכום ובו תוצאות הבירור וחוות דעתה. מסקנות הבירור היו חד משמעיות - העמותה סברה כי אין מניעה שהתובע ימשיך בעבודתו החינוכית בבית הספר ואף הביעה את תקוותה כי בכך תוכל הפרשה לבוא על סיומה (נספח ד' לכתב התביעה). התובע לא הסתפק בצעדים אלה כדי למחות על השעייתו והוא פנה לייצוג משפטי, וב"כ שלחה מכתב לנתבעים 2 ו-3 הדורש לבטל את ההשעייה לאלתר. במקביל, הוא עתר לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד השעייתו, אך זה לא הוציא מלפניו צו על תנאי או צו ביניים כלשהוא המעכב את ההשעייה. 3. בינתיים, עיתונאים, מלומדים ופוליטיקאים, מכל גוני הקשת, דנו בפרשה באמצעי התקשורת השונים וגם הצדדים עצמם התראיינו בעניין. דבר הפרשה אף נדון בוועדת החינוך של הכנסת. באותה העת, המשיכו הצדדים לנהל חליפת מכתבים, בה עמד התובע על זכותו לחזור לעבודה סדירה ואילו הנתבעים מצדם תבעו ממנו לנהוג בהתאם להנחיות שקבע המשרד כולל איסור להתראיין באמצעי התקשורת השונים בנוגע לפרשה, לכבד את הוראת ההשעייה, ולחזור בו מהצהרותיו כפי שהובעו בעצומה. ביום 13.11.00, כשמונה ימים לאחר קבלת הוראת ההשעייה, התקיימה פגישה, בה נכחו, בין היתר, התובע וח"כ זבולון אורלב שכיהן אז כיו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. בעקבות הפגישה, שלח ח"כ אורלב מכתב המבקש את ביטול השעייתו של התובע. למחרת, הודע לתובע באמצעות מר זבידה, כי הוראת ההשעייה בטלה וכי הוא רשאי לחזור לפעילותו בבית הספר. לאור האמור, גם בוטלה העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. זוהי, אפוא, בקליפת האגוז עיקר הפרשה שבעקבותיה נולדה התביעה. 4. תמצית טענותיו של התובע. לטענת התובע, דרך פעולתם של הנתבעים כפי שהתגלתה במהלך הפרשה היתה בלתי סבירה. ביחסם אליו, פעלו הנתבעים תוך שקילת שיקולים לא ענייניים ותוך כדי אפלייתו על רקע פוליטי. לשיטתו, בהפצת העצומה פעל על פי מצפונו, תוך הבעת דעתו ומתוך רצון להביא לשינוי בתכני הלימוד, והסיבה האמיתית להשעייתו הייתה לטעמו, רק על מנת "לסתום פיות". עוד לטענתו, הנתבעים הורו על השעייתו ללא שהיתה להם סמכות מפורשת לעשות כן ובכך הם פגעו בזכויות היסוד הבסיסיות שלו המעוגנות בחוק יסוד: חופש העיסוק ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 5. בנוסף, טען התובע כי ההשעייה פגעה בשמו הטוב והסבה לו נזקים כבדים, הן בתחום האישי, הן בתחום התעסוקתי, והן בתחום המקצועי. לטענתו, ההשעייה השחירה את פניו וגרמה לכך שבתי ספר שונים בחרו שלא להעסיקו למרות היותו אחד ממספר מורים בודדים אשר משמשים כמדריכים פדגוגיים, על פי שיטת "ברקאי" הייחודית (מיסודו של הרב קוק זצ"ל). עוד טען, כי העובדה ששמו נקשר בפרשה גרמה לנזק בלתי הפיך למוניטין שלו, שכן ערב פרוץ הפרשה, עמד בפני הצלחה עסקית בשיווק מחברות ייחודיות שפיתח, אך בעקבות הפרשה, דלתות שהיו פתוחות בפניו, ננעלו. לטענתו, כתם ההשעייה שדבק בו כאיש חינוך, לא ימחה לעולם ונגרם לו נזק בלתי הפיך, הן בציבור עמיתיו למקצוע והן בקרב תלמידיו. 6. בנוסף על כל אלו, התובע טען כי גב' עמיחי הוציאה את דיבתו לרעה בכך שהתראיינה בכלי התקשורת והתבטאה בצורה פוגעת ומעליבה וספרה כי היה זה התובע שהתקשר אליה באישון לילה ואיים על חייה וכי טענה שהוא אינו ראוי לעמוד לפני תלמידים ולשמש כמורה. התובע גם לא חסך את שבט ביקורתו כנגד דוברת המשרד באותה עת, הגב' רבקה שרגא אשר לטענתו אף היא התראיינה בכלי התקשורת וכינתה אותו בשמות גנאי. על עוולות אלו שנגרמו לו בעטיים של הנתבעים, ביקש התובע כי הם יפצוהו על כלל נזקיו והוא העמידם על סך 250,000 ₪. 7. תמצית טענותיהם של הנתבעים. לטענת הנתבעים, התובע פעל בניגוד לדין בהכניסו נושאים השנויים במחלוקת פוליטית אל תוך שערי בית הספר ויזם התארגנות פוליטית של מורים בכל מערכת החינוך, לשם סיכול יום הזיכרון של ראש הממשלה המנוח שנקבע בחוק. בעקבות כך, הוא הושעה רק סביב תקופת יום הזיכרון עצמו, דבר שהיווה פעולה לגיטימית שנועדה להגן על המערכת. בנוסף, טענו כי בכל מקרה, התובע נכנס לבית הספר במהלך תקופת ההשעייה, בניגוד להוראה, כמו גם, הפר את ההוראה שניתנה לו לחדול מיצירת "סערה תקשורתית" ולהפסיק להתראיין באמצעי התקשורת השונים, מבלי לקבל אישור לכך, וזאת בהתאם להוראות וההנחיות שנקבעו במשרד. מבחינה עקרונית, לטענתם, חל איסור להכניס פוליטיקה לתוככי בית הספר, והתובע עבר על איסור זה במודע. בכל מקרה טענו, כי פעלו בסבירות ובתום לב, ללא שקילת שיקולים פסולים או זרים. מעבר לכך, ביקשו מבית המשפט לאמץ גישה זהירה, בעת הטלת אחריות בנזיקין על רשויות המדינה. 8. לטענת הנתבעים מדובר אפוא, בתובענה קנטרנית, שכן בין היתר, בפועל, לא נגרם לתובע שום נזק, והוא אף לא הצליח להוכיח את נזקיו התיאורטיים. עוד טענו כי הדברים שנאמרו על ידי מי מהם במסגרת הראיונות שהעניקו לכלי התקשורת, לא מהווים לשון הרע, ובכל מקרה עומדות להם ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. 9. ומכאן, לדיון לגופו של עניין, ועל מנת שעיני הקורא תרוצנה בפסק הדין ועל מנת להבהיר את השנוי במחלוקת בין הצדדים, להלן לשון העצומה בשלמותה. לשון העצומה, (צורתה), ופירושה נא לתלות בחדר המורים, תודה. נא לתלות בחדר המורים, תודה. מנהלים/ות, מורים/ות, ואנשי חינוך נכבדים! לפניכם מכתב המופנה לראש הממשלה ושר החינוך. נא קראו מכתב זה. באם את/ה מזדהה עם תוכנו וברצונך להצטרף לאנשי חינוך ש/כבר הזדהו וחתמו ומאמינים ביכולתם להשפיע נא חתמו בתחתית המכתב ושלחוהו בחזרה ובהקדם לפקס: 8258923-04. ניתן ואף מומלץ לצלם מכתב זה ולהעבירו לחבריכם המורים/ות והמנהלים/ות. המכתב בצירוף חתימותיכם ישלח באופן מרוכז לראש הממשלה ושר החינוך ביום חמישי, ד' בחשוון 2/11/00 בתפילה ובתקווה לימים טובים יותר...ובברכה מנהלים ואנשי חינוך מארגני וכותבי המכתב נייד 570832-050, פקס 8258923-04 לכבוד ראש הממשלה ושר החינוך מר אהוד ברק. יום א' במר חשוון יום בו נרצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל קרב ובא. עד כה, מאז הרצח הנורא של י. רבין נהגו קברניטי משרד החינוך להורות ביום זה למנהלי בתיה"ס השונים לקיים עצרות זיכרון ולשוחח עם התלמידים על "מורשת השלום של רבין". בעת הזו, עת צרה וצוקה לישראל, בה נוכחים כולנו - כל אשר הגיון במוחו ועיניים בראשו, יום יום, ולעיתים שעה שעה כי "רבין האיש" הוא הוא למעשה האחראי העיקרי למצב הנורא והאיום בה נמצאת מדינתנו, בו נמצא עמנו. "מורשת רבין" הינה למעשה "מורשת" של כניעה והתרפסות והחמור מכל "מורשת" של מסירת נשק חם לידי האויב הערבי / פלסטיני, המכוון בימים אלה ממש את אותו הנשק לעברנו ולעבר ילדנו ובתינו ומכאן המסקנה הברורה, הכואבת והמתבקשת מאליה: רבין האיש ו"דרך השלום" שלו הם שהביאונו למצב חמור ובלתי נסבל זה כשלנגד עיננו מתרחשת ממש מלחמה בכל מרחבי ארצנו. (על מידת אחריותם של השותפים הנוספים לדרך לא נדון כמובן במכתב זה). אנו, מנהלים, מורים ואנשי חינוך מהחינוך הממלכתי והממלכתי דתי מבקשים ממך לעשות "חשבון נפש", שיובילך {כך אנו מקווים} לקום ולהודות קבל עם, עדה ועולם כי: "רבין האיש ומורשתו" אינם עוד עניין ללמוד ועיון אצל כלל הציבור ובפרט אצל אנשי החינוך בארץ ותלמידיהם וביום בו נרצח רהמ"ש רבין ז"ל לא תהיה כל הנחייה מצד גורמים במשרד החינוך לקיים עצרות זכרון וחשבונות נפש למיניהם וכן מצפים אנו שלא תינתן הנחייה לתלות את תמונת רבין ז"ל בשער בת רבים. (כמובן שאין זה ראוי ביום זה דווקא להביע את דעתנו המובנת מתוך מכתב זה על - "רבין ומורשתו...") לא נסכים בשום פנים ואופן שאיש שמסר כלי מלחמה לאויב העומד עלינו לכלותינו יהיה האיש שנדון במורשתו, דרכו ואישיותו וזאת - חשוב להדגיש, למרות הזעזוע הגדול מעצם מעשה הרצח המתועב ועל זאת ראוי ואף חובה לשוחח, להתייחס ולהוקיע את המעשה והעושה!!! לא נסכים לעשות שקר בנפשנו!!! העתקים: חברי וועדת החינוך של הכנסת. 10. חרף לשונה הברור של העצומה, הצדדים היו חלוקים בפרשנותה. התובע, בפרשו את העצומה, בחר לשים דגש על חלקה התחתון והסביר (בסעיף 5 לתצהירו) כי "על מנת שלא ישתמע מדבריי אחרת, הבלטתי במכתבי את האבחנה בין מעשה הרצח לבין מורשת ראש הממשלה המנוח. באותיות מודגשות ובשלושה סימני קריאה הוקעתי את מעשה הרצח וקבעתי, כי יש - ואף חובה היא - לשוחח על מעשה הרצח בבתי הספר, להתייחס אליו ולהוקיעו, הן את המעשה עצמו והן את מבצעו". במכתב ההבהרה למשרד החינוך שכתב התובע ביום 6.11.00, מיד לאחר הבירור עם העמותה, הוא הבהיר כי "דברי הוצאו מהקשרם הכללי וצוטטו באופן מסולף וחלקי", והוסיף: "משנתו הפוליטית של רבין ז"ל שנויה כיום במחלוקת ציבורית לאור הארועים הקשים, לאור זאת סבורני כי יש להפריד במערכת החינוכית בין ההיבטים החינוכיים הערכיים של הרצח הנפשע של ראש הממשלה ובין ההיבטים הפוליטים של משנת רבין" (נספח ג' לכתב תביעה). התובע עמד איתן בדעתו גם בחקירתו הנגדית שלא הייתה לו כל כוונה לפגוע "ברבין האיש", אלא אך על מורשתו ועל האסון שהמיט על המדינה בעקבות "הסכמי אוסלו". והוסיף, "מעולם לא עלה בדעתי להסיר את יום הזיכרון לזכר רבין, ואפשר לבדוק שנים קודם. לכן מעולם לא עלה בדעתי לפקפק בנושא הזה" (פרוטוקול עמ' 25). 11. ברם, לעומתו, ב"כ הנתבעים, בפרשו את העצומה, שם דגש על כך שהתובע הביע נחרצות את דעתו נגד חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז - 1997 (להלן: "חוק יום הזיכרון") וההנחיות שהוצאו בעקבותיו, ובאופן מפורש שאינו משתמע לשני פנים, קרא לעבור על החוק. לטענת הנתבעים, מעולם לא היתה כל הנחייה במערכת החינוך לכלול תכנים פוליטיים שנויים במחלוקת במסגרת יום הזיכרון, ודווקא תוכן העצומה כלל התבטאות פוליטית שנויה במחלוקת, באופן שרק מי שמזדהה עם עמדותיו הפוליטיות של התובע יכול לחתום עליה. 12. חוק יום הזיכרון, קובע בסעיף 5 שבו כי בין היתר, בבתי הספר יצויין יום הזיכרון בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של ראש הממשלה המנוח. בדברי ההסבר שפורסמו לחוק (הצ"ח 2618, עמ' 342), נאמר כי בתי הספר יציינו את יום הזיכרון בטקס התייחדות או בעצרת תלמידים ומורים או שיתקיימו שיחות בין המורים והתלמידים בהם יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין ז"ל. סעיף 6 לחוק, מעניק את סמכות התקנת התקנות לביצועו לשר החינוך התרבות והספורט. במאמר מוסגר יצויין כי ב"כ התובע בסיכומיה הצביעה על כך שעל אף הוראת סעיף זה, לא התקין אף שר חינוך, מיום חקיקת החוק ועד היום, כל תקנות בנושא. 13. בעקבות חקיקת החוק, פרסם משרד החינוך הנחיות ותכנית לימודים ליום הזיכרון (חוזר מנכ"ל תש"ס/2(א), מיום כ"ג בתשרי תש"ס, 3 באוקטובר 1999- במ/1), ובסעיף 2.3 לחוזר, נתבארה אליבא דדעת המשרד, הכוונה העומדת מאחורי סעיף 5 לחוק בהאי לישנא: "זכר רבין דמותו ופועלו של יצחק רבין יועלו תוך הדגשת היותו פטריוט יהודי וישראלי: בנעוריו כלוחם פלמ"ח, בבחרותו כמפקד וכפורץ הדרך לירושלים הנצורה בתש"ח; בשירותו הארוך בצה"ל; בתפקידו כרמטכ"ל הניצחון, כמאחד ירושלים וכנושא "נאום הר הצופים" במלחמת ששת הימים; בשירותו כשגריר ישראל בארה"ב; בכהונתו הראשונה כראש ממשלה שחתמה על הסכמי הביניים עם מצריים; בכהונתו האחרונה כראש ממשלה שבעיצומה נרצח - כמחדש ההשקעות בתשתיות ובחינוך, כעושה שלום עם ירדן וכמוביל המאמץ להגיע להסדר עם הפלסטינים." 14. כלומר, לא זו בלבד שלשונו החד משמעית של החוק קובעת כי יש לקיים פעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין (האיש), אלא שמתוך עיון בהנחיות שהוציא משרד החינוך לגבי יום הזיכרון עולה כי כוונת המשרד הייתה להנציח את זכרו של יצחק רבין ז"ל, תוך קיום דיון שהוא דווקא בתחום הקונצנזוס, ולא דיון פוליטי השנוי במחלוקת בקרב הציבור בישראל. 15. נראה לי די בפשטות אפוא, שהדין בעניין זה אינו עם התובע. לשונה של העצומה קוראת תגר כנגד החוק באופן שאינו משתמע לשני פנים. "רבין האיש ומורשתו אינם עוד עניין ללמוד ועיון ... לא תהיה כל הנחייה מצד גורמים במשרד החינוך לקיים עצרות זיכרון... לא נסכים בשום פנים ואופן שאיש שמסר כלי מלחמה לאויב העומד עלינו לכלותינו יהיה האיש שנדון במורשתו, דרכו ואישיותו" - נאמר בעצומה, ולא יכול להיות ביטוי הנוגד את הקבוע בחוק, באופן מפורש יותר. 16. יתר על כן, עיון בהוראות חוק יום הזיכרון מגלה כי החוק אינו כולל כל הנחייה להתייחס במסגרת העלאת זכרו של רבין ז"ל, לעמדותיו הפוליטיות - עמדות אשר אכן שנויות במחלוקת הציבור. גם מהנחיות חוזר המנכ"ל, לא ניתן ללמוד אחרת. מחקירתו הנגדית של התובע אף עלה כי בפועל, לא ניתנה לו כל הנחיה לכלול תכנים פוליטיים במסגרת לימוד מורשתו של רבין ז"ל, והוא עצמו אף לא עשה מאמץ לברר טרם כתיבת העצומה, מה טיבן של הנחיות משרד החינוך בנדון, אלא הסתמך על "האווירה" סביב יום הזיכרון בלבד (פרוטוקול, עמ' 15-16). האסמכתא היחידה שהציג התובע לטענתו, כאילו נתבקש לדון במורשתו הפוליטית של רבין ז"ל, היתה חוברת הסבר מכנס מנהלים ומחנכים שנערך באוקטובר 2000 (במ/2). בפועל, יצויין כי חוברת זו הגיעה לידי התובע זמן רב לאחר האירוע, ולפיכך הנסיון להיתלות בה הינו בגדר הצדקה בדיעבד. 17. מכאן המסקנה, שהתובע הפיץ עצומה שתוכנה נוגד הוראת חוק מפורשת הקובעת דרכי העלאת זכרו של ראש הממשלה המנוח, כשמנגד, העצומה קוראת למחנכים כמוהו להצטרף למאבק ציבורי לפעול כנגד החוק, בתוך כותלי בתי הספר. ברם, בכך לא נסתם הגולל על פני הפרשה, ועוד רחוקה הדרך לקבוע אם חרף מעשיו של התובע, הנתבעים לא גרמו לו עוול ופגעו בזכויותיו החוקיות והחוקתיות גם יחד. הפגיעה בחופש הביטוי 18. ב"כ התובע, הציעה תיזה לפיה השעיית התובע נעשתה כפעולת מנע, לשם הגבלת חופש הביטוי שלו ולוּ בגלל כך היא הייתה אסורה. לפיכך, סקרה בהרחבה את ההלכות שנקבעו בארץ ואת הפסיקה האמריקאית באשר לחשיבות הזכות לחופש הביטוי בכלל, ואת חשיבות הזכות לחופש ביטוי של עובד כשדבריו הם בעלי אופי ציבורי בפרט. כמו כן, היא הצביעה על ההלכה שיש להגביל זכות זו רק כאשר ישנה סכנה בדרגה גבוהה ומוחשית לאינטרס ציבורי ראוי, המתנגש עמה. מנגד, הצביע ב"כ הנתבעים על כך שלמעשה השעיית התובע לא באה על מנת למנוע את הפצת העצומה, שכן היא כבר הופצה כחודש ימים טרם "התפוצצה" הפרשה בכלי התקשורת. לטענתו, ההשעיה באה מתוך רצון להגן על המערכת מפני תעמולה פוליטית או מדינית של מורים במסגרתה, ועל מנת למנוע "פוליטיזציה" של המערכת ובעיקר כדי לא לסכל את קיומו של יום הזיכרון. 19. אכן צודק ב"כ הנתבעים בכך שמעשה ההשעיה לא בא למנוע את הפצת העצומה, ועל כן אין צריך לדון בטיעוניה מאירי העיניים של ב"כ התובע בענין "מניעת חופש הביטוי". ואולם, מעבר לכך, לדידי, טענותיהם של ב"כ הצדדים אינן כה קוטביות ומנוגדות, אלא להיפך, דווקא משלימות זו את זו. מחד, מקובלת עלי נקודת המוצא של ב"כ הנתבעים, כי על התובע, כמורה, היו מוטלות מגבלות מסוימות על חופש הביטוי שלו (לכל הפחות בתוך כתלי בית הספר, כפי שנראה להלן) ומאידך, מקובלת עלי נקודת המוצא של ב"כ התובע, לפיה עקרון חופש הביטוי הוא אחד מהעקרונות העליונים במשטרנו, ועל כן אין להגבילו אלא אד-הוק, ורק כאשר קיימת פגיעה קשה וממשית ברמת הסתברות גבוהה לאינטרס ציבורי שכנגד. 20. מן המפורסמות הוא שקשה להפריז בחשיבותה של הזכות לחופש ביטוי כזכות יסוד במשטר דמוקרטי, המשולה בעיני בית המשפט ל"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בעמ' נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1, 8-9; בג"צ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 265-280; בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(1), 871, 874-880). הזכות לחופש הביטוי היא זכות מסוג חירות, שמשמעותה, האפשרות להשמיע ולשמוע דעות בפומבי בכל תחום ובכל אמצעי ללא התערבות שלטונית. אין צריך לומר כי זכות זו רחבת היקף היא ומשתרעת על כל ביטוי, אם הוא פוליטי, אמנותי, מסחרי או אחר (בג"צ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2), 22; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5), 661, 674-679; וכן בג"צ 606/93 בעניין קידום יזמות ומול"ות, שם). מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הרבה ביותר ניתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי (בג"צ 606/93 בעניין קידום יזמות ומו"לות, שם בעמ' 13; בג"צ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529; בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד טו 1723; בג"צ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, דינים-עליון סג, 829). אפילו נקבע שגם אם מדובר בביטוי שיש לו נפקות פלילית, לא יאסור בית המשפט את פרסום הביטוי. הפליליות שבביטוי לבדה, לא תוכל לשמש טעם למניעתו של הביטוי (בש"פ 84/96 גדעון ספירו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 240). 21. ואולם חופש הביטוי אינו ערך מוחלט. עצם ההכרה בהתבטאות כחוסה בצילה של הזכות לחופש הביטוי אינה מחייבת מתן במה לה בכל מסגרת. מקום שהזכות מתנגשת בערכים אחרים אשר לחברה האינטרס להגן עליהם, יש לאזן בינה לבין הערכים המתחרים. בכל מקרה של התנגשות, נגזר האיזון מהחשיבות המיוחסת לערך המתחרה לעומת חשיבותו של הזכות לחופש הביטוי במקרה המסויים (בג"צ 606/93 בעניין קידום יזמות ומו"לות, שם, עמ' 9-10; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ, שם בעמ' 677). ‏22. לנוכח משקלו הסגולי הכבד של חופש הביטוי, נקבעה בפסיקה נוסחת איזון מחמירה, לפיה אין מגבילים את חופש הביטוי, אלא כאשר הפגיעה הצפויה לאינטרס המתנגש בחופש הביטוי היא קשה וממשית, והסתברותה היא בדרגה של וודאות קרובה (בג"צ 6226/01 בעניין אינדור, שם בעמ' 831;בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד מה(4), 683, 689-691; בג"צ 399/85 בעניין כהנא, שם בעמ' 286-290; בג"צ 2888/97 יעקב נוביק נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נא(5), 193; בג"צ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817, 842). ברם, במקרה זה אין המדובר במקרה רגיל, אלא ב"ביטויו" של מורה בבית ספר, בתוך כתלי בית הספר ויש לבדוק את היקף החופש של התובע בזירה זו. 23. המעמד של מורה, נושא בחובו מערכת של זכויות וחובות מיוחדות. יש חובות הנובעות מחוזה העבודה, יש המעוגנות בהוראות דין ויש שנקבעו בהלכה הפסוקה. חובות אלה כוללות, בין היתר, למשל, את חובת הנאמנות ומצוות המשמעת, את האיסור לקבל מתנות בקשר לעבודה, ועוד. יש מבין חובות אלו המשליכות על חופש הביטוי של המורה. כאזרח המדינה, כמובן מאליו זכאי מורה, להנות מכל זכויות היסוד החוקתיות. אולם יש מקרים בהם חירות הביטוי שלו עלולה להתנגש עם האינטרס הציבורי, שהרי, האינטרס של שירות הציבור מחייב גם הטלתם של סייגים מסוימים על חופש ההתבטאות ועל דרכי ההתבטאות של מי שמתוקף תפקידו, משרת את הציבור כולו. בעניין זה, צודק ב"כ הנתבעים בטיעונו כי דווקא הצורך לקיים ולשמר את מערכת החינוך כמערכת האמונה על חינוך כלל ילדי ישראל, בהתאם למטרות החינוך הממלכתי כפי שנקבעו בחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג - 1953, מחייב להטיל מגבלות שונות ולקבוע כללי "מותר ואסור" לדיון בתחום בית הספר ובמסגרת מערכת החינוך בכלל. מגבלות אלה, אף אם בהסתכלות צרה יש בהן להגביל את "חופש הביטוי" הרי במבט רחב, לאמיתו של דבר, נועדו הן דווקא להבטיח את קיומם של החופש, הדעה והמצפון במסגרת החינוך הממלכתי. מטרת המגבלות היא להגן על המערכת ועל התלמידים מפני ניצול לרעה בידי ממלאי תפקיד, ולמנוע הפיכתה של מערכת החינוך הממלכתי לזירת התגוששות פוליטית. 24. מהן אפוא, המגבלות הנורמטיביות החלות על חופש הביטוי של מורה המועסק באופן פרטי ע"י עמותה המפעילה בית ספר, הנתון לפיקוחו של משרד החינוך מכח חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט- 1969 כבמקרה שלנו (ויצויין אגב, כי נציג העמותה שהשתתף בישיבה שהתקיימה ביום 19.12.00, הרב יצחק מזרחי, אכן טען באותה ישיבה כי העמותה פועלת על פי ההנחיות המופיעות בחוזרים של מנכ"ל המשרד, וראה נ/12 פרוטוקול הישיבה). המקור העיקרי להגבלת חופש הביטוי של מורה מצוי בסעיף 19 לחוק חינוך ממלכתי שכותרתו "איסור תעמולה". סעיף זה קובע כי: "מורה, וכן עובד אחר במוסד חינוך, לא ינהל תעמולה לטובת מפלגה או ארגון פוליטי אחר בקרב תלמידים של מוסד חינוך." בנוסף, מעניק החוק לשר החינוך סמכויות נרחבות לקבוע תקנות שיבטיחו וימנעו כל תעמולה מפלגתית ומדינית במוסד חינוך בכל צורה שהיא, בין על ידי מורי המוסד ועובדיו ובין על ידי אנשים מבחוץ (סעיף 34(8) לחוק). ברם, אין בחוק הוראה האוסרת פעילות פוליטית שאינה מפלגתית או ארגונית. כמו כן, אין הוראה האוסרת אף פעילות פוליטית מפלגתית שלא בקרב התלמידים. 25. בנוסף על האמור, הפנה ב"כ הנתבעים לחוזר מנכ"ל משרד החינוך נט/8(א), מיום כ"ב ניסן תשנ"ט, 8.4.99, הקובע כי: 2.2 לא יארגן עובד הוראה הפגנה או תערוכה בעלת אופי מדיני. 2.8 עובד הוראה לא יבקר בצורה מעליבה או פוגעת את הכנסת ואת ועדותיה, ובכלל זה חוקים והחלטות שנתקבלו על ידיהן, וכן את הממשלה ואת משרדיה, במסיבת עיתונאים, בראיון עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור או בספר." כיצד אפוא, מתפרשות הגבלות אלו הלכה למעשה. 26. כאמור, ב"כ התובע הקדישה חלק ניכר מסיכומיה להלכה הנוהגת בארה"ב בקשר להגבלת חופש הביטוי של עובד. על פי הלכה זו[Blum v. Schlegal, 18F 3d 1005 (2nd.Cir.1994)] , נראה כי נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים, על מנת להכליל ביטוי מסוים של עובד במקום עבודתו תחת כנפי חופש הביטוי ולהגן עליו. האחד, כי הדברים עוסקים בענין ציבורי וזאת להבדיל מענין אישי. היינו כאשר מדובר בביטויים אשר אינם נוגעים לעובד ספציפי, לתנאי עבודתו או לסובבים אותו, הביטוי נחשב לציבורי והוא מוגן על ידי חופש הביטוי. השני, כי הביטוי לא הביא להפרה של הסדר הציבורי במקום העבודה. כלומר, גם כאשר הביטוי הוא ביטוי "ציבורי", נקבע שיש לאזנו כנגד האינטרס של המעסיק לשמור על הסדר במקום העבודה. ונפסק, כי על בית המשפט לבדוק האם ישנן ראיות שמוכיחות כי הביטוי של העובד בנושאים הציבוריים הללו, הפריע לסדר וליכולת התפקודית של מקום העבודה. עוד נקבע, כי הרמה של ההפרעה בתפקוד ושל חוסר המשמעת צריכה להיות כה גבוהה המגיעה עד כדי סיכול תפקוד המערכת. ואם הפרעות שכאלה הוכחו, יכול שיהוו טעם לנקיטת הליכים כנגד העובד בגין התבטאויותיו. 27. ברם, למצער, נדמה כי הפסיקה בארץ, טרם אימצה מפורשות את ההבחנה הנ"ל בין "ביטוי ציבורי" ל- "ביטוי פרטי", כפי שנקבעה בפסיקה האמריקאית. לכן, לא זו בלבד, שבמקרה זה, אין המדובר במניעת חופש הדיבור, אלא שההבחנה האמורה, שספק אם אומצה, לענייננו אינה רלוונטית. בישראל אפוא, ובאשר לשאלת חופש הביטוי הפוליטי בחצר בית הספר, נקבעו מספר הלכות מנחות. כבר מימים ימימה נקבע כי אין פוסלים מורה, או מי שמכין עצמו להיות מורה, בשל דעותיו הפוליטיות ופעילותו הפוליטית בלבד (בג"צ 144/50 ישראל שייב נ' שר הבטחון ואח', פ"ד ה' 399). בית המשפט גם קבע כי יש צורך להרחיק את התעמולה הפוליטית מבית הספר (בג"צ 628/76 לביב פרחאן טריף נ' ראש מועצת ג'וליס, פ"ד לא(2), 544, 547-548): "לא רק התבונה, אלא גם הדין מחייבים אותנו אפוא לחדול מהגשמת רעיון העלול לסחוף תינוקות של בית רבן אל מרכזה של מחלוקת פוליטית." 28. פסק הדין המרכזי, שניתן ללמוד ממנו לענייננו, הינו פסק הדין בעניין ספירו (עש"מ 5/86 גדעון ספירו נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מ(4), 227). פסק דין זה דן בשאלה האם ניתן להגביל את חופש הביטוי של עובד מדינה, ששימש כדובר של משרד ממשלתי, באמצעות הוראות האוסרות עליו מתיחת ביקורת פומבית על מעסיקיו בשירות הציבורי. בית המשפט מנה מספר שיקולים שיש בהם כדי להשליך על עניינו של התובע. ראשית, יש להתייחס לאינטרס ההעסקה. כפי שמעביד פרטי מצפה מעובדו לנאמנות, ומתחייב מכך כי עובד לא יפעל נגד האינטרסים העסקיים שלו ע"י הכרזה וביקורת ברבים על מעבידו, כך גם על עובד הציבור מוטלת החובה לשרת בנאמנות את מעבידו, המדינה. מכך גם מתחייב כי לא יצא בביקורת חריפה ברבים נגד מעבידו, וכחלק מכך כנגד המדיניות והמטרות שנקבעו. שנית, יש להקפיד שהעובד יביע את דעתו בצינורות האורגניים שנועדו לכך או שנובעים מהמבנה ההיררכי שבתוך הרשות הציבורית. כך, יפיק המעביד והאינטרס ציבורי תועלת, שהרי באמצעות ביקורת זו יוכל לשפר את המדיניות שהוא מנהיג. שלישית, יש להתחשב במקום בו הובעה הביקורת, כנגד מי הובעה הביקורת, באילו דרכי פעולה חלופיות יכל לבחור המבקר על מנת להביע את דעתו וביקורתו, אופן ונוסח הבעת הביקורת, ועוד. הלכה זו נשארה איתנה גם לאחר חקיקת חוקי היסוד, ואומצה על ידי בית המשפט בער"מ 259/96 מוחמד ג'מיל שמא נ' מועצה מקומית תמרה, פ"ד נ(1), 837. 29. לענייננו כאמור, ב"כ הנתבעים, בסיכומיו הצביע על כך שיש איסור מפורש מפני הכנסת פוליטיקה לשטחו של בית הספר, על מנת לשמור על בית הספר נקי וחף מכל "פוליטיזציה" מבפנים ומבחוץ, ונראה כי גם התובע עצמו היה מודע לקיומו של איסור זה. בחקירתו הנגדית, אף ציין כי "אסור להכניס פוליטיקה לבית הספר ... היה סטיקר כמו 'אין ערבים אין פיגועים' וגם לזה לא הסכמתי" (עמ' 20 לפרוטוקול, הדגשה הוספה - ד.מ.). גם לשיטתו של התובע, על פי דבריו, לכתחילה, הטעם העיקרי שעמד בבסיס הפצת העצומה היה מניעת "פוליטיזציה" של בית הספר. נהפוך הוא. הסיבה העיקרית להתנגדותו לתכנים שהועברו במסגרת יום הזיכרון הייתה דווקא משום שהוא סבר כי תכנים אלו, שהועברו בהנחיית משרד החינוך, היו פוליטיים במהותם. לשאלת ב"כ הנתבע האם קיבל הנחייה על ידי הממונים לעסוק במורשתו הפוליטית של רבין ז"ל, הסביר התובע כי: "... חוק יום הזיכרון מדבר על מעשיו ופועלו של רבין, אי אפשר להביא את יצחק רבין ולהגיד לא לדבר על הסכם אוסלו, ההנחיה היא כמו מוקש, מצד אחד אני לא יכול להביא פוליטיקה לבי"ס, אבל כמנהל בי"ס חייב לדבר על מעשיו, פועלו ומורשתו כפי שמופיע בחוק, התשובה היא כן מהחוק עצמו. האוירה שהיתה קיימת בארץ ואני איש חינוך מסתובב בכל הארץ, שסביב יום הזיכרון של רבין יש התעסקות אובססיבית ב"מורשת הסכמי אוסלו" וזה לא תקין מבחינתי..." (עמ' 16 לפרוטוקול). 30. מתוך כל המקובץ עולות אפוא, מספר מסקנות. האחת, יש להבחין בין רצונו של התובע לבקר את תכני הלימוד - רצון מובן, מקובל ואף רצוי, לבין הבעת דעה פוליטית והטפה אליה, דווקא בתוך כתלי בית הספר תוך שימוש בבית הספר כאמצעי להפצתה - מעשה, אינו מקובל ואינו רצוי. השניה, עיון בדברי החקיקה ובהלכה שנסקרה לעיל, אינו מצביע דווקא על קיומו של איסור גורף מפני הכנסת פוליטיקה לבית הספר, כטענת הנתבעים. אכן, קיים איסור לערוך תעמולה בקרב תלמידים, אבל מעבר לכך, מורים הם גם אזרחים, והאיסור על הבעת דעתם הפוליטית מול תלמידיהם אינו דומה לאיסור להביע את דעתם בחדר המורים פנימה. בדומה לכך, יהא זה מרחיק לכת לאסור על מורה להביע את דעתו הפוליטית מחוץ לכותלי בית הספר. נדמה לי גם, כי יהיה זה בבחינת הטמנת הראש בחול להעלות על הדעת כי מורים בחדר המורים לא ישוחחו ביניהם על כל ענייני דיומא, כולל העניינים השנויים במחלוקת פוליטית חריפה ביותר. השיח הפוליטי בהווי הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. יש לקדם בברכה חשיבה עצמאית ושיח חופשי בין מורים בכל ענייני הרוח והנושאים על סדר היום הציבורי, ולמצער גם הפוליטי. נראה לי גם שתוכן העצומה עצמה וההתבטאויות הכלולות בה, אינם חורגים מהתבטאויות רבות שאנו עדים להם, מדי יום ביומו, בראשי החוצות ובכל אמצעי התקשורת למיניהם. הסובלנות הציבורית והשלטונית של המדינה ושל החברה הישראלית יכולה לשאת, והיא אכן נושאת בפועל, בדברים ובהבעת דעות חמורים בהרבה מאלו שהשמיע התובע בעצומה. הדיעה עצמה שהביע התובע בעצומה, גם היא נחלת לא מעט אנשים. מקומה של מדינת ישראל לא נפקד בין מקומן של המדינות הדמוקרטיות הנאורות בעולם, בהן חופש הביטוי הינו ערך כמעט ומקודש. נהפוך הוא. מקום של כבוד יש לנו בהיררכיה של מדינות אלו. ואולם, אין המדובר במקרה זה אך בהבעת דעה או על שיח פוליטי חופשי בין מורים בחדר המורים הסגור. מדובר בשימוש בבית הספר ובמערכת הפריסה של בתי הספר בכל הארץ, ככלי לקידום והפצה של רעיון פוליטי מובהק, כשרעיון זה, אף אם הוא לגטימי כשלעצמו מבחינה ציבורית ואישית (ועל כך איני מביע עמדה), הוא עומד בניגוד מוחלט, לא רק לתכנית הלימודים, אלא גם קורא לעבור על החוק. בכך עבר התובע את הגבול הדק הקיים בין חופש הביטוי המותר לבין זה האסור-בתוך מערכת החינוך. שאלה היא, אם התובע היה פועל לקידום רעיון אחר (בלתי פוליטי בעליל, כדוגמת הפצת הרעיון של שימוש חוקי בסמים בדומה לפס"ד Blum דלעיל), היה מקום להגביל את חופש הביטוי שלו (ואף הגב' עמיחי התלבטה רבות בשאלה על דוכן העדים - פרוטוקול בעמ' 103). לכך, אין מקום לתת תשובה חד משמעית. ואולם, ההטפה הפוליטית שהוספה על ידי התובע במקרה זה, מאפשרת ליתן להתלבטות תשובה ברורה. 31. בנוסף, התובע הודה מפורשות כי הוא היה מודע לקיומו של הטאבו האוסר את הכנסת פוליטיקה אל תוככי בית הספר עוד טרם הפצת העצומה. ולהיפך - העצומה באה על רקע הנחיית משרד החינוך, לשיטתו, לקיים דיון במשנתו הפוליטית של יצחק רבין ז"ל. ברם, נראה כי דווקא התובע, במחאתו על הפוליטיזציה שעוברת מערכת החינוך, חטא באותו חטא ממש, לשיטתו. אף התובע בעצמו הודה כי העצומה במהותה בעלת אופי פוליטי (פרוטוקול עמ' 19). גם אם כל מטרתו הייתה אפוא, לבקר את התכנים הלימודיים המועברים במסגרת יום הזיכרון, ראוי היה שינסח את דבריו באופן אחר. לי נראה כי דווקא בפני התובע, במעמדו כמנהל חינוכי (ואף כמארגן טקס הזיכרון בבית ספרו) עמדה האפשרות ואף החובה לקיים את הטקס ואת הדיון לא תוך עיסוק בצד הפוליטי של מורשת רבין, אלא בדמותו, פועלו למען מדינת ישראל לאורך השנים - כפי שנגזר עליו לעשות בחוזר המנכ"ל. אף התובע עצמו הודה כי לא "הכריחו" אותו לעסוק בתכנים הקשורים למשנתו הפוליטית של ראש הממשלה המנוח, אלא הדבר לטעמו נבע מהלך הרוח הכללי במערכת החינוך ובתקשורת בארץ. 32. עם כל זאת, וחרף המסקנות, לנוכח מעמדו האיתן של חופש הביטוי, וההלכה לפיה יש להגבילו רק כאשר ישנה הסתברות קרובה בדרגה וודאית לפגיעה באינטרס ציבורי נוגד, יש לבחון את תגובת הנתבעים וסבירותה למעשיו של התובע. ואקדים את המאוחר, כי אפילו אם ניתן היה להגדיר את מעשיו של התובע כפי שנתבקש ללמוד ע"י ב"כ הנתבעים, כאילו "פניו היו לקראת התססת המערכת", נדמה כי השעייתו לא הייתה כדין. ואבהיר. סמכות ההשעייה 33. לטענת התובע, השעייתו פגעה בחופש העיסוק שלו ולכן ההוראה להשעותו, שיצאה מפי הגב' עמיחי אל העמותה, חייבת הייתה להיות על פי הסמכה מפורשת בחוק. בעניין זה שב והדגיש כי הוא לא היה עובד מדינה, אלא אך הועסק באופן פרטי על ידי העמותה, ועל כן, הוראות חוק, כדוגמת חוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג - 1963 [עליו אגב, ב"כ הנתבעים לא טען מאומה בסיכומיו ולהלן: "חוק שירות המדינה(משמעת)"] אינן חלות עליו. 34. ב"כ הנתבעים לא חלק על נקודת המוצא כי השעייה מהווה פגיעה בחופש העיסוק. ואולם לטענתו, הוראת ההשעייה במקרה זה עמדה במבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה שבחוק היסוד. עוד, הנתבעים שבו ועמדו על זכותם להשעות את התובע או מורים אחרים כדוגמתו במסגרת מרחב שיקול הדעת המסור להם להפעלת סמכויות בחינוך הממלכתי. לטענתם, יש להעניק למנהלי המשרד חופש פעולה לקבל החלטות המבוססות על שיפוטם המקצועי באשר לפגיעה ולנזק הצפוי לתלמידים, לבית הספר, ולכלל מערכת החינוך. לטענתם עוד, מדובר באכיפה של נורמה משמעתית, מקצועית וחינוכית, האוסרת התארגנות פוליטית במערכת החינוך בכלל, ובפרט התארגנות פוליטית שמטרתה לפגוע בתכנית הלימודים שהוגדרה בחוק ובהנחיות. נושא מעין זה בו עסקינן, הוא נושא אשר באופן מובהק נדרש להפעיל בו שיקול דעת ולקבוע מדיניות לגבי הצבת גבולות. 35. ואולם ראשית, הערה מקדימה. פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק (סעיף 4), מתנה את תוקפה של פגיעה בחופש העיסוק בקיומם המצטבר של ארבעת התנאים הבאים: הפגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת שבו; החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה; הפגיעה בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש (ראה למשל: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367 ,עמ' 388-389). אתמקד אפוא, בתנאי הראשון. 36. השעייה היא סנקציה קשה וחמורה שאין להקל בה ראש בבחינת הנפקויות המוקרנות על המושעה. פוטנציאל הפגיעה של השעיה, בכבודו ובחופש עיסוקו של המושעה הוא רב, ולכן גם השעיית מורה אינה סנקציה נפוצה. כך עלה מעדותה של הגב' עמיחי ששימשה בנאמנות רבה בתפקידים בכירים במשרד החינוך מעל לעשרים שנה (פרוטוקול עמ' 98). לפי עדותה, למשרד החינוך ישנה קשת של אמצעי ענישה, קלים או חמורים יותר, אך גם לדבריה, זכורים לה במשך שנות כהונתה "מקרים ספורים, בודדים" בהם הושעו מורים (שם). על פי רוב, המקרים בהם הושעה מורה היו לאחר שעלה חשד להתנהגות אלימה מצדו, או על רקע פגיעה מינית. 37. בסיכומיו, ב"כ הנתבעים לא הצביע על מקור סמכות ספיציפי במסגרתו פעלו הנתבעים להשעיית התובע, ולאור מעמדו המיוחד של התובע במערכת החינוך, עולה השאלה, מהו אכן המקור הנורמטיבי של הנתבעים להורות על השעייתו. בין שנקודת המוצא לדיון זה טמונה בכיבוד עקרון חוקיות המנהל, ובין שנקודת המוצא מושתתת על עקרונות הדין הפרטי (כשעל שאלה זו ונפקויותיה תינתן הדעת להלן), פעולה מנהלית או "מעין מנהלית" הפוגעת או אפילו נוגעת בזכויותיו, חובותיו או חרויותיו של הפרט, מן הדין שתושתת על הסמכה העולה מן החוק (ראה למשל, ע"א 3786/90 ד"ר יעקב ברון נ' שר הבריאות פ"ד מו(1), 661, 673). אסקור אפוא, את הוראות החוק הבאות בחשבון לענייננו. חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט - 1969 38. חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק הפיקוח" ובפרק זה "החוק") מסדיר את סמכויות הפיקוח של משרד החינוך על בתי ספר המנוהלים באופן עצמאי. עיון בסעיף 2 לחוק מגלה כי בית-ספר מוריה-ברקאי נכלל במסגרת בתי הספר הכפופים לשבטו והנחיותיו של הפיקוח (ועל כך כאמור, לא הייתה מחלוקת). פרק ג' של החוק דן בסוגיית הפיקוח על העסקת עובדים בבית הספר. מאחר והוראות החוק הרלבנטיות לענייננו מצומצמות הן, למען שלמות הדיון אביא אותן כלשונן (כשההדגשות אינן במקור - ד.מ.): "16. אישור להעסקת עובד חינוך (א) לא יעסיק אדם עובד חינוך אלא אם יש בידי העובד אישור בכתב מאת המנהל הכללי כי אין לו התנגדות להעסקתו כעובד חינוך. (ב) לא יסרב המנהל הכללי ליתן אישור למי שכשיר להיות עובד חינוך אלא אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) העובד הורשע בעבירה שיש בה כדי לפגוע בביטחון המדינה; (2) העובד הורשע בעבירה אחרת שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו אין העובד רשאי לשמש כעובד חינוך; (3) הוכח למנהל הכללי שיש בהתנהגותו של העובד משום השפעה מזיקה על התלמידים; (4) העובד פוטר מבית הספר מטעמים פדגוגיים באישור משרד החינוך והתרבות ואין המנהל הכללי סבור שהנסיבות נשתנו ומצדיקות דיון חדש בהעסקת העובד בבית הספר; 18. ביטול אישור )א) המנהל הכללי רשאי לבטל אישור לפי סעיף 16 אם נוכח שנתקיימה בעובד עילה מהמנויות בסעיף 16(ב); אולם לא יבטל כאמור על סמך עילה מהעילות המנויות בפסקאות (2), (3), (4) לסעיף 16(ב) אלא לאחר התייעצות עם ארגון המורים המייצג את העובד הנדון. (ב) בעל רשיון חייב, לפי דרישת המנהל הכללי, לפטר עובד חינוך שאישורו בוטל כאמור בסעיף קטן (א) או שאין בידו אישור כאמור בסעיף 16(א)" 19. הזדמנות להשמיע טענות לא יסרב המנהל הכללי ליתן אישור לפי סעיף 16, ולא יבטל אישור, אלא לאחר שנתן לנוגע בדבר הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו. 39. עפ"י סעיף 16(א) לחוק, אין להעסיק אפוא, עובד חינוך בבית הספר אלא אם נתקבל אישורו של מנכ"ל משרד החינוך. הטעמים בגינם יכול לסרב מנכ"ל המשרד להעסקת עובד עפ"י החוק הינם מוגבלים: א) הרשעה בעבירה נגד ביטחון המדינה; ב) הרשעה בעבירה שיש עמה קלון; ג) השפעה מזיקה על התלמידים; ד) העובד פוטר בעבר מטעמים פדגוגיים. סעיף 18 לחוק קובע כי גם לאחר שהועסק עובד, רשאי המנכ"ל לבטל את אישור ההוראה שהעניק לו, ואולם בעניין זה מבחין הסעיף בין שני מקרים. במידה והעובד הורשע בעבירה על ביטחון המדינה, בסמכותו של המנכ"ל לבטל את האישור לאלתר. מנגד, במידה והעילה לביטול האישור נעוצה בחלופות האחרות שבסעיף, על המנכ"ל לקיים התייעצות עם נציגיו של העובד בטרם יורה על פיטורו. עוד קובע החוק (סעיף 19) כי לעובד תהיה הזדמנות להשמיע את טענותיו בטרם יחליט המנכ"ל בעניינו. 40. אכן, החוק לא דן מפורשות בסמכות להשעות, ואולם יש רגליים לסברה כי אם בידי המנכ"ל הסמכות להביא לפיטורי העובד, אזי מדין קל וחומר, עומדת לו גם הסמכות להשעותו. סעיף 17 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 מעניק לרשות סמכויות עזר הדרושות לעשות דבר על מנת להפעיל את הסמכויות הנתונות לה על פי דין, כל אימת שסמכויות העזר מופעלות במידה המתקבלת על הדעת. כך, למשל מקובל עלי לחלוטין כי במקום בו מתנהלת חקירת משטרה או שהוגש כתב אישום בטענה שהתנהגותו של מורה המועסק (גם) בבית ספר פרטי (תחת פיקוח), יש בה להזיק לתלמידים בכך שהוא (למשל) מטריד אותם (מינית או אחרת), יוענקו סמכויות השעייה למנכ"ל. הליך הפיטורין של מורה הוא הליך ארוך ומורכב, ולפיכך הציפייה היא מהמנכ"ל, ואף נראה כי לעתים זו חובתו, שבינתיים, יורחק המורה מהמסגרת החינוכית בה הוא מלמד, על מנת לצמצם את היקף הנזקים הנגרמים לתלמידים ולמזער אותם. במקרים מסוג זה, לפי לשון החוק, במידה שהוכח למנהל הכללי כי יש בהתנהגות המורה משום השפעה מזיקה על התלמידים, רשאי הוא להורות על הפסקת העסקתו וזאת לאחר שהתייעץ עם ארגון העובדים המייצג את המורה ולאחר שניתנה למורה ההזדמנות להביע את דבריו. ברם, החוק שותק לגבי מידת ההוכחה הדרושה למנכ"ל על מנת שיורה על השעייתו הזמנית של העובד וב"כ הצדדים שתקו בסיכומיהם באותה מידה ממש. 41. כלומר מהסקירה לעיל מתבקשת המסקנה כי סמכויות הפיקוח של משרד החינוך על מורה חיצוני למערכת, על פי המצב החוקי הקיים, מוגבלות הן. אין מנכ"ל המשרד רשאי להורות על השעיית העובד או לפטרו, אלא אם הסיבה נעוצה באחת העילות המפורטות בחוק באופן מפורש. בכל מקרה (וודאי במקרה שמדובר בפיטורין ולא בהשעייה זמנית), נדרשים הליכים פרוצדוראליים מסוימים הבאים להבטיח את שמירת זכויותיו של המורה ולא ניתן לפטרו לאלתר (למעט במקרה בו הורשע בעבירת ביטחון) ללא הזדקקות לאותם הליכים. במקרה זה, קיים קושי נוסף והוא, שנדמה שאין מקום לסברה שהתנהגותו של התובע בדבר פרסום העצומה השפיעה באופן מזיק על התלמידים, או יכלה להוות עילת לפיטורין עפ"י העילות המנויות בסעיף 16(א) לחוק, כאמור. לכל היותר, וכפי שפורט לעיל, הייתה במעשיו של התובע חריגה מהתנהגות הולמת בנסיבות העניין, ואולם, לא ניתן לומר, ואף לא נאמר, כי היה במעשיו כדי להוות "השפעה מזיקה" על התלמידים. חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 42. כאמור, לכאורה על פני פשוטם של דברים, חוק שירות המדינה (משמעת) אינו חל על התובע, שהרי התובע אינו בגדר עובד מדינה או עובד ציבור. ואולם, בענייננו, לחוק שירות המדינה (משמעת) (בפרק זה להלן: "החוק") ישנה חשיבות רבה, שהרי ממנו ניתן ללמוד על ההנחיות הכלליות לפיהן פועלים משרדי הממשלה השונים בכלל, ומשרד החינוך בפרט, כאשר הם נדרשים להשעות עובדים המועסקים על ידם באופן ישיר. ואכן, דרך המלך להשעות עובד מדינה מתפקידו, מפורטת בסעיף 47 לחוק, העוסק בסמכויות נציב שירות המדינה. בסעיף האמור, מפורטים התנאים והדרכים למימוש ולביצוע ההשעייה. הואיל ובמקרה זה לא דובר כלל בהשעייה מעין זו או הקרוב לה, אין מקום לדון בה. החלופה השניה, מצויה בסעיף 48 לחוק עוסק בסמכות ההשעייה במקרים דחופים - בלבד, והוא קובע כדלהלן: "(א) היה לשר יסוד סביר להניח כי עובד המדינה, ביודעין, מעל בתפקידו או השתמש בו לרעה, או שהפר את המשמעת הפרה זדונית וחמורה, או עבר עבירה פלילית שיש עמה קלון, והיה השר סבור כי המשך עבודתו של העובד יביא לפגיעה חמורה בשירות המדינה, רשאי הוא להשעותו לתקופה שלא תעלה על ארבעה עשר ימים, לאחר שנתן לו, תוך תקופה שיקצוב לו, הזדמנות להביא טענותיו לענין זה לפניו או לפני מי שהוא הסמיך לכך, דרך כלל או לענין מסוים. (ב) במקום להשעותו, רשאי השר להעביר את העובד לעבודה אחרת באותו משרד, במשרה שאליה רשאי נציב השירות להעבירו לפי סעיף 47, בתנאים ולתקופה האמורים בסעיף קטן (א). (ג) השר רשאי להאריך את תקופת ההשעיה או ההעברה כאמור, לתקופה שלא תעלה בסיכום על שלושים ימים. (ד) סמכויות השר לפי סעיף זה נתונות גם למנהל הכללי של משרדו ואינן גורעות מסמכות נציב השירות לפי סעיף 47." 43. כלומר, עפ"י מקור נורמטיבי זה, הסמכות להשעות עובד מדינה באופן "דחוף" - כפי שנעשה במקרה זה - הינה סמכות מוגבלת ממספר בחינות. ראשית, מגבלה פרסונאלית - הסמכות להשעות מוקנית אך לשר הממונה, למנהל הכללי של משרדו או לנציב השירות (במקרים לא דחופים). שנית, מגבלה עניינית - לא כל עבירת משמעת מצדיקה השעייה (דחופה), כי אם רק הפרה זדונית וחמורה שעבר העובד ביודעין. שלישית, מגבלת הזמן - ניתן להשעות לתקופה שלא עולה על שלושים ימים (במצטבר). רביעית, מגבלה פרוצדוראלית - ניתן להשעות רק לאחר שניתנה לעובד הזדמנות להביא את טענותיו לפני הממונה או אדם שהוסמך לכך מטעמו. ולבסוף, מקריאת סעיף ב' לחוק עולה עקרון נוסף, כי בעת הפעלת הסמכות, יש למזער את הפגיעה בעובד עד כמה שניתן. במקרה זה, שוב עולה השאלה, כי חרף הסמכות הכללית, הקיימת לשר או למנכ"ל משרדו להשעות עובד בשל עבירת משמעת, מהי חומרתה של העבירה והאם מעשיו של התובע נכנסים לגדרו של "הפרה זדונית וחמורה" - אף אם היה עובד מדינה. ברם, נדמה כי לאור כל המפורט לעיל, לא ניתן היה להגדיר את מעשיו של התובע ככאלו. תקנון שירות עובדי הוראה 44. אפשרות אחרת שניתן היה להעלותה על הדעת בהתחקות אחר מקור סמכות להורות על השעייתו של התובע, לו היה עובד הוראה המועסק על ידי המשרד, נמצאת בתקנון שירות עובדי הוראה. תקנון זה, הוכן ע"י לשכת הממונה על תנאי שירות עובדי ההוראה במשרד החינוך והוא מפרט מהם תנאי השירות והשכר של עובדי ההוראה, תוך התייחסות לרבדי החינוך ולמגזרים השונים. כך למשל, מפרט התקנון הוראות בנושאים כגון שכר, תוספות, קצובות וגמולים למיניהם, התפטרות ופיטורי מורים, אופן קביעת דרגה וותק וכיוצ"ב, וכן הוראות משמעת כלליות. 45. התקנון וקובץ ההוראות שבו הם מסמכים אשר חוברו והופצו על ידי משרד החינוך ואין הם פרי משא ומתן בין הצדדים, אלא מהווים הנחיות פנימיות של משרד החינוך בלבד. יתר על כן, הסכם ההעסקה בין התובע לעמותה, לא פרט מהם נהלי המשמעת להם כפוף התובע, מהם הדרכים להביא לסיומה את העסקתו על ידי העמותה באמצע תקופת ההתקשרות (החוזה היה לתקופה קצובה של שנה), והוא לא הכפיף את התובע לנהלי עבודה ספיציפיים של משרד החינוך (סעיף 16 להסכם העבודה - ת/9). 46. מכאן מתבקשת המסקנה הברורה, כי הצדדים ל"הסכם המיוחד", לא הסכימו לאמץ את הוראות התקנון, ומשכך את ההוראות הנורמטיביות באשר לסמכות ההשעייה (השווה ע"ע 1123/00 בית הספר תיכון עירוני, כל ישראל חברים נ' יצחק אויזנור, תק - אר, 2001(2), 713, פסקה 47). חרף האמור, על מנת שהתמונה תהייה שלמה, יש מקום לבחון את ההוראות הקבועות בתקנון, שהרי עיון בהם יכול (אולי) ללמד על ההליכים המקובלים והנהלים הרגילים, על פיהם נוהג משרד החינוך בעובדים המועסקים על ידו באופן ישיר. 47. הסעיף הרלבנטי בתקנון בענייננו, הוא סעיף 1.28.3, שכותרתו "הפסקת עבודה זמנית" הקובע כדלקמן: "1. הפסקה זמנית מטעמי עבירות משמעת: מה-1.2.73 ההוראות החלות בנדון על עובדי הוראה בחינוך הרשמי הן ההוראות של חוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג 1963. בעלויות ינהגו על פי המקובל אצלן. 2. הפסקה זמנית מטעמים פדגוגיים: המנהל הכללי של משרד החינוך רשאי לתת הוראה על הפסקה זמנית בכהונתו של עובד הוראה וחינוך אם התגלה צורך דחוף להפסיק את עבודתו מטעמים חינוכיים." 48. לאמור, עמותה פרטית ("בעלויות" כהגדרתן בסעיף 1 לעיל) תוכל לנהוג "עפ"י המקובל אצלה" ולא בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (משמעת). מכל מקום, התקנון אינו מפרט נהלים מיוחדים על פיהם רשאי מנכ"ל המשרד להפעיל את הסמכות הנתונה לו להורות לעובד מסויים על הפסקת עבודה זמנית, אלא מפנה להוראות החלות על פי חוק שירות המדינה (משמעת). עוד קובע התקנון, כי קיימת עילת "סל" רחבה, שהיא, בהתקיים "טעמים חינוכיים" למנכ"ל סמכות להפסיק את עבודתו של העובד אם התגלה צורך דחוף בכך. יש לומר אפוא, כי לו תקנון זה היה חל על התובע, ניתן היה להעלות על הדעת, כי מפאת "טעמים חינוכיים", היו למנכ"ל את הסמכויות להורות על השעייתו. אכן גם, היה מקום ליצוק תוכן לתנאי החלתו של סעיף הסמכות, הן מבחינת הגדרת תנאי הסף של "הצורך הדחוף" והן מבחינת הגדרת מהותם של "הטעמים החינוכיים". ברם, גם בהוראה זו ספק אם ניתן היה למצוא בה עיגון, ושאלה כבדת משקל היא אם הייתה צומחת הישועה ממנה לנתבעים, שכן יש לפקפק אם פעולה מעין זו שביצע התובע נכנסת לגדרו של "טעמים חינוכיים", שהצדיקו את השעייתו (השווה ע"ע 1123/00 בעניין בית הספר תיכון עירוני, פסקה 50, שם, שעסק בפירוש המינוח "טעמים פדגוגים"). 49. לא יכולה להיות מחלוקת אפוא, כי הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) אינן חלות על התובע, כמו גם הוראות תקנון שירות עובדי הוראה. לפיכך, יש לבחון האם פעלו הנתבעים בהתאם לסמכויות המוגבלות שהוקנו להם רק על פי חוק הפיקוח. 50. כפי שנראה לעיל, הסעיף הרלבנטי היחיד שניתן היה להיתלות בו בענייננו, הינו סעיף 16(ב)(3) לחוק הפיקוח (כשייזכר שהסעיף דורש רף ראייתי גבוה של "הוכחה" על מנת לפטר עובד הוראה) מקום בו יש בהתנהגותו של העובד משום השפעה מזיקה על התלמידים. ראשית, אפוא, יש לבחון מה היו השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה להשעות, והאם היה בשיקולים אלו די על מנת לעמוד בדרישה הראייתית הנדרשת בהשעייה זמנית. 51. על פניו נראה כי גם מקום בו ישנו רצון להשעות עובד באופן זמני, נדרשת רמת הוכחה בלתי מבוטלת, לא רק מבחינה עובדתית באשר למעשה שביסוד ההשעייה (דבר שלא היה שנוי במחלוקת במקרה זה), אלא גם בעילה שבבסיס ההשעייה. משום שההשעייה נתפסת כסנקציה עונשית בעלת משמעות מרחיקת לכת, בדרך כלל, בית המשפט (ביה"ד לעבודה) עמד על קיומם של ראיות מבוססות לכאורה (השווה: תב"ע (ירושלים) נב/38-12 רפי בן חיים נ' משרד החינוך, תק-עב 91(3), 335; ע"ע 98/ 337-30 תעיזי אריאן נ' הנהלת בתי המשפט ו- 4 אח', תק-אר 2000(1), 115; תב"ע (נצרת) נה/56-3 סמיר נאיף חליל זידאן נ' המועצה המקומית, תק-עב 96(1), 1027). לאמור, במקרה זה, החשש לקיומו של נזק לתלמידים (ולטרפוד טקס יום הזיכרון) לא יכל להיות חשש או הערכה בעלמה, אלא בעל אופי מוכח, ולו לכאורה. הבה ונבדוק אפוא, מה ארע בפועל. 52. גב' עמיחי, פרטה בסעיף 4 לתצהירה, מה עמד ביסוד החלטתה להשעות את התובע. ראשית, היא הסבירה שהתובע קרא בעצומה שלא לקיים את יום הזיכרון, ובכך היתה קריאה מפורשת לעבור על החוק, ולפעולה בניגוד להנחיות שהוציא המשרד באשר לציון יום הזיכרון. שנית, היא הסבירה כי התובע הפיץ עצומה בעלת תוכן פוליטי בסגנון בוטה ומשתלח, תוך הפנייתה לגורמים במערכת הפוליטית, כל זאת במסגרת מערכת החינוך, בה אסורה על פי דין כל פעילות מדינית ופוליטית. שלישית, לשיטתה, אם לא היה די באמור כדי לבסס את ההשעייה, יש להוסיף כי העצומה היתה למעשה נקיטת פעולה להתארגנות פוליטית של מורים ומחנכים במערכת החינוך ועל רקע מועד הפצתה (בסמוך למועד שנקבע ליום הזיכרון), עלה החשש כי העצומה והתארגנות סביבה תפגע בפעילות לציון יום הזיכרון בבית הספר מוריה, ואף בבתי ספר נוספים. 53. מנגד, טען התובע כי השיקולים שפורטו על ידי הגב' עמיחי נבראו יש מאין, וכי למעשה פעלה ללא שהיה לה בסיס כלשהוא לעיגון חששותיה. כן טען כי הוא לא קרא בעצומה שלא לקיים את חוק יום הזיכרון, אלא אך קרא בה לשינוי התכנים המועברים במסגרת יום הזיכרון. בכל מקרה טען כי לא יזם התארגנות שמטרתה הייתה סיכול הטקסים או פגיעה בזכרו של ראש הממשלה המנוח. 54. לאור ניתוח תוכנה של העצומה כדלעיל, נראה כי יהא זה מרחיק לכת לבוא ולומר כי הפצתה בחדר המורים היוותה משום "השפעה מזיקה על תלמידים". בכל מקרה, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי בעת קבלת ההחלטה להשעות את התובע, היו בפניהם די נתונים לכך. ראשית, העצומה נכתבה ופורסמה כחודש לפני שדבר קיומה עלה באמצעי התקשורת (שלא על ידי התובע, יש לומר, אלא ע"י השרה יולי תמיר). עיון בעדויותיהם של גב' עמיחי, מר זבידה, מר ויזל ששימש כממלא מקום מנהל המחוז, ומר מלכה ששימש כמנהל בית הספר בו לימד התובע, מגלה כי אף אחד מהם לא דיווח על סימנים של תסיסה, אי נוחות, התארגנות או כל התרחשות אחרת שהיתה יכולה ללמד על סכנה לקיומו של יום הזיכרון ובכך להוות משום השפעה מזיקה על התלמידים. ויודגש, שהייתה להם נגישות למתרחש בתוככי בית הספר ולמתרחש בין כתלי בתי הספר האחרים. אף אחד מהם לא דיווח על מורים שהתמרדו וסירבו לקיים את יום הזיכרון, ואף אחד מהם לא דיווח על תלמידים של התובע שבחרו שלא להשתתף בטקס יום הזיכרון. 55. יתרה מזאת, במסגרת הדיון, העלו הנתבעים האשמות כנגד התובע, כי הוא נכנס לבית הספר ותלש את תמונתו של ראש הממשלה המנוח (סעיף 3-6 לתצהירו של מר מלכה). ואולם, במהלך הדיון נתברר באופן חד משמעי, כי האשמות אלה חסרות יסוד הן, כאשר הגב' יהודית אדרי, המורה שהייתה האחראית על פינות ההנצחה בבית הספר, הודתה כי כשבוע לאחר יום הזיכרון, הורידה בעצמה את התמונה ואת כל פינת ההנצחה (פרוטוקול עמ' 30). כלומר, למעט עצם פרסום העצומה בחדר המורים, התובע למעשה לא עשה דבר מעשי בפועל על מנת לסכל כל פעילות בבית הספר שלו, ולא בבתי ספר אחרים וודאי לא להזיק לתלמידים - לא פה ולא שם. 56. גם עיון בפרוטוקול הבירור שנערך לתובע שלושה חודשים לאחר השעייתו, או עיון בדברי התשובה של גב' עמיחי מיום 7.11.2000 (במ/3) לא מגלה ולו רמז דק שבדקים כי אכן, בעת מתן הוראת ההשעיה, הוכח לנתבעים ולו לכאורה, כי אכן התובע היווה השפעה מזיקה על תלמידיו - ומכאן שההשעייה לא הייתה כדין. ואולם עוד עובר לחתימת פרק זה, למען השלמת התמונה ולמען הרחיב דעת, נביא את עמדת המשפט העברי בסוגיה זו. 57. מעבר לדין הכללי הקיים בהעסקת עובדים ופיטורם במשפט העברי, קיים דין מיוחד לסילוק מורים - "מלמדי תינוקות" ועובדים אחרים העלולים לגרום בעבודתם לנזק בלתי הפיך למעבידיהם או לפועלם. עובדים כאלו הם בבחינת "מותרים ועומדים" וניתן לסלקם ללא כל התראה מוקדמת (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ט עמ' א'; רמב"ם, הלכות שכירות פרק י' הלכה ז'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ש"ו סעיף ח'. וראה דברי הרמ"א המסייג במקצת את הדברים). הטעם לכך הוא שמורה עלול להטמיע בלב תלמידיו שיבושים אשר לא ניתן יהיה לעקרם לאחר מכן. לכן, כל אימת שהמורה נותר על כהונתו, מסב הוא לתלמידים נזק שלא יהיה ניתן לתקנו, ומשום כך אין לסבול דיחוי בהעברתו מתפקידו. השאלה היא, מהי עילת הפיטורין המצדיקה את סילוקו המיידי של המורה, או לשון אחר, מהי מידת הנזק המצדיקה את הבאת העסקתו של המורה לקצה. 58. בשולחן ערוך נפסק כי באופן עקרוני ניתן לסלק מורה אף במקרה שבו נמצא במקומו מורה טוב ממנו, למרות שלא נפל בו פגם (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ה סעיף י"ח). ברם, לא נאמר כי סיבה מעין זו מצדיקה את פיטוריו המיידים של המורה. משום כך, נחלקו הדעות בין הפוסקים האחרונים. לפי דברי ערוך השולחן (ערוך השולחן, חלק יורה דעה, שם, סעיף י"ט), ניתן בנסיבות כאלו גם כן לסלק את המורה לאלתר, ואילו לפי דברי המנחת יצחק (שו"ת מנחת יצחק, חלק ד' סימן ע"ה), לא ניתן לסלק את המורה, אלא אם פשע בעבודתו, כשלטענתו, כיום, משמוסכמים מראש תנאי העסקתם של מורים לתקופה קצובה, לא ניתן להפר את חוזה ההעסקה לפני תום התקופה המוסכמת עם המורה (ראה עוד במחלוקת זו בפסק דינו של בית הדין הרבני בקריית ארבע, תיק תשמ"ח/3 פד"ר, חלק ח', עמ' קכ"ט; וכן תחומין, קובץ הלכתי (מכון צומ"ת), "פיטורים והרעת תנאי עבודה של מורה", חלק י', עמ' 204). שותף לדעה זו נמצא גם בעל "המנחת שלמה" המחשיב את משרת ההוראה במוסדות הצבור בימינו "כשררה של כבוד", שאין לסלק את המורה, אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ת מנחת שלמה, חלק א' סימן פ"ז). 59. יוצא אפוא, כי גם לשיטה המתונה יותר, אם מורה פושע במלאכתו, ניתן להעבירו מתפקידו אף באמצע התקופה החוזית של העסקתו (לעומת זאת, אגב, אין לסלק מורה לאלתר שכל "פשעו" אינו אלא בכך שנמצא מורה טוב ממנו). ברם, פשיעתו של המורה המצדיקה את הטלת סנקציה חמורה כנגדו, חייבת להיות כזו המתייחסת לעבודת ההוראה שלו אל מול תלמידיו ולאו דווקא אל מול הממונים עליו (וראה לעניין זה שלטי הגבורים, בבא מציעא, בדף ס"ו בדפי הרי"ף). עם זאת, אף מורה שאינו מציית למנהלו בענייני חינוך, דינו כדין מורה אשר פושע בלימודיו (מנחת יצחק, שם, סעיף י"ב). 60. לאמור, דיני עבודה מיוחדים חלים על מורים בהיותם מופקדים על תחום רגיש במיוחד. יחד עמם נמצאים שורה לא קצרה של בעלי מלאכה אחרים (כגון רופאים כותבי שטרות וכיוצ"ב, והשווה דינם של שוחט, מקיז דם ומוהל בבית הבחירה למאירי, מסכת בבא מציעה, דף ק"ט עמ' א' ד"ה "כל שבני הכפרים", וכן דינו של חזן בית כנסת, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן נ"ג סעיף כ"ו), אך אין ספק כי תחום ההוראה והחינוך הינו תחום ייחודי באופן יוצא מהכלל. 61. לסיכום פרק זה, מתבקשת המסקנה כי חרף העובדה שאין לי ספק שהגב' עמיחי, שעשתה עלי רושם חיובי ביותר, פעלה על פי הבנתה, מיטב שיפוטה ובתום לב, כי היא הורתה על השעיית התובע ללא שהיה לה בסיס מספיק לעשות כן. אך מעבר לכך וכפי שנראה להלן, החלטתה הייתה פסולה ממילא, גם לו יצוייר כי עמדה בתנאי חוק הפיקוח להורות על השעייתו של התובע, וזאת מכיוון שנפל פגם שורשי אחר בהליך ההשעיה, והוא הפגיעה בזכות הטיעון של התובע. הפגיעה בזכות הטיעון 62. זכות הטיעון המכונה גם זכות השימוע נחשבת לכלל יסוד, הנמנה על כללי הברזל של עקרונות הצדק הטבעי. וכמאמר כב' השופט אולשן (בג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ו' 696, 703): "הצדק האלמנטרי דורש שלפני שחורצים את גורלו של האזרח שתינתן לו הזדמנות להסביר את המצב כדי להסיר את החשד". אין זה המקום להרחיב את היריעה לגבי עוצמתה וטעמיה של זכות זו, אולם בקצרה אדגיש כי לזכות הטיעון ישנו מעמד חוקי איתן כאשר הרשות דנה בעניינו המשמעתי של עובד, כפי שניתן ללמוד מההלכה הפסוקה ומהוראות החוק השונות שנסקרו. עפ"י חוק הפיקוח, לעובד קנויה הזכות להציג את טיעוניו ועמדתו בטרם יסרב המנכ"ל לאשר העסקתו או יורה על פיטורו (סעיף 19 לחוק). גם חוק שירות המדינה (משמעת) קובע כי בטרם תתקבל החלטה בעניינו, יש לתת לנפגע הזדמנות להביע את טיעוניו (סעיף 48 לחוק). 63. למרות שדברים מפורשים לא נטענו בסיכומי ב"כ הצדדים בעניין זה, לא ניתן להתעלם במקרה זה מהפגיעה בזכותו של התובע להביע את טענותיו טרם הושעה, שכן נמצא כי הוא הושעה על אתר ללא דין ודברים עמו. מעדותו של מר זבידה, עולה כי ההחלטה להשעותו היתה מיידית (פרוטוקול עמ' 83). כך גם עולה מעדותה של הגב' עמיחי (פרוטוקול עמ' 105). אין גם חולק כי לראשונה, ניתנה לתובע הזכות להגיב על השעייתו רק לאחר שהתקבלה ההחלטה בפועל ולאחר שנכנסה לתוקף. פגם זה, הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין, וכבר נפסק בעבר כי פגם מסוג זה יכול לבטל את ההחלטה עצמה (וראה, ע"א 183/69 עיריית פתח תקוה נ' טחן, פ"ד כג(2) 398). 64. מנגד, גם לכלל איתן כזכות הטיעון יש חריגים. בגדר האינטרסים הניצבים נגד חובת השימוע, הדחיפות, היא אינטרס בולט ושכיח. יש פעולות מינהליות שעל פי טבען הן דחופות ואינן מתיישבות עם מתן זכות שימוע. לעתים, הדחיפות נדרשת, לא מתוך טבעה של הפעולה, אלא בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה. ברם, בענייננו, הן הוראות חוק הפיקוח והן הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) מחייבות קיומו של שימוע בטרם קבלת ההחלטה, ואין כל סיבה לסטות מהאמור בהוראות חוק אלו, בנסיבות המקרה שלנו. עצם ההחלטה להשעות את התובע, במיוחד לאור תפקידו ומעמדו כמנהל חינוכי, ולאור מהותה של "העבירה" שיוחסה לו, היה בה כדי להדביק בו כתם, בלתי נצרך בנסיבות העניין. 65. אך גם אם אצא מנקודת הנחה המקילה עם הנתבעים כי מבחינתם, הנוסח החריף של העצומה, לאור סמיכות המועדים ליום הזיכרון, חייב אותם לנקוט אמצעי משמעתי הגנתי ומיידי, ולהורות על השעייתו המיידית של התובע תוך שהורו לעמותה לערוך בירור עם התובע בד בבד (לאמור לבצע "שימוע מאוחר"), גם בשימוע המאוחר נפלו פגמים מהותיים. 66. התשובה האם שימוע מאוחר, שהוא בבחינת הרע במיעוטו, יכול לתקן את המעוות, תלויה בנסיבות המקרה. שימוע מאוחר הוא חריג לכלל חובת השימוע, כאשר יש לזכור כי קל יותר לשכנע רשות שלא לקבל החלטה מסויימת מאשר לשכנע אותה לבטל או לשנות החלטה שנתקבלה. בנוסף, לעתים קרובות, עצם קבלת ההחלטה גורמת נזק שלא ניתן לסלקו כלא היה, אפילו אם שימוע מאוחר יוביל לביטול ההחלטה (בג"צ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757). 67. כאמור, במקרה זה, השימוע התבצע בפני העמותה שלא ראתה מניעה להחזיר את התובע לעבודה באופן מיידי. את החלטתה קיבלה על יסוד שלושה שיקולים: האחד, כי נוכחה לדעת שהתובע מבין את החשיבות החינוכית והערכית בציון יום הזיכרון. השני, כי התובע ביקש להפריד בין הפוליטיקה לערכי החינוך והדמוקרטיה. והאחרון, לאור היכרותה עם התובע, כאדם נעים הליכות, המחנך לסובלנות ודרכי נועם (ראה נספח ד' לכתב התביעה). ואולם, כאמור, מכתב העמותה לאחר בירור הנסיבות עם התובע, לא זכה לתגובה עניינית מצד הנתבעים. לטענת מר זבידה, תוצאות הבירור לא היו רציניות, והעמותה שביררה את הנושא לא מיצתה אותו עד תום. למרות גישתו זו של מר זבידה, הוא לא הנחה את העמותה כיצד יש לערוך את הבירור, ומה בדיוק יש לבחון ולבדוק (פרוטוקול עמ' 86). נראה אפוא, כי טענות אלה העלה מר זבידה "ככיסוי", שכן הסיבה האמיתית לאי קבלת תוצאות הבירור, התגלתה במהלך החקירה הנגדית, באומרו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי לדעתו, לא משנה מה היו מסקנות הבירור של העמותה, הואיל והיה צורך ממילא להשעות את התובע עד אחרי יום הזיכרון (פרוטוקול עמ' 86). כך למצער גם עלה מעדותה של הגב' עמיחי (פרוטוקול עמ' 104). ואם מנהל המחוז, שהיה אמון על העברת המידע למנכ"לית, לא הקשיב לתוצאות השימוע ב"נפש חפצה", אלא החליט א-פריורית כי יש להשעות את התובע עד אחרי המועד שנקבע ליום הזיכרון, וכך גם סברה הגב' עמיחי, ממילא לא היתה בשימוע המאוחר (או בשימוע בכלל) תועלת כלשהי לתובע. 68. לטעמי אפוא, נפלו מספר פגמים במעשי הנתבעים, ונראה לי גם כי לא איזנו כראוי בין המשתנים השונים שעמדו בפניהם, בעת מתן הוראת ההשעיה. אך למעלה מכך, נראה כי גם כך, לא היה יחס סביר בין מעשי התובע מחד לבין תגובת הנתבעים מאידך. ומכאן לדיון סביב שאלת המידתיות והסבירות. העדר מידתיות וסבירות 69. על מנת לפרוס את מלוא היריעה, אביא את הוראת ההשעייה בשלימותה כפי שיצאה מלפני הנתבעים. מכתב ההשעייה, שנכתב על ידי מר זבידה שהופנה אל העמותה, קבע כדלקמן: "הריני להודיעך כי עפ"י הוראתי עליך להשעות מיידית את המורה הנ"ל מכל תפקיד ופעילות במסגרת בית הספר מוריה ברקאי חיפה. ההשעייה כוללת איסור כניסה לכל מסגרת חינוכית וכל פעילות חינוכית במסגרת מערכת החינוך. הוראה זו חלה עד אשר יבדק נושא כתיבת והפצת הכרוז ע"י המורה כנגד "מורשת רבין" ותתקבל החלטה בהתאם." 70. כאמור, שאלה היא, אם אכן פעולת הנתבעים הייתה פעולה מנהלית או שמא פעולה במישור של הדין הפרטי, לאמור, בדיני חוזי העבודה. עם זאת וכמפורט לעיל, ב"כ הנתבעים ביקש לראות במעשה, מעשה מנהלי מובהק ומכאן ביקש לצמצם את התערבות בית המשפט בהחלטה. אצא אפוא, מנקודת המבט ההיא ואיני משוכנע כי הנתבעים יפיקו תועלת במקרה זה, מעצם סיווג המעשה כמעשה מנהלי או לאו. 71. פשיטא, ועל כך אין עוררין, כי כל אימת שנתקבלה החלטה מאת הרשות מתוך שיקול דעת והוא כדין וסביר, תעמוד החלטת הרשות, אפילו אם בית המשפט סבור שאין זו ההחלטה הטובה ביותר, והוא לא יחליף את שיקול דעת הרשות בשלו. ואולם, שיקול דעת הרשות אינו חסין מפני ביקורת שיפוטית למרות הלכת אי ההתערבות. רשימת הפגמים בשיקול הדעת המינהלי אינה רשימה סגורה, העילות הן גמישות ומתפתחות (בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4), 617). בין עילות אלה, יש לציין את החובה להימנע מהפליה ולנהוג בשוויון (בג"צ 953/87 סיעת העבודה בעירית נ' מועצת עירית ת"א, פ"ד מב(2), 309); החובה לפעול בתום לב ובהגינות ושלא לנהוג בשרירות (בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2), 449); החובה להפעיל את שיקול הדעת בסבירות (בג"צ 389/90 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421); החובה שלא לפעול מתוך שיקולים זרים או מטרות זרות (בג"צ 953/89 אינדור, שם); החובה לשקול את כל השיקולים הרלוונטים (בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5), 404); ועוד. 72. בשים לב לעדותה של גב' עמיחי בה היא הצביעה על הטעמים שהניעוה להשעות את התובע, יש לשאול האם לא היה מנוס אלא מלפנות לעמותה כי ישעו את התובע לאלתר עד לבירור יסודי וממצה של הדברים, על מנת לנטרל את החשש לפגיעה באירועים לציון יום הזיכרון, או שמא ניתן היה להשיג את אותה מטרה בצורה שהייתה פוגעת פחות בזכויותיו של התובע. כלומר, יש לבחון, האם עומדת ההשעייה במבחני המידתיות והסבירות. לשם כך, יש להבין מה היתה התכלית ההשעייה, כלומר, מה קיוותה הגב' עמיחי להשיג באמצעות ההשעייה ומדוע לא נבחרה סנקציה אחרת, קלה יותר. 73. הגב' עמיחי הבהירה את עמדתה באשר לתכלית ההשעיה, בקליפת האגוז, בשתי מילים - "מושג הנראות" (עמ' 103 לפרוטוקול). לאמור, העובדה שדבר העצומה הגיעה לבתי ספר והיא נודעה כבר ברבים ובציבור כולו, היא ראתה חשיבות בכך שציבור ההורים, הילדים והמורים ידעו שהדבר אינו מקובל והוא בבחינת דבר שלא יעשה. לא בבחינת "למען יראו ויראו" לטענתה, אלא בבחינת העברת מסר שמחנך שהתבטא באופן כזה כנגד דמותו של ראש הממשלה המנוח, לא יופיע בפני תלמידיו בשבוע שבו מעלים ומזכירים את זכרו. על כך יש להוסיף את גישתו של מר זבידה, שכאמור היה דמות מפתח בפרשה זו. לטענתו, הוא המליץ על ההשעייה והוא הסביר את התכלית מבחינתו (פרוטוקול עמ' 95): "כשמחוקקים חוק שהוא טרי, עלול להיווצר מצב שבתי ספר נוספים לא יפעלו עפ"י הנחיות משרד החינוך באשר לקיום החוק ובפעולות הנלוות ליום הזיכרון. כדי למנוע מצב כזה משעים עובד לתקופה מסויימת...הנושא תפס תאוצה בתקשורת והיו הרבה גופים מעורבים, זה נותן מסר למען יראו ויראו לגבי מנהלים ומורים אחרים החושבים כמוהו...ההרתעה היתה חשובה כנראה בגלל הקרבה ליום הזיכרון - אחד השיקולים המרכזיים בנושא הזה". 74. בפשטות, די ברור כי את המטרה (הדאגה לכך שיום הזיכרון יעבור באופן תקין), ניתן היה להשיג באמצעי פוגע פחות ואף מתאים יותר מאשר האמצעי שנבחר (השעיית התובע). ממה נפשך. העצומה כבר יצאה אל הדרך שבועות מספר לפני חשיפת הפרשה. התהודה הציבורית והסערה התקשורתית כבר היו בעיצומן - בתחילה, וודאי שלא בעטיו של התובע כלל. אם נזק מסויים (לתלמידים או למערכת בית הספר) נגרם, היה מאוחר מדי כדי לתקנו. מה הועילה אפוא, ההשעיה, זולת "הענשת" התובע, באופן בלתי מידתי למעשה שעשה, בדיוק לשם "למען יראו וישמעו" או בלשון "מעודנת" יותר - למען "הנראות". אם אכן המטרה הייתה למזער את נזקי העצומה, הנתבעים יכלו למשל להפיץ לאלתר (ולו בפקס') הודעה חד משמעית מטעמם תוך כדי מתן הנחיות ברורות כיצד לנהוג ביום הזיכרון הקרב ובא. אין צריך לומר, כי גם קריאת התובע לסדר, ולו בפומבי - ללא השעייתו, היה קרוב לוודאי מביא את אותה תוצאה של "נראות". כמו כן, באשר לדעת הקהל הציבורית, עמדה בפני הנתבעים האפשרות לפרסם את עמדתם - כפי שעשו בפועל לאחר ההשעייה, ובכך לשדר מסר חזק למערכת ולציבור כולו. 75. גם לענין חומרת סנקציית ההשעייה, נראה כי הנתבעים לא נתנו עליה מספיק את הדעת. כאמור לעיל, השעיית מורים אינו דבר הנעשה בשגרה במשרד החינוך. ואולם, נראה כי הנתבעים, ולכל הפחות מר זבידה שהיה בעל תפקיד מרכזי בפרשה, לא התייחס למשמעויות הרבות שהיו לה עבור התובע, בהסבירו מפורשות כי "כל הליך ההשעייה נועד לבדיקה ובמהלכה לבדוק את כל הנושא מחדש" (פרוטוקול עמ' 85). כך גם עולה מפורשות ממכתב ההשעיה. 76. ועוד, גם הדרך בה הסתיימה ההשעייה, חושפת טפח באשר לשיקולים שהניעו את הנתבעים בהחלטתם. כאמור, סיום ההשעייה התאפשר לאחר שנערך בירור בנוכחות ח"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך ותרבות של הכנסת דאז, הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, ד"ר דניאל טרופר, יו"ר עמותת גשר וחבר מועצת ממ"ד והתובע עצמו. עיון בנוסח דברי הסיכום שהוצא לאחר הפגישה, מגלה דמיון מהותי למכתב ההבהרה שכתבה העמותה מיד עם קבלת ההוראה להשעות את התובע (לעיל). הגב' עמיחי, בהיותה מודעת לדמיון זה, הודתה כי הלחץ הציבורי שהופעל עליה היווה שיקול חשוב לסיים את ההשעייה. ומכאן ניתן ללמוד, כי יש מקום לחשש, שמא ההחלטה להשעות את התובע הייתה בתחילה פזיזה מדי, ואולי גם כן מפאת הלחצים ולו במשתמע של גורמים חיצוניים למערכת החינוך. עובדה היא כי עובר להתפרצות הפרשה ולאחר מספר שבועות מאז פרסום העצומה, לא ראו הנתבעים לנקוט בצעד כל שהוא כנגד התובע. 77. מסקנה נוספת מתבקשת מהדיון לעיל, והיא שלאור העובדה שלא הוכחה סכנה ממשית וקרובה לאינטרס הציבורי הנוגד, קרי קיום יום הזיכרון, ספק אם ניתן היה להגביל את חופש הביטוי של התובע. 78. עם זאת, חובה לציין כי למרות שהנתבעים פעלו שלא כהלכה, גם התובע לא טמן את ידו בצלחת. ראשית, התובע נכנס לבית הספר בניגוד להוראת ההשעייה (פרוטוקול עמ' 23). בעניין זה יש להדגיש, שאף במקרה בו נפגע אדם מהחלטת הרשות, אין הוא יכול לעשות "דין עצמי", אלא עליו לפנות לאורגנים המתאימים ולהמתין לשינוי ההחלטה בעניינו. שנית, לאחר שניתנה הוראת ההשעיה, והסערה התקשורתית פרצה, למרות ההנחיות המפורשות שקיבל לחדול מיצירת (או בהימשכות) הסערה התקשורתית (הוראה זו, אגב, ניתנה בסמכות - כעולה מהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך נט/8(א), כ"ב ניסן תשנ"ט, 8.4.99), ולמרות התחייבותו לחדול ממתן ראיונות בתקשורת, לא עמד התובע בהתחייבותו, אלא רק לאחר שחזר לעבודתו הסדירה. שלישית, כך הדבר גם לגבי אופן פעולת התובע קודם להפצת העצומה, שאז לא פנה לא במישרין ולא בעקיפין, בכתב או בעל פה, בנושא יום הזיכרון, בבקשה כלשהי לקיים דיון בנושא (סעיף 24 תצהיר זבידה, פרוטוקול עמ' 14). ניתן היה לצפות, ובמיוחד מהתובע על רקע מעמדו כמנהל חינוכי, כי יידע לכבד ולפעול בתוך גדרי המערכת. 79. ובשולי הדברים יצויין, כי אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעים לפיה ניתן להסיק דבר לחובתו של התובע מכך שבחר לעמוד בריש גלי מאחורי העצומה, וזאת בניגוד לשאר כותביה. לכתחילה, העצומה הופצה בעילום שם וכאשר פרצה לתקשורת, היה זה רק התובע שהסכים להזדהות קבל עם ועדה ככותב העצומה. לטעמי, יש דווקא לשבח את התובע על כך שבחר לקחת אחריות ולעמוד מאחורי דבריו. זוהי משמעותו האמיתית של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. נפנה עתה לחלק השני של התביעה, לאמור זו המבוססת על לשון הרע. תביעת לשון הרע 80. כאמור, את טענותיו בגין "לשון הרע" שהוציאו הנתבעים כנגדו, ביסס התובע על שני מקרים. המקרה הראשון, בראיון שנערך עם הגב' עמיחי בתכנית הבוקר של רזי ברקאי המשודרת בגלי צה"ל, ביום 6.11.00. שם אמרה הגב' עמיחי בשידור חי כי התובע התקשר ואיים על חייה. בכך נטען כי היא ציירה את התובע כאדם אלים ופורע חוק, דבר המהווה לשון הרע כלפיו, במיוחד לאור דרך חייו כאיש חינוך. 81. ואולם, מעיון מעמיק בדברים שנאמרו ע"י הגב' עמיחי בתכנית עולה כי אין ממש בטענה זו. הגב' עמיחי הקפידה להבהיר במהלך השיחה (שתמלילה הוגש, נ/17), כי: "...היה אתמול מיד אחרי השידור בטלויזיה טלפון ממי שהזדהה כמורה... אגב, זה לא היה הטלפון היחיד". לשאלת המראיין רזי ברקאי, האם יתכן שמדובר באדם שהתחזה ודיבר בשמו של התובע, השיבה הגב' עמיחי כי "בהחלט יכול להיות.." ואף הוסיפה כי "...אם ישראל שירן לא זה, והוא אומר שזה לא הוא, אני מקבלת בכבוד אין לי שום בעיה...". למרות שעל פניו, לנוכח הסתייגויותיה של הגב' עמיחי בראיון גופו, אין לטענות התובע בענין זה על מה שיסמוכו, ב"כ התובע עמדה איתן בדעתה כי היו טמונים בדברים לשון הרע כנגד התובע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. 82. שאלה זו היא במהותה פרשנית. כבר נקבע כי פרשנות הפרסום תעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. ההלכה ברורה בענין זה כי המבחן לבחינת לשון הרע הוא אובייקטיבי, לאמור בחינת המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע (וראה לדוגמא ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ו-3 אח' פ"ד נו(2), 607, 618-619). לאור דבריה החד משמעיים של הגב' עמיחי בתכנית, ולאור הנימה הכללית של השיחה, ברור, כי האדם הסביר לא היה מפרש את הדברים שאמרה הגב' עמיחי כאילו יש בם משום לשון הרע. הגב' עמיחי, תיארה את מאורעות הלילה שקדם לראיון, בתום לב, בעת שסיפרה שאדם הזדהה בשמו של התובע והתקשר לאיים על חייה. יתרה מזאת, למרות שהייתה נסערת מעצם האיום (פרוטוקול עמ' 107), הגיבה בקור רוח, ותיקנה את עצמה. בכך, בוודאי, אין כדי לבזות או להשפיל את התובע בעיני הבריות. 83. ומכאן, לבחינת המקרה השני, מקרה המעלה תהיות רבות ושאלות קשות. לטענת התובע לשון הרע כלפיו התגלה, בכתבות שהתפרסמו בעיתון "וסטי" (עיתון בשפה הרוסית), ובעיתון "מקור ראשון". ראשית ייאמר כי צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, כי משלא הוגש הפרסום מעיתון וסטי, אין מקום להידרש לו. שנית, לגופו של ענין לא מצאתי ממש בטענות התובע בעניין זה, לגבי שני הפרסומים. 84. מקור לשון הרע, לטענת התובע היה בדברים שאמרה הגב' רבקה שרגא, דוברת משרד החינוך דאז, בתגובותיה לכתבים, גב' סופיה רון (מטעם וסטי) ומר עמיחי פילבר (מטעם מקור ראשון), בעניין פרשת ההשעייה שפורסמו בכתבות הנזכרות. הקטע הרלבנטי בכתבתו של מר פילבר מעיתון "מקור ראשון", בכתבה בשם "המורה והמורשת" (ת/24), ממנו משתמע לשון הרע לטענת התובע, היה כדלקמן: "כאשר ניסיתי לברר עם דוברת משרד החינוך, רבקה שרגא, האם אין המשרד חושש לפגיעה בחופש הביטוי ואם השעייתו של מר שירן אינה מצביעה על סתימת פיות על רקע פוליטי היא ענתה לי: "אתה לא עיתונאי, אתה סנגורו של השטן... כאשר התעקשתי לקבל תשובה עניינית ואף להבין על סמך איזה סעיף בחוק הורשע מר שירן, האם הוא עבר עבירה משמעתית או פלילית, נעניתי: "המכתב הוא קריאה לעבירה על החוק, זו תעמולה בתוך כתלי בית הספר, ואנחנו ראינו כבר איך בעקבות דברים טפשיים שנאמרו על ידי כמה אנשים קרה הדבר המזעזע ביותר בתולדות המדינה. מבחינתנו זוהי עבירת משמעת, וזכותו של משרד החנוך לאסור על אנשים שאינם עובדי המערכת להיכנס לתוך כותלי בית הספר..." 85. למרות שאין מקום כאמור, להתייחס לכתבה של הגב' רון מעיתון ווסטי, הצדדים לא חלקו על כך שתרגום מקוצר של האמור בכתבתה, התפרסם בעיתון "מקור ראשון", בכתבתו של מר אמנון שומרון (ת/25). לכן, להשלמת התמונה, לצורך הדיון, נביא כלשונו את הקטע הרלוונטי לעניין לשון הרע על התובע, גם מעיתון וסטי. "בתשובה לפנית העיתונאית סופיה רון (הדברים מתפרסמים היום בעיתון וסטי) אמרה שרגא על שירן: "המנוול הזה, המסית הזה, לא יכנס לאף בית ספר...זה כמו שאם אני רוצה הוא לא יעבוד גם בתור עובד נקיון". 86. כאמור, התייחסות לטענות אלו של התובע מעוררות מספר בעיות. ראשית, הגב' שרגא כדוברת משרד החינוך לא צורפה כנתבעת בתביעה זו. שנית, למרות שניתן היה באופן עקרוני להגיש תביעה אישית כנגד הגב' שרגא, על פי סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה), תשי"ב - 1952, "אין המדינה אחראית בנזיקים על הוצאת שם רע" (כשהוראה זו עומדת בתוקפה, גם לאחר חקיקת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, ובענין זה כבר ניתנה החלטת ביינים ביום 16.12.02). שלישית, הגב' שרגא הסבירה בעדותה כי הדברים שיוחסו לה על ידי הכתבים, לא שקפו כהוויתם את תוכן השיחה (פרוטוקול עמ' 59-62). ועוד זאת, לטענתה, הן השיחה עם מר פילבר והן השיחה עם הגב' רון, היו שיחות "שלא לציטוט" ("Off the record"), וכך הובהר להם עוד בתחילת השיחה. גם במהלך השיחה, גם הגב' רון וגם מר פילבר "השתלחו" בה והאשימו אותה האשמות כאלה ואחרות, וכיוון שהשיחה היתה "שלא לציטוט", ראתה לעצמה לנכון להתבטא באופן משוחרר יותר. הגב' שרגא גם הסבירה את ההבדל בין שיחה שהיא "שלא לציטוט" לבין תגובה רשמית: "קודם כל זה לא פורמליסטי, זה יכול להיות מאבק אישי בינך לבין הכתב בצורה מאוד קשה, ויכוחים, ויכולים להיות גם חיוכים, יכולה להיות שיחה מצחיקה שאפשר היה לקחת ממנה כלים ליצפאן. אפשר לקחת הכל מהשיחה, ולפעמים שיחה מאוד מחוייכת שבאה בין דובר לעיתונאים מתנהלת מערכת של שנינויות. יכולה להיות בכתב מאוד מפלצתיים והפוך. הכל יכול לקרות" (פרוטוקול עמ' 67). 87. על אף, שגם הגב' שרגא העידה על עצמה כעל "ג'ינג'ית" בעלת "לשון ססגונית" (פרוטוקול עמ' 70), נראה כי, גם אם השתמשה במילים המפורשות כפי שהובאו בכתבות, הדברים היו בבחינת ציטוטים סלקטיביים של הכתבים ולא משקפים בשום פנים ואופן את העמדה הרשמית של המשרד שהביעה הגב' שרגא באופן פורמאלי. בכך למעשה מר פילבר נאלץ להודות (עמ' 77,78 לפרוטוקול) וחרף העובדה שידע שהדברים אינם נאמרים לו לשם פרסומם, בחר להכלילם בכתבה. בכך למעשה, גם הודתה הגב' רון (ולו בשפה רפה ר' פרוטוקול עמ' 112-113). וכך, אפילו ניתן ללמוד מהקטעים בכתבתה של הגב' רון שתורגמו לעברית, בהם מצויין במפורש: "....שרגא התרתחה: "את מנסה לתפוס אותי במילה. את לא עיתונאית, את באת לשפוט אותי." כלומר, יש רגליים לסברת ב"כ הנתבעים לפיה העיתונאים הנ"ל, עשו מניפולציה על דבריה של הדוברת, ולפיכך הכתוב בכתבות אינו משקף נכון את תוכן השיחה וודאי לא את העמדה הרשמית של המשרד (השווה בע"א 114/64 תיק נ קרניצקי, פ"ד יח(4), 378, 387; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72). 88. סופו של יום אפוא, לאור העדויות שניתנו בקשר לנסיבות מתן התגובה על ידי הגב' שרגא, ולאור ה"ציטוטים" החד צדדיים שבחרו העיתונאים לשלב בכתבותיהם, נראה כי אין ממש בטענתו כי הוצא כנגדו לשון הרע, ע"י גב' שרגא. 89. משנדחתה התביעה בעילת לשון הרע, נותר לבחון את שאלת היקף נזקיו של התובע, והכל על רקע טענותיו, כי ההשעייה גרמה לו נזק שלא ימחה, ועצרה את מהלך קידומו הצפוי, פגעה בשמו הטוב, ועוד. ברם, עובר לדיון בשאלה זו, אדון בשאלה שהועלתה ע"י הצדדים והיא סיווגה של עילת התביעה. סיווג עילת התביעה 90. לא הייתה מחלוקת בין ב"כ הצדדים, באיזו מערכת של דינים יש להתחקות אחר מעשיהם של הנתבעים - במשפט הפרטי או המנהלי. שניהם היו תמימי דעים, כי יש לבחון את סבירות ההשעייה מההיבט המנהלי והמשפט הציבורי. אלא מאי, כל צד ביקש להסיק מסקנה אחרת מקביעה זו. ב"כ התובע בהצביעה על חוסר הסבירות שבהשעיית התובע, וב"כ הנתבעים על צימצום חובת הזהירות החלה על הרשות בהפעילו סמכות שלטונית. 91. כשלעצמי, התלבטתי לא מעט בסיווג המעשה, שכן איני משוכנע כי ניתן היה לראות את השעיית התובע כפעולה שלטונית גרידא. אולם, בין כך ובין כך, נדמה, כי מקרה זה כמעשה מנהלי, נכנס לגדרו של אותם מקרים שיש בהם כדי למצוא אחריות בנזיקין בפתחו של הרשות. ואבהיר. אכן, נקודת המוצא היא שלא כל אחריות ציבורית מטילה על השלטון אחריות בעוולת הרשלנות (ע"א 209/85 עיריית קרית אתא נ' אילנקו, פ"ד מב(1), 190; ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45. וראה מאמרו של י' דותן, האחריות הנזיקית של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת, משפטים, ט"ו, 245, הטוען כי בכל מקרה יש להטיל אחריות אישית על עובד הציבור הגורם במעשיו לנזק ברשלנות חמורה). כמו כן, העיקרון הבסיסי בתביעת נזיקין בעילה של רשלנות הוא כי על הניזוק להוכיח את ההתנהגות הספציפית הרשלנית שגרמה לנזקו (ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5), 817 ,848), וכדי שתתקיים אצל הרשות חובת זהירות צריך להוכיח "צפיות, "שכנות" ו"קרבה" וכן להסיק מבחינה משפטית, שהוגן, צודק וסביר להטיל חובת זהירות נורמטיבית על הרשות (ע"א 915/91 בעניין לוי, שם בעמ' 66; ע"א 4758/98 (חיפה) אורנים סלייטנר נ' מדינת ישראל ואח', תקדין - מחוזי 2000(1), 29094). לכן, במקרים רבים, ולו משיקולי מדיניות, בית המשפט נרתע מלמצוא אחריות נזיקית לצד מעשה שלטוני המבוצע על ידי השלטון. ברם, נראה כי במקרה זה, בהתאם לממצאים שנקבעו לעיל, לפיהם, כאמור, הנתבעים הורו על השעייתו המיידית של התובע ללא הצדק מספיק וללא שנתנו לו הזדמנות להשמיע את דבריו, בה בשעה שלא יכולה להיות מחלוקת כי בין הצדדים היו יחסי שכנות וקרבה, הם חבים בנזקיו והיו צריכים לצפות כי הוראתם, תפגע ותזיק לו. 92. ובשולי הדברים אציין כי לא אוכל לסיים פסק דין זה ללא התיחסות (ולו הקצרה ביותר) לטענת התובע כי עילת התביעה מבוססת גם על הפגיעה בזכויותיו החוקתיות. 93. חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגנים בתוכם זכויות שתחולתן הישירה היא בעיקר ביחסים בין הפרט לרשות. ואולם, חוקי היסוד אינם כוללים הוראות מיוחדות לענין הסעד לו זכאי הנפגע כאשר נפגעת אחת מאותן הזכויות המעוגנות בחוקים אלו. לכן, אין בעצם אזכורו של חוק יסוד, בבחינת מילת קסם המצביעה מידית על זכותו של הטוען שנפגע לפיצוי. אפילו אם נפגעה זכות יסוד, עדיין שאלה קשה היא, מהו הסעד אותו זכאי הנפגע לקבל. בעניין זה, דומה שטרם נאמרה המילה האחרונה ונתגבשה הלכה מנחה ומחייבת. 94. מחד, קיימת גישה השוללת הענקת פיצויים על סמך פגיעה בזכות יסוד בלבד. גישה זו מתבססת על שיקולי מדיניות, כשהחשש הוא הרתעת יתר של רשויות הממשל. היא גם נסמכת על הוראות מפורשות בחוקותיהן של מדינות שונות, המצביעות על פי רוב על סעדים הצהרתיים בלבד (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, פרשנות חוקתית, תשנ"ד-1994, עמ' 703). מנגד, יש שהבחינו במגמה הנוטה להעניק פיצוי לנפגע שזכות יסוד שלו נפגעה (דפנה ברק-ארז, עוולות חוקתיות, בורסי - התשנ"ד. וראה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית חולים כרמל ואח', פ"ד נג(4), 526, שם הוכרה הזכות לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו). 95. על כן, מבלי להביע עמדה נחרצת בעניין, נראה לי כי במקרה זה, לאור העובדה שהנתבעים אכן פגעו בזכויותיו של התובע המעוגנות בחוק יסוד: חופש העיסוק, ובזכויותיו החוקתיות, שיש מקום ולוּ כתנא דמסייע, לראות בפגיעות אלו כמצטרפות וכמוסיפות משקל לעילת התביעה הקיימת והמבוססת ממילא על רשלנות. ומכאן, לדיון בשאלת גובה הפיצויים וגובה הנזק. נזקי התובע 96. התובע השתית את טענותיו בעניין הנזקים שנגרמו לו על שלוש רגליים. הראשונה, על הפגיעה בשמו הטוב. השנייה, על הפגיעה בשיווק מחברות מיוחדות שפיתח. והשלישית, על אובדן שכרו והתנאים הנילווים לו. 97. באשר לטענתו הראשונה, התובע טען כי כתוצאה ממעשיהם של הנתבעים כלפיו, נחקק על מצחו "אות קין" עד כדי כך שכל מי שהגיע איתו במגע תעסוקתי התייחס אליו כמעט כאל מצורע. אנשי חינוך בקרב בתי הספר סרבו להיפגש עמו, עד שלבסוף נאלץ לעזוב את מחוז חיפה, שם מושל מר זבידה בכיפה. כפועל יוצא מכך תכניותיו להפיץ את שיטת ברקאי ולפתח מרכז פדגוגי תואם נגוזו. ברם, ממכלול הראיות, ואף מדברי התובע עצמו עלתה תמונה אחרת. "אני מלמד כמחנך בבית ספר אחד אבל אני עוסק בשיטה הזו בהרבה מאוד בתי ספר בארץ. אם תרצה אני אפרוש בפניך רשימה של בתי ספר שהנחתי באשר לשיטת ברקאי..." (פרוטוקול עמ' 41), אמר התובע בעדותו. התובע גם העיד כי בפועל, למרות הסערה שפרצה והעוינות שספג בקרב ציבור מסויים, הוא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. מעדותו של מר שלמה עם שלם (אב לילדה בכיתה ג' בשנת הלימודים תשס"ג אשר נתן תצהיר לטובתו של התובע) גם נלמד כי הורים רבים מקרב אלו שילדיהם למדו בבית הספר, כולל חברי העמותה, תמכו באופן נלהב בתובע. מעדותו של מר עם שלם גם עלה כי העובדה שהיה התובע מושעה למשך עשרה ימים לא שינתה את דעתו עליו ולא השפיעה על השיקולים לשלוח או לא לשלוח את הילדים שלו לבית ספר, אלא להיפך, דווקא חיזק אותו ברצון לתמוך בתובע. החלטתו של מר עם שלם להעביר את ילדיו לבית ספר אחר, שנה מאוחר יותר, הייתה קשורה דווקא בעובדה שהתובע עבר בית ספר, וקשה היה לפצות על החלל שנוצר בעקבות עזיבתו. הוא גם ציין כי הורים רבים אחרים היו שותפים עמו בתחושתו זו. כאמור גם, העמותה עצמה תמכה בתובע באופן פורמאלי ועמדה לימינו במשך כל הפרשה עד שׁוחהּ. 98. צודק גם ב"כ הנתבעת כי לא הוכח קשר סיבתי בין גניזת התכנית של הקמת המרכז הפדגוגי בשיטת ברקאי לבין מעשיהם של הנתבעים והיוצא מהם והתובע לא פרט בתצהירו או בעדותו מדוע כשלה התכנית. הדעת נותנת גם כי לוּ התוכנית הייתה רצינית, היא הייתה רוקמת עור וגידים כיום, בחלוף מספר שנים מאז תום הפרשה - כשבלב הציבור נשכח הדבר. 99. וייאמר עוד. אף אם נכונה גירסתו של התובע כי דלתות רבות ננעלו לפניו, אין לדעת אם הדבר כך, דווקא כתוצאה ממעשיהם של הנתבעים, או שמא כתוצאה מסתברת ממעשיו של התובע עצמו. כאמור, התובע חרג מההתנהגות המצופה ממנו ואין להתעלם מכך, שייתכן וגם אנשים שלא בהכרח שללו את הרעיונות שהביע התובע בעצומה ואף הסכימו איתו, הדירו את רגליהם ממנו, הואיל והוא הוכיח במעשיו כי יש בכוחו להכות גלים ולעורר סערות. ואין לכחד, קיימת רתיעה מובנת בציבור לבוא בברית עם אנשים מסוג זה. 100. גם הטענה לגבי הפגיעה בשיווק המחברות שפיתח התובע נראית חלשה. התובע לא הביא ראיות של ממש התומכות בכך שהמגעים שהיו לו עם בתי ספר לצורך הפצת המחברות נגדעו עקב הפרשה. נהפוך הוא, המכתבים הנוגעים למחברות (ת/22 ות/21) שצורפו לתצהירו של מר נתנאל פלג, מנהל החברה שייצרה אותן (ושותפו של התובע), מעידים בבירור על הצלחת המחברות גם לאחר פרוץ הפרשה. בנוסף לכך, חשבון ההפסדים אשר נערך בסיכומי ב"כ התובע (ובתצהיר התובע) מבוסס על ההנחה (המוטעית) כי כל תלמידי בתי הספר הריאליים בחיפה ובית ספר יעבץ בזכרון יעקב, היו רוכשים ומשתמשים אך ורק במחברות היוצאות מבית מדרשו של התובע, דבר שהוא כשלעצמו בלתי מתקבל על הדעת. 101. ובאשר לפגיעה בשכרו של התובע, לפי הסכם העבודה שלו עם העמותה (ת/18), משכורתו נקבעה על סך 6,500 ₪ נטו לחודש (למרות שקרן ההשתלמות וביטוח מנהלים חושבו על בסיס 7,000 ₪ נטו לחודש). לפי עדותו על דוכן העדים ועל פי העולה מתלוש השכר שצירף לתצהירו, משכורתו בחודש ספטמבר 2001 עמדה על 5,800 ₪ והוא ציין כי ביום מתן העדות (16.12.02) משכורתו עמדה על 6,500 ₪, בדומה למשכורתו ערב השעייתו. ברם, לפי טענתו, בנוסף לשכר החודשי שקיבל מאת העמותה (שכמעט לא נפגע, כאמור), זו העמידה לו דירה ושילמה לו את כל מסי הצריכה, כולל תשלומי הארנונה, אשר מהווים סכומים לא מבוטלים שעל פי חישוביו מגיעים כדי 450$ + 600 ₪ לחודש, ותשלומים אלו כיום נופלים אך ורק על כתפו. 102. בעניין הפסדים אלו, טען ב"כ הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל הראייה המוטל על שכמו להוכיח את הקשר הסיבתי בין עזיבת ניהול בית הספר על ידו לבין מעשיהם של הנתבעים, ונטען כי היה עליו להביא לעדות את ראשי העמותה ואת המפקח מטעם העמותה (הרב יצחק מזרחי) לעדות. הוא גם הצביע על כך שבכל מקרה חוזה ההעסקה של התובע היה אך לשנת לימודים בודדת בלבד ואין כל וודאות שהוא היה מתחדש, ממילא. 103. אכן נכון, כי הבאת ראשי העמותה והגורמים מטעמה היו מוסיפים משקל לטיעוניו ועדותו של התובע. עם זאת, כאמור לעיל, טענת ב"כ הנתבעים בדבר שלילת טענת התובע כי נדבק לו כתם שלילי על מצחו בעיני העמותה והציבור בכללותו, נתקבלה על דעת בית המשפט. באותה מידה אפוא, יש לקבל את טענת התובע, כי הדעת נותנת שלו שנת הלימודים הייתה מסתיימת על מי מנוחות, העמותה הייתה מחדשת עמו את חוזה ההעסקה מפאת שביעות רצונה ממנו. אך שוב, וכמפורט לעיל. אין לדעת בעטיו של מי הופסקה ההתקשרות - באשמם של הנתבעים או של התובע בעצמו. עם זאת, נראה לי כי יש רגליים לסברת התובע, שחברי העמותה לא בקשו להתעמת באופן חזיתי עם מר זבידה (או עם מ"מ מר ויזל), ולכפות עליו את הימצאותו של התובע בבית ספרם, ונראה לי כי יש לחלק את האשם בראש נזק זה בין שני הצדדים באופן שווה. 104. בסיכומיה בקשה ב"כ התובע לפצות את התובע על ההפסדים שנחל למשך שנתיים ונדמה לי כי טיעון זה הוא סביר. הואיל וכאמור, ההפסד החודשי היה 450$ + 600 ₪, ההפסד של שנתיים הגיע כדי 60,000 ₪ בקירוב, ואני פוסק לתובע מחציתו של סכום זה, היינו סך של 30,000 ₪. 105. כמו כן, אין להתעלם מכך שבפועל אכן נגרמה לתובע עגמת נפש כאשר הושעה שלא כדין, ואף מבלי שניתנה לו האפשרות להשמיע את דברו. מעדותו השתמע כי אכן נפגע מגישתם של הנתבעים כלפיו, ובית המשפט לא יכול לאטום את אוזניו לטענות אלו. לכן, אני פוסק לו 10,000₪ כפיצוי עבור עוגמת הנפש. סופו של יום, אני פוסק לתובע סך של 40,000 ₪ נכונים להיום ומהיום הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף על האמור, אני פוסק לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. פיצוייםהשעיה מעבודההשעיה