פסק דין השופט שמואל צור: נושא הדיון 1. מהו משפט העבודה החל על העסקתם של עובדים תושבי יהודה ושומרון המועסקים בתחומי האזור על ידי מעביד ישראלי. האם על העסקת עובדים אלה חל משפט העבודה הישראלי, במלואו או בחלקו, או שמא חל עליהם משפט העבודה המקומי המורכב מן הדין הירדני בתוספת חקיקת הבטחון הישראלית לאזור זה. שאלה זו עומדת לבירור בפנינו. שאלה זו עצמה התעוררה בחמש תובענות שונות שהתבררו, כל אחת לעצמה, בבתי הדין האזוריים בירושלים ובתל-אביב. בכל אחת מהתביעות נקבע כי על העסקתם של תושבי יהודה ושומרון בתחומי האזור על ידי מעסיק ישראלי, חל הדין הישראלי, היינו - משפט העבודה הישראלי. על כל אחד מפסקי הדין וההחלטות שניתנו הוגשו ערעורים בתיקים שבפנינו, אשר הדיון בהם אוחד. בשל חשיבות העניין הצטרפו לדיון באי כח היועץ המשפטי לממשלה ובאי כח ההסתדרות הכללית החדשה. 2. כל הצדדים שטענו בפנינו פרשו יריעת טיעונים ואסמכתאות רחבה ומעמיקה. במיוחד עלינו לציין את תרומתם לדיון של נציגי היועץ המשפטי לממשלה ושל ההסתדרות הכללית החדשה אשר טרחו והגישו לנו משנה סדורה ומפורטת של טיעונים, כולל חומר רקע משפטי רב, בפירוט ראוי לציון, בצורה מאירת עיניים, בבחינת דבר דבור על אופניו. כל אלה עזרו לנו עד מאד במתן פסק דיננו ותודתנו לכל באי כח הצדדים על כך. 3. בפתח הדיון נציג, בקצרה, את התשתית העובדתית, ככל שהתבררה בבית הדין האזורי ולאחר מכן נתכבד ונברר את הסוגיה המיוחדת העומדת בפנינו. כבר בפתח הדיון נציין ונאמר כי הנושא העומד בפנינו הוא הדין החל על העסקת תושבי יהודה ושומרון באזור על-ידי מעסיק ישראלי. שאלת הפורום המוסמך לדון בתביעות שבפנינו נזכרה אמנם על-ידי מקצת בעלי הדין, אך למעשה אין היא מרכז הדיון, ולא היתה כל מחלוקת של ממש בשאלה זו. ואמנם, רוב הטוענים בפנינו הסכימו כי הפורום הנאות לדון בתביעות הוא מערכת בתי הדין לעבודה בישראל, ולו רק מן הטעם שכל התביעות הוגשו נגד מעסיקים ישראליים. עם זאת נתייחס בקצרה גם לסוגיה זו בהמשך. הצדדים והרקע העובדתי 4. ע"ע 300050/98, המועצה המקומית גבעת זאב: בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים הוגשו 14 תביעות של פועלי נקיון יומיים אשר הועסקו על ידי המועצה המקומית גבעת זאב (תיק נ"ה/100-3 עד נ"ה 113-3). כל התובעים הם תושבי יהודה ושומרון (להלן - האזור). המועצה המקומית גבעת זאב קמה באזור והיא פועלת לפי צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) מס' 892, התשמ"א -1981. התביעה היא לתשלום שכר מינימום, פנסיה, תגמולים, קרן השתלמות, נסיעות, דמי הבראה, ימי חג, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ושכר עידוד. בית הדין האזורי (השופט מ' מירון ונציגי ציבור א. פדה ונ. איתן) נתן החלטה מיום 28.12.97, בה קבע, על יסוד כוונת הצדדים, על יסוד מבחנים אובייקטיבים, ועל יסוד הזיקות השונות הנוגעות לעניין, כי על העסקתם של התובעים חל משפט העבודה הישראלי. על כך מערערת בפנינו המועצה המקומית גבעת זאב. 5. ע"ע 300053/98, אביר תעשיות טקסטיל בע"מ: המשיב בתיק זה הגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב נגד המערערת (תיק נ"ז 2981-3). המשיב הוא תושב סלפית שבאזור והוא הועסק כפועל יומי אצל המערערת, חברה ישראלית, אשר מפעלה ממוקם באזור התעשייה "ברקן" שבשומרון. התביעה היא לדמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, ופיצויי הלנה עליהם, פדיון חופשה, דמי הבראה והפרשי שכר עד לשכר מינימום. בית הדין האזורי (השופטת ח' שגיא ונציגי ציבור מ. אפטר וגב' א. גילצר) החליט ביום 14.12.97, כי קיימות זיקות רבות למשפט הישראלי המצדיקות החלת המשפט הישראלי על העסקת המשיב. על כך מערערת בפנינו החברה המעסיקה. 6. עד"מ 300109/98, ניתוב חברה לניהול ופיתוח בע"מ: המשיב בתיק זה הגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בדיון מהיר, לתשלום פיצויי פיטורים (תיק נ"ו 3400-35). המערערת, חברה ישראלית, הגישה בקשה לדחות את התביעה על הסף מן הטעם שחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 אינו חל על העסקת המשיב אצל המערערת ומן הטעם שלבית הדין אין סמכות להזקק לתביעה (תיק נ"ז 1320-14). בית הדין האזורי דחה את הבקשה (החלטה מיום 1.2.98 של השופטת א. עציון). על כך הגישה המערערת בקשה למתן רשות ערעור לה נעתר בית הדין הארצי (החלטה מיום 19.4.98 של השופט י. אליאסוף - תיק דב"ע 34/98-3). ערעור זה מונח בפנינו. 7. ע"ע 1383/00, י. צרפתי שרותי רכב בע"מ: בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים הגיש המשיב תביעה נגד המערערת לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות (תיק ע"ב 1097/99). המשיב הוא תושב בית לחם והוא עבד אצל המערערת שהיא חברה ישראלית המפעילה מוסך במעלה אדומים שבתחומי האזור. בית הדין האזורי (השופטת ד. פרוז'ינין ונציגי ציבור גולדנברג וקליינר) נתן החלטה מיום 11.9.00 הדוחה את טענת המערערת כי חוקי המגן הישראליים והוראות ההסכמים הקיבוציים הנהוגים בישראל אינם חלים על העסקת המשיב. החלטת בית הדין מבוססת על בחינת מירב הזיקות החלות על העסקת המשיב, כגון - ימי עבודה, תלושי שכר, סוג המטבע בו שולם השכר ועוד. 8. ע"ע 1227/01,אקווה פרינט גוונים טכנולוגיים בע"מ: בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב התבררה תביעה (תיק ע"ב 300309/99) שהגיש המשיב להפרשי שכר מינימום, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, הפרש פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי חגים. המשיב הוא תושב שכם והוא עבד אצל המערערת, חברה ישראלית, שמקום עיסקה בישוב מעלה אפרים שבאזור. בית הדין האזורי (השופטת חגית שגיא ונציגי ציבור מר יומטוב דניאל ומר קובי אברהם) נתן פסק דין מיום 10.6.01, בו נקבע כי על העסקת המשיב חל הדין הישראלי. על יסוד זה קיבל בית הדין האזורי את התביעה, בחלקה, על פי משפט העבודה הישראלי. על כך נסב ערעור המערערת בפנינו. עקרון התחולה הטריטוריאלית 9. כלל הוא במשפט הבינלאומי כי הדין הפנימי של כל מדינה חל בתחומי שטח השיפוט שלה - הוא תחום הריבונות - ולא מחוצה לו. לכלל זה יכולים להיות חריגים שמקורם בהוראות חוק מיוחדות של כל מדינה המרחיבות, לעניינים מסויימים ונקודתיים, את תחומי תחולת החוק הפנימי על אירועים או אנשים הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט. כך, למשל, סעיפים 13-16 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 העוסקים ב"עבירות חוץ" (ראה גם ע"פ 132/82 דוד נגד מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (1) 630,622). כך גם הוראות, עליהן נעמוד בהמשך, המחילות מספר חוקים ישראליים על אזרחי ישראל המתגוררים באזור יהודה ושומרון. חריגים אלה, יותר משהם מעידים על עצמם, מעידים הם על הכלל עצמו, עליו אין עוררין: "אין הריבון הישראלי רשאי לשפוט אנשים זולת אלה שמרותו עליהם, וגבולות המרות הם בדרך כלל, גבולות המדינה, לרבות מימי החופין שלה כפי שהוגדרו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א -1981. כל מי שנמצא גופו בתוך גבולות המדינה, שיפוטו של בית המשפט הישראלי חל עליו, וקיימת האפשרות להפעיל את השיפוט על-ידי כך שבית המשפט ימסור לו את ההזמנה לדין". (דר' י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, בעמ' 35; וכן ראו בג"צ 279/51 אמשטרדם נגד שר האוצר, פ"ד ו', עמ' 945, בעמוד 971; דב"ע מה/4-7 אבו טיר - משטרת ישראל, פד"ע כ"א, 28 בעמ' 31). על אותו רעיון, מזוית קצת שונה, עמד פרופ' אהרון ברק בספרו "פרשנות חקיקה", לאמור: "החזקה הינה כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא לחול על יחסים משפטיים בישראל ולא לחול על יחסים משפטיים מחוץ לישראל. חזקת-התכלית הינה איפוא לתחולה מקומית. חזקה זו חלה הן על נורמות פליליות והן על נורמות אזרחיות, והיא ניתנת לסתירה. קיימים מצבים - הן בתחום המשפט הפלילי והן בתחום האזרחי - שבהם יש צידוק להחלת המשפט הישראלי על יחסים משפטיים מחוץ לישראל. שאלה היא, כיצד נסתרת חזקת התחולה הטריטוריאלית. האם נדרשת לכך "לשון מפורשת, ברורה וחד משמעית", או שמא ניתן לסתור החזקה גם על ידי לשון משתמעת? שאלה זו פתוחה היא. היא קשורה בעוצמתה של חזקת הטריטוריאליות, ובעצמתו של שלטון החוק ממנו היא נגזרת". (פרשנות במשפט, כרך פרשנות חקיקה בעמ' 578). עקרון התחולה הטריטוריאלית המקובל אצלנו קובע אפוא כי חוקי מדינת ישראל חלים בתחומי הריבונות של המדינה, אלא אם נקבע אחרת בדבר חקיקה או מכוחו. הדין החל באזור 10. בשנת 1967, בעקבות כיבוש שטחי יהודה, שומרון ועזה על ידי כוחות צה"ל, נטל הצבא לידיו את השלטון באזורים אלה. לגבי אזורי יהודה ושומרון הורה המפקד הצבאי לאמור: "תוקף המשפט הקיים המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידו, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור". (סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז - 1967). הוראה זו דומה, בעיקרה, להוראת סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 אשר קבעה כי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה ימשיך לעמוד בתוקפו. הוראות אלה מעוגנות בכללי המשפט הבינלאומי והם נועדו ליצור רצף משפטי הנובע מחילופי שלטון ולמנוע חלל משפטי וחוסר יציבות באזורים שזה עתה קמו או נכבשו. סקירה על התשתית המשפטית באזור ניתן למצוא במיוחד בבג"צ 393/82 ג'מעית איסכאן, אגודה שיתופית נגד מפקד כוחות צה"ל ואח' פ"ד ל"ז, 785 בעמ' 792 ואילך וכן דיון ל"ה/24-3 קליין - מינהלת קרית ארבע ואח', (לא פורסם). 11. במרוצת השנים נמנעה מדינת ישראל, במודע, מלהחיל את המשפט הישראלי על אזורי יהודה שומרון ועזה. הימנעות זו נלמדת מכך שעמדו למדינה מספר כלים משפטיים להחיל את המשפט הישראלי על אזורים אלה, בהם לא נעשה שימוש: 1. סמכות שר הבטחון "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה יראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". (סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948). 2. סמכות הממשלה "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו." (סעיף 11ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 1948, כפי שהוסף בתשכ"ז). מכח סעיף זה הוחל החוק הישראלי על מזרח ירושלים בלבד. 3. סמכות הכנסת הכנסת, בהיותה הגוף המחוקק, מוסמכת לחוקק חוק המחיל את החוק הישראלי על אזורים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. כך, הוחל החוק הישראלי על רמת הגולן בהוראת חוק מיוחדת (סעיף 1 לחוק רמת הגולן, תשמ"ב-1982). הימנעותה של המדינה מלהחיל את החוק הישראלי על אזורי יהודה ושומרון ועזה מדגישה ביתר שאת את המציאות המשפטית לפיה באזור יהודה ושומרון קיימת מערכת חקיקתית שונה מזו הקיימת בגבולות מדינת ישראל פנימה. 12. תשתית החקיקה באזור יהודה ושומרון מורכבת משני רבדים: הרובד הראשון הוא המשפט שהיה קיים באזור עד שנת 1967, הוא הדין הירדני שחל באזור. דין זה ממשיך לעמוד בתוקפו כהוראות חוק מחייבות מכח הוראת המפקד הצבאי של האזור. הרובד השני הם צווים שהוציא מפקד האזור שהם בבחינת חקיקה ראשית וחקיקת משנה באזור בתוקף סמכות החקיקה הנתונה לו בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, מאז שנת 1967 ועד היום. חקיקה זו מתקנת ומוסיפה על הרובד הראשון ושני הרבדים כאחד הם הדין החל באזור. 13. בצד תשתית החקיקה המקומית באזור, קיים רובד חקיקתי נוסף המתייחס לאזרחים ישראליים או מי שזכאים להיות אזרחים ישראליים המתגוררים באזור יהודה ושומרון. רובד זה קיים מכח חקיקה ישראלית פנימית אשר החילה חוקים ישראליים מסוימים על אותם תושבים. מדובר בחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) תשל"ח - 1977, המאריך מעת לעת את תוקפן של אותן תקנות שעת חרום (לאחרונה הוארך תוקף תקנות אלה עד שנת 2007). סעיף 6 ב' (א) לאותן תקנות - קובע: "חזקת תושבות לצורך החיקוקים המנויים בתוספת הביטוי "תושב ישראל" או ביטוי אחר בעניין תושבות, מגורים או ישיבה בישראל האמור בהם, יראו אותו ככולל גם אדם שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י -1950, ואשר אילו מקום מגוריו היה בישראל היה נכנס בגדר ביטוי כאמור". התוספת לתקנות כוללת שורה של חוקים ובהם חוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952, חוק שרות בטחון, [נוסח משולב] תשמ"ו - 1986, חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח -1968, פקודת התעבורה תשכ"א - 1961, חוק הירושה , תשכ"ה - 1965, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962 ועוד. נפקדים מהרשימה זו כל חוקי מדינת ישראל העוסקים בתחום יחסי העבודה ומשפט העבודה המגן. מכח חקיקה זו הוחלו אותם חוקים - אישית - על אזרחי מדינת ישראל המתגוררים באזור. חוקים אלה לא הוחלו על האזור עצמו, קל וחומר על תושבי יהודה ושומרון שאינם אזרחי מדינת ישראל. חקיקה זו כונתה בספרות המשפטית "משפט המובלעת" ונמתחה עליה בקורת (אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהדורה 4, עמ' 93 ואילך). 14. ערוץ נוסף להחלת הדין הישראלי על תושבים ישראליים הגרים באזור הוא הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892) תשמ"א - 1981 והצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון) (מס' 783) תשל"ט - 1979. בשני צווים אלה נקבעה הוראה דומה לאמור: 2. ניהול המועצות המקומיות (א) מפקד כוחות צה"ל באזור רשאי לקבוע בתקנון כללים לניהול המועצות המקומיות וכן לקבוע בו הוראות בדבר סמכויות והסדרי מינהל והוראות בדבר הסדרת ענייני תושביהן של המועצות." מכח הוראה זו הוחלו דינים ישראליים שונים שאינם נוגעים לענייננו על ישובים ישראליים באזור ובנספח מס' 6 לתקנון הוחלו גם - "חוק שירות התעסוקה, תשי"ט - 1959, צווי הרחבה בדבר תוספת יוקר, חוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987 והוראות חוק הסכמים קיבוציים תשכ"ז - 1957 הדרושות להחלתו של צו הרחבה בישובים, חוק שירות עבודה בשעת חרום, תשכ"ז - 1967 וכל תחיקת משנה מכוחם, כפי תוקפם בישראל מעת לעת". החלה זו מתייחסת, כאמור בה, להוראות חוק מיוחדות ולא לכלל דיני העבודה הישראליים ומכלל הן יש ללמוד על הלאו: חוקים ישראליים שלא הוחלו מכח הצווים האמורים, אינם חלים. מעבר לכך, הוראות אלה חלות רק בשטחי השיפוט של הישובים הישראליים באזור ואין הן חלות על כלל האזור או על תושביו. 15. לסיכום דברינו עד כאן ייאמר כי המשפט הישראלי חל בתחומי מדינת ישראל בלבד, ואולם חוקים מסויימים הוחלו על אזרחים ישראליים המתגוררים באזור יהודה ושומרון (משפט המובלעת). באזור יהודה ושומרון חל החוק הירדני, כפי שהיה קיים בשנת 1967 וכפי שתוקן מאז ועד היום בצווים של המפקד הצבאי. בהעדר חקיקה ישראלית מפורשת אשר נועדה לחול על האזור ובהעדר חקיקה מקומית של המפקד הצבאי המחילה נורמות מן המשפט הישראלי על האזור, אין תחולה למשפט הישראלי בתחומי יהודה ושומרון: "על רקע מציאות נורמטיבית זו מתבקשת המסקנה, כי תכליתו של דבר חקיקה ישראלי היא לחול על יחסים משפטיים בישראל ולא לחול באיזורים של יהודה, שומרון וחבל עזה. אם תכלית חקיקה מסוימת של הכנסת היא לחול על יחסים משפטיים באזורים אלה, עליה לקבוע זאת בלשון ראויה. דבר זה אכן נעשה בכמה מקרים. נקבע בהם, כי פעולה פלונית - הרלבנטית לאותו דבר חקיקה - שנעשתה באזור, רואים אותה לצורך אותו חוק כאילו נעשתה בישראל. בהיעדר לשון ראויה, ההנחה הינה כי תכליתה של נורמה חקוקה ישראלית הינה להסדיר יחסים משפטיים בישראל אך לא באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה. (אהרון ברק, פרשנות החקיקה, עמ' 580). ובפסיקה - "אך, להוציא המהלך ההיסטורי של החלת המשפט והמינהל הישראליים על חלקה המזרחי של ירושלים, שנעשתה בצו אשר ניתן לפי סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, לא עשתה הממשלה כל שימוש נוסף בסמכות שהוענקה בסעיף זה. גם שר הביטחון נמנע מעשיית שימוש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 1 לפקודת שטח השפוט והסמכויות, ומעולם לא הגדיר, במנשר, חלק כלשהו מארץ-ישראל כ"מוחזק על ידי צבא הגנה לישראל". בכך נמנעה ישראל, הימנעות מודעת ומכוונת היטב, מהחלה כוללת של הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל ובחרה לייסד את מבנה שלטונה בהם על נורמה של ממשל צבאי, המורכבת מן הדין שהיה בתוקפו, בכל אזור, ביום תפיסתו על ידי הצבא, מכללי המשפט הבינלאומי המנהגי ומתחיקת הביטחון... החלת מעשי חקיקה שונים על מתיישבים ישראלים בשטחים המוחזקים אינה סותרת את המגמה שצוינה; שכן דווקא מן ההחלה הפרטנית נובע כי מעשי חקיקה, שאין לגביהם הוראת תחולה כזאת, אינם חלים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל". (בג"צ 26121/94 שעאר נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח', פ"ד מ"ח (3) 675,681). למעשה, בענייננו, עקרונות אלה אינם שנויים במחלוקת. בטיעון בפנינו יצאו כל הצדדים מנקודת ההנחה שמשפט העבודה החל באזור שונה מן הדין הישראלי הפנימי והוא מבוסס על משפט העבודה הירדני, כפי שתוקן בצווי המפקד הצבאי. עיקר הדיון נסב על השאלה אם קיימים כללים משפטיים המצדיקים החלה של המשפט הישראלי, כולו או חלקו, על עובדים מקומיים המועסקים על ידי מעסיקים ישראליים. בטרם נפנה לדון בשאלה המרכזית העומדת בפנינו, מן הראוי להשלים את תמונת הרקע המשפטי בשלושה נושאים: האחד -תאור משפט העבודה החל באזור, השני - המצב המשפטי בעקבות הסכמי אוסלו והשלישי, שאלת הפורום הנאות לבירור הסוגיה שבמחלוקת. משפט העבודה הירדני 16. משפט העבודה החל באזור יהודה ושומרון מבוסס בראש ובראשונה על חוק העבודה הירדני מס' 21 לשנת 1960, כפי שתוקן בחוק מס' 2 משנת 1965. חוקים אלה מסדירים קשת רחבה של נושאים מתחום משפט העבודה ובהם הוראות בעניין שעות עבודה ומנוחה, דמי מחלה, חופשה שנתית, עבודת נשים ונערים, הגנת השכר, פיצויי פיטורים, ביטוח מפני פגיעה בעבודה, שכר מינימום ועוד. במרוצת השנים תוקן חוק העבודה הירדני על ידי המפקד הצבאי במספר עניינים ובהם - ביטוח מפני פגיעות בעבודה, הוראות בענייני ארגוני עובדים, דמי מחלה, שכר מינימום ועוד. עם זאת, אין חולק כי לא קיימת חפיפה והתאמה מלאה בין משפט העבודה הישראלי לזה החל באזור והוראותיו של זה הראשון רחבות בהיקפן מן השני. בנספח למסמך עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגש לנו נערכה השוואה מעניינת של הוראות ממשפט העבודה החל באזור להוראות מקבילות במשפט הישראלי. השוואה זו מלמדת שבתחומים רבים קיים דמיון בין החקיקה הישראלית לזו החלה באזור, אם כי לא קיימת זהות בין שתי מערכות הדינים. מעבר לכך עדיין קיימים תחומים רבים המוסדרים במשפט הישראלי ואינם מוסדרים כלל במשפט החל באזור ואף אלה פורטו בנספח למסמך העמדה של היועץ המשפטי לממשלה, כגון - פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הגבלת פיטורי עובדת בהריון ועוד. מן הראוי לציין כי משפט העבודה החל באזור אינו בבחינת אות מתה. מדובר במשפט חי וקיים המתוקן מעת לעת על ידי חקיקת המפקד הצבאי ומופעל הלכה למעשה על ידי ערכאות שיפוט מקומיות, כמו גם על ידי בתי משפט ובתי הדין לעבודה בישראל (ראו, לדוגמה, ע"א 577/87 מלמחדי נגד תמדיה, פ"ד מה' (2), 219 וכן דב"ע נ"ז/ 71-3 רבינטקס - חלימה ואח' פד"ע לג',136). הסכם אוסלו 17. הסכם אוסלו יצר מציאות משפטית חדשה באזור יהודה ושומרון. מדובר ב"הסכם ביניים ישראלי - פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה" מיום 28 בספטמבר 1995 (כתבי אמנה 1971, כרך 33, עמ' 1). הסכם זה קיבל גושפנקה של חוק פנימי בישראל בחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראת אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996. לפי ההסכם והחוק ליישום ההסכם, הוקמה מועצה פלסטינית אשר אליה הועברו סמכויות חקיקה וביצוע, (פרק 1, סעיף 9). נקבע כי סמכותה של המועצה הפלסטינית תחול בשטחים שהוגדרו כ-A ו-B ולא תחול בשטח שהוגדר C ובמתקנים צבאיים מוגדרים (פרק 3, סעיף 17(2)(א) להסכם). בשטח שלא הועבר לרשות הפלסטינית, ממשיכה להתקיים סמכות המפקד הצבאי, לאמור: "(א) לישראל יש, באמצעות הממשל הצבאי שלה, סמכות על אזורים שאינם תחת הסמכות הטריטוריאלית של המועצה, על כוחות ואחריות שלא הועברו למועצה, ועל ישראלים. (ב) למטרה זו, יחזיק הממשל הצבאי הישראלי בכוחות ובאחריות החקיקתיים, המשפטים והביצועיים הנחוצים, בהתאם למשפט הבינלאומי. הוראה זו לא תגרע מהחקיקה הישראלית החלה על ישראלים באופן אישי". (פרק 3, סעיף 17(4)) להסכם). נספח IV להסכם עוסק בעניינים משפטיים ובסעיף III שבו נקבעו הוראות לגבי סמכות השיפוט של הרשות הפלסטינית ב"שטח", הוא אזורי A ו-B שנמסרו לשליטתה. נקבע כי אזרחים ישראליים הפועלים "בשטח" כפופים לדין האזרחי החל באותו שטח (סעיףIII (4)). עם זאת נקבע כי לרשות תהא סמכות שיפוט מוגבלת בלבד לגבי אותם ישראלים (סעיף III (2) - (3)). לגבי פלסטינים, נקבע בנספח V, סעיף VII, סעיף 12, " פלסטינים המועסקים בישראל יהיו זכאים להביא סכסוכים הנובעים מיחסי עובד-מעביד ועניינים אחרים בפני בתי הדין לעבודה הישראליים בתחומי סמכותם של בתי דין אלה". עם זאת, לא נקבעה בהסכם אוסלו שום הוראה לגבי סמכות שיפוט על פלסטינים המועסקים על ידי ישראלים מחוץ לגבולות ישראל, כלומר בשטח C. לגבי אלה - והם המקרים שבפנינו - הסכם אוסלו לא קבע שום הסדר מיוחד. מעבר לכך, נקבע בתקנות שעת חרום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), אשר תוקפן מוארך מעת לעת בחוק (ראו סעיף 13לעיל), כי בית משפט או בית דין בישראל מוסמך לדון בתובענות של ישראלים לגבי מעשה או מחדל שארעו ב"שטח" רק בשל כך שתושב שטחי המועצה הפלסטינית הוא נתבע או צד לה (סעיף 2ב' (א) לאותן תקנות). גם כאן אין כל הוראה מפורשת המסמיכה בית משפט או בית דין בישראל לדון בתובענות של פלסטינים תושבי האזור לגבי מעסיקים ישראליים הפועלים בשטח C. מן האמור עד כאן עולה כי הסכם אוסלו לא יצר דין חדש או שונה באזור אלא רק קבע הוראות לגבי חלוקת סמכויות שלטוניות וסמכויות שיפוטיות בין המועצה הפלסטינית בשטחי A ו-B והמפקד הצבאי בשטח C. בענייננו מדובר בתובענות שהוגשו על ידי תושבי המועצה הפלסטינית המועסקים על ידי ישראלים בשטח C. לגביהם - ולגביהם בלבד - שאלות בדבר הדין החל וסמכויות השיפוט לא הושפעו מהסכם אוסלו. בתי משפט לעניינים מקומיים 18. כפי שראינו, הוסמך המפקד הצבאי לקבוע בתקנון, כללים לניהול המועצות המקומיות והמועצות האזוריות לגבי ישובים בהם מתגוררים ישראלים (סעיף 14 לעיל). באותם צווים הוסמך המפקד הצבאי לכונן בית משפט לעניינים מקומיים, אשר סמכויותיו והדין על פיו יפעל ייקבעו אף הם בתקנון. ואמנם הוקמו בתי משפט לעניינים מקומיים ובית משפט לערעורים (סעיף 125 לתקנון) וסמכותם לדון לפי הדין ותחיקת הבטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון ובכל עניין אחר שבתקנון ובנספחיו וכן בעבירות שנעברו בתחומי הישובים (סעיף 126). מכאן שסמכותו של בית משפט לעניינים מקומיים בענייני עבודה מוגבלת רק לאותם עניינים המוסדרים בנספח "דיני עבודה" של התקנון (חוק שכר מינימום, תוספת יוקר וחוקים אחרים שהוחלו על הישובים הישראליים - הוא "משפט המובלעת" הנזכר בסעיף 13 לעיל). אין לבית המשפט המקומי סמכות לדון בענייני עבודה אחרים, ועל כל פנים סמכותו מוגבלת לתחום השיפוט של המועצות המקומיות והמועצות האזוריות שבאזור. הפורום הנאות 19. נדמה שאין חולק כי בתי הדין לעבודה בישראל מוסמכים לדון בתובענה שבין עובד מקומי למעסיק ישראלי כשמקום העבודה הוא באזור. בעיקרו של דבר, סמכות בית הדין נקבעת לפי מקום העבודה של העובד (תקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991) ובמקרה שמקום העבודה הוא מחוץ לתחום שיפוטו של בית הדין, נתונה הסמכות לבית הדין בו נמצא מקום מגוריו של העובד, או מרכז מפעלו של המעביד בישראל, או מקום מגוריו של המעביד, ובמעביד תאגיד - מקום משרדו הרשום או כל מקום בו הוא מנהל עסקיו (תקנה 3(ב) לתקנות האמורות). מעבר לכך בית הדין יכול לקנות סמכות שיפוט לגבי אדם המתגורר באזור על ידי המצאת כתבי בי-דין באזור מכח תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמך לשטחים המוחזקים) תש"ל-1969 (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, עמ' 44 - 45 וכן דיון נד/160 3-ס. וו. תעשיות בע"מ ואח' - ראשד אלזארו ואח', פד"ע כח' 15 בעמ' 20 ואילך; בג"צ 663/78 מנהלת קרית ארבע נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד לג' (2), 404,398). 20. מעבר לשאלת הסמכות, כאשר מדובר בעובד תושב האזור שמקום העבודה שלו הוא באזור, יכולה להתעורר השאלה מהי ערכאת השיפוט הראויה לבירור התביעה. בנקודה זו, טענו בפנינו מקצת בעלי הדין, כי המקום הראוי לבירור התביעות שהוגשו הוא ערכאות השיפוט באזור ולא בתי הדין לעבודה בישראל. זוהי טענה בדבר "הפורום הנאות" המניחה אמנם כי קיימת סמכות שיפוט בינלאומית לערכאות שיפוט במדינות שונות, אך מובילה למסקנה כי יש להעדיף אחת מן הערכאות המוסמכות על פני רעותה. שאלת הפורום הנאות בין ערכאות השיפוט בישראל לבין ערכאת השיפוט באזור נדונה בהרחבה בפסק הדין אבו עטיה נגד ערבטיסי (ע"א 300/84, פ"ד ל"ט(1) 365). אף ששם נושא הדיון היה תביעה בנזיקין, העקרונות שנקבעו בו יפים לענייננו. נפסק - בעקבות ההלכה במשפט האנגלי - כי בית המשפט יבחן האם התביעה שהוגשה גורמת עוול לנתבע בהיותה מציקה ומטרידה עד כדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט והאם הפסקת התביעה או העברתה לפורום אחר אינה גורמת עוול לתובע (שם בעמ' 384 ז'). מעבר לכך נקבע גם מבחן כללי לפיו תבדק השאלה מהו הפורום הטבעי לקיום הדיון או שמא קיים פורום טבעי זר בעל סמכות (עמ' 385). נפסק כי בקביעת "טבעיות הפורום" - " יש להתחשב בנסיבות כולן ובמכלול הזיקות תוך התחשבות בציפיותיהם הסבירות של הצדדים כולם" (שם מול האות ז'). לדיון מפורט בזיקות הרלבנטיות לעניין קביעת הפורום הנאות ראו רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נגד עבד זריקאת, פ"ד מח' (3), 265וכן ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נגד חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ, פ"ד מח' (1), 554. 21. יישום עקרונות אלה לענייננו מוביל למסקנה הברורה כי הפורום הנאות - להבדיל משאלת הדין החל - הוא בתי הדין לעבודה בישראל. מדובר בתביעות של עובדים מקומיים נגד מעסיקים ישראליים. ביחסים החוזיים שבין הצדדים אין הסכמה על הפורום הנאות, כמו גם על הדין החל. טענת העובדים היא כי חל עליהם הדין המהותי הישראלי והכתובת המובהקת לבירור שאלה זו היא ערכאת שיפוט ישראלית. למעסיקים הישראליים עצמם - אף זאת מעבר לשאלת הדין החל על יחסי העבודה - קיימת זיקה חד משמעית לדין הישראלי ולערכאות השיפוט בישראל. בתי המשפט המקומיים שבתחומי המועצות המקומיות והמועצות האזוריות באזור אינם מוסמכים לדון במכלול יחסי העבודה. בתי המשפט המקומיים שבאזור מצויים, רובם ככולם, בשטחי A ו-B וגישת מתדיינים ישראליים אליהם בעייתית, אם לא בלתי אפשרית. בנסיבות אלה לא יכול להיות ספק שהפורום הטבעי לדון בתובענות שהוגשו הוא בית דין לעבודה המוסמך בישראל ושהגשת התובענות לבתי הדין בישראל על ידי העובדים המקומיים אינה גורמת כל עוול לנתבעים (הישראליים) ואינה נגועה בשימוש לרעה בהליכי בית משפט. דין החוזה 22. חוזה העבודה הוא לב ליבה של כל מערכת יחסי עבודה. חוזה העבודה יוצר את ההתקשרות, ובו נקבעים עיקר תנאי ההתקשרות. אולם מעבר לכך מפעיל חוזה העבודה מערכת מורכבת ומסועפת של זכויות וחובות החלות על הצדדים מכח הוראות חוק (משפט העבודה המגן) ומכח הוראות הסכמים או הסדרים קיבוציים (משפט העבודה האוטונומי), מינהג ומקורות אחרים. מצב דברים זה חל כאשר שני הצדדים לחוזה פועלים בכפיפות לדין המדינה החל על ההתקשרות. עם זאת, שוק העבודה מזמן לנו מיגוון של מצבים בהם יחסי עבודה כרוכים ביסודות זרים לשיטת משפט נתונה. כך, למשל, עובד תאילנדי המועסק בישראל, או עובד מקומי המועסק בשגרירות ישראל בחו"ל או - כמו בענייננו - תושב האזור המועסק באזור על ידי מעביד ישראלי. בכל אחד ממצבים אלה - ובאחרים - עולה שאלת הדין החל על יחסי העבודה, ובמלים אחרות - מהו "דין חוזה". 23. סוגיית דין החוזה The proper law of the contract )) היא מן הסוגיות המרכזיות במשפט הבינלאומי הפרטי. כללי המשפט הבינלאומי הפרטי פותחו בפסיקת בתי המשפט באנגליה ובארצות הברית ובחלקם הם מעוגנים גם באמנות בינלאומיות. מבין האמנות קרובה לענייננו אמנת רומא של האחוד האירופי המשותף משנת 1980 (Convention on the Law Applicable to Contractual Obligations) העוסקת בכללי ברירת הדין בחוזים בכלל ובחוזי עבודה אינדיוידואלים בפרט (להלן - אמנת רומא). 24. כללי ברירת הדין בחוזים רגילים מבקשים להתחקות אחר הדין הנאות החל על החוזה בו מעורבים צדדים משיטות משפט שונות. לפי הכללים המקובלים, ייקבע הדין החל על החוזה על יסוד בדיקה בשני רבדים: (1) בחירת הצדדים: אם כלולה בחוזה הוראה מפורשת וברורה לפיה יחול על ההתקשרות דין מדינה מסוימת, יחול על החוזה דין המדינה אותו בחרו הצדדים (Dicey and Morris On The Conflict Of Laws .London, 1993 - Rule 175). 12th ed, באין הוראה מפורשת בחוזה ניתן להתחקות אחר כוונתם של הצדדים, ככל שזו עולה מפרשנות הוראות החוזה, ובלבד שניתוח הוראות החוזה מוביל למסקנה ברורה בדבר כוונת הצדדים: "Freedom Of Choice 1. A Contract shall be governed by the law chosen by the parties. The choice must be expressed or demonstrated with reasonable certainty by the terms of the contract or the circumstances of the case. By their choice the parties can select the law applicable to the whole or a part only of the contract." (סעיף 3(1) לאמנת רומא) עקרון זה משתקף גם בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בפרשת "נורדן" (דיון מ"ב/13-2 נורדן שרותי נפט בע"מ - ויליאם מורי, פד"ע י"ג, 368, 372), לאמור: " בכפוף לסייגים יש לכבד את רצון הצדדים, ובהתאם לכך לקבוע את הדין החל... זהו הדין שהצדדים התכוונו כי יחול. על כוונתם עומדים מהכוונה שניתן לה ביטוי בחוזה, אם ניתן ביטוי כזה, וזה יהיה קונקלוסיבי. אם לא ניתן ביטוי לכוונה - יקיש בית המשפט על הכוונה מהמונחים שלהם הזדקקו בחוזה ומהנסיבות הרלבנטיות". (2) עקרון הזיקה הקרובה: באין הסכמה מפורשת או משתמעת של הצדדים, יחול על החוזה אותו דין אשר לו, בבחינת כלל הנסיבות, הזיקה הקרובה ביותר (Dicey and Morris , Rule 176). לפי עקרון זה, יש לבחון את מכלול הזיקות הקשורות בהסכם ועל פיהן לקבוע מהו הדין המתאים ביותר שיחול על החוזה. כך, יש לבחון את לשון החוזה, את סמכות השיפוט שנקבעה בו, אם נקבעה, מהי אזרחות הצדדים לחוזה ומקום מושבם, סוג המטבע בו בחרו הצדדים, מקום העסקים של הצדדים, מקום עריכת החוזה ומקום ביצועו (דוגמה לבחינת זיקות אלה ניתן למצוא בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בתיק אזרחי 2244/89, קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נגד שמואל פלאטו שרון, דינים מחוזי כרך לב (1) 854, לא פורסם). בבחינת מכלול הזיקות יש לתת את הדעת לכך שלא כל זיקה הנוגעת לעניין היא בעלת משקל שווה. קיימות זיקות "חלשות" וקיימות זיקות "חזקות", כך למשל, הדעה הרווחת היא שבקביעת הדין החל על החוזה יש להעניק משקל כבד - אם לא מכריע - למקום המושב או מרכז העסקים של הצד האמור לבצע את החוזהDicey and Morris, ) Rule 176(3) וכן - ראה לעניין זה אמנת רומא סעיף 4 (2)). יש לזכור כי עקרונות אלה נקבעו, במקורם, ליחסים עסקיים רגילים ואין הם מותאמים בהכרח, כלשונם, לחוזי עבודה. יישומם של עקרונות אלה בתחום העבודה חייב להיעשות בזהירות ותוך בחינת הנסיבות המיוחדות לכל מקרה. טול, לדוגמא בלבד, חוזה להעסקת עובד תאילנדי בישראל, בו קיימת הוראה מפורשת כי על העסקתו יחול הדין התאילנדי. לכאורה, חל העקרון הראשון, הקובע כי יש לתת תוקף להסכמת הצדדים. אולם הדעת נותנת שבית דין לעבודה בישראל יבחן הוראה זו בזהירות רבה ולא ימהר לאכוף אותה, כלשונה, שהרי - באותה דוגמא - הדעת נותנת שהצדדים לחוזה העבודה אינם שווים בכוחם ואפשר שאין זה צודק או ראוי לאכוף הוראה שכזו. לעומת זאת, אפשר שהתוצאה תהיה שונה אם מדובר בחוזה אינדיבידואלי להעסקת מומחה מחשבים ישראלי בארצות הברית, בו נקבע במפורש שיחול הדין האמריקאי. כך גם יש להבחין בין חוזה אינדיבידואלי להסכם קיבוצי: בחוזה אינדיבידואלי ניתן לבחון את מידת חוסר השיויון שבין המעסיק לעובד. הוראה בהסכם קיבוצי מניחה לכאורה שיחסי הכוחות בין הצדדים שקולים ולכן יינתן לה משקל יחסי גבוה יותר. הבה נניח, לדוגמה, כי לגבי עובדים תושבי האזור המועסקים אצל מעסיקים ישראליים באזור, היה קיים הסכם קיבוצי הקובע כי על העסקתם יחול הדין הישראלי או חלקים ממנו. הדעת נותנת כי בתי הדין לעבודה בישראל, בבואם לקבוע את הדין החל על החוזה, היו מייחסים משקל ניכר להסכמה זו של הצדדים. אכן, יישומם של עקרונות אלה במשפט העבודה מחייב זהירות רבה ובחינה פרטנית הנוגעת לנסיבותיו המיוחדות של כל עניין. דין החוזה ביחסי עבודה 25. מעבר לכללים הרגילים של ברירת הדין בחוזים מסחריים ולסוגיית יישומם על יחסי עבודה, קיימים כללים מיוחדים במשפט הבינלאומי שפותחו במיוחד לתחום העבודה. כללים אלה מתייחסים לחוזי עבודה בינלאומיים והם נוגעים, בין השאר, לתופעה של ייבוא עובדים ממדינה למדינה, בדרך כלל ממדינה נחשלת למדינה מפותחת יותר. כללים אלה משקפים את העיקרון שיש להבטיח לעובד הזר סטנדרט מינימלי של זכויות ותנאי העסקה, כמקובל במדינה בה הוא מועסק. עיקרון זה משתקף בבירור בסעיף 6 לאמנת רומא הקובע: " 1. Notwithstanding the Provisions of Article 3 , in a contract of employment a choice of law made by the parties does not have the result of depriving the employee of the protection afforded to him by the mandatory rules of the law which would be applicable under paraghraph 2 in the absence of choice. 2. Notwithstanding The Provisions of Article 4, a contract of employment shall, in the absence of choice in accordace with Article 3, be governed: (a) by the law of the country in which the employee habitually carries out his work in performance of the contract, even if he is temporarily employed in another country; or (b) if the employee does not habitually carry out his work in any one country, by the law of the country in which the place of business through which he was engaged is situated; Unless it appears from the circumstances as a whole that the contract is more closely connected with another country, in which case the contract shall be governed by the law of that country". סעיף זה מקפל בתוכו את העקרונות הבאים: 1. במקרה שהצדדים בחרו במפורש את הדין החל על חוזה העסקה, אין בבחירה זו כדי לשלול את תחולתם על החוזה של ה"כללים המחייבים" (Mandatory Rules) שהיו חלים על העובד אלמלא בחירה זו. 2. באין בחירה של הדין, יחול על העסקת עובד דין המדינה בה מבצע העובד, בדרך כלל, את העבודה בהתאם לחוזה, גם אם הוא מועסק, זמנית, במדינה אחרת. 3. במקרה שהעבודה הרגילה לא מתבצעת במדינה מסויימת דווקא, יחול דין המדינה בה נמצא מקום העסקים של המעסיק, שבאמצעותו בוצעה ההתקשרות. 4. אולם אם עולה, מכלל הנסיבות, כי החוזה קשור יותר (Closely connected) למדינה אחרת, כי אז יחול דין אותה מדינה (וכן ראה לענין זה (Dicey And Morris , Rule 184. שאלה היא מהם ה"כללים המחייבים" - "Mandatory Rules" בהם מדברת האמנה. שאלה זו לא ברורה כל צרכה (ראה (Dicey and Morris p. 1307 אך נדמה שככלל ניתן לקבוע שביטוי זה מכוון למשפט העבודה המגן החל בכל מדינה בה מועסק העובד הזר אשר נועד לקבוע תנאי עבודה מינימליים בתחום הבטיחות בעבודה, פיטורים לא חוקיים וכיוצאות באלה נורמות המיועדות לפרוש יריעת הגנה מינימלית על העובד באותה מדינה. אכן, ניתן לומר כי, לפי המשפט הבינלאומי, יחול על העובד הזר משפט העבודה המגן גם אם חוזה העבודה קובע, במפורש, תחולתו של דין זר. נורמות אלה נועדו להתגבר על מציאות של שוק עבודה בינלאומי בו עובדים ממדינה נחשלת יחסית באים, בין בעצמם ובין בדרך מאורגנת, לעבוד במדינה מתקדמת. הכללים מבטיחים שעל העובדים יחול משפט העבודה המגן של מקום עבודתם ויובטחו להם תנאי עבודה מינימליים כמקובל במקום עבודתם ולא יחולו הסטנדרטים המקובלים - הנחותים יותר בדרך כלל - בארץ מוצאם. כך, על העסקתם של עובדים טורקים בגרמניה יחול משפט העבודה המגן הגרמני וכך, על עובדים תאילנדים בישראל, יחול משפט העבודה המגן הישראלי. 26. עקרונות אלה של המשפט הבינלאומי הפומבי אינם נוגעים במדוייק לענייננו. נוגעים הם יותר להעסקתם של עובדים זרים במדינת ישראל. לעומת זאת, אנו עניין לנו בהעסקת עובדים תושבי האזור, המועסקים באזור על ידי מעסיק ישראלי. מדובר בהתקשרות מקומית ובביצוע עבודה בתחומי האזור והאלמנט הבינלאומי היחיד הוא זהות המעסיק, היינו - היותו ישראלי. עם זאת, ניתן ללמוד מכללים אלה על המשקל הנכבד - אם לא המכריע - שמייחס המשפט הבינלאומי למקום ביצוע העבודה על קביעת הדין שיחול על העסקת העובדים. עניין זה משתקף, למשל, במחקרו של פרופ' א. לבונטין, "ברירת הדין - הצעת חוק עם דברי הסבר" (משרד המשפטים והמכון למחקרי חקיקה של האוניברסיטה העברית, תשנ"ח). בסעיף 12, להצעת החוק, בעמ' 82 - 83, נקבע כי: "משא ומתן שסב על עניין מהעניינים המנויים להלן, חזקה שהתנהל על רקע המציאות במקום המצויין לידו:.... עבודה או תעסוקה - מקום עיקר ביצועה". 27. נטען בפנינו כי משעה שנקבע כי הפורום הנאות לדון בתביעות העובדים הוא בתי הדין לעבודה בישראל, יש להחיל על העסקת העובדים את הדין הישראלי. טענה זו מבוססת על הכלל "הלך הדין אחר הדיין" - Qui eligit iudisen eligit ius (ראה ע"א 165/60 אוניון חברה לביטוח בע"מ נגד עזרא יצחק משה, פ"ד י"ז 646, 653 ג'). טענה זו דינה להדחות. ראשית - הכלל האמור מתייחס לחוזה מסחרי - בפרשת "אוניון" היה זה חוזה ביטוח - ולא כל כלל שמקורו ביחסים מסחריים ניתן ליישום כמות שהוא על יחסי עבודה. שנית - הכלל האמור מתייחס לחוזה בו קיימת תניית שיפוט מפורשת בדבר הפורום הנאות לבירור חילוקי דעות. תנייה שכזו יכולה, במקרה המתאים, ללמד על כוונה משתמעת של הצדדים גם לגבי הדין שיחול שהרי אם בחרו הצדדים ערכאת שיפוט של מדינה מסויימת מן הסתם התכוונו שאותה ערכאה תפסוק לפי דין המדינה בה היא פועלת. בענייננו מדובר בחוזי עבודה בהם אין תנייה המפנה את הצדדים לערכאות שיפוט בישראל, כך שלא ניתן לייחס לצדדים את הכוונה המשתמעת לתחולת הדין הישראלי. ושלישית - בפרשת "אוניון" נפסק, על יסוד כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, כי תנייה בדבר מקום השיפוט מלמדת רק ".... שאותם בתי משפט ישתמשו בהוראות חוקי מדינתם בדבר ברירת הדינים כדי לקבוע מהו משפט החוזה; אבל משקבעו מהו משפט החוזה ומצאו שאין הוא משפט מדינתם שלהם, פשיטא שאין הם מחילים על החוזה אלא את משפטו שלו ולא את משפט מדינתם" (שם בעמ' 655). דין החוזה בענייננו 28. מהו הדין החולש על חוזי העבודה שנכרתו בין המעסיקים לעובדיהם בכל אחד מן התיקים שבפנינו? אין חולק כי, בענייננו, אין כל ביטוי בעניין זה לכוונת הצדדים. אין ולא הוצג בפני בתי הדין האזוריים כל חוזה - אינדיוידואלי או קיבוצי - הקובע במפורש תחולה של דין זה או אחר על יחסי העבודה החוזיים שבין הצדדים. לא נשמעה גם כל טענה כי יש להחיל דין זה או אחר על חוזה ההעסקה מכח פרשנות החוזה, תוך ייחוס כוונה משתמעת לצדדים. למעשה, התמקד הדיון בבתי הדין האזוריים בשלב של בחינת הזיקות הנוגעות לכל חוזה ומסקנת בתי הדין כי על חוזי העבודה חל הדין הישראלי התבססה על ניתוח זיקות אלה. 29. בחינת פסקי הדין העומדים לערעור בפנינו מעלה שבכל אחד מחוזי העבודה בהם מדובר קיימות זיקות המושכות לכיוון תחולתו של המשפט הישראלי, ולעומתן קיימות זיקות המובילות אל הדין המקומי החל בשטחים. השאלה היא אפוא מה משקל יש לייחס לזיקות "הישראליות" לעומת הזיקות "המקומיות". הזיקות העקריות המטות את הכף לכיוון המשפט הישראלי הן, בענייננו, עובדת היות המעסיק ישראלי, תשלום השכר נעשה במטבע ישראלי, מסמכים שונים הנוגעים להעסקה כתובים עברית (למשל - מכתב פיטורין, תלושי שכר, כרטיסי נוכחות), ימי המנוחה והחג כמקובל בישראל ובאחד התיקים שילם העובד מס בישראל. לעומת זיקות אלה, קיימות בעניינים שבפנינו זיקות המטות את הכף אל עבר תחולת הדין המקומי באזור: מקום עיסקו של המעביד באזור, מקום ביצוע העבודה או מקום ביצוע עיקר העבודה הוא באזור, העובדים כולם הם תושבי האזור ואין הם אזרחי מדינת ישראל. 30. בנסיבות העניין שבפנינו אין, לדעתי, לייחס משקל ניכר לזיקות ה"ישראליות". זהות המעסיק אינה מלמדת בהכרח על הדין החל על החוזה. טול, למשל, חברה ישראלית הפועלת מעבר לים ומעסיקה עובדים מקומיים שם; עצם העובדה שהמעסיק הוא ישראלי אינה מובילה למסקנה שעל העסקת עובדיו מעבר לים יחול משפט העבודה הישראלי. גם תשלום במטבע ישראלי אינו מלמד דבר, במיוחד במציאות הקיימת באזור, בו המטבע הישראלי הוא הילך חוקי ומטבע העובר לסוחר. גם קיומם של מסמכים בעברית אינו בעל משקל ניכר לעניין תחולת הדין הישראלי: השפה העברית רווחת באזור, גם בקרב העובדים המקומיים, ועל כל פנים השפה הנוהגת במקום עבודה אינה מלמדת בהכרח על הדין החל. כך, למשל, אם מעסיק ישראלי בארצות הברית מתקשר עם עובדיו הישראלים בעברית - בעל פה או בכתב - אין הדבר מלמד, בהכרח, שעל העסקתם חל הדין הישראלי. הנהגת יום מנוחה שבועי כמקובל בישראל או אי עבודה בחגי ישראל מלמד - לכל היותר - על אימוץ הסדר מסויים מן הדין הישראלי אל תוך חוזה העבודה אך אין להקיש מכך על תחולת כל הדין הישראלי על החוזה. עניין תשלום המסים לא התברר די צרכו ועל כל פנים זיקה זו, לבדה, אף היא אינה בעלת משקל מכריע. 31. לעומת זאת, על פי הכללים הרווחים במשפט הבינלאומי הפרטי בהתייחס לחוזי עבודה, קיים משקל ניכר ואף מכריע למקום התקשרות ולמקום ביצוע העבודה. בכל הערעורים שבפנינו מקום העיסוק המובהק - ולמיצער העיקרי - הוא באזור. מקום העבודה הוא גם מקום ההתקשרות ועל כל פנים לא הובאו ראיות לכך שחוזי העסקת העובדים נכרתו בישראל או שגיוס העובדים נעשה שם. שאלה מה משקל יש לייחס לעובדה שכל המעסיקים פועלים בתחומי ישוב ישראליים באזור. התשובה לכך היא שעל הישובים הישראליים באזור חל הדין הנוהג באזור, הוא הדין המקומי בצירוף תחיקת הבטחון באזור. העובדה שעל התושבים הישראליים שבאזור חלים, באופן אישי, חלק מדיני מדינת ישראל (משפט המובלעת), אינה משנה את מעמדו התקף של הדין החל על מקום העסקים, הוא דין האזור. זאת ועוד, העובדים שעניינם נדון בפנינו אינם אזרחים ישראליים וכולם תושבי האזור, בין אם משטח A ו-B ובין אם משטח C. בתוקף מעמדם זה חל על כל העובדים הללו הדין המקומי הכללי התקף באזור. באין הסדר מיוחד ומפורש המחיל על עובדים אלה חלקים מן המשפט הישראלי, אין כל הצדקה להחיל עליהם את משפט העבודה דווקא, רק בשל כך שמעסיקיהם ישראלים הם. מסקנתנו היא אפוא ששגו בתי הדין האזוריים בהחילם על המקרים שבפנינו את המשפט העבודה הישראלי, על קירבו ועל כרעיו. לדעתנו, נכון לקבוע כי על כל אחד מחוזי ההעסקה שבפנינו חל משפט העבודה המקומי, על מיגוון רבדיו, בכפוף לאמור להלן בסוגיית תקנת הציבור. תקנת הציבור 32. מושג תקנת הציבור מעוגן במשפטנו הפנימי בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". עקרון זה הורחב והוא נפרש על פני כל תחומי המשפט ולא רק בתחום החוזים, זאת מכח סעיף 61 (ב) לאותו חוק. על מהותו של עקרון תקנת הציבור ודרכי יישומו עמד בית המשפט העליון בפרשת קסטנבאום (ע"א294/91 חברת קדישא גחש"א קהילת ירושלים נגד קסטנבאום, פ"ד מו' (2) 464 בעמ' 530-537) ולא נחזור על הדברים כאן. כפי שנראה להלן, עקרון תקנת הציבור חל לא רק בתחומי המשפט הפנימי של כל מדינה אלא גם - ולענייננו בעיקר - בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי כמכשיר בדיקה פנימי הניתן בידי פורום שיפוטי בבואו להחיל דין זר. 33. ואמנם, הקביעה כי על חוזי העבודה בענייננו חל הדין המקומי באזור - הוא חוק העבודה הירדני בצירוף צווי המפקד הצבאי המתקנים אותו - אינה סוף פסוק. אדרבה, אפשר שהיא רק תחילת הדרך. כפי שראינו, הפורום הנאות לבירור התביעות הוא בתי הדין לעבודה בישראל, ואין כל מניעה שערכאות שיפוט אלה ידונו ויפסקו לפי "דין החוזה" האמור. דין זה אמנם אינו המשפט הישראלי ולפי כללי המשפט הבינלאומי הינו בבחינת "דין זר" אך, למעשה, אין הוא זר כל כך לערכאות השיפוט הישראליות (ראה סעיף 16 סיפא לעיל). אחרי הכל, זרוע שלטונית ישראלית (המפקד הצבאי) קבעה את תחולתו, הוסיפה עליו כהנה וכהנה ומערך הממשל הצבאי הישראלי שבאזור נזקק לו ומפעיל אותו הלכה למעשה. 34. לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, מוסמכות ערכאות השיפוט ליישם ולאכוף הוראות חוזה הנשלט על ידי דין זר. עם זאת, שומה על ערכאת השיפוט להפעיל שיקול דעת ולכבד את הוראות החוזה והדין הזר, עד כמה שאין בהם סתירה לנורמות וכללים בסיסיים, למושכלות ראשונים של צדק, מוסר ומורשת, הקיימים ונוהגים בדין הפורום. במשפט האמריקאי נוסח עקרון זה כך: "the courts are not free to refuse to enforce a foreign right at the pleasure of the judges, to the individual notion of expediency or fairness. They do not close their doors, unless help would violate some fundamental principle of justice, some prevalent conception of good morals, some deep-rooted tradition of the common weal." (Loucks v. Standard Oil co .of New York, 120 Northeastern Reporter, p.198, 202) לפי עקרון זה, בית משפט אמריקאי לא יכבד הסכמת צדדים בחוזה בלתי מוסרי (immoral), רע מיסודו ,(inherently vicious)זדוני (wicked) או המנוגד לצדק ולרווחת הציבור. במשפט האנגלי העקרון דומה ולפיו - "English courts will not enforce or recognize a right, power, capacity, disability, or legal relationship arising under the law of a foreign country, if the enforcement or recognition of such right, power, capacity, disability or legal relationship would be inconsistent with fundamental public policy of England law". Dicey and Morris, Rule 2 ,p.81)) כך גם סעיף 16 לאמנת רומא הקובע: "ordre public" "the application of a rule of the law of any country specified by this convention may be refused only if such application is manifestly incompatible with the public policy ("ordre public") of the forum". הוראה זו משתקפת גם בכלל 182 בספרם של Dicey and Morris (בעמ' 1277) ובדברי ההסבר לה נאמר שמכח כלל זה מוסמכת ערכאת השיפוט להימנע מלאכוף הוראה בחוזה זר, גם אם היא תקפה לפי הדין החל על החוזה או - במקרה הפוך - לאכוף הוראה שבחוזה אף אם אין היא תקפה לפי הדין הזר (השווה בג"צ 143/62 שלזינגר נגד שר הפנים, פ"ד י"ז, 225 בעמ' 256 ד' ו'). כך, בפסיקה האנגלית, נמנעו בתי המשפט מלאכוף הוראות בחוזים שעסקו בהגבלת חופש העיסוק, מסחר עם אויב, הגבלה על נקיטת הליכים פליליים, הפליה על רקע גזעי, חוזים העוסקים בזנות ועוד (שם בעמ' 1280-1278). סוגיית תקנת הציבור מופיעה גם בחיבורו של פרופ' לבונטין, בסעיף 8 להצעת החוק (שם בעמ' 70), לאמור: תקנת הציבור " באלה דוחים דין, זכות, טענה, מעשה, עניין, פסק, תניה (להלן בקיצור, עניין) כנוגד את תקנת הציבור - (1) העניין פוגע באושיות הלאום, הרוח, החברה, או המשק של ישראלי; או (2) העניין פוגע בבטחון ישראל או במעמדה בקרב האומות; או (3) העניין פוגע בעקרי הצדק הטבעי או המוסר או שהוא מקומם בשל התכחשותו לערכי אנוש יסודיים". כדוגמה ליישום כלל זה נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק כך: "דין זר המחרים או מפקיע רכושם של זרים ללא פיצוי נאות, או המפלה בין אדם לאדם ומפעיל את ההפקעה כנשק עונשי או כאמצעי של דיכוי, נוגדת ההכרה בו את תקנת הציבור". (שם בעמ' 71). עקרון זה יושם אף בפסיקה. כך, בפסק הדין יוליוס בק נגד לשכת עורכי הדין (בג"צ 66/66, פ"ד כ (2), 618) התעלם בית המשפט בישראל מהוראת חוק פולני, שנחקקה על רקע גזעני, אשר מנעה מן העותר להרשם כעורך דין בארץ מוצאו. בפרשת אולימפיק איירווייס נגד קלימי (ע"א 74/81, פ"ד ל"ז (1) עמוד 1) פסק בית המשפט: "... כבר נפסק אצלנו, עוד לפני שחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 נכנס לתוקפו, כי אי חוקיות הן לפי חוק מקום עשיית החוזה והן לפי הדין המהותי, לא תוכר על ידי בית המשפט בישראל, מטעמים של עניין הציבור, במקרים של הפרת חוק זר, שפגע ביהודים, בייחוד עבירה על חוקי המטבע. להפך, לטובת הציבור הישראלי היהודי הוא לאפשר ליהודי הגולה להוציא את כספם ולהעבירו ארצה". (שם בעמ' 14). הנה כי כן, רשאי בית משפט ישראלי - ואף חייב - לבחון הוראת חוזה הנשלטת על ידי דין זר ולהימנע מאכיפתה אם נוגדת היא את "תקנת הציבור". כלל זה כוחו יפה אף בתחום יחסי העבודה ומן הראוי שבתי הדין לעבודה יפעלו על פיו. 35. עד כאן התייחסנו לסוגיית תקנת הציבור בהיבט "השלילי" שלה, היינו - באילו תנאים תימנע ערכאת השיפוט הישראלית מלאכוף הוראת חוזה עליו חל דין זר. שאלה אחרת היא האם מכח תקנת הציבור, מוסמך בית המשפט הישראלי להחיל על חוזה הנשלט על ידי דין זר, נורמות המקובלות בתחומי המשפט הפנימי שלו. אני סבור שהתשובה על כך חיובית. אין זה מן הראוי שעקרון "תקנת הציבור" יפעל לכיוון אחד בלבד. כשם שתקנת הציבור מסמיכה את בית המשפט להימנע מהחלה של הוראה בחוזה שאינה תואמת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט, כך ניתן, במקרים המתאימים, להשלים חוזה חסר ולהחיל עליו נורמות בסיסיות המקובלות במקומותינו. כך בכלל, וכך בדיני עבודה בפרט. לא יהיה זה נכון, במסגרת זו, לקבוע רשימה סגורה של עניינים אותם ראוי להחיל על חוזה עבודה הנשלט על ידי דין זר. עניין זה ראוי להבחן בכל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו. לא כל חסר בחוזה עבודה עליו חל דין זר יתמלא על ידי הוראה מן המשפט הישראלי ולא כל אי התאמה בין הוראת דין זר לבין הוראת הדין הישראלי תצדיק "השלמה" מן המשפט הישראלי. לעניין זה ראוי לשקול החלת אותן נורמות פנימיות שהן אוניברסליות, בבחינת נחלת מדינות בנות תרבות הפועלות על פי סטנדרטים בינלאומיים והפורשות על העובד יריעת הגנה סבירה ומקובלת. כך, למשל, הזכות למנוחה שבועית, שכר מינימום, שוויון בין עובדת לעובד, הגבלה של שעות עבודה, הגבלה על העסקת ילדים, הגבלה על פיטורי עובדת בהריון וכיוצאים באלה נושאים שהם, כיום, נחלת עולם העבודה הנאור ושאינם מוסדרים בדין האזור. 36. עם זאת, יישומם של עקרונות אלה בנסיבות כל עניין הבא בפני בית הדין, אינו פשוט כלל ועיקר. נעלה מספק כי "תקנת הציבור" אינה מילת קסם שנועדה לאפשר החלתו של כלל הדין הישראלי על חוזה עבודה הנשלט על ידי דין האזור. ה"צינור" של תקנת הציבור לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, דרכו יישאבו נורמות משיטה לשיטה, הוא צר בהרבה. ננסה לאפיין מספר כללים בעניין זה: (1) המשפט הציבורי: משפט העבודה כולל רובד של נורמות ציבוריות. נורמות אלה מעצם טיבן, הן טריטוריאליות והן חלות בתחום הריבונות והשיפוט של המדינה. כך, נורמות פליליות לא יוחלו על חוזה עבודה עליו חל דין זר. לפי אותו עקרון, לא ניתן להחיל על חוזה זר הוראות חוק המסמיכות רשויות שלטוניות להפעיל, לדוגמה, סמכויות פיקוח מינהליות. עמד על כך בית הדין הארצי בפרשת "נורדן" (פד"ע יג', 368), תוך הזדקקות לשיטות משפט אירופאיות: "בברירת הדין לעניין יחסי עובד-מעביד הולכים בדרך שבה הולכים בשדה החוזה - בכפוף לסייגים מכבדים את רצון הצדדים. ואשר למשפט העבודה "המגן" או "המסדיר" - בוחנים כל נורמה לגופה, ומסווגים לנורמות השייכות למשפט הפומבי ולנורמות השייכות גם למשפט האזרחי. לגבי הראשונות מחילים את עקרון הטריטוריאליות, לגבי השניות מחילים את עקרון "הדין החל" ואף זה תוך מתן משקל רב במיוחד ל"תקנת הציבור", בכיוון העדפת הנורמה ש"במשפט המגן" או "המסדיר". (שם בעמ' 382) סיווג זה של נורמות "פומביות" (נורמות שלטוניות) לעומת נורמות "אזרחיות" (נורמות שנועדו להעניק זכויות לפרט) אינו ברור וחד משמעי. לא הרי חוק עבודת נוער וחוק עבודת נשים - על הנורמות ה"ציבוריות" הרבות שבהם - כהרי חוק פיצויי פיטורים או חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, שעיקרם בהענקת זכויות מינימום לעובד. זאת ועוד, לעתים חוק מסוים כולל בחובו נורמות משני הסוגים ויש להבחין ביניהן בגדרו של אותו חוק (ראה דיון בסוגיה זו בפסק דין נורדן בעמ' 383 ו' - 384 ד'). בכל מקרה, נורמות שלטוניות על פי טיבן - יהא מיקומן בספר החוקים אשר יהא - לא ניתנות להחלה על חוזה זר מכח תקנת הציבור. (2) הסכמים והסדרים קיבוציים: הסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים, מעצם טיבם, חלים על קבוצות של עובדים שהוגדרו בהם ושעליהם חל הדין הישראלי. עם זאת, אין זה מן הנמנע שהסכם קיבוצי, מכח הוראה מפורשת שבו, יחול על עובדים זרים או על עובדים המועסקים על פי חוזה הנשלט על ידי דין זר (ראו סעיף 24 סיפא לעיל). בהעדר הוראה מפורשת בהסכם קיבוצי, לא ניתן להחיל הוראות שבו על חוזה זר מכח "תקנת הציבור". (3) צווי הרחבה: הוראות בהסכם קיבוצי המורחבות מכח צו הרחבה נועדו, בדרך כלל, להעניק לציבור העובדים הרחב זכויות שמקורן בהסכם קיבוצי שהיקפו מוגבל. צו הרחבה הוא מעשה הנעשה מכח חוק ולכן, כמו חוק, תחולתו טריטוריאלית. ככל שנוצרת מכח צווי הרחבה, נורמות המבטאות עקרונות יסוד החסרים בדין המקומי, ניתן לשקול החלתם על חוזה זר מכח "תקנת הציבור". (4) השוואת זכויות: עקרון תקנת הציבור, מכוחו ניתן להחיל נורמות מדין "פנימי" על חוזה זר, לא נועד ליצור שיווין זכויות מלא בין שתי שיטות משפט. לא כל אי התאמה בין דין פנימי לבין חוזה זר מצדיקה שימוש בתקנת הציבור. כך, למשל, אם בדין האזור קיים הסדר בדבר פיצויי פיטורים השונה בפרטיו מן ההסדר במשפט הישראלי, אין הצדקה "לתקן" את דין האזור על ידי שאיבת הוראות אליו מן המשפט הישראלי. ניתן לשקול הפעלת תקנת הציבור, במיוחד, כאשר בדין האזור לא קיים כל הסדר הקיים בדין הישראלי או כאשר ההסדר הקיים בדין האזור שונה במהותו מזה הישראלי עד כדי כך ששורת הצדק מחייבת התערבות בו באמצעות תקנת הציבור. (5) תקנת הציבור ועקרונות היסוד של השיטה: משעה שנקבע, על פי המבחנים הרגילים, כי על חוזה חל הדין הזר, יש להעניק לקביעה זו את מירב משמעותה ותוקפה. בעיקרו של דבר, החלת נורמות מן המשפט הישראלי על חוזה זר אינה עולה בקנה אחד עם תחולת הדין הזר על החוזה. החלת נורמות פנימיות על חוזה זר היא חריג ותעשה, אם בכלל, בהתייחס לנורמות אוניברסליות הרווחות במשפט העמים שאינן קיימות בדין הזר, ואי קיומן עומד - לדעת בית הדין - בסתירה לתפיסות היסוד של שיטת המשפט הישראלית. (6) שיקול דעת: פסילת נורמה בחוזה זר או החלה של נורמה ישראלית על חוזה זר, נעשית בהחלטה שיפוטית ונתונה לשיקול דעת בית הדין. השימוש בתקנת הציבור כמכשיר ל"תיקון" חוזה זר חייב להעשות תוך התייחסות לנסיבות המיוחדות של כל עניין הנדון בפני בית הדין, תוך בחינת עצם הצורך בהזדקקות למנגנון תקנת הציבור ותוך בחינה פרטנית של עצם ההצדקה שבשימוש במנגנון זה. (7) המציאות המיוחדת הנוגעת לאזור: בבחינת ההצדקה להחלת נורמות ממשפט העבודה הישראלי על חוזה העבודה באזור, יש לתת את הדעת למציאות המיוחדת השוררת בין הדין הישראלי והדין הזר. לכאורה, עניין לנו בשתי שיטות משפט שונות, אך בפועל קיימת קירבה יתירה ביניהן. לא זו בלבד שנורמות ממשפט העבודה הישראלי הוחלו כבר במשפט האזור, אלא שבימים כתיקונם מדובר בשוק עבודה בו תושבי השטחים עובדים הן בישראל והן באזור אצל מעסיקים ישראליים, פרטיים וציבוריים כאחד. במציאות מיוחדת זו אין הצדקה לקיומם של פערים רחבים מדי בין שתי שיטות המשפט. הנחיות אלה, מעצם טיבן, הן כלליות ולא ניתן במסגרת זו לשרטט תמונה מדויקת של מצבים המצדיקים החלת נורמות ישראליות על חוזה זר. עם זאת ניתן לסכם ולומר שהחלת נורמות ישראליות על חוזה זר אפשרית כמהלך חריג, במקרה שהדין הזר אינו מכיר בנורמות בסיסיות שהן מעיקרי משפט העבודה המגן בדין הישראלי והמקובלות גם בשיטות משפט במדינות בנות תרבות. כך, למשל, ניתן ליישם על חוזה זר - לאחר בדיקה מתאימה -עקרונות דוגמת שכר שווה לעובדת ולעובד, הזכות הבסיסית לחופשת מנוחה, לחופשת לידה, לשכר מינימום וכיוצאים באלה עניינים שהם מאושיותיו של משפט העבודה הישראלי ובלבד שאינם מוסדרים בדין האזור או שההסדר באזור חורג באופן קיצוני ובלתי סביר מן הנורמה שבדין הישראלי. 37. יישומם של כללי תקנת הציבור על מקרה מסויים הוא עניין הטעון דיון עובדתי וערכי מפורט לגבי כל נורמה ונורמה העומדת לדיון. בענייננו, בתי הדין לעבודה בחנו בעיקר את שאלת הזיקות של חוזי העבודה לדין האזור ולמשפט הישראלי אך לא התייחסו לסוגיית תחולת עקרונות מן המשפט הישראלי מכח תקנת הציבור, על פי אמות המידה שנקבעו כאן. אין מנוס אפוא מלהחזיר את הדיון בכל אחד מן הערעורים לבית הדין האזורי המתאים על מנת שיתקיים שם דיון מפורט בצורך ובהצדקה של החלת נורמות מן המשפט הישראלי על העסקתם של עובדים מקומיים מכח תקנת הציבור, בהתאם לעקרונות שנקבעו ועל רקע נקודת המוצא כי על ההעסקה חל דין האזור. הפסיקה במקרים דומים: 38. להשלמת תמונת המצב המשפטי, מן הראוי לעמוד, בקצרה, על פסיקת בתי המשפט ובתי הדין לעבודה במקרים דומים. שאלת הדין החל על העסקת עובדים באזור נדונה, בעבר, לגבי מצבים שונים של יחסי עבודה הקרובים - אם לא זהים - לענייננו. (1) ישראלי המועסק באזור על ידי חברה הרשומה בישראל: בפרשת "נורדן" (דיון מ"ב/13 -2 פד"ע יג', 368), היה מדובר בהעסקת תושב ישראל, נושא תעודת זהות ישראלית, על ידי חברה הרשומה בישראל, בעבודה על דוברת קידוח נפט בחופי סיני, שהיה אותה עת אזור המוחזק על ידי מושל צבאי. בית הדין הארצי קבע כי על חוזה העבודה חל הדין הישראלי. קביעה זו התבססה על מספר נתונים ייחודיים לאותו מקרה: ראשית - מדובר בתושב ישראל; שנית - מדובר היה בחוזה שנערך בישראל; שלישית - הסכם העבודה כלל הוראות המתייחסות לחוק הישראלי ורביעית - לא נטען כלל על ידי מי מן הצדדים כי על חוזה העבודה חל דין מדינה אחרת. מקרה זה דומה לענייננו בכך שבשני המקרים מדובר בעבודה המבוצעת באזור והוא שונה מענייננו בכך שמדובר בעובד ישראלי, בחוזה שנערך בישראל ובכך ששם לא היתה קיימת כל "תחרות" בין שתי מערכות דינים. למעשה מדובר במקרה "רגיל" של עובד ישראלי המועסק על ידי מעביד ישראלי פרטי בחו"ל בנסיבות בהן זיקת החוזה, במובהק , היא לדין הישראלי. (2) העסקת ישראלי באזור על ידי מעסיק ציבורי מקומי: בפרשת "קרית ארבע" (בג"צ 663/78 מינהלת קרית ארבע נגד בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לג' (2), 398), התבררה שאלת מעמדו של תושב ישראל שהועסק על-ידי מינהלת קרית ארבע, גוף ציבורי שהוקם באזור מכח צו מפקד האזור. בפסק דינו של בית המשפט העליון, מאמץ בית המשפט את פסיקת הרוב בבית הדין הארצי אשר קבע כי על העסקת העובד הישראלי יחול הדין הישראלי: "...המינהלה היא רשות, הפועלת מטעם מפקד האזור, שנתמנה על ידי הרשויות המוסמכות של צה"ל בעקבות כניסתו של צה"ל לאזור ונטילת סמכויות בשלטון בו. על עובדים ישראלים, המועסקים על ידי מפקד האזור, שמפעיל סמכויותיו בשטח הנתון לשליטתו, חל משפט העבודה של ישראל, לרבות האפשרות להתדיין בפני בית הדין לעבודה. בעת שכונן מפקד האזור שליטתו בשטח... שואב מפקד האזור סמכויותיו לגבי השטח ותושביו - כבעל הסמכויות העליון בו - מן הכללים של המשפט הבינלאומי; אולם אין בכך כדי לגרוע מן העובדה כי הוא ממשיך להיות, בו בזמן, גם זרוע של הרשות המבצעת הישראלית. וכי העובדים הישראליים העוזרים לידו והמתקבלים לעבודה על ידיו או על ידי רשויות המוקמות על ידיו לצורך שליטה בשטח, הם חלק מן המערכת המבצעת, המופעלת בשטח מדינת ישראל" (שם בעמ' 403). מדובר במעסיק ישראלי ציבורי, זרוע שלטונית ישראלית המעסיקה עובדים ישראליים. זרוע זו אינה שונה, במהותה, מכל זרוע שלטונית ישראלית הפועלת בתחומי המדינה פנימה וכפופה לכללי המשפט המינהלי הישראלי. לפיכך נפסק כי יחול הדין הישראלי. מדובר אפוא ברשות שלטונית ישראלית המעסיקה עובד ישראלי הדומה במעמדו ל"שליח" היוצא מטעם המדינה לארץ זרה; בכך שונה מעמדו של אותו עובד מזה של תושב האזור. (3) העסקת עובד מקומי באזור על ידי רשות ציבורית ישראלית: בפרשת "אבו טיר" (דיון מה'/ 4-7 אבו טיר - משטרת ישראל, פד"ע כא' 28) נדון עניינו של שוטר מקומי, תושב רצועת עזה שהועסק במשטרת עזה. בית הדין הארצי קבע כי העסקתו של העובד נעשתה מכח צו של המפקד הצבאי ולא ניתן לראותו כמי שגויס למשטרה לפי החוק בישראל. מקרה זה דומה לענייננו שכן גם שם מדובר בתושב מקומי המועסק על ידי מעסיק שהוא גוף ציבורי באזור. ואמנם, בית הדין הארצי מגיע לתוצאה דומה: על תושב מקומי, המועסק באזור על ידי גוף ציבורי מקומי, חל הדין המקומי. (4) תושב מזרח ירושלים המועסק על ידי רשות ציבורית באזור: בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התבררה תביעה שהגישו תושבי מזרח ירושלים שהועסקו ברשות הדואר באזור (תיק ע"ב 300480/951 300482 - 300484 מקדדי ואח' - הממונה על המנגנון באזור יהודה ושומרון - פסק דין מיום 17.1.00 - השופטת רונית רוזנפלד ונציגי ציבור בן גל וממליה; לא פורסם). בית הדין האזורי קבע כי העובדים הועסקו על פי כתבי מינוי שהוצאו להם לפי הדין החל באזור וכן- "העובדה החד משמעית והברורה הינה שבמשך תקופה של כשלושים שנה מועסקים התובעים על פי הוראות הדין הירדני החל באזור, כפי שתוקן מפעם לפעם בצווים שהוציא מפקד האזור... לא הונחה בפנינו ראיה ממנה עולה כי התובעים מנגד בחרו בדין אחר". יתירה מכך, בית הדין קבע כי, לימים, המשיכו התובעים והועסקו על ידי הרשות הפלסטינית, על פי אותו דין בו הועסקו כל השנים. כמו בענייננו, קבע בית הדין האזורי כי על העסקת התובעים חל דין האזור וכמו בענייננו, מצא בית הדין מקום לבחון האם קיימת הצדקה להחיל על התובעים נורמות ממשפט העבודה הישראלי מכח "תקנת הציבור". על פסק דין זה לא הוגש ערעור. (5) תושב האזור המועסק על ידי אדם פרטי: בפרשת חמיס (תב"ע נא 570-3 מחמוד מוחמד חמיס - דוד ברנרד; לא פורסם - עבודה אזורי כרך ג', 19) נדונה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה של תושב האזור שהועסק באזור אצל מעביד ישראלי - אדם פרטי - תושב האזור. השאלה העקרית שעמדה בפני בית הדין היתה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד - מעביד ובצידה התעוררו גם שאלות הפורום הנאות והדין החל. בית הדין האזורי (השופטת אלישבע ברק) קבע כי "לענייננו מדובר במעביד ישראלי המעביד בישראל ובישוב ישראלי באזור יהודה, שומרון וחבל עזה עובדים מהאזור. תקנת הציבור ושיקולי צדק דורשים, כי דין החוזה יהיה הדין הישראלי". עיון מדוקדק באותו פסק דין מעלה שהמעסיק הנתבע לא העלה כלל בכתב ההגנה טענה על תחולת דין האזור על חוזה העבודה ובשל כך גם לא הוכח תוכנו של דין האזור. עוד עולה מפסק הדין שקביעת בית הדין האזורי על תחולת הדין הישראלי התבססה על תקנת הציבור אך לא התקיים דיון מפורט בזכויות מסוימות מן הדין הישראלי אשר ראוי להחילן, ובית הדין האזורי החיל את כל הדין הישראלי - על קירבו ועל כרעיו - על החוזה. גישה זו של בית הדין האזורי אינה תואמת את הדרך המותווית בפסק דיננו כאן. עקרון השוויון והפלייה פסולה 39. טוענת ההסתדרות, כמו גם חלק מן המערערים, כי אי החלת הדין הישראלי על עובדים תושבי האזור המועסקים אצל מעביד ישראלי, יוצרת מצב של הפלייה פסולה בינם לבין עובדים ישראליים המועסקים באותו מקום עבודה. טענה זו, בכל חריפותה, מתייחסת במיוחד לעובדי המועצה המקומית גבעת זאב, תושבי האזור המועסקים על ידי המועצה בצוותא חדא עם עובדים ישראליים. בעוד שעל העובדים הישראליים חלה חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות בישראל, המקפלת בתוכה את כל רובדי חקיקת העבודה הישראלית, על העובדים המקומיים חל משפט העבודה התקף באזור. טענה זו עלתה גם בחלק משאר הערעורים, אלא שהיא לא התלבנה דייה, לא בהיבט העובדתי ולא בהיבט המשפטי. 40. אין חולק כי עקרון השוויון - ממנו נגזר איסור ההפליה הפסולה -הוא אבן פינה בכל שיטת משפט מתוקנת ועקרון יסוד הטבוע עמוק בשיטת המשפט הישראלית: "השוויון הוא אחד מערכי-היסוד של כל מדינה. כך גם בישראל. אפשר לומר כי השוויון, יותר מכל ערך אחר, הוא המכנה המשותף, אם לא הבסיס, לכל זכויות-היסוד של האדם ולכל שאר הערכים שביסוד הדמוקרטיה. אכן, השוויון האמיתי, כיוון שהוא חל גם ביחסים שבין האדם לבין השלטון, הוא אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ובכלל זה שלטון החוק. הוא חיוני לא רק לדמוקרטיה הפורמלית, שאחד מעיקריה הוא קול אחד לכל אחד, אלא גם לדמוקרטיה המהותית, המבקשת לשרת את האדם באשר הוא אדם. הוא מרכיב מרכזי לא רק של שלטון החוק הפורמלי, שפירושו שוויון בכפיפות לחוק, אלא גם של שלטון החוק המהותי, הדורש כי החוק עצמו ישרת את ערכי-היסוד של מדינה מתוקנת. אין לך ערך שבית-המשפט, ולא רק בית-המשפט, הרבה לפאר ולקלס, כמו השוויון. השוויון - אמר בית-המשפט - הוא "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו"; "עקרון מן הראשונים במלכות - משיכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות; ואחד מ"עקרונות יסודיים... אשר הם נחלתן של כל המדינות המתוקנות והנאורות". על הפגיעה בשוויון אמר בית המשפט, כי "היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם... אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה". יש אומרים, כי השוויון אינו עוד ערך בין ערכי-היסוד של חברה מתוקנת, אלא הוא בעצם התכלית של חברה כזאת, או התכלית של המשפט בחברה, ככל שהמשפט מבקש לעשות צדק". (יצחק זמיר ומשה סובל, השוויון בפני החוק, משפט וממשל ה', 165). וכן- "הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי הוא עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי נפרד מהן". (בג"צ 114/78 בורקאן נגד שר האוצר, פ"ד ל"ב (2) 806,800) נדמה שלעניין זה אין לנו צורך להרחיק לכת לאמנות בינלאומיות או לכללי המשפט הבינלאומי ודי אם נאמר שכל ערכאת שיפוט ישראלית, באשר היא, וכל זרוע שלטונית הכפופה לכללי המשפט המנהלי הישראלי, מחויבים לקיים ולהקפיד על עקרון השוויון ולפעול למניעתה של הפלייה פסולה (ראו בג"צ 6698/95 קעדאן נ. מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נ"ד (1) 272,258-277 והאסמכתאות הרבות שם). כך בתחומי הריבונות של מדינת ישראל וכך באזור הנתון לשליטה ישראלית, יהא הדין החל בו אשר יהא. 41. עקרון השוויון מחייב התייחסות שווה לאנשים בעלי מאפיינים זהים או דומים. העדר זהות או שונות יכול להצדיק התייחסות שונה לאנשים או לקבוצות בעלי מאפיינים שונים: "רק אי הגינות שבנהיגת אי שוויון בשווים, להפליה פסולה תחשב" (בג"צ 30/55, ועדה להגנה על אדמות נצרת המופקעות ואח' נגד שר האוצר ואח' פ"ד ט', 1261,1265). מכאן שעצם העובדה שאנשים במקום עבודה מועסקים בתנאי עבודה שונים או אפילו על פי דינים שונים - היא כשלעצמה- אינה מלמדת בהכרח על קיומה של הפליה פסולה. כך, בעלי מקצועות שונים יכולים לעבוד במקום עבודה אחד בתנאים שונים הנובעים ממקצועם, מהכשרתם, או מצרכי עבודה מיוחדים הנוגעים אליהם. כך יכולים לעבוד, בכפיפה אחת, עובדים עליהם חל דין שונה, ובלבד שקיימת הצדקה עניינית להבחנה ביניהם. בפרשת "אבו-טיר" (דיון מה/4-7 שחדה אבו-טיר- משטרת ישראל, פד"ע כ"א, 28) התייחס בית הדין הארצי לעבודה לשוני בזכויותיו לפנסיה של שוטר מקומי במשטרת עזה לעומת חברו, שוטר ישראלי. וכך אמר בית הדין: "נראה לנו כי באבחנה מותרת עסקינן. הבחנה בין תושב לבין מי שאינו תושב היא רלבנטית ואינה פסולה, מאחר שלא ניתן לומר כי מדובר ב"אפליה בין שווים". רק אי הגינות שבנהיגת אי שוויון בשווים להפליה פסולה תחשב (בג"צ 30/55, פ"ד ט, 1261,1265). כשם שאזרח ותושב ישראל המשרת בנציגות זרה של המדינה בחו"ל, זכאי לתנאים השונים מאלה של עמיתו, שהוא תושב מקומי (אף כי לעיתים אזרח ישראל), ואין בכך פסול (ראה דב"ע מה/83-3 מדינת ישראל - גונן, פד"ע י"ז 53), כך אין פסול בעובדה שתנאי עבודתו של שוטר תושב ואזרח ישראל המשרת ביהודה, שומרון וחבל עזה שונים מאלה של שוטר מקומי שאינו אזרח המדינה" (שם, בעמ' 33). מכאן שעצם קיומה של מציאות במקום עבודה שעובדים או קבוצות עובדים מועסקים בתנאים שונים או בכפיפות למערכות שונות של דינים - היא כשלעצמה - אינה מעידה על הפליה פסולה. שאלת המפתח בנדון זה היא האם, בנסיבות כל עניין, קיימת הצדקה עניינית למציאות של עבודה בתנאים שונים ובענייננו - לעבודה בכפיפות למערכות דינים שונות. 42. נקודת המוצא לבחינת סוגיה זו היא שבתחומי האזור חל הדין המקומי שבאזור, הוא הדין הירדני בצירוף נדבכי חקיקת המפקד הצבאי. כפי שעולה מעקרון הטריטוריאליות שנזכר לעיל, דין זה חל בכל תחומי האזור, לרבות בתחומי מועצות מקומיות באזור הפועלות מכח צווי המפקד הצבאי, דוגמת המועצה המקומית גבעת זאב. כפי שראינו, בתחומי המועצות המקומיות קיים רובד חקיקתי נוסף שמקורו בנספח 6 לתקנון המועצות המקומיות ובנוסף ועל כל תושבי האזור שהם אזרחי ישראל חלים, אישית, חיקוקים מדיני ישראל שהוחלו עליהם מכח תקנות שעת חרום. כל רובדי החקיקה הללו לא החילו את מכלול משפט העבודה הישראלי, לא על האזור, לא על תחומי מועצה מקומית ולא על מפעל הקיים בתחום זה. מכאן שבהעדר הסדר מיוחד או שונה, הדין החל על העסקת עובדים במוסד או במפעל הממוקם באזור, הוא הדין המקומי ולא המשפט הישראלי. קביעה זו מתייחסת לעובדים באשר הם, בין אם הם ישראלים ובין אם הם תושבים מקומיים. עם זאת, מציאות זו יכולה להשתנות אם יוחלט, במקום עבודה מסוים, לפעול לפי הדין הישראלי, בין מכח הסכמה עם העובדים - אישית או קיבוצית - ובין מכח החלטה חד-צדדית של המעסיק, שהעובדים מסכימים לה. מקרה אחר בו יחול על עובד באזור משפט העבודה הישראלי הוא כשמדובר בעובד תושב ישראל המועסק על ידי מעסיק ישראלי בישראל ונשלח לעבוד באזור, דוגמת שליח משרד החוץ העובד בחו"ל (פסק דין אבו-טיר בקטע שצוטט בסעיף 40 לעיל) או עובד מדינה ישראלי שמקום עבודתו באזור, דוגמת עובד המכס הישראלי באזור (דיון ע"ע 397/99 אנג'ל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, לא פורסם; עבודה ארצי, כרך לג', 31), או עובד ישראלי של גוף ביצועי שהוקם על ידי מפקד האזור (בג"צ 663/78 מינהלת קרית ארבע, סעיף 37 (2) לעיל). בנסיבות בהן לא מתקיימים החריגים הללו, חל הדין המקומי על תושבי האזור, באשר הם, המועסקים על ידי מעביד ישראלי באזור. 43. האם יש הצדקה למעסיק ישראלי לקבוע תנאי עבודה לפיהם תושבי האזור שהם אזרחי ישראל יועסקו על פי הדין הישראלי ואילו תושבי האזור שאינם אזרחי ישראל יועסקו על פי הדין המקומי? ככל שמדובר במעסיק שהוא רשות ציבורית, לכאורה התשובה על כך שלילית . רשות ציבורית ישראלית, כמו גם רשות ציבורית מקומית שהוקמה על ידי רשות ציבורית ישראלית, כפופה לכללי המשפט המינהלי המחייב אותה לפעול בשוויון ולהימנע מהפליה פסולה. טול, לדוגמה, את המועצה המקומית גבעת זאב. זו הוקמה מכח צו של מפקד האזור (צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892) תשמ"א 1981) אשר מכוחו הותקן תקנון הקובע את תפקידיה וסמכויותיה של מועצה מקומית. לעניין העסקת עובדים קובע התקנון, בסעיף 61 שבו לאמור: "(ב) ראש המועצה רשאי למנות למועצה עובדים שלא פורטו בסעיף קטן (א) למשרות שיש עליהן הקצבה בתקציב המאושר של המועצה". זוהי סמכות שלטונית המעוגנת בדבר חקיקה מקומי המסמיך את ראש הרשות המקומית למנות עובדים. סמכות זו - על פי עקרונות היסוד וכללי המשפט המינהלי - מחייבת את ראש הרשות לפעול בשוויון ולהימנע מהפלייה פסולה. בפועל, כך למדנו, המועצה המקומית מעסיקה עובדים תושבי האזור שהם אזרחי ישראל, על פי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות בישראל ומשפט העבודה הישראלי בעוד שאותה מועצה מעסיקה, באותו מקום עבודה, עובדים תושבי האזור שאינם אזרחי ישראל על פי המשפט החל באזור, הוא חוק העבודה הירדני, על תיקוניו על ידי המפקד הצבאי. זוהי מציאות של חוסר שוויון שלכאורה רשות ציבורית - כל רשות ציבורית - אינה מוסמכת ליצור ולקיים. עם זאת, אפשר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מציאות זו. נסיבות אלה לא הובהרו ולא התלבנו בבתי הדין האזוריים ובפנינו. עניין זה מן הראוי שתונח לו תשתית ראייתית נאותה ושיתלבן בפני הערכאה הדיונית. אנו, בשלב הערעור לא נקדים את המאוחר ונמנע עצמנו- במיוחד כשאין בפנינו תשתית ראייתית מתאימה - מלפסוק בדבר. 44. אשר למעסיק פרטי, אף שאין הוא כפוף לכללי המשפט המינהלי, הרי - גם הוא - חייב לפעול בכלל וכלפי עובדיו בפרט, בהגינות ובתום לב. חובת תום הלב של מעסיק כלפי עובדיו מחייבת אותו לנהוג כלפיהם בשוויון, עקרון שתחולתו מתחייבת גם מכח תקנת הציבור. טענת הפלייה פסולה של עובדים כלפי מעסיק פרטי - ככל שהיא קיימת - מן הראוי לה שתיבחן לגופה, בהתייחס לכל זכות נטענת בנפרד, לפי העקרונות שהותוו לעיל. הדין החל והמציאות הכלכלית 45. טוענת ההסתדרות כי החלת משפט העבודה המקומי על מעסיקים ישראליים באזור מעניקה לאותם מעסיקים יתרון כלכלי על פני מעסיקים בתחומי הקו הירוק. טענה זו דינה להדחות. ראשית, אין בפנינו כל תשתית של עובדה המבססת טענה זו. שנית, עניין לנו בטענה כלכלית גרידא אשר ספק אם יש לנו סמכות וכלים להיזקק לה ושלישית -וזה העיקר- שאלת הדין החל על העסקת עובדים תושבי האזור על ידי מעסיק ישראלי היא שאלה משפטית הנשלטת על ידי עקרונות משפט. ההשלכות הכלכליות לכל קביעה משפטית - אם אמנם קיימות הן - לא יכולות להשפיע על המסקנה והתוצאה המשפטית. הסכמים קיבוציים והדין החל 46. טוענת ההסתדרות כי מכח היותו של מעסיק ישראלי חבר בארגון עובדים ישראלי, חל עליו הסכם קיבוצי ישראלי, ודין הוא שתנאי אותו הסכם יחולו גם על עובדים תושבי האזור המועסקים אצלו. גם טענה זו דינה להדחות. עצם חברותו של מעסיק ישראלי בארגון עובדים ישראלי אינה מלמדת דבר לעניין תחולתו של ההסכם על עובדיו תושבי האזור. הוא הדין לגבי היות מעסיק ישראלי צד להסכם קיבוצי. השאלה בדבר תחולתו של הסכם קיבוצי על עובדים תושבי האזור צריכה להבחן, לגופה, תוך הזדקקות להוראות ההסכם עצמו ובמידת הצורך תוך הזדקקות למסכת ראיות הנוגעת לעניין. בדרך כלל הסכם קיבוצי חל על קבוצות עובדים במגזר מסוים או במפעל מסוים המיוצגים על ידי הארגון היציג. כרגיל, מייצג ארגון העובדים את תושבי מדינת ישראל או, לכל היותר, את העובדים המועסקים בישראל (למשל - עובדים זרים). באין הוראה מיוחדת בהסכם קיבוצי לגבי תחולתו על עובדים תושבי האזור שאינם אזרחי ישראל ובאין ראיה לדבר ממקורות חיצוניים להסכם, לא יחול הסכם קיבוצי "ישראלי" על העסקת עובד תושב האזור. לסיכום 47. (א) באזור יהודה ושומרון - בשונה ממדינת ישראל - חל דין האזור שהוא, לענייננו, משפט העבודה הירדני כפי שתוקן על ידי צווי המפקד הצבאי. משפט זה חל הן על תושבי האזור שאינם אזרחים ישראלים והן על תושבי האזור שהם אזרחי ישראל, זאת באין הוראה מיוחדת בהסכם עבודה אישי או בהסכם קיבוצי לגבי תחולתו של המשפט הישראלי. (ב) בנסיבות הערעורים שבפנינו אין כל זיקה מיוחדת המובילה למסקנה כי על העסקת העובדים תושבי האזור חל המשפט הישראלי. (ג) בתי הדין לעבודה בישראל מוסמכים לדון בתביעות של עובדים תושבי האזור נגד מעסיק ישראלי, גם לפי הדין החל באזור. (ד) בתי הדין לעבודה בישראל מוסמכים להורות, מכח תקנת הציבור, על החלת עקרונות או הוראות מיוחדות ממשפט העבודה הישראלי על העסקת עובד מקומי על ידי מעסיק ישראלי במקרים חריגים. (ה) ככלל, מעסיק ישראלי - במיוחד מעסיק ציבורי - חייב לפעול כלפי עובדיו בהגינות ובשוויון. לכאורה, העסקת חלק מציבור עובדים על פי דין אחד בעוד חלק אחר מהם מועסק על פי דין אחר, אינה עולה בקנה אחד עם עם מושג השוויון, ואם קיימת הצדקה לכך, היא טעונה בירור נפרד. (ו) שאלת תנאי עבודתם השונים של עובדים תושבי האזור אצל מעסיק פרטי, לעומת עובדים ישראלים תושבי האזור אצל אותו מעסיק, יכולה להתברר על פי כללי תקנת הציבור ועקרון תום הלב, כפי שנקבעו. (ז) באין הוראה מפורשת , הסכם קיבוצי שהמעסיק צד לו, אינו חל על עובדים תושבי האזור. סוף דבר 48. הערעורים מתקבלים במובן זה שאנו קובעים כי דין חוזה העבודה של העובדים בפנינו הוא הדין החל באזור. אנו מחזירים את הדיון בכל אחד מן הערעורים לבתי הדין האזוריים על מנת שיבחנו, בנסיבות כל מקרה, את הוראותיו של דין האזור והאם יש צורך והצדקה גם בהחלה של הוראות מיוחדות מן המשפט הישראלי על התובעים מכח תקנת הציבור. באותם מקרים שעמדה לדיון בבית דין אזורי טענת הפליה, ידון בה בית הדין האזורי בזיקה לעקרון השוויון ולכללים שקבענו. אין צו להוצאות. שאלות משפטיותשטחי יהודה ושומרוןדיני עבודה