זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על גימלאות ששילם ועל גימלאות שעתיד הוא לשלם לנפגעים במעשה הנזיקין נקבעה לראשונה בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953. הוראה זו הומרה, כלשונה, בהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ומאוחר יותר בהוראת סעיף 328(א) בנוסח החוק מתשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שם היא מעוגנת כיום. ההוראה הזו מקנה למוסד את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע", וזו לשונה: 328. (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה... מקום שקמה למוסד לביטוח לאומי זכות השבה כאמור כלפי המזיק, יש להפחית מן הפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק את הגימלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק. בידי הניזוק הזכות לדרוש מאת המזיק את יתרת הפיצוי, לאחר הפחתת הגימלאות. כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה, והוא נועד להגשים שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק, שנזקו הופחת בסכום הגימלאות שקיבל ושעתיד הוא לקבל, בפיצוי יתר - מהמוסד לביטוח לאומי ומן המזיק גם יחד; האחרת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחבות יתר - הן לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, והן למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת ההשבה (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190; ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251; ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 462; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659; וראו לאחרונה רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356). ראוי לציין, כי זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי שוב אינה קמה מקום שהמזיק הוא מעבידו של הניזוק (ראו הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). טעמה של ההבחנה הזו בין מעביד לבין מזיק אחר נעוץ בעובדה שהמעביד הוא שנושא בתשלום דמי הביטוח הלאומי, כך שעול הגימלאות המשתלמות לעובדו שנפגע על-ידי המוסד מוטל, בעקיפין, לפתחו (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 16; כן ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג) 1478). עם זאת, מאחר שאין לעצם תשלום דמי הביטוח על-ידי המעביד השפעה על היחסים שבינו לבין הניזוק, נותר כאן הכלל בדבר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי על כנו, ואף פורש בחוק - בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין. עילת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי נגזרת, כך שנינו, מעקרונות התחלוף (הסוברוגציה) (ראו, בין היתר, עניין מגן צ'טווד הנ"ל, בעמ' 64; ע"א 295/69 שושון נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים, פ"ד כג(2) 357, 359; ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; עניין עמר הנ"ל, בעמ' 358-357). זכותו של המוסד כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת אל המוסד מכוח הדין, כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין. במקביל, היא ממשיכה להתקיים בידי הניזוק, אלא שנשללת ממנו האפשרות לאכפה. לפיכך, אם משלם המזיק לניזוק את מלוא הנזק שהסב, בלא להפחית את הגימלאות, אין הוא יוצא ידי חובתו כלפי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי רשאי, במקרה כזה, מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, לזקוף את סכום הפיצויים ששילם המזיק לניזוק על חשבון הגימלאות המגיעות לניזוק (ראו א' ברק, "פיצויים" בתוך י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, תשל"ז) 661-642). תחולת כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין על תביעת ההשבה של ביטוח לאומי: כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין (Res Judicata) מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א); מ' בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך" ספר יצחק כהן (בעריכת מ' אלון, תשמ"ט) 310-302). התורה של מעשה בית-דין נשענת, כידוע, על שני ענפים עיקריים: כלל השתק העילה וכלל השתק הפלוגתא. הכלל האחד מורה כי אין לחזור ולהיזקק לתביעה שהוכרעה לגוף העניין, אם זו מבוססת על אותה עילה שעמדה ביסוד ההליך הקודם. הכלל האחר - השתק הפלוגתא - פועל כאשר במשפט הראשון הוכרעה שאלה עובדתית שהועמדה במחלוקת על-ידי בעלי הדין ושההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית. במקרה כזה, קם מחסום דיוני המונע מבעלי הדין להתכחש לממצא עובדתי או למסקנה משפטית שנקבעו בנוגע לאותה שאלה. תביעת הפיצויים של הניזוק כנגד המזיק אינה יכולה, בשום מקרה, להקים בפני המוסד השתק עילה, שכן הזכות לתבוע את הגימלאות נשללת מידי הניזוק ועוברת אל המוסד עם קרות מעשה הנזיקין (זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 484-477; ברק, בחיבורו הנ"ל). אשר לכלל האחר, קיים ספק באשר לכוחו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי להקים השתק פלוגתא, אף בפני בעלי הדין עצמם, וזאת בשל שהוא ניתן בדרך הפשרה (לעניין כוחו של פסק דין בהסכמה ליצור מעשה-בית-דין, ראו זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 342-330; א' הרנון "הפלוגתה הפסוקה (Collateral Estoppel) כמעשה בית דין" הפרקליט כג (תשכ"ז) 344). מכל מקום, ברור שהוא אינו יכול לכבול את המוסד לביטוח לאומי במעשה-בית-דין, שהרי המוסד לא היה צד להליך, והוא גם אינו קרוב מן הבחינה המשפטית למי מבעלי הדין. בתחילת התפתחותו, נתון היה כוחו המחייב של כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין בהליך גברא אך לצדדים להתדיינות או לחליפיהם. תורת "הקרבה המשפטית" (privity) הרחיבה את גבולותיו גם לעבר מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין (זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 369-367). מושג "הקרבה המשפטית" גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה-בית-דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - "קרבת העניין" - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי "קרבה משפטית" נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העקרון בדבר מעשה-בית-דין. ודוק, אין ב"קרבת עניין" גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית המשפט, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג הלכה למעשה על-ידי בעל הדין שעימו יש לו "קרבת עניין". רכיבים אלה אינם מצויים במקרה שלפנינו. ביטוח לאומי