פסק דין המשנה לנשיא א' מצא: בשנת 1992 החליטו הממונה על השכר במשרד האוצר והוועד המנהל של רשות השידור להצמיד את תנאי שכרם ותנאי פרישתם של מנהלי טלוויזיה ברשות השידור לתנאיו של מנכ"ל במשרד ממשלתי. בהחלטותיהם נאמר כי השינוי יחול על מנהלי טלוויזיה בעתיד. כן נאמר, כחריג לכלל זה, כי השינוי יחול גם על שני מנהלים שמונו בעבר ושעבדו עדיין באופן פעיל ברשות השידור, וזאת למפרע מיום מינוים: מנהל הטלוויזיה שכיהן באותה עת, יוסף בראל; ומנהל הטלוויזיה שקדם לו, חיים יבין. העותרים שלפנינו הם גמלאים של רשות השידור, שכיהנו בה בעבר בתפקידי ניהול בכירים - חלקם כמנהלי טלוויזיה וחלקם במעמד דומה למנהלי טלוויזיה - ופרשו מעבודתם קודם לקבלת ההחלטות האמורות. הם פנו לבית-הדין האזורי לעבודה בתביעה להחיל גם עליהם, באופן רטרואקטיבי, תנאי פרישה של מנכ"ל משרד ממשלתי. תביעתם נדחתה. הם ערערו לבית-הדין הארצי לעבודה, וערעורם נדחה אף הוא. מכאן עתירתם לבית-המשפט הגבוה לצדק, שבגדרה מבקשים הם לבטל את פסק-דינו של בית-הדין הארצי ולהעניק להם את הסעד שביקשו. שניים מן העותרים - העותרים 3 ו-5 - נפטרו לבית עולמם בעוד ההליכים מתנהלים בערכאות בית-הדין לעבודה. בפסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה נקבע, כי בין ענייניהם של יוסף בראל וחיים יבין לבין ענייניהם של העותרים קיימים מספר הבדלים מהותיים היוצרים שוני רלוואנטי בנסיבות העניין. לפיכך, סירובם של המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) להחיל את תנאי הפרישה המשופרים באופן רטרואקטיווי גם על העותרים לא היה בגדר הפליה פסולה אלא בגדר הבחנה מותרת וסבירה. בפסק-הדין נדחה גם ניסיונם של העותרים להיבנות מענייניהם של שני מנהלים בכירים אחרים ברשות השידור - שמואל אלמוג ויצחק ליבני - שפרשו מעבודתם בשנות השבעים. גם כאן נקבע כי קיים שוני רלוואנטי, שהתבטא בין היתר בכך שאלמוג וליבני שימשו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, המהווה תפקיד בכיר יותר מתפקידיהם של העותרים. כן נקבע כי לא הובאו די ראיות הנוגעות לתנאי פרישתם של אלמוג וליבני וליחס שבינם לבין תנאי פרישתם של מנכ"לים אחרים. בית-הדין הארצי לעבודה אישר, כאמור, את פסק-דינו של בית-הדין האזורי. גם הוא קבע, כי הנימוקים שעל יסודם הוחל ההסדר החדש, באופן חריג, על בראל ויבין היו סבירים בנסיבות העניין, וכי ההבחנה בינם לבין העותרים היא הבחנה מותרת. כן דחה את טענות העותרים הנוגעות לאלמוג ולליבני, הן בשל מחסור בראיות והן לגוף העניין. לפנינו חוזרים העותרים על הטענות שהעלו לפני ערכאות בית-הדין לעבודה. לטענתם, ההבחנה בינם לבין בראל, יבין, אלמוג וליבני היא הפליה פסולה ואין כל שוני רלוואנטי בין המקרים. כן הם טוענים, כי התערבותנו בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה מוצדקת בנסיבות העניין, בשל קיומה של טעות משפטית אשר הצדק מחייב את תיקונה. לעומתם, טוענים המשיבים כי אין מתקיימים, במקרה הנדון, התנאים להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, וכי, מכל מקום, פסק-דינו של בית-הדין הארצי נכון ואין עילה להתערב בו. לחלופין הם טוענים, כי אף אם ייקבע כי נפל פגם בהענקת ההטבות באופן חריג למי מן המנהלים האחרים שעליהם הצביעו העותרים, הרי שאין להרחיב פגם זה ולהחילו גם על העותרים. דעתי היא, כי בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה לא נפלה טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה, ומכאן שתנאי הסף שנקבעו בפסיקה להתערבות בית-המשפט הגבוה לצדק בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה אינם מתקיימים (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673; בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ (טרם פורסם)). קביעתם של בית-הדין האזורי ושל בית-הדין הארצי, כי בין העותרים לבין המנהלים האחרים שעליהם הצביעו העותרים קיים שוני רלוואנטי שהצדיק את ההבחנה ביניהם, התבססה על חומר הראיות שהוצג ועל בחינת נסיבותיהם המיוחדות של המנהלים האחרים. מבלי שאנקוט עמדה ביחס לצדקתה של קביעה זו, ברי כי אין בה משום טעות משפטית מהותית. משום כך גם איני רואה צורך לפרט את אותן ראיות ונסיבות מיוחדות שבעיקר עליהן סבו טענות הצדדים. לאמיתו של דבר, טענות העותרים לפנינו לא הציגו שאלה משפטית השנויה במחלוקת, אלא התייחסו אך לאופן יישומם של הדין ושל מדיניות המשיבים על עניינו של כל אחד מן המנהלים האחרים. ככאלה הן, למעשה, טענות של ערעור, וכידוע איננו יושבים כערכאת ערעור על פסיקתו של בית-הדין לעבודה. לפנים מן הצורך אוסיף: העותרים לא טענו כי הממונה על השכר במשרד האוצר והוועד המנהל של רשות השידור לא היו רשאים לקבוע כי ההחלטה המיטיבה החדשה תחול באופן פרוספקטיווי בלבד. ממילא עלינו להניח כי בעצם החלתה הפרוספקטיווית לא נפל כל פגם (השוו: בג"ץ 7691/95 ח"כ שגיא נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577, 599 600). העותרים גם לא טענו כי בפועל אימצו המשיבים מדיניות אחרת, המעניקה את ההטבות באופן רטרואקטיווי לכל מנהלי העבר או לרבים מהם, וכי דווקא העותרים הופלו לרעה בכך ש"מדיניות" זו לא הוחלה עליהם. ההיפך הוא הנכון: העותרים מכירים בכך שההטבות הוענקו למנהלים האחרים למפרע באופן חריג. בנסיבות אלו, גם אילו התקבלה טענת העותרים כי אין שוני רלוואנטי בינם לבין המנהלים שקיבלו את ההטבות למפרע, היה בכך לכל היותר כדי להקים עילה אפשרית לשלילתן של ההטבות החריגות שניתנו לאותם מנהלים בטעות (בגדרו של הליך מתאים כמובן, שהמנהלים האחרים יהיו צד לו). אך לא היה בכך כדי לכפות על המשיבים לשנות את מדיניותם הפרוספקטיווית, כך שתחול גם באופן רטרואקטיווי על כל מנהלי העבר, עם כל המשמעויות התקציביות הנובעות מכך (השוו: בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-206). מסקנתי היא, אפוא, כי דין העתירה להידחות. העותרים, בחבות הדדית ביניהם, ישלמו למדינה הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 15,000 ₪. המשנה לנשיא השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא א' מצא. רטרואקטיביותפרישהרשות השידור