פסק דין בכתב התביעה דורש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את הסכום של 840,542 ₪ בגין פוליסת ביטוח המנהלים שנפתחו עבורו בחברת הביטוח לבנון מקבוצת ירדניה והועברו במסגרת הסדר לאחריות חברת הביטוח מנורה, היא הנתבעת. התובע עבד כשכיר בתקופה שבין 1973 ל- 1990 בחברת נחושתן מעליות בע"מ, איסתא, איסתא ליין, ואדורם מהנדסים בע"מ. במהלך עבודתו נפתחו ע"ש התובע פוליסות ביטוח מנהלים כדלקמן: 564517-1, 563451-4, 562598-3, 539779-9, 590773-8, 590265-5, 565782-9, ו- 564518-9. התובע מציין כי ביום 18.1.96 התייצב במשרדי הנתבעת וביקש לשחרר את כספי התמלוגים העומדים לזכותו. ביום 15.2.96 או בסמוך לו, קיבלה התובע מכתב מהנתבעת הכולל פרוט מצב הפוליסות ואת ערך פדיון הפוליסות העומד על סך של 840,542.33 ₪ למרות פניותיו ודרישותיו של התובע לכספים, לא נענה ועל כן הגיש תביעה זו. בכתב ההגנה טענה הנטבעת כי התובע חב לה כספים בגין יתרת הלוואה שלקח ביום ה 8.3.84 אשר עומדת על סך 856,825 ₪ היות והתובע מעולם לא פרע את יתרת ההלוואה שקיבל ע"ח הפוליסות. לטענת הנתבעת היא זכאית לעקב ו/או לקזז כל סכום לו זכאי התובע בגין הפוליסות כנגד הלוואה זו שלא הוחזרה. ההכרעה: לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובסיכומי הצדדים הגענו למסקנות כדלקמן: אין מחלוקת כי קיימות פוליסות על שמו של התובע וכי התובע לקח הלוואה בגינן. אך קיימת מחלוקת אם הכן החזיר התובע את כל ההלוואה שלקח על חשבון פוליסות אלה, כטענתו. שכן אם התשובה לכך חיובית - זכאי התובע לפדיון כספי הפוליסות. הכלל הוא כי " המוציא מחברו עליו הראיה". התובע טוען כי הנתבעת חייבת לשלם לו את הכספים שבפוליסה, זאת לאחר שהחזיר את כספי ההלוואה שקיבל על חשבון הפוליסה. משכך, נטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח כי אכן החזיר את כספי ההלוואה והוא זכאי לכספים שהצטברו בפוליסה. בפסיקה נקבע כי שעה שצד טוען כי פרע את חובו, מופטר הצד האחר, מהוכחת החוב. (דב"ע נד/3-19 פרחי השרון סדרס חיים נץ יוסף בנאם ואח' פד"ע כ"ח עמ' 46, 52) מטעם התובע הוגש תצהירו של מר יהודה שטיינפלד אשר היה מנהל חשבונות ראשי בחברת "מורגן" שהייתה שהייתה מקבוצת החברות שהשתייכה ל"אדורם מהנדסים בע"מ" מר שטיינפלד העיד בפנינו וציין כי זכור לו שבסוף שנת 1985 שולמה כל יתרת ההלוואה שלקח התובע ע"ח פוליסת ביטוח המנהלים שלו, לחברת הביטוח "ירדניה" עד לסילוקה המלא וזאת בתשלום אחד. התשלום בוצע ע"י חברת "מורגן" או אחת מחברות הבת שלה. ההמחאה לסילוך הסופי של ההלוואה הוכנה ע"י מר שטיינפלד ונשלחה על ידו באמצעות שליח ישירות לחברת "ירדניה". העד טען כי האירוע זכור לו היטב מאחר שבאותה תקופה נתגלה ויכוח בין מר חיננזון לבין שאר השותפים בחברת "מורגן", בעניין החזר הלוואתו מקופת חברת "מורגן". בחקירה הנגדית העיד מר שטיינפלד כי: " ההלוואה שהוחזרה ע"י חברת מורגן הייתה בסכום שאני זוכר אותו כסכום גבוה בין 50,000 שקלים ל- 70,000 שקלים. אני לא יכול לזכור מאיזה בנק החזרנו את ההלוואה. היום אין לי רישום על ההלוואה שהוחזרה. (פרוטוקול עמ' 13 ש' 8-13) במהלך המשפט הוגשו הדוחות הכספיים של קבוצת מורגן. מר שטיינפלד הוסיף בעדותו כי: " הוצאה כזו נרשמת כ"החזר הלוואות" בספרים. בהחלט שיש לזה ביטוי בדוחות החברה " אלא שלפינו לא הצביע העד או התובע על רישום החזר ההלוואה ודוחו"ת חברת "מורגן" או חברת בת שלה. לעומת זאת, הביאה הנתבעת לעדות את מר אריה יונגר, שהנו רואה חשבון ושימש משנת 1979 ועד סוף שנת 1986 כרואה חשבון חיצוני של חברת "מורגן" וחברות הבת שלה. זה העיד מטעם הנתבעת, וציין בתצהירו לאמור: " בהתאם למאזן חברת מורגן והמאזן המיוחד, דו"ח מקורות ושימושים שצורף למאזן, כמו גם עיון בניירות עבודה, הרי שבשנת 1985 לא ביצע תשלום כלשהו לסילוק ההלוואה שניתנה לתובע. לו היה מבוצע תשלום כזה, הייתי יודע עליו והדבר היה בא לידי ביטוי בדוחו"ת הכספיים ". גם רו"ח שחם שהעיד מטעם התובע, אישר כי, הוא לא יכול לומר מתוך יון בדוחו"ת שההלוואה התקבלה או הוחזרה. לאור עדויות אלה, מסקנתנו היא כי לא ניתן להיעזר בדוחות הכספיים לשם הכרעה בשאלת החזר ההלוואה. גם בפרוטוקולים של ישיבת הדירקטוריון שהוצגו בפנינו, לא נמצא ביטוי להחזרת ההלוואה. הנתבעת הציגה במסגרת ראיותיה, את עדותו של התובע, בתביעה אחרת,שבה תבע את חברות איסתא ואיסתא ליינס, (מה/3-2737, מה/2728-3 - תיקי בית הדין לעבודה בת"א). בפרוטוקול מיום 18.3.90 העיד התובע כי ייתכן שלא החזיר חלק מההלוואה שלקח מחברת הביטוח. כאשר התובע נתבקש בחקירתו הנגדית לפנינו להתייחס לעדות זו באותם תיקי תביעה קודמים, הסביר כדלקמן: " אני רוצה להסביר שלכל החזר חוב יש הפרשי מדדים וריביות ולכן כשאמרתי שלא החזרתי את כל החוב, התכוונתי שאולי נשארה יתרת חוב, מה שהתברר אחר כך שלא נשארה". כלומר, קודם לקבלת מכתב הנתבעת בקשר ליתרת "ערך פדיון הפוליסה", גם התובע סבר כי לא החזיר את מלוא החוב ההלוואות שקיבל (על השתק מהעלאת טענה הסותרת טענה מהליך קודם, ר' י. לובוצקי, "סדר הדין במשפט עבודה" מהדורת 2000 פרק 5 עמ' 15). פסק הדין ניתן באותם תיקים ע"י כבוד השופט רבינוביץ. בהתייחס לנושא פוליסת הביטוח, מציין כב' השופט רבינוביץ, כי ב"כ הנתבעות שם טענה בפניו כי התובע לקח הלוואה מכספי פוליסת הביטוח ולא פרע אותה ואילו ב"כ התובע שם טען כי התובע פרע את ההלוואה, אך כבוד השופט רבינוביץ לא הכריע בעניין, משסבר שלעניין לא הייתה כל רלבנטיות בתיקים שבפניו. התובע עצמו העיד בפנינו כי ניסיונותיו לאתר מסמכים לתמיכת גרסתו לעניין החזר ההלוואה, לא העלו דבר, כדבריו: "עשיתי ניסיון לאתר, פניתי לשטיינפלד ולרו"ח שחר ולעו"ד סלע מפרק החברות ולרו"ח יונגר והוא ענה לי בכתב שאין לו חומר. פניתי לרשות לניירות ערך לגב' בלקן והיא ענתה לי שאין מסמכים מעבר, פניתי גם לבורסה" (פרוטוקול מיום 25.6.97 עמ' 18 ש' 10-12). הנטל להוכיח את עובדות החזר ההלוואה מוטל על התובע. זה לא הצליח להביא כל ראייה בכתב שתתמוך בגרסתו.העדות היחידה התומכת במפורש בגרסתו כי החזיר את ההלוואה היא עדותו של מר שטיינפלד, כאשר מנגד עומדים בפנינו שטרי ההלוואה שברשות הנתבעת. בכל הקושר לסירת תוכנו של מסמך חלות הוראות הסיפא של סע' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, לפיה "טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לעניינים האמורים צריכה להיות מוכחת ע"י מסמך או ע"י הודאתו או פנקסו של הנטען" כלומר, ביהמ"ש לא יתיר הבאת עדות בע"פ לסתירת תוכנו של המסמך. (י. קדמי על הראיות הפן האזרחי עמ' 66). מדיניות שיפוטית הנוגעת ליחסי עבודה מתחשבת בנסיבות כל מקרה,במה שקורה באותו תחום עבודה, במשק כולו ובחברה שבה הוא נתון. במקרה הנוכחי מדובר בתובע שעושה רושם כמי שיודע היטב לעמוד על זכויותיו. חרף זאת, במשך שנים אחדות לאחר הפסקת עבודתו כשכיר (בשנת 1990) לא תבע מחברת הביטוח את זכויותיו לפי "ביטוח מנהלים", למרות שלדבריו היה במצוקה כלכלית. הוא עשה כן רק במהלך שנת 1996, לאחר שפקיד הנתבעת שלח לו מסמך בדבר "ערך פדיון הפוליסות". ערך הפדיון, אינו יכול לעמוד בפני עצמו, ואין לנתק אותו מהלוואות שנלקחו כנגד הכספים הצבורים בו. ההלוואות מעוגנות בשטרות, קרי, במסמכים כתובים ומוכחים. אף בית הדין לעבודה אינו כפוף לדיני הראיות (סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט 1969;בר"ע 394/99 מרוב בע"מ נגד עטיה שלום,סע' 5 ב' להחלטה מ-18.10.99), ראה עצמו בית הדין : "קשור לעקרונות הצדק שבדיני הראיות" (דב"ע נז/268-3 ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' תדמור סע' 16 לפס"ד מיום 21.8.97, דב"ע נב/13-0 מירון נ' ב"ל סע' 7 לפס"ד מיום 27.2.92) יישום העקרונות של דיני הראיות במקרה המונח לפנינו מוביל לדחיית התביעה, וכך אנו מחליטים. התובע ישלם לנתבעת סך של 2,500 ₪ בצרוף מע"מ הוצאות שכ"ט עו"ד כהוצאות משפט. זכות ערעור תוך 30 יום. פוליסההלוואה