התובעת הגישה תביעה זו לפיצוי על נזק שנגרם לטענת התובעת, בשל רשלנות רפואית של הנתבע: ##להלן פסק דין בנושא עיוורון בעין אחת - תביעת רשלנות רפואית נגד רופא עיניים:## הרקע 1. התובעת שנולדה ב-14.12.75 נותחה בעין שמאל ביום 29.3.92 על ידי הנתבע שהינו רופא עיניים. הניתוח נעשה בבית חולים פרטי במרכז הרפואי "חורב", והוא בא בשל ירוד (קטרקט) בעיניה של התובעת. מכיוון שהירוד בעין שמאל היה חמור מאשר בעין ימין, נותחה עין שמאל במטרה להחליף את העדשה העכורה בשל הירוד בעדשה מלאכותית. בעקבות הניתוח עברה תובעת בדיקות וטיפולים שבסופם איבדה את הראיה בעין שמאל. התביעה שבפני היא לפיצויים על הנזק שנגרם לתובעת לטענתה על ידי ניתוח וטיפול שאינו מיומן של הנתבע. 2. כאמור, בוצע הניתוח ב-29.3.92 ובסיומו רשם הנתבע בגיליון הניתוח (נ/6) כי הניתוח עבר ללא סיבוכים. לטענת הנתבע, למחרת הניתוח, בבדיקת ביקורת, לא התלוננה התובעת על כאבים. לאחר שהנתבע הסיר את החבישה מעינה של התובעת, הבחין פרופ' פרידמן בבצקת והתובעת אמרה לנתבע כי אינה רואה בעין שנותחה (ע' 29). הנתבע התייחס לתופעות אלה כאל תופעות רגילות וחולפות. משלא חלפו תופעות אלה טיפל הנתבע בתובעת באמצעות אנטיביוטיקה וסטרואידים. ב-22.4.92 התברר שהלחץ התוך עיני ירד ושהלשכה הקדמית של העין נעשתה שטוחה. הנתבע הפנה את התובעת למחלקת עיניים בבית חולים בני ציון בחיפה שם נבדקה גם על ידי פרופ' נוימן והוזרק לה הילון (חומר ויסקואלסטי שנועד להעלות את הלחץ התוך עיני). אולם מאחר והלחץ התוך עיני ירד, והלשכה הקדמית חזרה והשתטחה, הופנתה לפרופ' לזר (נ/3) שם עברה טיפול בלייזר. גם ניסיון זה נכשל ואז הופנתה לפרופ' זאוברמן בירושלים (נ/2). ב-3.6.92 אושפזה התובעת בבית חולים בהדסה ירושלים ולמחרת עברה ניתוח שבמהלכו הוצאה העדשה התוך עינית שהושתלה בניתוח הראשון. התובעת שוחררה מבית החולים הדסה ב-14.6.92 כשאין היא רואה בעין שמאל. לימים הותקנה לה פרוטזה בעין ועדשת צבע. רשלנות הנתבע 3. התובעת הגישה תביעה זו לפיצוי על נזקה שנגרם לטענתה בשל רשלנותו של הנתבע. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של פרופ' בן סירה. חוות הדעת נסמכת על גיליון הניתוח (נ/6) שהיה בפני פרופ' בן סירה, ואשר לגביו מציין המומחה כי הוא "קצר להפליא." אין חולק על כך שזה היה המסמך שהיה בידי התובעת. המסמך נ/7 מהווה רישום שנעשה על ידי הנתבע במרפאתו לאחר הניתוח. אין ראיה כי הנתבע מסר מסמך זה לתובעת וכי היא יכלה להציגו לפרופ' בן סירה קודם למתן חוות ההדעת. לכן מוזרה טרונייתו של ב"כ הנתבע על שהתובעת לא טרחה לקבל מפרופ' פרידמן את יתרת התיעוד הרפואי שלא היה בהישג ידה, ואף לא היתה לה ידיעה על קיומו. הרשומה הרפואית 4. הנתבע היה נחוש בעדותו, תשע שנים לאחר האירועים, שכאשר התובעת באה אליו אחרי הניתוח, לא היתה נפיחות ולא היתה תלונה על כאבים. כאשר נשאל על ידי בית המשפט (ע' 46) מדוע לא נרשם שהכל תקין, השיב הנתבע: "כשהכל תקין אני לא רושם, סה"כ זה נשאר אצלי ואני לא צריך להסביר לעצמי. אלא אם יש בעיות אני מסביר לעצמי." גישתו זו של הנתבע לרשומה הרפואית שגויה בתכלית. הרשומה אינה נעשית לצרכיו האישיים של הרופא. הרשומה היא של המטופל והיא נועדה לו ולצרכיו. הרשומה באה לאפשר לאחרים הנדרשים ליתן טיפול רפואי לדעת במדויק ובפירוט את אשר התרחש ואת תגובותיו של החולה. אם כי אין לדרכו של הנתבע ברשומות השלכה ישירה על הפגיעה בתובעת, הרי ניתן ללמוד מכאן לענין ההסבר שניתן לתובעת ולאמה על הניתוח ועל השלכותיו. הסכמת התובעת והוריה 5. לדברי אמה של התובעת הסברו של הנתבע באשר לניתוח היה כללי ביותר (ע' 22): "הוא הסביר לנו מה זה קטרקט ושטוב היום להיוולד עם קטרקט. היום מנתחים ומחר רואים." זו גם גרסתה של התובעת (ע' 1): "לאחר בדיקה התמונה הצטיירה כתמונה מאד אופטימית וורודה. הבנתי שקטרקט זה דבר מאד פשוט." לעומת דברים אלה מציג הנתבע גרסה שונה בתכלית. לדבריו (ע' 27): "אני אמרתי להורים כמו שאני אומר תמיד שהיא צריכה את הניתוח וללא הניתוח המצב יהיה יותר ויותר גרוע. אמרתי שבזמן הניתוח אנו שותלים עדשה מלאכותית וכמובן אמרתי שבניתוחים אלה מצליחים אבל אף פעם לא במאה אחוז. אי אפשר להבטיח. אנו לא חברת ביטוח. הפירוש שהיא נתנה זה טוב שיש קטרקט אבל בוודאי יותר טוב שאין קטרקט. אבל בוודאי שאמרתי היום שניתוח קטרקט יותר טוב וקל מאשר אז מאשר קודם שלא עמדו לרשותנו הטכנולוגיות של היום. ש. גם התובעת וגם אמה, השתמשו במלים "היום לא רואים ומחר רואים". ת. אני לא יכול לדעת בדיוק מה שאני אמרתי כמו שהתובעת לא יכולה לדעת מה אמרתי לפני 7 שנים אבל הכוונה היתה שההחלמה היא מהירה ואז רואים. הראיה חוזרת מהר וטוב ברוב המקרים." ובהמשך הדברים אמר הנתבע (ע' 35): "ש. אני שואל אותך מה אתה זוכר מהסיבוכים שמנית בפני התובעת והוריה. בעת שנתת את ההסבר. ת. הדבר שאני אומר תמיד זה מזהיר בפני הסיבוך הגרוע ביותר הוא הזיהום שיכול להביא לאובדן. שאר הסיבוכים הם סיבוכים קלים שהמהלך ההחלמה אחרי הניתוח יכול לארוך יותר זמן. אבל בדרך כלל הניתוחים האלה עוברים בשלום וההחלמה טובה. ש. אתה מסכים לפחות חלקית עם מה שההורים אומרים שציירת את הניתוח באור ורוד. ת. ניתוח קטארקט בדרך כלל מציירים באור ורוד. הוא הניתוח הכי שכיח ברפואת עיניים. ש. ואם ההורים והתובעת טוענים שפרט לכך לא עמדת על סיבוך, אתה לא מסכים. ת. בוודאי שלא. ש. בפנינו מנית רק את הסיבוך של הזיהום. ת. אנו לא נכנסים לפרטים של פרטי ניתוח. הסיבוכים הגדולים עד כדי איבוד עין. שזיהום יכול לגרום לאיבוד עין. אני תמיד אומר זאת. לא רשמתי, ואני לא רושם בשום מקום. מחתימים את החולה שהוא יודע ושהוסברו לו הסיבוכים." 6. עדיפה בעיני גרסת התובעת ואמה על זו של הנתבע. כאן עומד בעוכריו של הנתבע העדר רישום של הדברים שהסביר. מדבריו עולה בבירור שאין לו כל זכרון על אשר הסביר לתובעת ולהוריה. כל שיש בפיו לומר הוא מה שהוא נהג להסביר מבלי להתייחס למקרה של התובעת. בעוד שלדידו של הנתבע עניינה של התובעת הוא אחד מרבים שהיו בטיפולו, הרי לתובעת ולהוריה היה זה המקרה האחד שאין מקום להניח כי אינו זכור להם. 7. הנתבע עצמו טוען (בע' 23 לסיכומים) כי הסיכון שהתממש בעניינה של התובעת היה כה קיצוני בנדירותו עד שלא חלה על הנתבע חובה להזהיר את התובעת מפניו על מנת לקבל את הסכמתה המודעת. אכן אין הטוען כי על הרופא ליידע את המטופל באשר לכל סיכון אפשרי, תהא מידת הסתברותו קטנה ככל שתהיה. אולם טעונו של הנתבע בענין זה אינו מתיישב עם טיעונו לענין האחריות בעוולת הרשלנות, מקום שם הוא טוען כי הסיכון שהתממש בעניינה של התובעת נמנה על הסיכונים אותם נוטל אדם על עצמו בהסכימו לביצוע פעולה ניתוחית הכרחית (ע' 4 לחוות דעתו של ד"ר אבני שהוגשה על ידי הנתבע). אם מדובר בסיכון נדיר ביותר שהרופא אינו צריך להציגו בפני המטופל, כיצד ניתן לצפות שהמטופל ידע אודותיו ויסכים לו. סיבת הנזק לתובעת 8. ד"ר אבני הסביר בחוות דעתו (ע' 4) את הגורם לאבדן הראיה על ידי התובעת: "הגורם לאבדן הראיה בעין היה סיבוך של ניתוח הירוד בעין שמאל. סיבוך נדיר זה של היפוטוניה הנגרמת עקב הפרדות הגוף הציליארי והיווצרות ממברנה ציקליטית יכול להתהוות לאחר ניתוח ירוד עם השתלת עדשה תוך עינית, וללא קשר לשיטת הניתוח ו/או לדרגת הקושי בניתוח." ובעדותו הוסיף ד"ר אבני והסביר (ע' 52): "יש דברים שיכולים לקרות בשכיחות זו או אחרת בלי שהמנתח יכול לשלוט על זה או לדעת שזה קורה. זה סיבוך של הניתוח שלדעתי בהגדרה לא באחריות המנתח." גישתו של פרופ' בן סירה, המומחה מטעם התובעת, היא שאכן מדובר בסיבוך נדיר. לדבריו הניתוח אינו כרוך בסיכונים, והסיכון העיקרי הוא זיהום אשר אין טענה כי התרחש בעניין שבפני. פרופ' בן סירה מסכים (ע' 5 לחוות דעתו) לדבריו של ד"ר אבני כי הנזק נגרם לתובעת עקב תת לחץ קיצוני. מקובל על פרופ' בן סירה כי בעת הניתוח יש לקיים תת לחץ תוך עיני. תת לחץ מתמשך גורם להיפרדות או מחמיר אותה ומביא לקריסת מבנה העין. פרופ' בן סירה מייחס את הימשכות תת הלחץ לדלף, שגם לגרסת הנתבע בעדותו הוא סיבה לתת לחץ (ע' 43). אם כי הוא שלל קיומו של דלף. גם אם הסיבה לתת לחץ אינה הדלף, אלא זה נגרם בנסיבות חריגות, היה על הנתבע לעמוד על קיומו של התת לחץ בסמוך לניתוח. אין כל רישום על תת לחץ קודם ל-22.4.92 דהיינו קרוב לארבעה שבועות לאחר הניתוח, למרות שהתובעת נבדקה על ידי הנתבע למחרת הניתוח וב-9.4.92. רשלנותו של הנתבע התבטאה כאן בשתים: ראשית בכך שלא קיים מעקב אחרי תת הלחץ ולא רשם את תוצאות מדידותיו. שנית, בגמר הניתוח היה על הנתבע לפעול להעלאת הלחץ התוך עיני. גם לאחר שהתגלה תת הלחץ ב-22.4.92, חלפו ימים אחדים עד שהדבר טופל. אף כאן דרכו של הנתבע עולה כדי רשלנות. 9. ב"כ הנתבע המודע לחולשת טיעונו של הנתבע לענין הטיפול שלאחר הניתוח, טען וחזר וטען כי הטיעון באשר לארועים שלאחר הניתוח אינו עולה מכתב התביעה. אין ממש בטיעון זה. ראשית, עמידה על לחץ תוך עיני בסמוך לניתוח עצמו, הינה בגדר חלק מהניתוח עצמו. לכן משלא נמצא שהנתבע קיים מעקב אחרי תת הלחץ התוך עיני, אין בכך משום חריגה מטיעון בדבר רשלנות בניתוח גופו. אבל היה וייראה חוסר המעקב אחרי הלחץ התוך עיני, כחלק מטיפול שלאחר הניתוח, הרי גם טיעון זה אינו חורג מכתב התביעה. סעיף 12(י"ד) לכתב התביעה מדבר בהתרשלותו של הנתבע בכך "שלא הפנה את התובעת לאחר הניתוח או בסמוך לו לקבלת טיפול רפואי דחוף". כאן מדובר במפורש ברשלנות בטיפול בתובעת בתקופה שלאחר הניתוח. הטענה כי תת הלחץ לא נמדד לאחר התאונה, נופלת בגדרו של סעיף 12 (י"ד) לכתב התביעה. אמנם הטיעון כאן כוללני ואילו נתבקשו פרטים נוספים, יש להניח שהיו מועלות טענות מפורשות. אך הנתבע לא בחר לבקש פרטים נוספים לסעיף 12 (י"ד). 10. לאור האמור הנני קובע כי על הנתבע הנטל להוכיח שלא התרשל. בהעדר רשומות ראויות היתה זו משימה בלתי אפשרית. לא רק שאין בידי הנתבע להתגונן, אלא שהתובעת הוכיחה את הרשלנות בעיקר בדבריו וברישומיו החסרים של התובע. יתר על כן יש די ראיות בפני בית המשפט, להוכחת רשלנותו של הנתבע הן במעמד הניתוח והן לאחריו. הנזק 11. התובעת נולדה ב-14.12.75 ובשעת ביצוע הניתוח ב-29.3.92 היתה בת 16 ושלשה חדשים. בזמן הניתוח למדה התובעת בכתה י"א בבית ספר תיכון. התובעת איבדה את ראייתה בעין שמאל, ולימים הותקנה לה תותבת בעין זו. דרגת הנכות 12. בעלי הדין הרבו בטיעון באשר לדרגת הנכות שיש לקבוע לתובעת. ענין זה נראה חסר חשיבות בנסיבות הענין. אשר יש לבחון הוא כושר תפקודה של התובעת במומה, ולענין זה אין משמעות רבה לדרגת הנכות. כן אין חשיבות לדרגת נכות לענין הפיצוי על נזק שאינו נזק ממון באשר אין התביעה לפיצוי על נזק זה נמדדת על פי דרגת הנכות. עם זאת, לאור טרחתם של באי כח בעלי הדין בענין זה, אביע דעתי באשר אליו. אין חולק על כך שבגין אבדן העין דרגת הנכות הרפואית היא 30% ועל כך יש להוסיף 5% בגין ניוון העין, ובסך הכל נכות משוקללת של 33.5%. שני בעלי הדין מנסים להביא לקביעה שונה מהאמור. ב"כ הנתבעים טוען כי יש לגרוע מהשיעור האמור את נכותה של התובעת בשל מצב העין ערב הניתוח. טיעון זה שגוי מיסודו, שכן הנחת הכל היא שאלמלא אשר אירע, היה הניתוח של עין שמאל מצליח, וראייתה של התובעת בעין זו היתה תקינה. מצד שני טענת התובעת היא כי יש לקבוע דרגת נכות של 20% נוספים בגין הפגיעה בעין ימין ובשל צמצום שדה הראיה בעין זו. כן טען ב"כ התובעת כי לפגיעה בעין שמאל יש השלכות על עין ימין. טיעון זה אינו מקובל עלי. ניתוח בעין ימין לא בא בשל הפגיעה בעין שמאל. אם יש לפגיעה בעין שמאל השלכות על עין ימין, חזקה על מתקין התקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, כי שעה שקבע את דרגת הנכות בשל אבדן עין אחת, הביא בחשבון את ההשלכות שיש לפגיעה בעין שמאל על הראיה בעין ימין, וכן את המיגבלות שחלות על הנפגע, בהתחשב בכך שעליו להיזהר במעשיו כדי למנוע פגיעה בעין היחידה שנותרה לו. מכל האמור עולה כי דרגת הנכות הרפואית היא 33.5%. כאב וסבל 13. אבדן העין לנערה צעירה כרוך בסבל חמור ביותר לתובעת. תיוסף על כך התקנת התותבת בעינה המגבירה את הפגיעה ברווחתה של התובעת ובדימויה העצמי. הוותרותה של התובעת עם עין אחת תמנע ממנה פעילויות שונות היוצרות סיכון לעינה היחידה. בנסיבות האמורות נראה לי פיצוי בסכום של 280,000 ₪ ראוי בגין כאבה וסבלה של התובעת. סכום זה הוא בערכים של היום וכולל ריבית עד היום (לתקופה של עשר שנים). ב"כ התובעת ניסה מזלו לשלב בסיכומיו תביעה שאין לה מקום, והציג דרישה לפיצוי הוריה של התובעת על הכאב והסבל שנגרמו להם. ההורים אינם בעלי דין בתובענה זו, ולא היה מקום להציג תביעה זו שלהם. אין בדברי אלה כדי להטיל ספק בצער ובעגמת הנפש של הורי התובעת על כל אשר עברה בתם. פגיעה בכושר ללמוד 14. התובעת טוענת כי עקב הפגיעה בעינה התקשתה בלימודיה בתיכון, דבר שאילץ אותה לשפר את ציוניה בתעודת הבגרות באמצעות המכינה. צודק ב"כ הנתבע בטענו כי התבקש שהתובעת תציג את תעודותיה קודם לניתוח, כדי להראות שאכן חלה ירידה בהשגיה בלימודים. כן לא הוצגו תעודות ממכון וינגייט כדי לאשש את הטענה בדבר השגיה הדלים. מכאן שאין לבית המשפט כלים כדי להעריך אם הצורך של התובעת להאריך את לימודיה בא בשל הנזק לעינה. לכן אין מקום לפסוק לה פיצוי כלשהו בגין הארכת תקופת לימודיה בשל הנזק לעין. כן אין בפני ראיות כי נפגעה יכולתה של התובעת להשתכר בתקופת לימודיה. פגיעה בכושר העבודה 15. הנני מוכן להניח שהתובעת אינה מסוגלת לבצע כל עבודה אם בשל חוסר היכולת לאמוד מרחקים, דבר שלשמו יש צורך בשתי עיניים, ואם בגלל הצורך לשמור על עינה היחידה ולהימנע מעיסוקים שיש בהם סיכון לאותה עין. מעבר לאמור איני סבור שהוכחה פגיעה ביכלתה של התובעת להשתכר בשיעור דרגת הנכות הרפואית. לאור האמור, ראוי לפצות את התובעת בסכום כולל על מגבלותיה בבואה לקבל על עצמה עבודה. נראה לי שפיצוי נאות יהיה בסכום כולל של 300,000 ₪. סכום זה הוא בגין העבר ועל הפסדים בעתיד עד הגיע התובעת לגיל פרישה והוא כולל ריבית בגין הפיצוי על העבר. עזרת צד שלישי 16. בעקבות הפגיעה בעינה עברה התובעת ניתוחים נוספים וכן קוימו התיעצויות עם רופאים אחדים. בכל אלה סייעו לתובעת הוריה ובשל עזרתם זו יש לפסוק פיצוי כולל בסכום של 15,000 ₪, בערכים של היום, כשסכום זה כולל ריבית עד היום. אין כל ראיה כי התובעת תיזקק בעתיד לעזרת הזולת, וראוי היה שלא להעמיד דרישה כזו בסיכומים אשר הוגשו. הוצאות 17. התובעת טוענת לפיצוי על הוצאות שונות שנגרמו לה, ותומכת טיעון זה בקבלות. אלא שבצדק ציין ב"כ הנתבע כי רבות מהקבלות מתייחסות להוצאות שבהן נשאה התובעת בקשר לטיפול בעינה הימנית, שאינו קשור לניתוח נשוא תובענה זו. כן יש לעתים כפילות ברשימת ההוצאות ואף הוצאות שקדמו לניתוח ושאין להן כל קשר למעשיו של הנתבע. ראוי לפצות את התובעות על הוצאות שנשאה בהן בעקבות הטיפול בעין שמאל בסכום כולל של 80,000 ₪, כשסכום זה הוא בערכים של היום וכלולה בו ריבית עד היום. סכום זה מתייחס להוצאות נסיעה בעבר, לטיפולים שניתנו לתובעת ולהוצאות שבהן נשאו הוריה. אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי על שרותים רפואיים בעתיד באשר אלה ניתנים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממשלתי, תשנ"ד-1994. עם זאת ייפסק סכום 40,000 ₪ בגין הוצאות מיוחדות ואביזרים שהתובעת תצטרך לרכוש בעצמה. סיכום 18. תובעת זכאית לפיצוי כדלקמן: (א) כאב וסבל 280,000 ₪ (ב) פגיעה בכושר ההשתכרות 300,000 ₪ (ג) עזרת צד שלישי 15,000 ₪ (ד) הוצאות בעבר 80,000 ₪ (ה) הוצאות בעתיד 40,000 ₪ 715,000 ₪ מוסכם על בעלי הדין שמהסכום האמור יש לנכות תגמולים שקיבלה התובעת ב-1998 מהמוסד לביטוח לאומי בסכום של 50,000 ₪, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית דהיינו סך של 63,117 ₪. לכן הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום של 651,883 ₪ = 63,117 - 715,000. כן הנני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ. עינייםעיווריםרפואהרשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות