החיסון המשולש סיכונים - רשלנות רפואית חיסון

להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית במתן החיסון המשולש: השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת אפעל גבאי) מיום 5.9.11 בת"א 3082/01. ענייננו בתביעת רשלנות רפואית בגין נזקים נוירולוגיים שנגרמו כנטען למערערת 1 (להלן המערערת) בעקבות חיסון שקיבלה בינקותה. רקע ב. המערערת, ילידת 1981, סובלת, למרבה הצער, מנזקים נוירולוגיים קשים שהתגלו בהיותה בת חמישה חודשים. המערערות הגישו תביעה בגין רשלנות במתן המנה השניה של החיסון דיפטריה-טטנוס-שעלת (להלן החיסון המשולש) בתחנת טיפת חלב המנוהלת על ידי המשיבה 2. כנטען, מספר שבועות לפני החיסון לקתה המערערת בדלקות אזניים חריפות וטופלה בטיפול אנטיביוטי. הטיפול ניתן על ידי רופאת המשפחה, בסניף קופת חולים של המשיבה 1. כנטען, מחלותיה של המערערת גרמו לדחיית החיסון בשלושה שבועות, והרופאה מסרה למערערת 2 (להלן האם) מכתב שלפיו אסור לחסן את המערערת בשל מחלתה והתרופות שהיא מקבלת. עם זאת רופא טיפת חלב הורה לאם להתייצב למתן החיסון. מספר שעות לאחר מתן החיסון החלה המערערת לפרכס. המערערת הובהלה לטיפת חלב ומשם נלקחה באמבולנס למשיבה 3. נטען לאי טיפול סביר בדלקות האוזניים על ידי המשיבה 1; למתן חיסון פגום ובניגוד להוראות משרד הבריאות ולאזהרת רופאת המשפחה על ידי המשיבה 2; ולאי טיפול ראוי על ידי המשיבה 3. ג. לאחר בחינת החומר הרפואי, עדויות שונות וחוות דעת מומחים, לרבות חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי המשיבות לא נהגו ברשלנות, ודין התביעה להידחות. הוסבר, כי המערערת חוסנה במנה השניה של החיסון המשולש בהתאם להוראות משרד הבריאות ובהעדר התוויית-נגד למתן החיסון. נקבע, כי לא ניתן מכתב האוסר מתן החיסון, וכי לא היתה דחיפות במתן המנה השניה, כך שאין היגיון בגירסה כי זה נכפה על האם. הוסבר, כי אין כל תיעוד התומך בגירסה שהמערערת פיתחה פרכוסים לאחר מתן החיסון וכי פונתה באמבולנס לבית החולים. צוין, כי המערערת הגיעה לבירור נוירולוגי בבית החולים יומיים לאחר האירוע הנטען, ללא קשר למתן החיסון, עקב אירועים שנחשדו להיות מיוקליניים (פרכוסים), ואשר החלו כשבועיים עובר למתן החיסון. עוד קבע בית המשפט, כי לא נמצא קשר סיבתי בין ליקוייה של המערערת לאירועים מושא התביעה, שכן למערערת מום מבני מולד (לליסנצפליה), שהוביל לנזקים הנוירולגיים. הוסף, כי קיימת תמימות דעים בין המומחים שהחיסון אינו יכול לגרום למום זה. בית המשפט דחה את הדעה כי המחלה המולדת הוחמרה עקב מתן החיסון או כי החיסון היה הזרז שהביא לפריצת המחלה. בית המשפט דחה את ההצעה בדבר "'פברוק', זיוף והעלמה של הרשומות הרפואיות", ונקבע כי נעשה מאמץ אמיתי לאיתור הרשומות החסרות (תיקה של המערערת בטיפת חלב). לבסוף, נוכח נסיבותיה הקשות של המערערת לא ראה בית המשפט מקום לחיוב בהוצאות בגין ניהולו של ההליך, ואולם סבר שהמשיבות זכאיות לתשלום שכר טרחה, שהועמד בנסיבות העניין על הצד הנמוך של 15,000 ₪ לכל אחת מהן. בהמשך לדחיית התובענה נדחתה גם ההודעה לצד ג' (המשיבה 4). הערעור והדיון ד. בערעור ובדיון בפנינו נטען, כי הוסתרו רשומות רפואיות, כי והוכח שחלקן "פוברקו", וכי במצב דברים זה אין צורך לבחון קיומה של רשלנות – אולם מכל מקום הוכחו התרשלות וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. נטען, כי רופא טיפת חלב חיסן את המערערת חרף מחלתה ומכתב רופא המורה להימנע ממתן החיסון. לאחר שחזרו האם והמערערת לביתן, הידרדר מצבה של המערערת, היא חזרה לטיפת חלב, ורופא טיפת חלב הורה לפנותה למיון. המערערת לא קיבלה בבית החולים טיפול נגד הפרכוסים ובגין דלקות האוזניים. עוד נטען, כי היה מקום לפסול את עדותו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הראל, שכן הוא עובד מדינה, והוא "לא חיוה את דעתו בשאלת השפעת המחלה הנטענת על ידי המערערת 1 - דלקות אוזניים או תופעות מיוקלוניות לפני החיסון...אלא רק השפעת החיסון". המשיבות הכחישו אחריותן לנזקי המערערת, בהישענן על פסק הדין. ה. לאחר שמיעת הטיעונים הצענו לצדדים – אף שציינו כי איננו רואים עצמנו מתערבים בתיק, ככל הנראה – לפנים משורת הדין, לבוא בפשרה, שלפיה המשיבות 3-1 תשלמנה למערערות סך של 150,000 ₪ בחלוקה שוה, וכן תמחלנה על ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא (החלטה מיום 23.10.13). ציינו, כי נדרשנו להערות המומחה פרופ' הראל לנזק אפשרי כתוצאה מהחיסון, שכן סברנו שלמצער במישור האנושי-ציבורי יש לתת להן משקל מסוים, אף אם האמור לא היטה את הכף במישור המשפטי בהכרעת בית המשפט קמא. המערערת והמשיבות 2 ו-3 נתנו הסכמתן להצעה, אך המשיבה 1 הודיעתנו ביום 5.11.13 כי אין היא יכולה להסכים לאשר הוצע, אולם לפנים משורת הדין ולצרכי פשרה בלבד מוכנה היא לוותר על הוצאותיה במסגרת הליך זה וההליך בבית המשפט קמא. בעקבות זאת ביקשנו (החלטה מיום 5.11.13) את המערערות והמשיבות 3-2 להודיענו האם הן עדיין נכונות לקיים את הפשרה באופן שהוצע. המשיבה 2 הודיעה כי היא חוזרת בה מהסכמתה, אולם נכונה היא למחול על ההוצאות. המערערת ביקשה ליתן פסק דין שיביא בחשבון את התיחסות מומחה בית המשפט כאמור. משלא אסתייעא מילתא לפשרה, לצערנו הרב וחרף בקשתנו, אין מנוס מהכרעה. הכרעה ו. בסופו של יום לא מצאנו להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא, ובידינו לאמץ את פסק דינו ביסודו מטעמיו. בית המשפט קמא לא הותיר אבן לא הפוכה, דן בהרחבה בחומר הראיות שהובא בפניו, ונתן דעתו לחוות דעת המומחים. נטעים אך שניים: ראשית, מטעם כל אחד מהצדדים הובאו 3 חוות דעת רפואיות לעניין האחריות. נוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים בדבר הקשר הסיבתי מונה – כאמור – מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הראל. בסופו של דבר מסקנת המומחים, לרבות מומחי המערערת, כי המערערת סובלת מפגם מבני מוחי מולד, וכי חיסון כשלעצמו אינו יכול לגרום למום זה (לליסנצפליה). עם זאת כאמור מומחי המערערת הציגו הסברים שונים שעיקרם החמרה במום בגין החיסון, אשר נדחו על ידי בית המשפט קמא. פרופ' הראל הוסיף, כי לפנים משורת הדין ומחמת ספק לא ניתן לשלול באופן מוחלט תרומה נוספת לנזק הנוירולוגי המולד בשיעור 15-10% על בסיס העיקרון שמוח פגוע רגיש יותר לנזקים מאוחרים נוספים: "ע"מ לקצר אומר כי יש לי תחושה שכל הדיון המכובד הזה של פרכוס והחיסון וכו' הוא חשוב מאוד, אבל לא רלבנטי למקרה הזה. יש כאן אבחנה חד משמעית ברורה על ידי שני המומחים הגדולים ביותר בארץ הקובעים שיש כאן מום מולד של מערכת העצבים המרכזית שיכול לגרום לכל התסמינים והסימנים של המחלה הזאת... אפילו אם היה לפנים משורת הדין ונאמר שהיה מום ואפילו שאני בקושי מאמין לזה, אבל אני אומר זאת לפנים משורת הדין אם היה קשר שהיום ידוע שהוא לא קיים בין חיסון לתסמונת הנוירולוגית הקבועה הקשה הזאת, אז אמרתי שמטעם של רצף נזקים מצטבר אני מוכן להסכים ל- 15-10% השתתפות" (עמ' 275 לפרוטוקול הדיון מיום 22.6.11, ש' 23-15). כאשר נשאל מה שיעורו של הספק השיב: "לא יותר מ- 5%, אבל זה מוריד מה- 15-10% שקבעתי במישור הנזק" (עמ' 305 לפרוטוקול הדיון). בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה: "הסתברות זעירה זו של האפשרות שהחיסון החמיר במידת מה את הנזק אינה עומדת ברמה הנדרשת במשפט האזרחי" (עמ' 42 לפסק הדין). אכן כך. פירוש הדבר, כי במישור המשפטי צדק בית המשפט קמא משלא ראה בכך עוגן לתלות בו אשם בנתבעים. אכן, דברי המומחה הללו היו הסיבה שבשלה ביקשנו ליתן ביטוי לפנים משורת הדין על דרך הפשרה; אלא שפשרה מצריכה הסכמה וזו לא צלחה. במישור המשפטי לא מצאנו להתערב במסקנה שהחיסון לא הביא להחמרה במחלה המולדת או היוה זרז לפריצתה. חוששנו, כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה שהחיסון נעשה בניגוד להנחיות, וכי תרם לנזקה. מעבר לכך, ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בהכרעתה של הערכאה הדיונית, אשר התבססה בממצאיה ובמסקנותיה על חוות דעת רפואית אחת וביכרה אותה על פני חוות דעת רפואית אחרת ((ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר (2011); ע"א 8587/07 אלמליח נ' האוניברסיטה העברית (2009), פסקה 10; ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4) 687, 695 (1997); ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (2009), פסקה 26). לא כל שכן, כשבמומחה בית המשפט עסקינן. שנית, אשר לרשומות הרפואיות, בית המשפט קמא שלל את הטענה לזיופן, ובעניין אלה החסרות, השתכנע כי נערך מאמץ כן לאתרן. ביתרת הרשומות מצא בית המשפט ערך ראייתי רב, שבצירוף החומר הראייתי האחר, יצר תמונה עובדתית מקיפה, בסיס למסקנותיו. ז. לבנו עם המערערת ועם אמה המערערת 2, אולם לצערנו חוששנו כי לא תיתכן, נוכח התשתית הראייתית שהוצגה, תוצאה אחרת. עם זאת, לפנים משורת הדין ונוכח הודעות הצדדים, החלטנו לבטל את החיוב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי. ח. איננו נעתרים איפוא לערעור למעט לעניין ביטול ההוצאות בבית המשפט קמא. אין צו להוצאות בהליך שבפנינו. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואהחיסונים