הכרעת דין בפתח הכרעת הדין, הנני להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשמים 2 ו-3 מן העבירה של פגיעה בגן לאומי בניגוד לסעיפים בניגוד לסעיפים 30(ד)+ 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998, ולהרשיעם בעבירה של הקמת רעש בניגוד לחוק. בכתב האישום נטען כי ביום 19.9.05 סמוך לשעה 23.30 ברכס כרמיה, בגן לאומי הר הכרמל, ערכו הנאשמים 2 ו-3 (להלן: "הנאשמים"), יחד עם שני אחרים, ללא היתר, מסיבה שבמהלכה הפעילו בשטח מערכת הגברה וגנרטורים, הקימו אוהל גדול, הציבו דוכנים לממכר שתייה והשמיעו מוסיקה רבת עוצמה. חלקם של הנאשמים במסיבה היה בהבאת ציוד ההגברה לשטח והפעלתו. כנטען, במעשיהם אלה פגעו הנאשמים בגן הלאומי כאשר לא היה להם היתר למעשיהם. העבירות שיוחסו להם בגין עובדות אלה הינן פגיעה בגן לאומי בניגוד לסעיפים 30(ד)+57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק") והקמת רעש בניגוד לסעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע [ תשכ"ז- 1967] (להלן: "חוק העזר") וסעיף 57(ב) לחוק. הנאשם 1, אשר כנטען בכתב האישום יזם וארגן את המסיבה, הודה בעובדות כתב האישום, וזאת במסגרת של הסדר טיעון, הורשע בעבירות אשר יוחסו לו ודינו נגזר. הנאשם מס' 4, אשר כנטען בכתב האישום הקים את האוהל בשטח המסיבה שלא כדין, הודה בעובדה זו, הורשע בעבירה שיוחסו לו בכתב האישום ודינו נגזר. בישיבת ההקראה מיום 4.2.07 כפר הנאשמים בעובדות כתב האישום ובעבירות המיוחסות להם. הנאשמים לא חלקו על הימצאותם בשטח המסיבה ועל העובדה כי התקינו את מערכת ההגברה, אם כי לדבריהם הם לא ניגנו את המוסיקה באירוע ובשעת הגעת הפקחים טרם החלה המסיבה. לטענת הנאשמים, הם האמינו כי המסיבה נערכה כדין, על סמך התנהלות מעסיקו של הנאשם מס' 2, מר ליאור טל, ששלח את הנאשם מס' 2 לביצוע העבודה. הנאשם מס' 3, רק נלווה אל חברו, הנאשם מס' 2, על מנת לסייע בידו בפירוק והתקנת הציוד. במצב כזה, חלה לטענתם ההגנה של טעות במצב דברים. לחילופין טענו הנאשמים כי במידה ויוכחו האישומים המיוחסים להם, עומדת להם ההגנה של זוטי דברים. על העובדות בתיק, העידו מטעם התביעה שני פקחים של רשות הטבע והגנים ומטעם ההגנה הנאשמים וכן עד הגנה נוסף שהינו מעסיקו של הנאשם מס' 2. מר נתן אלבז, פקח ברשות הטבע והגנים בפארק הכרמל, הוא עד התביעה מס' 1. העד העיד בבית המשפט כי הגיע למקום האירוע, על פי שילוט וכן מדבקות שהיו על העצים לאורך כל הדרך. כשהגיע לשטח, הבחין במקום בסוכת צל, ציוד הגברה ודוכן רוכלות ובמקום התנגנה מוסיקה. בכניסה לרחבה ניגש אל שניים שהיו במקום, שאלם לשעת התחלת המסיבה ונענה כי המסיבה תחל "עוד מעט". העד תיאר כי בפעם הראשונה בה הגיע לשטח, המסיבה טרם החלה ולא היו בה משתתפים. העד התקשר למפקח נוסף, אלון לוי, וביקש ממנו סיוע. כעבור זמן מה הגיע המפקח אלון והשניים ניגשו למקום האירוע שם היו כלי רכב נוספים ואנשים נוספים שלא היו במקום בביקורו הראשון. במקום נשמעה מוסיקה בעוצמה חזקה, כך שהעד שמעה אף כשהיה בדרכו אל שטח המסיבה וכן ראה מערכת הגברה עם רמקולים גדולים. העד תיאר כי שני הנאשמים עמדו מאחורי מערכת ההגברה, ומסרו לו ולפקח הנוסף תעודות מזהות על פי בקשתם. העד ערך דוח פעולה על ביקורו באירוע, הוא ת/1. הדוח מתיישב בעיקרו עם תיאורו של העד את האירועים ותומך בדבריו. בחקירתו הנגדית, הסביר העד כי אכן בדוח ת/1 לא רשם כי נשמעה מוסיקה במקום בביקורו הראשון, אולם העיד כי כשהתקרב למקום שמע מוסיקה שהתנגנה ואשר הפסיקה בשלב מסוים, וזאת לדעתו בשל פעולות של תיאום הציוד ומערכת ההגברה שנעשו באותו שלב. עוד הסביר כי בביקורו הראשון לא ביקש מהנוכחים כי יאספו את הציוד ויבטלו את המסיבה, שכן על פי נסיונו קיים חשש להתפתחות אלימה במסיבות כגון אלה ולכן המתין להגעת תגבורת. העד מסר כי במקרה הספציפי, כשביקש מן הנאשמים לאסוף את ציוד ההגברה ולעזוב את המקום, השניים הביעו נכונות מיידית לעשות כן. עד זה גבה את הודעות הנאשמים בתיק. הודעתו של הנאשם מס' 2 הוגשה וסומנה ת/3 והודעתו של הנאשם מס' 3 הוגשה וסומנה ת/4. העד צילם 11 תצלומים של מקום האירוע, אשר הוגשו במקובץ וסומנו ת/2, בהם נראים המתקנים עליהם העיד כי הוקמו בשטח המסיבה, לרבות מערכת ההגברה, ציוד ההגברה ומערכת הרמקולים. לא מצאתי לפרט את תוכן התצלומים, שכן עובדות אלה אינן שנויות במחלקות בין הצדדים. לבית המשפט הוגשו מטעם המאשימה תעודת עובד ציבור ומפות של האזור, ת/5 ו-ת/6 המלמדות כי האזור בו נערכה המסיבה הינו גן לאומי. הנאשמים לא חלקו כאמור על עובדה זו. העד מסר כי היה ברור שהמקום בו נערכה המסיבה היה גן לאומי, הואיל ו"בכניסה לפארק הכרמל יש שלט שמברך את המבקרים, לאחר 150 מ' יש תחנת מידע עם מבנה על הכביש עם שילוט וכללי התנהגות של הפארק". (עמ' 15 ש' 2-3 לפרוט'). מר אלון לוי, פקח של רשות הטבע והגנים באזור הכרמל והחוף, הוא עד התביעה מ' 2. העד הצטרף לעד התביעה מס' 1, בביקורו השני במקום האירוע. העד העיד כי בדרכו למקום האירוע, ראה מספר רב של מכוניות ושמע מוסיקה בעוצמה די גבוהה. כאשר הגיע למקום, ראה כי מלבד אוהל ובר משקאות, היו בשטח מערכת הגברה ורמקולים ענקיים. העד מסר כי בשלב בו הגיע למקום האירוע, הייתה עוצמת הקול כה גבוהה, כך שניגש בראש ובראשונה לאדם שעמד מאחורי מערכת ההפעלה וביקשו להנמיך את עוצמת הקול. העד ערך דוח פעולה על האירוע, אשר הוגש וסומן ת/ 7. העד אישר כי אכן לא ציין בדוח את עוצמת המוסיקה ששמע והסביר: "הסיבה היא שזה משהו מאוד טריוויאלי שאם אני מציין רמקולים מאוד גדולים עומדים על סטנד מיוחד בשעה 24.00 אז מן הסתם הם לא עומדים שם סתם". (עמ' 18 ש' 18-20 לפרוט'). עוד מסר העד כי בכניסות לגן הלאומי פארק הכרמל, הן מהכניסה מכיוון קיבוץ בית אורן והן מהכניסה מצומת בית הכלא דמון, מוצבים שלטים ירוקים, גדולים ומאוד ברורים עליהם מצוינים הגבלות ואיסורים, כאשר אחד מן האיסורים קובע איסור פעילות לילה והקמת רעש ללא היתר בשטח הפארק. הנני נותנת אמון מלא בעדויותיהם של הפקחים, שהינם עדים אובייקטיבים והתרשמתי כי מסרו את הדברים כהוויתם. על סמך עדויות הפקחים, הנני קובעת כי בכניסות לפארק הכרמל אכן היו מוצבים שלטים גדולים וברורים המכריזים על איסור לקיים פעילות לילה בשטח הפארק ולהקים רעש ללא היתר. הנני קובעת כי הוכח כי בדרכו של הפקח, עד התביעה מס' 1, לשטח המסיבה בפעם הראשונה, נשמעה מוסיקה מקוטעת, שנבעה ככל הנראה מפעולות תיאום ובדיקה של מערכת ההפעלה אותה התקינו הנאשמים. כן, בעת הגעת הפקחים בפעם השניה לשטח האירוע, נשמעה במקום מוסיקה רועשת בעוצמה גדולה, שנבעה מרמקולים גדולים שהיו במקום, אשר הובאו ע"י הנאשמים לשטח האירוע. הנאשם מס' 2, העיד כעד הגנה מס' 1. לדבריו, בזמן האירוע היה מועסק מזה כ-6 שנים בתפקיד של עוזר הגברה ותקליטן בחברת כתום ונהג לעשות עבודות הגברה ותקליטיות עבור החברה. הנאשם הסביר כי הוא נוהג לקבל הוראות עבודה ממעסיקו, מר ליאור טל, אשר מקבל את ההזמנה מהמזמין, כאשר מעסיקו תמיד נהג לוודא אם קיים היתר לקיום האירוע המוזמן והנאשם סמך עליו בכך. הנאשם העיד כי במקרה הספציפי ידע כי נדרש היתר לקיום המסיבה בפארק הכרמל אולם לא שאל את מעסיקו אם ישנו היתר לקיום האירוע הספציפי אלא פעל מנקודת הנחה כי ישנו היתר לקיום המסיבה. הנאשם מסר כי בהתאם להוראות שקיבל ממעסיקו, הגיע ברכב של חברת כתום, אסף את הציוד הנדרש שהוזמן ממשרד החברה בהרצליה ונסע לעבר יערות הכרמל. בצומת בית אורן נפגש עם הנאשם מס' 1 אשר הובילו לשטח המסיבה. לדבריו, תפקידו באותו אירוע היה לחבר את ציוד ההגברה והרמקולים ולוודא את פעולתם התקינה, כאשר הנאשם מס' 1 הזמין מישהו אחר לצורך השמעת המוסיקה ואשר טרם הגיע בזמן ביקור הפקחים. באשר לנאשם מס' 3, מסר כי הוא אינו מועסק אצל מר ליאור טל או עוסק כלל בתחום אלא התלווה אליו לבקשתו ביום האירוע על מנת לסייע לו בביצוע העבודה. הנאשם מס' 3, העיד כעד הגנה מס' 2. בעדותו אישר כי התלווה לחברו, על פי בקשתו של זה, על מנת לסייע לו בביצוע העבודה. לדבריו, הוא לא חקר באשר להיתר לקיום המסיבה אלא הסיק מהנאשם 2, שהינו בעל נסיון בתחום, כי יש היתר לקיום המסיבה בשטח. הנאשם 3 מסר כי בביקור הראשון של הפקח, הוא עד התביעה מס' 1, הנאשמים היו במהלך הרכבת מערכת ההגברה ואילו בביקור השני של הפקחים, המערכת הייתה מורכבת בשלמותה והוא עמד ליד המערכת. באותה העת, המסיבה טרם החלה, אולם הנאשם מס' 3 אישר כי יתכן והושמעה מוסיקה ברקע. אף נאשם זה, כחברו, טען כי הנאשמים לא היו אלה שהיו אמורים להפעיל את המוסיקה באירוע שכן תפקידם הסתכם בהוצאת הציוד מן הרכב, הנחתו והרכבתו בשטח על מנת שגורם אחר מטעמו של מארגן המסיבה ינגן בו מוסיקה, ואילו הנאשמים הגיעו לאירוע כשאינם מצוידים כלל בתקליטים. נראה הוא כי הנאשם מס' 3, ניסה להרחיק את עצמו מן האירוע בטענה שהוא רק נלווה לחברו, הנאשם מס' 2. עם זאת, בהודעתו בפני עד התביעה מס' 1, ת/4, מסר כי הגיע לאירוע בתפקיד סבל וכי זוהי הפעם השנייה בה הינו מבצע עבודות עבור מר ליאור טל מחברת כתום. לא מצאתי רלוונטיות לטענת הנאשמים כי אנשים אחרים מטעמו של מארגן המסיבה, אמורים היו להפעיל את המוסיקה במסיבה, כאשר לטענת הנאשם מס' 2 עצמו, אלה לא הגיעו עוד לשטח המסיבה בעת ביקור הפקחים. מן העדויות, לרבות עדויות הנאשמים, עולה בבירור כי מלבד הנאשמים לא היה אדם אחר לצד מערכת ההפעלה בעת הגעת הפקחים, שעה שנשמעה במקום מוסיקה. הדעת נותנת כי הנאשמים הם אלה שהפעילו את מערכת המוסיקה בעוצמה חזקה, אף אם עשו כן כחלק מפעולות ההתאמה ובדיקת המערכת לצורך הכנתה למסיבה. מר ליאור טל, הוא עד ההגנה מס' 3. העד אישר בבית המשפט כי הוא מנהל חברת כתום, בה מועסק הנאשם מס' 2. לדבריו, נוהג הוא כדרך קבע לקבל את ההזמנות לאירועים ואחראי על ההתקשרויות עם הלקוחות, לרבות על בדיקת היתרים לקיום האירועים, מקום שהאירוע אינו מתרחש באולם אירועים. העד טען כי הנאשם מס' 2 רק מקיים את הוראות העבודה, במסגרת יחסי האמון הקיימים בין השניים. העד אישר כי ידע שבמקרה הספציפי נדרש היתר של רשות הטבע והגנים לקיום אירוע בפארק הכרמל אולם לא יכול היה לזכור אם אכן ווידא כי ישנו היתר לקיום האירוע. עדותו של עד ההגנה באה לבסס את טענת הנאשמים כי הם נסמכו בהתנהלותם על עד ההגנה מס' 3, שעליו הייתה החובה לבדוק אם קיים היתר לקיום האירוע ורלוונטית לטענת ההגנה בדבר טעות במצב דברים, אשר תדון בהמשך. לסיכום העובדות - הוכח בראיות שבאו בפני בית המשפט במידת ההוכחה הנדרשת כי בשטח של רכס כרמיה שבגן לאומי הר הכרמל הנאשמים הקימו ציוד של הגברה ורמקולים והפעילו אותו כך שנשמעה מוסיקה בעוצמה גבוהה וזאת ללא היתר, כאשר בכל הכניסות לפארק הכרמל היו מוצבים שלטים גדולים האוסרים על קיום פעילות לילית והקמת רעש ללא היתר. ומכאן, לבחינת יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים. באשר לעבירה של פגיעה בשמורת טבע: סעיף 30 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 עניינו "פעולות אסורות" וקובע כי: "(ד) לא יבצע אדם פעולה המהווה או העלולה להוות פגיעה בשמורת טבע או בגן לאומי, אלא בהיתר בכתב מאת המנהל;לענין זה, "פגיעה" - לרבות השמדה, השחתה, הריסה, שבירה, חבלה, כתיבה, ציור או חריטה במקרקעין, הצבת שלט, גרימת נזק לבעל חיים או הטרדתו, רעייה, כריתה, קטיפה, נטילה, שינוי צורה או תנוחה טבעית של חי, צומח או דומם, או הפרעה לריבוים ולהמשך התפתחותם הטבעי, שינוי של פני הקרקע, כולל חפירה, הקמת מבנה או מיתקן, או הכנסת חומר זר, וכן השלכת פסולת או השארתה" . סעיף 57 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 עניינו "עונשין" וקובע כי: "(א) העובר על הוראה מהוראות סעיפים 33 ,25(ג) או (ד), 40 או 52(ב), או העובר על הוראות סעיף 30(ד) וגורם בפגיעתו נזק חמור או בלתי הפיך, דינו - מאסר שלוש שנים". המאשימה לא פירטה בכתב האישום את מהות הפגיעה בגן הלאומי, אותה היא מבקשת לייחס לנאשמים ואף לא התייחסה לכך בסיכומיה. המאשימה לא הביאה כלל ראיות לשם הוכחת מהות הפגיעה שנוצרה או עלולה היתה להיווצר כתוצאה מהרעש, כפי שנהוג בתיקים אלה, בין אם בחוות דעת של אוקולוג לעניין הפגיעה הצפויה לבעלי החיים השוכנים בפארק הכרמל כתוצאה מקמת הרעש ובין אם בראיות אחרות. אי לכך, הנני קובעת כי היסודות העובדתיים של העבירה של פגיעה בגן לאומי לא הוכחו כדבעי והנני מזכה את הנאשמים מהעבירה של פגיעה בגן לאומי בניגוד לסעיפים בניגוד לסעיפים 30(ד)+ 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998. באשר לעבירה של הקמת רעש: סעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע [ תשכ"ז- 1967] עניינו "רעש" וקובע כי: "לא יקים אדם רעש בגן לאומי, בין בצעקות ובין בפעמון או בכלי הרעשה אחר" . סעיף 57 (ב) לחוק קובע כי: "העובר על הוראות סעיף 30(ד), או על תקנות או כללים שנקבעו לפי סעיפים 33 ,18(ב), 49(ד) ו-66 או על תנאי מתנאי רשיון או היתר שניתנו על פיהם, דינו - מאסר שישה חודשים". הוכח, כאמור, כי הנאשמים הקימו רעש שהינו מוסיקה רועשת ע"י הפעלת מערכת השמעת המוסיקה, מערכת ההגברה והרמקולים בשטח רכס כרמיה שבפארק הכרמל, שהינו גן לאומי. חוק עזר גנים לאומיים נכנס לתוקף לפני כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 המעגן בפרקים ב' ו-ג' את סוגיית היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. לא נטען בפני בית המשפט, כי נקבע בדין, לרבות בהלכה הפסוקה, טרם כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, כי העבירה לפי סעיף 13 לחוק העזר אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, בהתאם לקביעות סעיף 22 לחוק העונשין, המגדיר את האחריות הקפידה והיקפה. על כן, ניתן לקבוע כי התגבשות העבירה דורשת הוכחת מחשבה פלילית. הוכח, כאמור, כי הנאשמים ידעו כי נדרש היתר לקיום המסיבה בפארק הכרמל, ומכאן מובן שהיו מודעים לכך שהאזור בו התקינו את מערכת ההגברה והפעילוה הינו פארק לאומי וכי הפעלת מערכת ההגברה תגרום לרעש, אף אם הפעלתה על ידם נעשתה רק לצורך כוונון המערכת ובדיקתה ולא לצורך השמעת מוסיקה במסיבה. על כן, הנני קובעת כי הוכחו כל יסודות העבירה של הקמת רעש לפי סעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע [תשכ"ז-1967]. טענת הנאשמים בדבר ההגנה של טעות במצב דברים, התייחסה ליסוד "ללא היתר", אשר בעבירה של פגיעה בגן לאומי שבסעיף 30(ד) לחוק, כאשר נטען כי הנאשמים הסתמכו הסתמכות כנה על התנהגות המעסיק, עד ההגנה מס' 3. לקביעתי, אין מקום לבחון טענת הגנה זו, ככל שהינה מתייחסת לעבירת הקמת הרעש. בסיכומיו, העלה ב"כ הנאשם טענת הגנה נוספת לפיה מעשיהם של הנאשם הינם קלי ערך מבחינת האינטרס החברתי, כאשר ניתן ללמוד על כך אף מתנהלות המאשימה בתיק , שחקרה באופן רשלני את התיק, לא העמידה לדין את המעסיק, הוא עד ההגנה מס' 2 ולא טרחה להוכיח את כל יסודות העבירות. סעיף 34 יז לחוק העונשין, התשל"ז- 1977: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך." הערך המוגן בעניינו הוא השמירה על איכות הסביבה באמצעות מניעת הפרעה למבקרים ובעיקר מניעת הפרעה לבעלי החיים השוכנים בפארק הכרמל. לא ניתן לומר כי מדובר באינטרס מוגן שהינו פחות ערך והדבר עולה אף ממגמת בתי המשפט בשנים האחרונות להחמיר בעונשים המטלים בגין ביצוע עבירות שעניינן פגיעה בסביבה. מבלי לגרוע מן האמור, גם אם היו מחדלי חקירה בתיק דנן, בשל הימנעות המאשימה להעמיד לדין את המעסיק, הרי שאין בכך כדי לגרוע מחשיבותו של האינטרס הציבורי המוגן בעבירה של הקמת רעש בגן לאומי או להצביע על העדר אכיפה בעבירות נשוא כתב האישום. לקביעתי, החלת ההגנה של זוטי דברים על המקרה שלפנינו תביא לריקון של העבירה של הקמת רעש מתוכן וזאת בשל נסיבות המקרה, כאשר הנאשמים הקימו רעש ע"י הפעלת ציוד הגברה ורמקולים שהביאו עימם לגן הלאומי במשך זמן מה. שהרי, אם מקרה זה הינו קל ערך, מעטים מאוד המקרים אשר לא יכנסו תחת הגדרת זוטי דברים לפי סעיף עבירה זה ותוטל בגינם אחריות פלילית. על כן, הנני דוחה את הטענה כי מעשיהם של הנאשמים הינם בבחינת זוטי דברים. לאור כל האמור, הנני מזכה את הנאשמים מס' 2 ו-3 מן העבירה של פגיעה בגן לאומי בניגוד לסעיפים 30(ד)+ 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998, בקובעי כי יסודות סעיף העבירה לא הוכחו עובדתית בבית המשפט. הנני מרשיעה את הנאשמים מס' 2 ו-3 בעבירה של הקמת רעש בניגוד לסעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע [ תשכ"ז- 1967] וסעיף 57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998, לאחר שקבעתי כי התקיימו כל יסודות העבירה ולאחר שנדחתה על ידי ההגנה של זוטי דברים. משפט פליליגן לאומי