פסק דין השופט נ. זלוצ'ובר: 1. המערערת (מדינת ישראל באמצעות המשרד לאיכות הסביבה) הגישה בע"פ 7515/04 ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, בת"פ 2364/02 (כב' סגן הנשיא, השופט חמדני), אשר זיכה את המשיבה (המועצה האזורית תמר) מעבירות של איסור הטלה/הזרמה, סעיפים 2,4,6 לחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, תשמ"ח-1988, וכן מעבירות של איסור לכלוך רשות הרבים, סעיפים 2,13,15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, כל זאת בהתייחס לאזור עין בוקק בלבד. המשיבה, המועצה האזורית תמר, הגישה ערעור בע"פ 7516/04 על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, בת"פ 2364/02 (כב' סגן הנשיא, השופט חמדני), אשר הרשיע את המשיבה בעבירות של איסור הטלה/הזרמה, בניגוד לסעיפים 2,4,6 לחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, תשמ"ח-1988, וכן בעבירות של איסור לכלוך רשות הרבים, בניגוד לסעיפים 2,13,15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, כל אלו בהתייחס להזרמות באזורי עין גדי ונווה זוהר. והשית עליה קנס בסך 300,000 ₪ שיועבר לקרן למניעת זיהום מי ים, וכן התחייבות ע"ס 250,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה דומה במשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין. הערעור הוא על הכרעת הדין וגזר הדין. הדיון בערעורים אוחד והוסכם על הגשת סיכומים בכתב. למען הנוחות, בפסק דין זה, ביחס לשני הערעורים, המדינה תכונה המערערת ואילו המועצה האזורית תמר תכונה המשיבה. 2. בכתב האישום שהוגש בת"פ 2364/02 הנ"ל, נאמר, כי המשיבה האחראית והמתפעלת של מערכות הביוב המצויות בשטח שיפוטה האזורי, לרבות שטח עין גדי ומתקן עין גדי, אזור נווה זוהר והמלונות בחמי זוהר ואזור עין בוקק. המשיבה, שהינה הנאשמת מספר 1 בת"פ 2364/02, הואשמה בכך שבשנים 2000-2001, ואף קודם לכך, הטילה או הזרימה שפכי ביוב ומי קולחין לים המלח, באזור עין גדי ומתקן עין גדי, באזור נווה זוהר והמלונות בחמי זוהר ואזור עין בוקק, במטרה לסלקם לים, במישרין או בעקיפין. על פי כתב האישום, הנאשם 2 בת"פ 2364/02, שימש במועדים הרלוונטיים כמהנדס הראשי של המועצה, והינו בין השאר, האחראי על הבנייה הציבורית שהמועצה בונה ומפתחת מטעמה והנו יועץ לראש המועצה בנושאים הנדסיים ובכלל כל אלו מערכות הביוב של המועצה, על כן כנושא משרה ובעל תפקיד ואחריות, כאשר נטען שהעבירות המפורטות בכתב האישום, נעברו בידיעתו והוא לא נקט בכל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע העבירות. עוד נאמר שם, שההטלות או ההזרמות לים נראו בעין ונלקחו דגימות המצביעות בבירור ובוודאות על הטלות או הזרמות שפכי ביוב ומי קולחין ביום 2.11.2000, 24.07.2001 ו- 16.12.2001 (לגבי אזור עין בוקק), ביום 02.11.2000 ו-16.12.2001 (לגבי אזור נווה זוהר) וביום 02.11.2000 ו-24.7.2001 (לגבי אזור עין גדי). הטלות או הזרמות לים נעשו מאזור עין גדי- תוך הפרת תנאי היתר להזרמת שפכים מיום 11.03.2001, שתוקפו פג ביום 31.05.2001, ומבלי שהנאשמים דיווחו על הזרמות אלו. מאזור עין בוקק ונווה זוהר ההטלות או ההזרמות לים נעשו בכל התקופה הרלוונטית כמפורט לעיל- בלי שהיה לנאשמים כל היתר למעשים אלו ומבלי שהנאשמים דיווחו על הזרמות אלו. הנאשם 2 בכתב האישום, זוכה בבית המשפט קמא, לאחר שבית המשפט קיבל את טענתו, כי כל פעילותו הייתה, במסגרת יעוץ מקצועי לראש המועצה האזורית, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי גרידא, בלי כל עניין אישי. כמו כן, נקבע, כי לנאשם 2 אין אחריות בנושא תפעול המערכות. עוד הוסיף כב' סגן הנשיא חמדני בהכרעת הדין: " נראה, כי לא היה מקום להיטפל דווקא לנאשם 2, אחרי שהוחלט לא לנקוט הליכים פליליים נגד ראש המועצה, בשל מחלתו. נראה, שמישהו חיפש "שעיר לעזאזל" ומצא את הנאשם 2." 3. כב' בית המשפט קמא, סמך את הרשעתו בהכרעת הדין, בעיקר, על עדויות התביעה: "העד המרכזי הוא ע"ת 1, יצחק קודוביצקי, מפקח זיהום ים, של המשרד לאיכות הסביבה, (להלן: "המפקח").והמפקח הוא עד הראיה וגם החוקר.נהמפקח גבה את אמרות הנאשם, המוצגים ת/1 ו- ת/2.בהמפקח, ערך סיורים באזורים הרלבנטיים לכתב האישום, צילם את המקומות הרלבנטיים, כולל צילום בסיור אווירי, לקח דגימות שנשלחו לבדיקת מעבדה וערך גם דוחות סיור בכתב..." על סמך עדותו של ע"ת 2 ויטאלי ברודסקי, מהנדס מים ושפכים במשרד לאיכות הסביבה, החתום על חוות הדעת ת/11- ת/14, נקבע: "5.2.1 ע"פ חוות הדעת ת/11, מבדיקת הדגימות שנלקחו מבור הרקב של נווה זוהר, בתאריכים 2/11/00 ו- 6/12/01, נמצאו ריכוזים המצביעים "בבירור ובודאות על הזרמת ביוב שמטופל חלקי בבור רקב". 4.2.2 ע"פ חווה"ד ת/12, בהתייחס לדגימות שנלקחו משפכים ביציאה של בריכות החמצון של נווה זוהר, בתאריכים 2/11/00 ו- 6/12/01, הריכוזים מצביעים "בבירור ובוודאות על הזרמת ביוב שמטופל חלקי בבריכת החמצון". 5.2.3 ע"פ חווה"ד ת/13, המתייחסת לדגימות משפכים שנלקחו ביציאה ממתקן הטיפול בשפכים של עין גדי, בתאריכים 2/11/00 ו- 24/7/01, הריכוזים מצביעים "בבירור ובוודאות על הזרמת ביוב שמטופל במתקן טיפול בשפכים של עין גדי". 5.2.4 ע"פ חווה"ד ת/14, הנוגעת לדגימות שנלקחו משפכים של עין בוקק, בתאריכים 2/11/00, 24/7/01 ו- 16/12/01, עולה כי הריכוזים שנמצאו מצביעים "בבירור ובודאות על הזרמת ביוב גולמי שאינו עובר שום טיפול במתקן טיהור השפכים של עין בוקק". עוד צויין, כי עפ"י ע"ת 3, שושנה אסא, ממעבדת בקטרום, נס ציונה, החתומה על רוב תעודות הבדיקה, המצורפות לחוות הדעת ת/11 - ת/14, התוצאות של בדיקת הדגימות, אופייניות למי שפכים ביתיים (עמ' 53 לפרוטוקול). כמו כן, "ע"ת 4, איריס פפרן, ממונה על הזרמת שפכים לים, במשרד לאיכות הסביבה.עדה זו צילמה את התמונות שבת/10. לדבריה, בתמונות 21 - 23 רואים את זרימת השפכים לתעלה. כב' בית המשפט קמא, ציין את עדותו של ע"ת 5 מיכאל כהן, מנהל מלון נירוונה, בחוף ים המלח, בשנים 2000 ו- 2001, ששלח למועצה את המכתבים ת/16 ו- ת/18, בהם שטח את תלונותיו על מפגעי השפכים שהציפו את המלון, ובין היתר ראה, לדבריו, צואה צפה. 4. בנושא זיכוייה של הנאשמת מהזרמת השפכים לאזור עין בוקק, כב' בית המשפט קמא, לאחר שהתרשם מהעדים, בחן את חומר הראיות ושקל את טענות הצדדים, קבע כי: "באשר למט"ש עין בוקק, יש ספק, באשר לאחריותה של המועצה, לכן יש לזכותה. כל עוד המכון לא נמסר למועצה, יש לראות את החל"פ, כמי שאחראית לזיהום הים. עובדה היא, כי המשרד לאיכות הסביבה העניק לחל"פ היתר להזרמת שפכים לים, ע"פ המוצג ת/25. אומנם על ת/25 כתוב שזו טיוטה, אבל במכתב ת/22, המופנה אל המועצה נכתב, כי אכן ניתן היתר כזה לחל"פ, מס' היתר 9/2002, אשר "יהפוך באופן מיידי עם העברת המכון לידי המועצה האזורית תמר להיתר על שמה". זאת ועוד. החל"פ גם ביקש היתר כזה, לפי המוצג נ/16. יתר על כן, ע"ת 7, מאשר בחקירתו, כי ההיתר ניתן לחל"פ, כי היא הגורם המזרים (עמ' 115 לפרוטוקול). במצב דברים זה, הספק צריך לפעול לטובת המועצה." החל"פ הינה חברה ממשלתית, שהוקמה לצורך פיתוח התשתיות והתיירות באזור חמי זוהר ועין בוקק, לרבות הקמת תשתיות מים וביוב. 5. ב"כ המערערת טוען, כי בית המשפט קמא, שגה בכך שזיכה את המשיבה מעבירות הזרמת ביוב ומי שופכין לים המלח באזור עין בוקק, שכן קיבל את ראיות התביעה וקבע, עובדתית, כי גם באזור עין בוקק הוזרמו שפכי המועצה האזורית לים המלח. על פי ב"כ המערערת טעותו של בית המשפט קמא הנה בשני מישורים: א. המישור העובדתי- מט"ש עין בוקק נועד להוות פתרון קצה לטיפול בשפכי המועצה האזורית לא רק מאזור עין בוקק, אלא גם מאזור נווה זוהר ומאזור המלונות ואם לא הופעל, הרי שלא היה קיים פתרון קצה לטיפול בשפכים מאזורים אלו שהוזרמו לים המלח. לפיכך, מרגע שהורשעה המועצה האזורית בהזרמת שפכים לים המלח מאזור נווה זוהר ומאזור המלונות, צריכה הרשעה זו להתפרס גם על אזור עין בוקק. ב. המישור הנורמטיבי- בית המשפט קמא, זיכה את המשיבה בנימוק, כי כל עוד מט"ש עין בוקק לא נמסר לה, יש לראות את החברה לפיתוח ים המלח (להלן: החל"פ)- החברה החיצונית שבנתה בעבור המועצה האזורית את הפתרון ההנדסי שבחרה- כמי שאחראית לזיהום ים המלח. לטענת ב"כ המערערת, כפועל יוצא מכך, כל רשות מוניציפאלית יכולה לפטור עצמה מהאחריות לטיפול בכל עניין אשר נמסר בחוק לטיפולה ואחריותה, באמצעות "שכירת קבלן חיצוני" אשר יבנה בעבורה את הפתרון ההנדסי הנדרש, וכל עוד לא קיבלה את הפתרון ההנדסי לאחריותה- פטורה היא מאחריותה שבדין. לשיטתו של ב"כ המערערת ובהסתמכו על דברי ע"ת 8, המועצה נמנעה מלקבל את מט"ש עין בוקק לתפעולה, שכן עלות הפעלת מט"ש עין בוקק היתה גבוהה לעין שיעור מעלות הזרמת הביוב ומי השופכין לים המלח, ועל כן העדיפה המועצה לגבות אגרת ביוב מתושבי המועצה האזורית ומבתי המלון, אך במקום ליתן להם שירותים כנדרש, שלשלה הכספים לכיסה ובחרה בפתרון הזול של הזרמת השפכים לים, וכל זאת על חשבון הציבור. לטענתו בית המשפט קמא, התעלם מדו"ח מבקר המדינה נ/13, שם נקבע לטענתו מפורשות כי לאור מחדליה של המשיבה בנוגע לתכנון וקבלת מט"ש עין בוקק לידיה, הוזרמו שפכים לים המלח. בנוסף טוען ב"כ המערערת, כי המשכות התקופה בה הזרימה המשיבה ביוב וקולחין לים המלח, אשר נפרסה על פני שנים, עוד משנת 1995 אז החל שלב בניית המט"ש ועד הפעלתו על יד המועצה האזורית רק בשנת 2003, אינה יכולה להעמיד למשיבה כל הגנה. 6. מנגד ב"כ המשיבה טוען, כי מקביעת בית משפט השלום, בנושא מחדל החל"פ למסור את מט"ש עין בוקק למשיבה, יש לראות את החל"פ כאחראית לזיהום הים והזיכוי בנוגע לעין בוקק צריך לחול על כל כתב האישום. נטען, כי אילו החל"פ הייתה מקיימת במועד את מלוא התחייבויותיה להשלמת מתקן טיהור השפכים, היה הדבר מונע את כל הנטען בכתב האישום, שכן ההזרמות המתוארות בכתב האישום ארעו, במועד המוקדם להעברת מתקן טיהור השפכים להפעלת המועצה. נטען, כי המועצה טיפלה בשפכים, אך בשל כך שמסירת המכון התעכבה, המועצה נאלצה לטפל בשפכים באמצעות בורות רקב וחמצון ובאמצעות המכון הישן. באשר להעברת האחריות המוטלת בחוק על המועצה לידי קבלן חיצוני - החל"פ, משיב ב"כ המשיבה, שבאזור ים המלח, לא חל הכלל לפיו הרשות המקומית מקימה מכוני טיהור, זאת מאחר ועל פי הסכם עם המדינה ולבקשתה, עשתה זאת החל"פ, שהינה חברה ממשלתית, אשר מחדלה מלקיים את חובותיה הוא שגרם למחדל (המוכחש). באשר לסוגיית התעלמות בית המשפט קמא, מדו"ח מבקר המדינה, טוען ב"כ המשיבה, כי בית המשפט קמא התעלם מדו"ח זה שכן, בדו"ח מדובר על מחדליהם של גורמים אחרים והוא כלל אינו קביל בהליך דנן, לאור סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], תשי"ח-1958. בנושא זה, טענת ב"כ המשיבה, בדבר הקבילות, נכונה ואין להרחיב בנושא זה על האמור. המשיבה טוענת, כי זיכוי הנאשם 2 היה צריך להביא גם לזיכויה, שכן הואשמה והורשעה אך בשל פעולות ומחדלים נטענים של המהנדס, ולמרות שאף גורם אחר במועצה לא נחקר כחשוד או הואשם וכשהימנעות המועצה מלקחת תחת אחריותה את המט"ש, נבעה מהסתיגויותיו הנכונות של המהנדס ועל הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. ב"כ המשיבה טוען, כי ההזרמה של השפכים כלל לא הוכחה ע"י התובעת, ולא כל שכן- מעבר לכל ספק סביר, שכן התמונות שצולמו ע"י עדי התביעה אינן מוכיחות הזרמה, וכן קיימת סתירה בהשערות של ע"ת בינם לבין עצמם וכך גם בינם לבין ע"ה. עוד נטען, כי הדגימות נלקחו באופן שרירותי ולא מייצג, באופן שאינו מאפשר הסקת קשר לוגי בינן לבין ההזרמה הנטענת, שכן, הדגימות נלקחו ממקום שבו אמורים להימצא מי שופכין, ולא הוכח ע"י המאשימה שהם הוזרמו ל"ים". נטען, כי בית המשפט קמא, טעה כאשר בחר להסתמך לחלוטין על עדותו ופרשניותיו המוטעות של ע"ת 1, ובכך החליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של העד. כך גם הסתמך בית המשפט על עדותו של ע"ת 5, מנהל מלון נירוונה, שהעיד כי ראה צואה צפה. עדות זו אשר אינה נתמכת בבדיקה כלשהי, אינה עומדת ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט הפלילי ואין בה כדי להצביע על הזרמה לים כנטען בכתב האישום. לטענת ב"כ המערערת, בית המשפט קמא, ביסס את הרשעתו על עדותו של ע"ת 1, אשר עומדת בסתירה לעדותו המקצועית של נאשם 2 ולממצאים אחרים. ביחס להזרמת השפכים בעין גדי נטען, כי מכון הטיהור שם מופעל על ידי המועצה, וככל שהתגלו בו בעיות נקודתיות טיפלה בהן המשיבה לאלתר. עוד נטען, כי בניגוד לטענת ע"ת 1 בת/7, השפכים במקום עברו טיפול במתקן הישן, והקולחים שטופלו לא הוזרמו לים אלא הועברו באמצעות גרביטציה להשקיה. ב"כ המשיבה טוען, כי בריכה מספר 5, אליה הוזרמו השפכים כנטען, היא תעשייתית ומלאכותית, ומשמשת באופן בלעדי את מפעלי ים המלח. בריכה זו איננה בבחינת "ים", בשל התייבשות האזור, התנתק האזור הדרומי של ים המלח, בו מצויה בריכה מס' 5. מפעלי ים המלח שואבים מים מן החלק הצפוני של הים לחלק הדרומי ועל כן מצויים שם מים ולכן גם ככל שזרמו שפכים אליה, הרי שלא מדובר בעבירה פלילית לפי החוק למניעת זיהום הים. הטענה היא שחוק מניעת זיהום ים מגדיר "ים" ככולל את ים המלח, אך בזמן חקיקתו בריכה מס' 5 כבר לא הייתה חלק מים המלח, הן בשל התנתקותה מים המלח, והן בשל העובדה שלא מדובר במקווה מים טבעי אלא בבריכה מלאכותית בה הרכב המים שונה, הבריכה מתוחמת בסוללות עפר מלאכותיות, עומקה מטר אחד והזרמת המים מלאכותית. לא כל מה שמוגדר בחוק הזיכיון כ"ים המלח" לצורך מתן הזיכיון למפעלי ים המלח הוא אכן "ים" לצורך פרשנותם של חוקים אחרים, ובכלל זה חוק מניעת זיהום ים. לטענת המשיבה, היתר הזרמת השפכים (ת/21) שניתן למשיבה על אף טענותיה שבריכה מספר 5 שבבעלות מפעלי ים המלח, איננה בבחינת "ים", אינו מעיד על כך שהמועצה מכירה בכך שמדובר ב"ים". הדין הוא, כי רק במקרים יוצאי דופן ערכאת הערעור מתערבת בממצאים של מהימנות ובקביעות עובדתיות, כפי שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. ראה בעניין זה ע"פ 993/00 אורי שלמה נגד מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 205, 218: "הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו, למשל, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556-555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20). וכך קובע הנשיא שמגר בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (להלן: עניין גרינוולד): "כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 437-437: '...ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד...'" פועל יוצא מן האמור הוא שעל אף שערכאת הערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים, הרי שתעשה כן רק במקרים חריגים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (להלן: עניין פלוני)). השאלה הנשאלת היא האם המקרה שבפנינו, שבו אופי העבירות ונסיבות ביצוען מכתיבים הישענות בעיקר על ממצאי מהימנות לצורך הכרעת הדין, הוא ממין המקרים הנדירים המצדיקים התערבות בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. נראה כי התשובה על כך הינה בשלילה." דברים דומים נקבעו גם במשפטים אזרחיים. ראה ע"א 78/84 עזבון המנוח חג' קאסם אחמד נ' פתחיה בדווי, פ"ד מב (2)142, 145; ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד (1), 594, 598 וע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 594,582. כב' בית המשפט קמא, קיבל את חוות דעת המומחים מטעם התביעה. לא הובאה כלל עדות מומחה מטעם ההגנה. ניסיון המשיבה לסמוך את הגנתה על "מומחיותו" של הנאשם 2, נדחה, תוך שבית המשפט קבע, כי הייתה גם הייתה הזרמה לא כדין של שפכים, אם כי מצא לנכון לזכות את נאשם 2 מחמת הספק, מנימוקים אחרים. גם לו היה בית המשפט יוצא מהנחה שנאשם 2 הוא עד מומחה, הרי באשר להתערבות ערכאת הערעור בכך שהערכאה הדיונית העדיפה את מומחה התביעה על פני מומחה ההגנה, יאמר, כי: "כי בעניין קביעת רמת מומחיותו של העד-הלכה פסוקה היא ש'בכגון דא, נוטה הערכאה הערעורית שלא להתערב'; ו'בהעדרו של שיקול אחר.... לא יבדוק בית המשפט של ערעורים את מומחיותו של העד..." (ראה קדמי, על הראיות, חלק שני, תשס"ד-2003, עמ' 681). אומנם בדרך כלל, הכלל הוא שבנושא העדפת מומחה אחד על משנהו, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני הערכאה הערעורית, אך שונים הדברים כאשר אותה העדפה מעוגנת בהתרשמות ממהימנות המומחים ושיקולים אחרים סבירים (ראה קדמי, שם בעמ' 682 פיסקה ה והפסיקה המצוטטת שם). "ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה - נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה ממצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה." (ע"פ 1532 ,1839/92 עאטף אשקר נ' מדינת ישראל,תק-על 94(3), 431 ,עמ' 435.) 8. בית המשפט קמא קבע: " התרשמתי מכנות עדותו של המפקח קודוביצקי, שהוא העד המרכזי. עד זה ערך מספר סיורים בשטח, לא סיור אחד אקראי ומזדמן, אלא מספר סיורים יזומים, כשמטרתם היתה לבדוק, אם יש פגיעה באיכות הסביבה, כולל הזרמת שפכים לים. הוא לא סתם עד מקרי ומזדמן, אלא איש מקצוע, שמונה לתפקיד זה ונראה, שעשה עבודה מקצועית, טובה ונאמנה. הוא ראה מה שסיפר שראה וגם תיעד זאת, בראיות נוספות, אובייקטיביות, ע"י תצלומים, דגימות שהוכיחו, ע"פ חוות דעת מעבדתיות, כי מדובר בביוב ובמי שופכין וגם דוחות סיור, שהוצאו סמוך למועד הסיורים בשטח ובהם פירוט המפגעים של כל אתר, כמפורט שם. מול עדות זאת, בחרה המועצה, הנאשמת 1, לא להביא עדים כלשהם מטעמה. אין לקבל טענות סרק, באשר למומחיותו של המפקח קודוביצקי, או טענות, באשר להשערות או פרשנות מוטעית שלו. הכיצד אפשר לקבל טענות כאלה, בלי שאלה קיבלו ביסוס כלשהו, לפחות בחוו"ד של מומחה כלשהו מטעם המועצה. המועצה בחרה, למעשה, לשתוק ויש לראות בשתיקה זו חיזוק לראיות התביעה. לא ניתן לקבל את עדות הנאשם 2 כעדות מטעם המועצה, כאשר טענת הנאשם היא, כי הוא לא יודע על הזרמות וכי הוא לא אחראי על התפעול. היה מקום, שיעידו אלה האחראים על תפעול מתקני השפכים וינסו לסתור את ראיות התביעה. (אין הדגשה במקור - נ.ז.) מה גם, שע"פ עדות ע"ה 3, בעמוד 173 לפרוטוקול, בהתייחסו לאזור עין גדי, אומר הוא, כי בתחילת שנת 2001 הגשר וקו הביוב קרסו וביוב גולמי זרם לקרקע ולים. גם עדות ע"ת 5, מנהל מלון נירוונה, שראה "חרא" צף, מדברת בעד עצמה, כשהמכתב ת/17, של מנהל התפעול, מר בורבא, מאשר למעשה את המפגע ." ע"ה 1 - הנאשם 2 שזוכה, ואשר לטענת המשיבה הוא העד מטעמה, העיד, כי הוא אחראי על ביצוע המבנים, שהמועצה בונה, ובתוקף תפקידו הוא גם יועץ מקצועי של ראש המועצה. לטענתו, במועצה המשיבה קיים אגף תחזוקה ותפעול, האחראי לתפעול מתקני השפכים והוא זה שמטפל גם בקבלת היתר הזרמת שפכים לים, כך שאין לבוא אליו בטענות, בכל הנוגע לתפעול. ע"ה 1 טען, כי הוא לא יודע על הזרמת שפכים לים, כי מי שטיפל בתפעול השוטף, הוא אגף התפעול של המועצה. עד זה לא ראה בפועל, את הזרמת השפכים, אשר נקבע עובדתית שהייתה גם הייתה, הוא לא היה בשטח בעת ההזרמה ובעת שנלקחו דגימות. לאור האמור, כמו גם לאור העובדה שאת "מומחיותו" ניסו לבסס רק בעת עדותו בבית המשפט ומפיו בלבד ומבלי שנתמכה בראיות נוספות, והוא עד המעוניין בתוצאות המשפט בהיותו נאשם, רשאי היה כב' בית המשפט קמא, להעדיף, על פי סמכותו והתרשמותו בעניין זה, את עדויות עדי התביעה על פני עדותו גם בנושאים שהתיימר להיות בהם מומחה (כמו למשל בנושא בריכה 5 בה ידובר להלן או בנושא תופעות גיאולוגיות או פרשנות הצבעים שבתמונות מטעם התביעה). הגם שרשאית הייתה המשיבה להימנע מלהעיד עדים ומומחים שיתמכו בטענותיה והשערותיה (כגון בנושא זרימת המים, מיקום לקיחת הדגימות, צבע המים ועוד...) הרי בנסיבות שתוארו, משנמנעה מכך, בהעדר הסבר סביר, אי הבאת העדים לא רק שתומכת בגרסה המפלילה, אלא גם, למעשה, מותירה אותה, כמעט, ללא גרסה הנתמכת בראיות או בלשון בית המשפט קמא - זו בחירה בזכות השתיקה. כבר נפסק: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה בה דוגלת התביעה". (ראה ע"פ 437/82 סולומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 97.) "כידוע, הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן, ההימנעות מחזקת את ראיותיה התביעה..." (ראה ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל פ"ד מא (3) 625, ראה גם קדמי, על הראיות דין בראי הפסיקה,(חלק שלישי) תשנ"ט 1999, עמודים 1391-1396 והפסיקה המצוטטת שם). על פי הכללים שפורטו בסעיף 7 לעיל, מכוח הנמקת בית המשפט קמא ולאור האמור לעיל, לא מצאתי, כי יש במקרה זה מקום להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו בבית המשפט קמא. 9. משקבע כב' בית משפט השלום, כי יש ספק באחריות המשיבה באשר להזרמת שפכים באזור עין בוקק, זאת בין היתר מכוח העובדה שהחל"פ קיבלה עפ"י בקשתה רישיונות להזרמה, חייב היה לזכות בנושא זה - כפי שגם עשה, אך לא היה צריך לזכות את המשיבה גם מהזרמת שפכים במקומות האחרים, בהם לא היה ספק באחריות מי מניעת ההזרמה, וזאת גם אם בסופו של יום לכשיושלם המט"ש ויתקבל על ידי המשיבה -ההזרמה מכול המקומות תהא למט"ש. ויודגש, בית משפט השלום לא קבע שלא הייתה הזרמת שפכים בעין בוקק אלא רק שיש ספק בשאלה מי אחראי למניעת הזרמה שם. מנגד, כשהרשיע כב' בית המשפט קמא, בגין ההזרמה של השפכים בנווה זוהר ובעין גדי, לאור הספק לגבי עין בוקק, לא מתחייבת הרשעה גם בהזרמה בעין בוקק. 10. כב' בית המשפט קמא, התייחס בפירוט לטענה, כי בריכה מספר 5 איננה ים ודחה אותה תוך שקבע: " אין לקבל את טענת הסניגורים, כי בריכה 5 אינה ים. מהעדויות עלה, כי אין המדובר באיזו בריכה קטנטונת, אלא בשטח ענק, שיועד כמקום אידוי של מי ים המלח הנסוגים. החוק למניעת זיהום ים מגדיר בסעיף 1 מהו ים - "ים - הים התיכון, ים סוף וים המלח לרבות חופיהם עד קו המים המתוקים". ראשית, "לרבות חופיהם עד קו המים המתוקים" כולל בתוכו גם את בריכה 5. שנית, בחוק זכיון ים המלח, תשכ"א - 1961, בסעיף 1 של התוספת לחוק, מוגדר ים המלח. ע"פ ההגדרה, הוא כולל גם את שטח האידוי ונכסים אחרים של מפעלי ים המלח. זאת ועוד, יש לבחון את מטרת החוק למניעת זיהום הים ואת כוונת המחוקק. כוונת המחוקק היא הסדרת מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, ע"פ אמנה בינלאומית שישראל צד לה. אם לים הפתוח אין להזרים שפכים, הרי קל וחומר שאין להזרימם לבריכה 5, שמצד אחד, ניזונה ממי הים, בתהליך של שאיבת מי ים המלח אל הבריכה, ומצד שני, בהזרמת המים מהבריכה חזרה לים המלח, לאחר ניצול המחצבים. זאת ועוד זאת. מהמוצג ת/21 ניתן ללמוד, כי גם המועצה בדיעה, שמדובר בים ולא בבריכה, שכן ביקשה וקיבלה היתר להזרמת שפכים לים. המועצה עברה גם עבירה על חוק שמירת הנקיון, שכן השפכים בדרכם לים, מזהמים את הקרקע עד לחוף, כשלא תמיד הזרימה מגיעה מיד לים ונוצרים בדרך משטחי זיהום ולכלוך." ע"ה 1 - הנאשם 2, העיד, כי מבריכה 5 מוזרמים המים לברכות אחרות, אך כב' בית המשפט קמא, קבע כעובדה, תוך שנתן אמון בעדותו של ע"ת 1 ובהסתמך על עדות זו, כי לבריכה 5 נשאבים מי הים ומוחזרים לים לאחר ניצול המחצבים. על פי ההנמקה לעיל, גם בממצא זה אין מקום להתערב. מכאן שעובדתית השפכים המוזרמים לבריכה 5, בסופו של יום, מוזרמים לים ומסקנות בית משפט השלום בעניין זה נכונות גם אם היינו מרחיקים לכת וקובעים שבריכה 5 אינה ים. מבחינת התוצאה אין הבדל אם ההזרמה היא לים המלח (לא דרך בריכה 5) או שבדרך לים המלח עוברים השפכים בבריכה 5. יתרה מכך, הקביעה שבריכה 5 היא ים - נכונה. אין צורך בפסק דין זה לקיים דיון מעמיק בשאלת דרכי הפרשנות לאור מה שפורט לעיל. פרשנות דווקנית ומילולית תוביל בוודאי למסקנה אליה הגיע גם כב' בית המשפט קמא, שכן נאמר בחוק: "ים - הים התיכון, ים סוף וים המלח לרבות חופיהם עד קו המים המתוקים". בית המשפט קמא סמך את פרשנותו גם על האמור בהגדרה המצויה בחוק זיכיון ים המלח, תשכ"א-1961. רבים מהפרשנים והשופטים סוברים, כי חוק פלילי יש לפרש בצמצום ובדווקנות ורק אם תתכן פרשנות סבירה לטובת הנאשם יש להעדיפה מכוח הכלל: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" (סנהדרין נו: ירוש' יומא א,ה ספרי שופטים יח, יב) ועפ"י סעיף 34 כא לחוק העונשין הקובע: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". אם הפרשנות אינה מילולית ודווקנית, יש לפנות לדרכי פרשנות עפ"י התכלית. בספרו "פרשנות תכליתית במשפט" (תשס"ג, נבו) 254 כותב כבוד הנשיא ברק: "התכלית הסופית בחוק הפלילי הפרשנות התכליתית, החלה בפירושם של כל הטקסטים המשפטיים- וממילא גם בפירושם של כל החוקים - חלה גם בפירושו של החוק הפלילי. על כן מתפרש חוק פלילי על פי תכלית המאזנת בצורה ראויה בין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית. האם באיזון זה יש משקל מיוחד לאופי הפלילי של החוק? האין לומר כי בשל פליליות ההסדרים יש ליתן משקל כבד יותר למובן הטבעי והרגיל של לשון החוק, גם אם מובן זה אינו מגשים את תכליתו? לדעתי, התשובה צריכה להיות בשלילה. אינני סבור שיש לחוק הפלילי יחוד משלו בענין זה. על כן אפשר לתת ללשון החוק מובן לא טבעי ולא רגיל- הנופל לגדר מתחם האפשרויות הלשוניות - ובלבד שמובן זה מגשים את תכליתה של ההוראה. עם זאת בשל הפגיעה בחירותו של הפרט, יש ליתן משקל - באיזון הכולל בין התכליות השונות בגדרי התכלית הסופית - לשיקולים של זכויות האדם של הנאשם. ביטוי לגישה זו ניתן לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, לפיו: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לאותו דין". ראה דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נד(1) 721, 755 (פסק דינו של כבוד השופט טירקל); ראה ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 בסעיף 4 לפסק דינו של כבוד השופט גולדברג בעניין ס' 34כא. ראה גם ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א) 176-177, וכן ראה ע"פ 6696/96 כהנא בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535(בסעיף 6 לפסק דינו של כבוד השופט גולדברג): "סעיף זה מעגן את הפרשנות התכליתית בפלילים. הוא קובע כלל ברירה בין הפירושים לנורמה האוסרת, אשר עולים כולם בקנה אחד עם תכליתה, ולפיו יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם. הדרך הפרשנית שמתווה סעיף 34כא היא, אם כן, דו-שלבית. בשלב הראשון נדרש בית המשפט לבחון אילו מבין הפרשנויות המוצעות מגשימות את תכלית הנורמה האוסרת. ואילו בשלב השני בורר בית המשפט מבין פרשנויות אלה את זו שמקלה עם הנאשם". לא מצאתי, כי במקרה זה, מלבד הפרשנות של כב' בית המשפט קמא, יש פרשנות המגשימה את "תכלית הנורמה האוסרת". באופן כללי התכלית בנושא שמירת איכות הסביבה פורטה בבג"צ 4128/02 אדם טבע ודין נגד ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד נח(3) 503; 511: "האדם הוא חלק מסביבתו. הוא מקיים עם סביבתו יחסי גומלין. הוא משפיע על סביבתו והוא מושפע ממנה. הקרקע, המים, האוויר, הם היסודות לקיום האנושי. במסגרתם "מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל חייהם" (השופט אור בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(5)49, 62). הם הבסיס לקיום הפיזי. [513] הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה - לכל פרט ופרט ולחברה ככלל - בשמירה על איכותה של הסביבה בה מתנהלים חיינו." בדברי ההסבר להצעת החוק, מניעת זיהום הים (מקורות יבשתיים), התשמ"ח-1988, נאמר: "הים וחופי הים מהווים את אחד ממשאבי הטבע החשובים של המדינה והם המוקד העיקרי לפעילויות נופש ותיירות. בעבר נהוג היה לראות את הים כמאגר בעל כושר קיבול אינסופי, אך כיום ברור כבר כי הדבר אינו נכון וכי הים וחופיו הם משאב טבע פגיע מאוד העלול לההרס ולהתכלות, ויש לשמור ולהגן עליו". אפילו נניח שפרשנותו של חוק פלילי, במקרה זה, לא צריכה להיות דווקנית ומצמצמת, אפילו נזנח את דרכי הפרשנות על פי לשונו הברורה והמובנת של החוק, אפילו נניח שאין לפנות לצורך הפרשנות של החוק להצעת החוק ולדברי ההסבר להצעה, יהיה זה מלאכותי לומר, כי תתכן תכלית חקיקתית סבירה של החוק המאפשרת הזרמה של שפכים לים המלח או לבריכה 5 או מבריכה 5 לים - כפי שפורט לעיל. יש רק פירוש אחד סביר עפ"י תכליתו ולשונו של החוק והוא האוסר הזרמת שפכים כאמור. ב"כ המשיבה, בניגוד לאמור לעיל, ניסה ללמוד על דרך פרשנות אחרת תוך שהוא סומך על נ/17 שהוא החלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, שדן בערר מלון "מוריה" נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה תמר-ערבה תיכונה ומפעלי ים המלח בע"מ, כאשר המערערת טענה, שפעילות מפעלי ים המלח בבריכה 5, יוצרת תופעה של שקיעת מלח בתחתית הבריכה ומפלס המים של הבריכה מועלה כל שנה ב - 20 ס"מ וקיימת סכנה של הצפה של שטחי קרקע המצויים "לחוף בריכה 5 כולל המלון של העוררת" ועל כן נדרש ביצוען של עבודות הגנה על המלון. בהחלטה נקבע, בין היתר, שבריכה 5 אינה חלק מים המלח, ויש לה התייחסות נפרדת בתוכנית המתאר המקומית (סעיף 55). על פני הדברים, התכליות בהן מדובר שונות. הועדה עסקה בתכליות תכנוניות ע"פ תוכנית המתאר ובפרשנות תוכנית המתאר כאשר כפי שפורט לעיל, אין לכך קשר של ממש לתכלית החוק בו עסקינן. יתרה מכך, דובר בערר בין הצדדים האמורים לעיל, כשהמאשימה לא הייתה צד לו ושאלת הזרמת שפכים או אי הזרמתם לבריכה 5 או לים כלל לא עלתה ולא הייתה צריכה להעלות לדיון שם. מובן שהאמור שם, לא יכול לחייב או להנחות את בית המשפט קמא או בית משפט זה בנושא פרשנות הביטוי "ים המלח" לענייננו ואין להחלטה הנ"ל או לוועדה כל מעמד נורמטיבי ביחס לסוגיה בה עסקינן. יתרה מכך, הדיון וההחלטה כלל לא התייחסו לחוק בו עסקינן. לא רק שלאור האמור, הקביעה שבריכה 5 היא חלק מים המלח נכונה, ויש לדחות את הפרשנות המוצעת ע"י המשיבה, אלא שגם המשיבה עצמה סברה שבריכה 5 היא חלק מים המלח ועל כן גם הגישה בקשה לקבלת היתר להזרמת שפכים, ת/21. המשיבה אומנם טענה שת/21 הוגש על ידה למרות טענתה שבריכה 5 אינה חלק מים המלח, אך למחאות הנטענות, גם לו הייתה משמעות, לא הובאה ראייה. 11. טענתה של המשיבה, בגינה נכתבו דפי פרוטוקול רבים בבית המשפט קמא, כי האשם להזרמת השפכים רובץ על החל"פ שלא עשה את מלאכתו כראוי, ובשל אי השלמת בניית המט"ש המשיבה לא יכלה לקבלו, היא בכל הכבוד, בעייתית. העבירה היא בהזרמת השפכים לים המלח ללא היתר ולא בכך שקיים או לא קיים מט"ש. אין אי השלמת בניית המט"ש, אפילו אם החל"פ אחראית לכך, כדי להתיר הזרמה לא מורשת של שפכים לים המלח. אם נטען, כי בשל אי השלמת בניית המט"ש, בלית ברירה הוזרמו ללא היתר שפכים לים המלח, ולא כי לא הוכנו או נוצלו אלטרנטיבות למט"ש עד השלמתו (אולי אלטרנטיבות יקרות), אין טענה זו מתיישבת עם הטענה שכלל לא הוזרמו שפכים לים המלח. בהשאלה ובנושא אחר, במשפט אזרחי, כאשר בשני הליכים נפרדים טען צד טענות סותרות לחלופין, קבע כב' בית המשפט העליון ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, (מפי כב' השופט גרוניס): "ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקירקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקירקס אך לא בבתי המשפט." קל וחומר שכך, כאשר הטענה הסותרת נטענת לא בשני הליכים נפרדים אלא באותו הליך. 12. את טענת המשיבה, כי אין להרשיעה כאשר, מהנדס המועצה זוכה ואיש מבעלי התפקידים השונים במועצה לא נחקר כחשוד ולא הואשם - יש לדחות. המשיבה הינה תאגיד על פי דין, כאמור בסעיף 3 לחוק הפרשנות , תשמ"א - 1981 (ראה ע"פ (חי) 1162/04 המשרד לאיכות הסביבה נגד מועצה מקומית דלית אל כרמל וחלבי פהמי, (טרם פורסם - הובא ע"י המערערת). תאגיד יתכן ויחוב בפלילים גם אם הפועלים בשמו לא עמדו לדין או אפילו זוכו. ראה ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 364 ,עמ' 384-385: "...בצד האחריות האישית של התאגיד בפלילים, קיימת האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד. אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד ... עומדת על רגליה היא. האחריות האישית של התאגיד לחוד ואחריות הפועלים בשמו לחוד. התאגיד עשוי להיות אחראי אישית בפלילים, למרות שהפועלים בשמו אינם אחראים אישית בפלילים. הפועלים בשם התאגיד עשויים להיות אחראים אישית בפלילים מבלי שהתאגיד יהיה אחראי אישית בפלילים." 13. בנושא גזר הדין, טוען ב"כ המשיבה, כי בית המשפט קמא החמיר עימה. לטענתו, בנסיבות העניין המועצה לקחה על עצמה את הפעלת מט"ש עין בוקק על אף שלא הייתה מחויבת לכך, והיא מפעילה אותו מאז לשביעות רצונם של כל הגורמים הרלוונטיים. כמות השפכים באזור נווה זוהר ועין גדי , לטענתו, היא אפסית. בנוסף לכך, בית המשפט קמא טעה כאשר ייחס חומרה נוספת לעובדה שלנאשמת הרשעה קודמת בגין אותה עבירה, שכן בהסכמת הצדדים, הורשעה המשיבה בעבר רק בהזרמה מזערית בת יומיים ולא בכתב האישום הכולל. לטענת ב"כ המשיבה, החל"פ גובה את הכספים לפיתוח תשתיות ביוב באזור, ואילו המשיבה לא גובה היטלי ביוב. לטענתו, במקרים חמורים יותר השיתו בתי המשפט עונשים קלים יותר. מקובלים עלי נימוקי המערערת וכב' בית המשפט קמא להחמרה בדין עם המזהמים את הים, הפוגעים באיכות הסביבה, בתיירות, באיכות החיים ובבריאות הציבור. קל וחומר שכך כאשר מדובר באזור יחודי, משאב טבע, שאין כמוהו בעולם כולו. במיוחד נכון הנימוק שיש להחמיר, כדי ליצור הרתעה ולהוליך תהליך של שינוי ערכים ותפיסות בנושא חשוב זה. מדובר ברשות עפ"י דין שבעצמה אמונה על אכיפת חוק וחייבת להקפיד שלא להסתבך בעבירות נשוא כתב האישום. אם כך נוהגת רשות מקומית מה יעשו מזהמים "פרטיים"? על כך כבר נאמר במקורותינו: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק, בנחל שוטף נפלה חרבה מה יעשו מי גבים" (מתוך תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כה , עמ' ב). בנוסף לאמור,חומרה מיוחדת יש בכך שבת.פ. 804/98, ביוני 2000 הורשעה המשיבה בעבירות דומות באשר לאזור עין גדי, ונידונה עפ"י הסדר טיעון לתשלום קנס בסך 70,000 ₪, אך לא הפיקה את הלקח הראוי והמשיכה בביצוע עבירות מאותו סוג כבר בנובמבר 2000 ועד סוף 2001, כמפורט בכתב האישום. כל מקרה צריך להבחן עפ"י נסיבותיו ועובדותיו, ובמקרה זה יש גם נימוקים לקולא ובהם גם העובדה שעתה פועל מט"ש עין בוקק והזרמת השפכים לים המלח פסקה. יחד עם זאת והגם שגזר הדין אינו קל, הרי בנסיבות שתוארו ההחמרה אינה מחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור. לאור כל האמור, בנסיבות העניין, אני מציע לחברי לדחות את הערעורים. נ. זלוצ'ובר - שופט ס. הנשיא נ. הנדל: חוות דעתו של חברי כב' השופט זלוצ'ובר, מקובלת עלי על נימוקיה למעט עניין אחד שבכוחו להשליך על גורלו של ערעור המדינה. שני הצדדים מאוחדים בדעה שטעה בית משפט קמא בהגיעו לתוצאה לא אחידה לגבי האזורים עין גדי, נווה זוהר, המלונות בחמי זוהר ואזור עין בוקק. כזכור, בית המשפט זיכה את המועצה מהעבירה המיוחסת לה באזור עין בוקק והרשיע אותה באזורים האחרים. כל צד מושך את הטיעון לכיוונו הוא. לגישת המועצה, יש לזכותה מהעבירות המיוחסות לה בכל האזורים האמורים ואילו, המדינה סבורה שיש להרשיע את המועצה גם באזור עין בוקק. לאחר עיון בסיכומי הצדדים בערכאה קמא ובערכאה זו, על המארג העובדתי שהונח בשלב של שמיעת ראיות, מסכים אני עם הצדדים ששורת ההגיון מחייבת תוצאה זהה ביחס לכל האזורים. סבורני, שיש להרשיע את המועצה בכלל האזורים ולא לזכותה מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום בשל הנימוקים שפורטו בחוות הדעת של חברי כב' השופט זלוצ'ובר. בית משפט קמא העלה ספק בדבר אחריותה של המועצה באזור עין בוקק, מן הטעם כי כל עוד המכון לטיהור שפכים לא נמסר למועצה, יש לראות את החברה לפיתוח חוף ים המלח כאחראית לזיהום הים. צויין שהמשרד לאיכות הסביבה העניק לחברה היתר להזרמת שפכים לים. אולם, לא מצאתי בנסיבות העניין כפי שהוצגו הגנה שבדין שעומדת לטובת המועצה. החיפוש אחר פתרון תוך הצעת סיוע של גורמים ממשלתיים אינו שווה ערך למתן היתר למועצה להזרים שפכי ביוב ומי קולחין בתקופה הרלוונטית בכתב האישום. אף בית משפט קמא ציין כי המועצה לא זכתה להיתר על שמה ומכאן, האחריות רובצת לפתחה. תוצאה זו נכונה הן במישור העובדתי והן במישור הנורמטיבי. מועצה מחוייבת לפעול לפי החוק ובמסגרתו בנושא הרגיש של הזרמת שפכים לים ולכלוך ברשות הרבים. המסקנה הינה שיש לקבל את ערעור המדינה ולהרחיב את ההיקף העובדתי של העבירה, תומכת לכאורה במסקנה נוספת והיא, שיש להחמיר בדינה של המועצה. ברם, מסכים אני עם חברי כב' השופט זלוצ'ובר שהעונש נוטה לחומרה ואם נוסיף לכך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין, הרי אין הכרח להתערב בגזר הדין. טרם אסיים, אדגיש שבמישור הכללי ראוי להחמיר בעבירות אלו של פגיעה באיכות הסביבה ע"י חברה פרטית ואף ע"י גורם ציבורי, לרבות מועצה מקומית. המונח איכות הסביבה מטעה במובן זה שיש בו כדי לשדר את הרושם שעסקינן במותרות. נהפוך הוא. המאבק היום הינו לשמור על הקיים. הנזק לסביבה כתוצאה מביצוע עבירות נגד החוק למניעת זיהום במקורות יבשתיים, אינו בגדר נבואה שחורה אלא אותותיו מורגשים אף בימינו אנו. הכח הטכנולוגי המשוכלל מאיץ את הפוטנציאל של האדם להשפיע על הסביבה הן לחיוב והן לשלילה. מכאן דעתי שאין להתערב בעונש שהוטל - קנס בסך - 300,000 ש"ח וחתימה על התחייבות בסך 250,000 ש"ח לבל תעבור עבירה דומה במשך 3 שנים. אם אכן נכונה טענת המועצה שעונש זה הינו חמור מן המקובל, אזי יש לשנות את המקובל. כמובן עונש עונש עפ"י נסיבותיו. סוף דבר, הנני מצטרף לדעתו של חברי כב' השופט זלוצ'ובר שיש לדחות את ערעור המועצה אך בניגוד לדעתו, סבורני שיש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המועצה גם בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום באזור עין בוקק. נ. הנדל - ס. נשיא הנשיא י. פלפל: אני מסכים עם כב' השופט זלוצ'ובר. באשר למחלוקת שנפלה בינו לבין כב' השופט הנדל, דעתי היא כדעתו של כב' השופט הנדל שיש להרשיע את המועצה גם ביחס לאזור עין בוקק. כמו כן, אני מסכים שאין מקום להתערב בעניין העונש. י. פלפל - נשיא אב"ד לכן הוחלט לדחות את ערעור המועצה, לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המועצה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, אף ביחס לאזור עין בוקק. העונש כפי שהוטל ע"י בית משפט קמא יישאר על כנו. זיהום מים