פסק דין א. בפנינו שני ערעורים (שהדיון בהם אוחד) על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר כ. חיר), בתיק פלילי 5293/00, מיום 30.12.04, וגזר הדין מיום 10.2.05, וכן על החלטת הביניים מיום 12.6.02. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן אלה: בכתב האישום המתוקן שהגישה המשיבה ביום 25.12.01 כנגד הנאשמת מס' 1: רשות הנמלים והרכבות, הנאשם מס' 2: מר חיים פרנקל, והנאשם מס' 3: מר משה נווה, נטען כי הנאשמת מס' 1 (רשות הנמלים) היא הבעלים והאחראית (לפי סעיף 4 של חוק רשות הנמלים והרכבות, תשכ"א-1961), על נמל הדלק, המצוי בנמל חיפה, לרבות תחזוקת מערכות התשתית שלו. הנאשם מס' 2 (מר חיים פרנקל) הוא ראש מחלקת בינוי של נמל חיפה מטעם רשות הנמלים, והנאשם מס' 3 (מר משה נווה) הוא מנהל נמל חיפה מטעם רשות הנמלים. ג. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, נשפך ביום 4.12.98, שעה 11:00, בנמל חיפה, שמן או ניתן לו לזרום למי הים, במישרין או בעקיפין, ממתקן שבאחריות רשות הנמלים. כמו כן נטען, שבאותו תאריך ובאותו מועד, בנמל חיפה, השליכה רשות הנמלים פסולת מן המתקן לרשות הרבים, ולכלכה את רשות הרבים. נטען בכתב האישום המתוקן שהנאשמים מס' 2 ומס' 3 הם פקידים אחראים ברשות הנמלים, ואחראים בתוקף תפקידם לביצוע העבירות. ד. כתב האישום המתוקן מייחס לרשות הנמלים עבירות לפי סעיף 18 (א) לפקודה למניעת זיהום מי-ים בשמן [נוסח חדש], תש"מ-1980, וסעיף 13 (א) (1) לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984. לנאשמים מס' 2 ומס' 3 מייחסת המשיבה עבירות לפי סעיפים 18 (א) + 18 (ב) לפקודה למניעת זיהום מי-ים, וסעיפים 13 (א) (1) ו-15 (א) לחוק שמירת הנקיון. ה. בישיבת בית המשפט קמא מיום 10.2.02 העלו ב"כ הנאשמים טענת התיישנות מן הטעם שכתב האישום מייחס לנאשמים עבירות שבוצעו ביום 4.12.98. כתב האישום המקורי הוגש ביום 17.8.00 והינו מייחס לנאשמים עבירה רק לפי פקודת מניעת זיהום מי-ים בשמן. ביום 25.12.01 הוגש כתב האישום המתוקן ונתווסף בו טיעון של עבירה לפי חוק שמירת הנקיון. לטענת ב"כ הנאשמים תקופת ההתיישנות לפי שתי העבירות היא בת שנה ומכאן ששתי העבירות התיישנו כבר בשעת הגשת כתב האישום המקורי לגבי שפיכת שמנים לים, וכך גם כתב האישום המתוקן לגבי חוק שמירת הנקיון. ו. בהחלטתו מיום 12.6.02 דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות בציינו שסעיף 13 ג' של חוק שמירת הנקיון קובע תקופה של שנתיים להגשת כתב אישום או המצאת הודעת תשלום קנס בגין עבירה לפי חוק שמירת הנקיון שנקבעה כעבירת קנס, אם טרם חלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה. עוד הוסיף בית משפט קמא שאם תוקן כתב אישום במהלך הדיון, ייחשב מועד כתב האישום לפי מועד הגשתו של כתב האישום המקורי, ואין בכך כלום שמאז ביצוע העבירה ועד מועד "החלפת" העבירה נשוא האישום, בדרך של תיקון כתב האישום, חלפה תקופת ההתיישנות. בענייננו לא חלפו שנתיים מאז מועד ביצוע העבירה (4.12.98) ועד הגשת כתב האישום המקורי (17.8.00). העבירות לפי הפקודה למניעת זיהום מי-ים בשמן לא התיישנו הואיל ומעיון בסעיפים 18 (א) + 18 (ב) לפקודה למניעת זיהום מי-ים, וסעיף 61(א) של חוק העונשין, תשל"ז-1977, עולה כי עבירה לפי סעיף 18 לפקודה למניעת זיהום מי-ים היא מסוג עוון ותקופת ההתיישנות לגביה היא חמש שנים, וממילא לא חלפה תקופת ההתיישנות. ז. בישיבת בית המשפט קמא מיום 17.9.02 כפרו הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן ולפיכך נשמעו הראיות בתיק. בגמר ההוכחות הגישו ב"כ שני הצדדים את סיכומיהם בכתב. טענת הנאשמים בפני בית משפט קמא היתה שלא הוכח שכתם השמן שנמצא בנמל חיפה מקורו בדליפה ממתקן שבאחריות רשות הנמלים. לגבי כתם השמן שנמצא בנמל טענו הנאשמים כי יכול להיות שמקורו אינו במערכת הניקוז אלא שמקור אחר היווה את מקור הזיהום, דהיינו, זרימת מזוט ממגוף שנשאר פתוח על הרציף על ידי החברה שמתפעלת את נמל הדלק ("תעשיות נפט ואנרגיה" או "תש"ן"), והיתה זרימה מן המגוף ישירות לים. לטענת הנאשמים הם לא ביצעו כל עבירה, לא הוכח כי ארוע הזיהום נגרם באחריותם, ולחילופין, הם פעלו להשגת מטרות החוק באופן סביר וככל שניתן לצפות מהם בנסיבות הענין, ולפיכך יש לזכותם. ח. בית משפט קמא ציין שלא היתה מחלוקת על כך שיצאה זרימה מנמל חיפה אל הים, וזאת לפי העדויות וטיעוני ב"כ הצדדים. אין מחלוקת שמגוף שדרכו זרם מזוט היה פתוח בעוד שהיה עליו להיות סגור. לטענת הנאשמים לא הוכח כי המזוט שזרם מן המגוף הגיע לים דרך מערכת הניקוז או ממערכת הניקוז. נטען כי לא הוכח שמערכת הניקוז דלפה ולא הוכח כי מערכת הניקוז היתה באחריות הנאשמים או מי מהם. לאחר שפירט בהרחבה את העדויות שהובאו בפניו הגיע בית משפט קמא למסקנה: ”ממכלול הראיות אשר הובאו בפניי, שוכנעתי ללא כל ספק כי מקור דליפת השמן אל הים הינו צינור הניקוז המקשר בין פתח הניקוז לצנור המאסף, וגם לאחר קריאת חווה"ד נ/8 לא התעורר בליבי אותו ספק אשר היה בו כדי להכריע את הכף לזכות הנאשמים” (הכרעת הדין, עמ' 72). [יובהר כי נ/8 היא חוות דעתו של ד"ר נחמן מרכוס מטעם ההגנה לפיה הזיהום רובו ככולו נגרם מנתז שנבע מן המגוף הפתוח ישירות לים, ולא מן הדלק שנשפך על פני המזח. חוות דעת זו לא היתה מקובלת על דעת בית משפט קמא]. ט. בית משפט קמא דחה גם את עדותו של עד ההגנה מר שי פרידמן בציינו שהניסוי שערך מר פרידמן בוצע יומיים לאחר התרחשות הארוע נשוא הדיון, והעד לא יידע את אנשי המשרד לאיכות הסביבה לגבי עריכתו של הניסוי, ונציג משרד איכות הסביבה לא הוזמן ליטול חלק בניסוי, (עמ' 73 בהכעת הדין). עוד הפנה בית משפט קמא למכתב ת/10, מיום 7.12.98 שהופנה לנאשם מר פרנקל. במכתב זה נאמר כי בתאריך הנ"ל נערך ניסוי ע"י העד פרידמן במזח הדלק. במכתב פורטו הליקויים הקיימים נכון לאותו יום: "נבדקה הקורה בין זקיף 19 לזקיף 20 ונתגלתה נזילת חומר אשר נובעת מסדק בקורה וסדק בצנור הניקוז". עוד אישר מר פרידמן בחקירתו הנגדית שלא ביצע פעולות אחזקה בקו הצנור המאסף, דהיינו, לא היה נוהל קבוע של טיפולי אחזקה, ובדיקות תקופתיות, אלה בוצעו רק לאחר קבלת קריאה ממפעילי הרציף. מוסיף בית משפט קמא שדברים אלה מקבלים משנה תוקף היות והנאשמים קיבלו התראות חוזרות בענין הסיכון הפוטנציאלי לזיהום מי-ים. עוד הוסיף בית משפט קמא שהנאשמים חיים פרנקל ומשה נווה נמנעו מלמסור עדות בבית משפט ולהיחשף לחקירה נגדית, ולכך יש לייחס את מלוא החשיבות (הכרעת הדין, עמ' 74 סיפא). י. כזכור, לא היתה מחלוקת שבוצעה הזרמה של דלק לנמל, אך טענת הנאשמים היתה שהזיהום לא נגרם עקב צנור ניקוז שהיה לקוי אלא נטען שהזיהום נגרם על ידי המגוף הפתוח שזרם ישירות לים. מכל מקום, גם אם צנור הניקוז הפגום הוא שגרם לזיהום, הרי שאין הנאשמים נושאים באחריות לכך. מסקנת בית משפט קמא היתה שכל אחד משלושת הנאשמים נושא באחריות. קובע בית משפט קמא בהכרעת הדין, עמ' 75: ”הזיהום נגרם על ידי דליפת שמן, כאשר מקור הדליפה הינו צנור הניקוז אשר הנאשמת מס' 1 היתה אחראית לאחזקתו התקינה ולפיכך היא נושאת באחריות להזרמה נשוא כתב האישום, מצנור הניקוז למי הים, והנאשמת נכנסת בגדר הסעיף כמי שהטילה לים במישרין או בעקיפין ככל שהדבר נוגע לאחריותה הפלילית” מוסיף בית משפט קמא שרשות הנמלים לא עשתה את המוטל עליה ולא ננקטו האמצעים הסבירים למנוע את הזרמת השמן או השלכתו לים. השמן מצא דרכו מתוך צנור הניקוז אל מי-הים, ובכך נגרם נזק לים ולחופיו. בימ"ש קמא שוכנע מעבר לספק סביר כי הנאשמת מס' 1 אחראית לכך. י"א. על כך יש להוסיף את הוראת סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון. לפי סעיף 13(א) (ו) לחוק שמירת הנקיון עסקינן בעבירה של אחריות קפידה, ורשות הנמלים לא עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את העבירה ורשלנותה עולה מחוסר המעש וממחדליה. הנאשמים מס' 2 ומס' 3 כיהנו כנושאי משרה אצל הנאשמת מס' 1 ולענין זה הפנה בית משפט קמא ל-ע"פ 3027/90 חברת מודיעים נ. מדינת ישראל פ"ד מ"ה (4) 364, 384, ומאמרו של פרופ' א. לדרמן אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי -משרה בכירים אחרים בתאגיד, פלילים ה' , חוברת מס' 1, תשנ"ו-1996 (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב), עמ' 101, בעמ' 137 ואילך. בשים לראיות שהובאו בפניו קבע בית משפט קמא שלא הוכח כי הנאשמים מס' 2 ומס' 3 נקטו באמצעים הסבירים למניעת המפגע הסביבתי, לפיכך הורשעו הן הנאשמת מס' 1 והן הנאשמים מס' 2 ומס' 3 בכל העבירות שיוחסו להם לפי כתב האישום המתוקן. י"ב. ע"פ 303/05 הוגש מטעם חברת נמל חיפה בע"מ ו/או חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ בשם רשות הנמלים. בערעור משיגים ב"כ רשות הנמלים על המימצאים והמסקנות נשוא הכרעת הדין של בימ"ש קמא. נטען שההרשעה מטילה אחריות בלתי סבירה ובלתי מעשית על רשות הנמלים הואיל והזיהום הנטען לא ארע בשטח המצוי בשליטתה ובפיקוחה, ואילו האחראים לצנור הניקוז (חברת תש"ן תעשיות נפט ואנרגיה) לא הועמדו לדין. י"ג. ב"כ רשות הנמלים חולקים על מסקנת בית משפט קמא לפיה לא נקטה הרשות בכל האמצעים הסבירים למניעת התרחשות הארוע, ומסקנה זו אינה לוקחת בחשבון את המאזן הראוי בין אחריותה של רשות הנמלים לבין המסגרת הנתונה שבה היא נאלצה לפעול. עוד טוענים ב"כ רשות הנמלים שלא היה מקום להרשיע בעבירה לפי חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984, שעה שקיים חוק ספציפי: הפקודה למניעת זיהום מי-ים בשמן (נוסח חדש) תש"ם -1980. כמו כן נטען שטעה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 12.6.02 כאשר קבע שהעבירות נשוא כתב האישום לא התיישנו. י"ד. עוד טוענים ב"כ רשות הנמלים שהזמן שחלף ממועד השלמת הסיכומים (15.4.04) ועד מועד מתן הכרעת הדין (30.12.04) הוא בלתי סביר, ואין להניח שבית משפט קמא מסוגל היה לזכור את מהלך המשפט במידה מספקת לשם התייחסות למהימנות העדים. לדעת ב"כ רשות הנמלים היה על בית משפט קמא להסיק שהאחריות לתחזוקה שוטפת של נמל הדלק, לרבות צנור הניקוז, היתה באחריות מלאה של חברת תש"ן, ולא רשות הנמלים. נזילת השמן היתה מחמת השארת מגוף פתוח על ידי עובדי חברת תש"ן, ולנאשמים אין אחריות בגינה. זיהום הים בשמן - אם היה - לא היה ממערכת הניקוז, ולא הוכח שמערכת הניקוז דלפה. לא הובאה ראיה שמערכת הניקוז היתה באחריות הנאשמים. הגורם האקטיבי לדליפה היה השארת המגוף במצב שאיפשר דליפת שמן, ולכן גם אם היתה דליפה דרך צנור הניקוז אין הנאשמים נושאים באחריות בגין כך. ט"ו. עוד הפנו ב"כ רשות הנמלים להסכם בין הנציב העליון הבריטי (כיום - רשות הנמלים) לבין חברת עירק פטרוליום קומפני (כיום - תש"ן ) (מוצגים ת/1 + ת/2) מהם עולה חלוקת הסמכויות בין גופים אלה, ולאורה היה מקום לנקות את רשות הנמלים מכל אחריות, כך גם עולה, לטענת ב"כ רשות הנמלים, מזכרון הדברים בין תש"ן לבין רשות הנמלים מיום 23.7.89 - ת/3. בנוסף נטען שבית משפט קמא לא לקח בחשבון ראיות בדבר פרוייקט להחלפת קו הניקוז בנמל הדלק שהיה בשלב תכנון מתקדם ונעשו כל התיקונים הדחופים שהיו דרושים והושקעו משאבים ניכרים בפרוייקט. לדעת ב"כ רשות הנמלים היה מקום ליהנות את רשות הנמלים מן הספק הואיל והצנרת על המזח היא של תש"ן (ולא של רשות הנמלים), ולא הובאה ראיה ישירה בדבר מקור הדליפה. כמו כן הובאה ראיה פוזיטיבית בדבר מערך האחזקה התקין של צנור הניקוז, ובכך הרימה רשות הנמלים את הנטל ככל שהיה מוטל עליה. ט"ז. לטענת ב"כ רשות הנמלים עולה מעדות עד תביעה מס' 6 (עמ' 30 לפרוט'), שהגורם היחיד לנזילה היה אירוע המגוף, ללא כל מעורבות של רשות הנמלים. עד זה לא ראה סימני דליפה מן הצנורות שמעל המזח, ומערכת הניקוז היתה תקינה. כמו כן לא היתה הצדקה לכך שבית משפט קמא דחה את עדותו של מר שי פרידמן כאשר לפי הניסוי של עד זה לא היתה אפשרות לדליפה מן הצנור נשוא הדיון, כשם שלא היתה הצדקה לביקורתו של בית משפט קמא על חוות דעתו של ד"ר נחמן מרכוס, שהיתה חוות דעת מדעית ומבוססת. י"ז. ע"פ 475/05 הוגש על ידי הנאשם מס' 2 מר חיים פרנקל כשבעיקרו של דבר הטענות בערעור של מר פרנקל דומות רובן ככולן לטענות שבערעור רשות הנמלים. לגבי מר חיים פרנקל נטען עוד, בין היתר, שלא היתה הצדקה לביקורת שמתח בית משפט על כך שהנאשמים מס' 2 ומס' 3 נמנעו מלהעיד, מה עוד שבית משפט קמא לא הסביר למערער את זכותו להעיד או לא להעיד לפי סעיף 161(א) של החסד"פ, ולכן מנוע בית משפט קמא מלהסיק בענין זה מסקנה כלשהיא לחובתו של המערער. כמו כן לא הביאה התביעה עד מקצועי שיעיד על הדליפה ולא הביאה לראיה את הצנור שממנו היתה הדליפה. עד כאן תמצית הטענות שבשני הערעורים. הודעות הערעור המונחות בפנינו מפורטות ומנומקות, זאת בנוסף לסיכומים המפורטים שהוגשו לבית משפט קמא הן מטעם ב"כ המאשימה והן מטעם ב"כ הנאשמים. בדיון שהתקיים בפנינו בישיבת הערעורים מיום 9.2.06 שמענו את טיעוניהם בעל פה של ב"כ שני הצדדים. י"ח. המשיבה תומכת, כמובן, בהכרעת הדין של בית משפט קמא. לענין מקור הדליפה מפנה ב"כ המשיבה לעדותו של עד הראייה מר אפרים כרמל (עמ' 15-14 לפרוט'), שהעיד כי ביום 4.12.98, בטרם עלה על אניה שעגנה ברציף הדלק, שמע העד רעש מתחת לרציף, התכופף והבחין שם בנזילת שמן, בהמשך דבריו בעמ' 15 סיפא לפרוט', אמר העד אפרים כרמל: ”אני ראיתי נזילה ממקום מסוים והודעתי על הנזילה. מתחת לרציף יש כל מיני צנורות, ראיתי נזילה שם, והודעתי לאיש המזח. לא ציינתי מאיזה מקום זה בא כי אני לא מכיר, אני לא עובד שם” מוסיף ב"כ המשיבה שגם שאר העדים הצביעו על מקור הזיהום שהינו בתחתית המזח, כמצולם במוצגים ת/22 - ת/24. מוסיף ב"כ המשיבה שחוות הדעת (של ד"ר מרכוס) היא תיאורטית בשים לב לעדויות הראייה הישירות באשר למקור הזיהום. עוד מפנה ב"כ המשיבה לכך שמערכת הצנורות מאובטחת במובן זה שהמערכת נועדה לנקז כל דליפת שמן על המזח, ומאידך גיסא גם לא היה משהו שעף באויר. לענין הנשיאה באחריות לדליפת השמן מצביע ב"כ המשיבה לדבריו של המערער חיים פרנקל בהודעתו ת/26, עמ' 2, דהיינו, שהתחזוקה מוטלת על רשות הנמלים, כך גם עולה ממוצג ת/9. עוד מפנה ב"כ המשיבה למכתבו של מר חיים פרנקל מיום 10.6.97 (נ/14) בדבר הצורך בביצוע החלפת קו הניקוז ברציף הדלק בדחיפות. י"ט. לשאלה מדוע לא הוגש כתב אישום כנגד חברת תש"ן הסביר ב"כ המשיבה (עמ' 3 לדיון בפנינו מיום 9.2.06) שהמגוף נשאר פתוח מחמת טעות או שהיתה שם נזילה שאותה צריך היה לקחת בחשבון. זו הסיבה שהותקנה במזח מערכת סגורה של צנורות ניקוז, חלקן מתחת למזח. צנורות ניקוז אלה מובילים את שפכי השמן למיכלים, כדי שלא יישפכו לים. מערכת זו אטומה, ולא היתה אמורה להתרחש דליפה לים. דא עקא: מחמת חוסר טיפול הצנורות נסדקו ונרקבו, וזו הסיבה לדליפה לים. הטיפול במערכת זו היה אמור להתבצע בידי רשות הנמלים. לענין אחרון זה ציינו ב"כ המערערים שקיימת מחלוקת בין תש"ן לבין רשות הנמלים בשאלה מי אחראי לתיקון ושיקום מערכת הצנורות והניקוז. השיקום הראשון בוצע בשנת 1989 על ידי תש"ן, ואולם בשנת 98-97 בוצע השיקום בידי רשות הנמלים (ההדגשה שלנו - עמ' 3 סיפא בישיבת הערעורים מיום 9.2.06). כ. נתייחס תחילה לטענת ההתיישנות שהעלו ב"כ המערערים. אין בידינו לקבל טענה זו וסבורים אנו שהחלטת בית משפט קמא מיום 12.6.02 לפיה נדחתה טענת ההתיישנות בדין יסודה. כב' השופט (בדימוס) י. קדמי כותב בספרו "על סדר הדין בפלילים", תשס"ג - 2003, כרך ב', עמ' 965: ”תוקן כתב אישום במהלך דיון, אין רואים בכך משום הגשת כתב אישום בקשר לעבירה "החדשה"; ומועד כתב האישום לעניינה יהיה מועד הגשתו של כתב האישום המקורי. "הוחלפה" העבירה נושא כתב האישום בדרך של תיקון כתב אישום, אין בכך כלום שמאז ביצועה ועד למועד ההחלפה עברה תקופת ההתיישנות; באשר למועד הקובע, הוא מועד הגשת כתב האישום, וכל עוד לא התיישנה העבירה ה"חדשה" לפני הגשת כתב האישום - אין מקום לטענה של התיישנות” (ההדגשה שלנו). כב' השופט (בדימוס) י. קדמי מסתמך לענין זה על ע"פ 347/60, אנגלרד נ. היועץ המשפטי, פ"ד ט"ו(3), 2447, בעמ' 2449: ”אשר לטענתו של בא-כח המערער כי העבירה שהורשע בה למעשה התיישנה תוך כדי מהלך המשפט, אנו דוחים אותה בשתי ידיים. אין חולק על כך שבזמן הגשת כתב האישום לא התיישנה העבירה שהורשע בה בסופו של דבר, והתיקון שבית המשפט עושה במהלך המשפט מתייחס למפרע לשעת הגשת גליון האישום” אשר לעבירות לפי חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984, נקבע בסעיף 13 ג' לחוק (הסעיף שעניינו התיישנות) שניתן להגיש כתב אישום, וכן להמציא הודעת תשלום קנס אם טרם חלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה. מועד העבירה במקרה שבפנינו: 4.12.98, כתב האישום המקורי הוגש ביום 17.8.00, וזהו המועד הקובע לענייננו, משמע, כתב האישום המקורי הוגש בטרם חלף מועד ההתיישנות, ואין נפקא מינה שתיקון כתב האישום לענין חוק שמירת הנקיון נעשה במועד מאוחר יותר. אשר לעבירות לפי פקודת מניעת זיהום מי-ים בשמן [נוסח חדש], תש"מ-1980, הקנס לפי סעיף 18(א) של הפקודה עומד על 294,000 ₪. לפי סעיף 24 של חוק העונשין, תשל"ז-1977, עוון היא עבירה שהעונש עליה, כשהוא קנס בלבד, הוא קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בגין עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. לפי סעיף 61 (א) (1) לחוק העונשין סכום קנס שלא נקבע לו סכום הוא 12,900 ₪. הקנס לפי סעיף 18(א) של פקודת מניעת זיהום מי-ים בשמן עולה בהרבה על הסכום של 12,900 ₪. עסקינן בעבירה מסוג עוון, ותקופת התיישנותה 5 שנים. לפיכך, בדין נדחתה טענת ההתיישנות הן לגבי העבירות לפי חוק שמירת הנקיון והן לגבי העבירות לפי פקודת מניעת זיהום מי-ים בשמן. כ"א. גם אין לקבל את טענת המערערים לפיה טעה בית משפט קמא בכך שהטיל עונש על המערערים לפי חוק שמירת הנקיון שעה שקיים חוק ספציפי, דהיינו, הפקודה למניעת זיהום מי-ים בשמן. אין מקום לטענת אישום כפול וסיכון כפול שהעלו המערערים בנימוקיהם. כ"ב. לענין מקור הדליפה עמדו בפני בית משפט עדויותיהם של עדי ראייה. בצדק הפנה ב"כ המשיבה לעדותו של העד אפרים כרמל שסיפר כי בעמדו לעלות על אניה שעגנה ברציף הדלק שמע רעש מתחת לרציף, התכופף והבחין שם בנזילת שמן (עמ' 14 לפרוט'). העד כרמל ניגש עם מפקח משרד איכות הסביבה, העד נמרוד אוטיץ, והצביע בפניו על הכיוון. בעמ' 15 סיפא לפרוט' הוסיף העד כרמל שמתחת לרציף יש צנורות שונים ושם הבחין בנזילה, עליה הודיע לאיש המזח. כ"ג. בהמשך לעדות הראייה של מר אפרים כרמל יש להוסיף את עדויותיהם של מנהל נמל הדלק מר דוד גבאי שסיפר כי משהוזעק לנמל הבחין בכתם שחור באזור המזח במים, והעד כרמל אמר שהוא זיהה נזילה מתחתית המזח, צנור ניקוז מתחתית המזח. מר גבאי ניגש למקום בסירה וראה שצנור הנקוז במזח מטפטף (עמ' 23 לפרוט'). בעמ' 24 רישא לפרוט' חזר מר גבאי ואמר בתשובה לשאלה האם זכור לו מיקום הדליפה: ”...הוא נמצא בצנור הניקוז שבאחריות נמל חיפה רשות הנמלים מתחת למזח .... זה בין זקיף 19 ל-20....” מקור אחר לדליפה לא נתגלה גם לאחר סיור מקיף מתחת למזח, לאחר שנעשתה בדיקה נקודה נקודה. מפעיל המזח בנמל הדלק העד ישראל לוי העיד: ”הלכתי לחפש, לראות אם יש זיהום בים ולא ראיתי כלום. אחר כך ראיתי בים כתם פה וכתם שם , הייתי מאד מופתע מאין הגיע הדלק, החומר הזה לים, זה לא ירד. כשירדתי מישהו צעק לעברי שאני אבוא לראות שיש נזילה, כרמל אפרים קרא לי ואז הבנתי שצנור הניקוז שהולך לכיוון הטנק הוא סדוק, או שיש בו פיצוץ, וגם אחר כך ראינו עוד מקום בצנור הניקוז שיש בו פיצוץ, ירדנו אחר כך בסירה לראות אם יש בעוד מקומות וראינו עוד מקום אחד וזהו” (עמ' 26 לפרוט'). כ"ד. מר נמרוד אוטיץ, המפקח למניעת זיהום ים, העיד בעמ' 33 לפרוט': ”ניגשתי לקצה היותר צפוני של המזח, הסתכלתי מתחתיו וזיהיתי דליפת שמן מקו הניקוז של המזח , שיוצא למעשה מתחתית המזח עצמו, התחתית מבטון, זה מה שזיהיתי כמקור כי לא היה מקור אחר שזוהה” מר אוטיץ גם הגיש תמונות, צילום קווי הניקוז שמתחת למזח מוצגים ת/22 - ת/24 (עמ' 33 סיפא לפרוט'). עוד הצביע מר אוטיץ על כך שבמוצגים ת/22 - ת/24 רואים קווי ניקוז בבליה מתקדמת ומואצת, שנראים רקובים. (עמ' 34 לפרוט'). עוד הסביר מר אוטיץ (עמ' 34 רישא לפרוט') שנראים סימני דליפה מן הקו עצמו, דהיינו, הקו שנועד לאסוף את השמנים מאפיקי המזח לקו המאסף הראשי. סימני דליפת השמן יוצאים מנקודת החיבור בין הבטון לקו עצמו. העד אוטיץ הוסיף, שם, שסכנת הדליפה במערכת הניקוז בנמל הדלק בנמל חיפה היתה ידועה כשנתיים לפני הארוע. בעמ' 34 סיפא לפרוט': ”היקף הזיהום היה מוערך כ-500 מטר מרובע, היה כמעט מקצה המזח והתפשט עד לשורש המזח, הוא היה מתחתיו בסמוך לו, מדובר בכמות די גדולה...” כ"ה. נוכח עדויות ראייה אלה אין לבוא בטרוניה לבית משפט קמא כשהעדיף עדויות אלה, בכל הנוגע למקור הדליפה, על פני חוות הדעת נ/8 של עד ההגנה, ד"ר נחמן מרכוס. תהא חוות הדעת מדעית ככל שתהא, רשאי היה בית משפט קמא להעדיף על פניה את עדויותיהם של עדי הראיה שהעידו ישירות ומפורשות באשר למקור הדליפה. גם אין לבוא בטרוניה לבית משפט קמא כשלא היה מוכן לבסס מימצא לפי הניסוי שערך עד ההגנה מר שי פרידמן, שנערך כיומיים לאחר הארוע, מבלי ליידע את אנשי משרד איכות הסביבה בעריכתו, ומבלי להזמין את נציג משרד איכות הסביבה ליטול חלק בניסוי. הנה כי כן לא מצאנו כל פגם במסקנתו של בית משפט קמא באשר למקור הדליפה, כפי שבא לידי ביטוי בדו"ח המפקח נמרוד אוטיץ, מוצג ת/28: ”.... בזמן החקירה הודיע לי מנהל נמ"ד דוד גבאי שאיש חברת מעגן בשם: כרמל הבחין בדליפת השמן מקו הניקוז של המזח. ניגשתי לבדוק זאת וסמוך לקצה המזח אכן היו סימני דליפה של שמן מקו מערכת הניקוז למי הים מתחת למזח..... ” (ההדגשה שלנו). כ"ו. נכון למועד הארוע האחריות לתחזוקת מערכת הניקוז והטיפול השוטף בה היתה בשליטתה של רשות הנמלים. אכן המערערים הגישו בענין זה את מסמכי ההסכם בין הנציב העליון לבין חברת עירק פטרוליום (ת/1, ת/2), אך הרלוונטי לענייננו הוא בחינת שאלת האחריות נכון למועד הארוע. מטענותיהן של ב"כ המערערים בדיון בפנינו מיום 9.2.06 מסתבר שאכן קיימת בנושא זה מחלוקת בין רשות הנמלים לבין חברת תש"ן, אך עובדה היא שבעוד בשנת 1989 נעשתה פעולת שיקום על ידי תש"ן (עיינו במוצג נ/3), הרי בשנת 98-97 נעשה השיקום על ידי רשות הנמלים (עמ' 3 סיפא לדיון בפנינו מיום 9.2.06), והרי הארוע נשוא הדיון התרחש, כזכור, ביום 4.12.98. כ"ז. מסמכים נוספים תומכים אף הם במסקנה המתבקשת לפיה האחריות באשר למקור הדליפה במקרה שבפנינו היתה אכן מוטלת על המערערים. תמיכה לכך ניתן למצוא בהודעה שנגבתה מן המערער מר חיים פרנקל, רמ"ח בינוי בנמל חיפה, ביום 25.7.99, מוצג ת/26. מר פרנקל נשאל בהודעתו מה חלוקת האחריות בין נמל חיפה לבין נמל הדלק שבתיפעול תש"ן, ותשובת מר פרנקל : ”למיטב ידיעתי בנושאים הקשורים בנושא הנדסה יש לנמל אחריות לתחזוקת המבנה כפי שהוגדר בעת העברת הנכס לבעלות רשות הנמלים והרכבות, הנמל מבצע את התחזוקה ברב המקרים על פי דרישה של מחזיקים במתקן שלדעתי הם בתי הזיקוק ” (ההדגשה שלנו) כ"ח. בפגישה שהתקיימה ביום 6.12.98 (יומיים אחרי הארוע) במשרדו של מנהל נמל חיפה, בהשתתפות מר ח. פרנקל, בין היתר, נאמר מפורשות: "מהנדס הנמל מכיר באחריות הנמל על קו הניקוז...." (ת/11). במכתב מיום 23.11.98 (כשבועיים לפני הארוע) כותב המערער מר ח. פרנקל למנהל נמל הדלק מר גבאי: ”אבקשך לא להתערב בנושא הביצוע והפיקוח ולאפשר לנו לבצע את העבודה כנדרש” (ת/9). עוד מסתבר שמנהל נמל הדלק התריע עוד לפני הארוע על הצורך לטפל בהחלפת קו ניקוז המזח, עיינו במכתב מר דוד גבאי מיום 10.9.96 (ת/7), ומכתב עוזר סמנכ"ל תפעול תש"ן מיום 9.7.96, ת/6, וכן מכתב מר דוד גבאי מנהל נמל הדלק באותה סוגיה של החלפת צנור ניקוז המזח מיום 30.6.96 ת/5. כ"ט. בדין קבע בית משפט קמא כי על המערערת רשות הנמלים לשאת באחריות לדליפת השמן וזיהום הים כתוצאה מכך. בדין הטיל בית משפט קמא את האחריות על המערער מר ח. פרנקל (והנאשם הנוסף מר משה נווה שלא הגיש ערעור) וזאת בשים לב בין היתר להלכה שנקבעה ב-ע"א 3027/90, חברת מודיעים נ. מ"י, פ"ד מ"ה (4), 364, בעמ' 384. ל. למעלה מן הדרוש נוסיף ונציין שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. אכן, גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, וזאת כאשר התשתית הראייתית המונחת בפני בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הקביעות והממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אך לא זה המקרה שבפנינו. אדרבא, עיון בעדויות שבפרוטוקול בית משפט קמא ובתיק המוצגים שהוגש לבית משפט קמא מצביע על כך שהקביעות העובדתיות והממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא עולים בקנה אחד עם הראיות כפי שהונחו בפני בית משפט קמא. אין בטענות שהועלו בשני הערעורים המונחים בפנינו כדי להצביע על טעות שנפלה בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא, ושיהא בה כדי להצדיק התערבותנו. ל"א. נוסיף, וגם זאת מעל הנדרש, כי אפילו היתה מוטלת אחריות לתחזוקת קו הניקוז או הפיקוח עליו גם על חב' תש"ן, אין חובה זו מוציאה את חובתם של המערערים. בנסיבות העובדתיות שעמדו לפני בימ"ש קמא, שוכנענו כי אחריות זו לא הוסרה מעל כתפי הנאשמים, על אף שיתכן שתש"ן היתה שותפה לה. ל"ב. ב"כ המערערים העלו טענה נוספת והיא שהזמן שחלף בין השלמת הסיכומים (15.4.04) לבין מועד מתן הכרעת הדין (30.12.04) הוא בלתי סביר, ואין להניח שבית המשפט מסוגל היה לזכור את מהלך המשפט במידה מספקת לצורך התייחסות למהימנות העדים. אין בידינו לקבל טענה זו של ב"כ המערערים. נקבע ב-ע"א 612/84, חיה מרגלית נ. אפרים מרגלית ואח', פ"ד מ"א(3), 514, בעמ' 517: ”אכן, חייב שופט - בעיקר של ערכאה דיונית - להזדרז במלאכתו, שהרי התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים העומדים לפניו מהווה חלק חשוב מן הבסיס עליו הוא משתית את קביעת מימצאיו. יש והתרשמות זו עשויה במקרה נתון להיות אף מכרעת. חשוב איפוא שהזיכרון יהא עדיין חי או טרי בשעת ההכרעה, שאם לא כן, חסר השופט מימד חשוב, והוא עלול להיתפס לטעות גורלית מבחינת התיק בו הוא דן. איחור בלתי סביר עומד גם בסתירה להוראה הכלולה בתקנה 190 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועשוי להוביל לביטול פסק הדין, מחמת האיחור הרב, על-ידי הערכאה שלערעור ..... אולם בעניין שבפנינו אין מקום לחשש כזה. הטענות בערעור ובערעור שכנגד הן בעיקרן (אם כי לא כולן) לגבי שאלות משפטיות או טעויות בחישוב. לעניינים הנוגעים למהימנות אתייחס בזהירות, כמתבקש מהזמן שעבר” בענייננו, בחנו את חמר העדויות כפי שהובא בפני בית משפט קמא, כעולה מפרוטוקול הדיון שבבית משפט קמא, וכן עיינו בתיק המוצגים שעמד לנגד עיניו של בית משפט קמא. קביעותיו ומסקנותיו של כב' בית המשפט קמא מתבססות על עדויותיהם של העדים שהעידו בפניו, אך עדויות אלה אינן עומדות בפני עצמן, אלא הן נתמכות על ידי מסמכים שונים כעולה מעיון בתיק המוצגים, כשלחלק ממסמכים אלה הפנינו בדברינו לעיל קודם לכן. עיון בחמר הראיות שבפני בית משפט קמא מצביע על כך שהקביעות העובדתיות והממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא עולים בקנה אחד עם העדויות שהובאו, כעולה מפרוט' הדיון, והמוצגים שהוגשו בפני בית משפט קמא תומכים אף הם בקביעות, בממצאים ובמסקנות של בית משפט קמא. איננו סבורים שנפלה בממצאים ובמסקנות של בית משפט קמא טעות שיש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, ובנסיבות אלה איננו סבורים שהזמן שחלף מאז מועד הגשת הסיכומים ועד מתן הכרעת הדין, היה בו כדי להוביל את בית משפט קמא להסקת מסקנה שגויה. לכן, יש לדחות גם את טענת המערערים בדבר הזמן שחלף בין מועד השלמת הסיכומים לבין מועד מתן הכרעת הדין. סיכומו של דבר סבורים אנו שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, וכך אנו מחליטים. ל"ג. המערערת בע"פ 303/05 נדונה בגזר הדין מיום 10.2.05 לתשלום קנס בסכום של 150,000 ₪, ובנוסף לחתימה על התחייבות על סך 150,000 ₪ להימנע למשך שנתיים מן העבירה בה הורשעה. הטענה בערעור היא שהקנס גבוה ושהיה על בית משפט קמא להתחשב באופן משמעותי בפעולותיה הנמרצות של המערערת לביצוע עבודות החלפת הצנרת. אין בידינו לקבל טענותיה אלה של המערערת. ארוע הזיהום היה חמור, וגזר הדין שהוטל על המערערת מס' 1 מאוזן כראוי תוך לקיחה בחשבון של טיעוניהם של שני הצדדים. ל"ד. באשר למערער מר חיים פרנקל ע"פ 475/05: בשלב הטיעונים לעונש עתרו ב"כ המערערים בפני בימ"ש קמא לבטל את הרשעתם של מר פרנקל ומר נווה לפי סעיף 192 א' של החסד"פ. בימ"ש קמא הורה ביום 10.2.05 על הזמנת תסקיר שרות המבחן למבוגרים ובהחלטתו מיום 18.4.05, הורה על ביטול הרשעתם של השניים בהתחשב בנסיבותיהם והעדר הרשעות קודמות. על כל אחד מן השניים הוטל לבצע 100 שעות של"צ. לדעת ב"כ המערערים טעה בית משפט קמא משהטיל על המערער מר ח. פרנקל לבצע 100 שעות עבודה לתועלת הציבור, ולא נותר בידינו אלא לדחות טענה זו מכל וכל. ל"ה. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור על החלטת בית משפט קמא לפיה נדחתה טענת ההתיישנות, וכן דוחים אנו את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, הן לגבי המערערת בע"פ 303/05, והן לגבי המערער מר ח. פרנקל בע"פ 475/05 , לרבות ההחלטה לפיה על מר ח. פרנקל לבצע 100 שעות של"צ. ככל שמר ח. פרנקל טרם ביצע את 100 שעות השל"צ, יוכל ב"כ המשיבה להגיש בענין זה בקשה מתאימה לבית משפט קמא. משפט פלילירשות הנמליםזיהום מיםמים