החלטה בפני בקשה לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש בערעור. המשיבות הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב 1636/01), אשר חייב אותן לשלם למבקש דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, גמול בגין שעות נוספות ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, ודחה את תביעתן הנגדית. כן חויבו המשיבות לשלם למבקש הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. כמו כן, דחה בית הדין האזורי את טענת המשיבות כי בחלק מתקופת עבודתו של המבקש המשיבה הפורמאלית היתה מעבידתו של המבקש, וחייב את המשיבות לשלם למשיבה הפורמאלית הוצאות בסך של 3,000 ₪. להשלמת התמונה יש לציין כי המבקש הוא עובד זר. בבקשתו, עתר המבקש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו, מנימוקים אלה: המשיבות לא קיימו את החיובים שהוטלו עליהן על ידי בית הדין האזורי. להוכחת טענה זו צירף המבקש מסמכי פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבות. בהקשר זה ציין המבקש כי המשיבות גם לא שילמו הוצאות משפט בהליך נוסף בין הצדדים, בו נדחה ערעור המשיבות על החלטת רשמת בית הדין לפטור אותו מתשלום אגרה. עוד נטען כי עיקול אשר הוטל על חשבון הבנק של המשיבות לא בוצע, לנוכח הודעת הבנק כי קוזזו מסכום העיקול חובות המשיבות לבנק. לנוכח דפוס התנהגותן של המשיבות - אי תשלום הוצאות שהוטלו עליהן בעבר - יש לחייב אותן בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש. המשיבות טענו כי יש לדחות את הבקשה מנימוקים אלה: לא הוגש תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות המועלות בבקשה. הגשת ערעור בבית הדין לעבודה אינה טעונה הפקדת ערובה. אין זו דרכו של בית הדין לחייב במתן ערובה, כדי לא להכביד במימוש זכויות, לרבות זכות הערעור שהינה זכות יסוד ראשונה במעלה. יש לשקול את סיכויי הערעור, ובמקרה הנדון סיכויי הערעור גבוהים, שכן בית הדין לא קיזז מהסכומים שפסק לזכות המבקש סך של 28,000 ₪, שאין מחלוקת כי שולם למבקש. המשיבה הפורמאלית ביקשה "להטיל על המשיבות ערובה מקסימאלית" כתנאי לשמיעת הערעור, לנוכח העובדה כי המשיבות לא שילמו את ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה הפורמאלית בבית הדין קמא. בתשובת המבקש לתגובת המשיבות נטען כי: העובדות המפורטות בבקשה נתמכו במסמכים שצורפו לבקשה. המבקש עזב את ישראל עוד בשנת 2001, לאחר שהעיד עדות מוקדמת, ולכן הטענה כי המבקש "מתחמק" מהופעה לדיונים היא טענה מיתממת, שמוטב היה שלא תועלה. המשיבות אינן מכחישות את הטענה כי לא קיימו את החיובים שהוטלו עליהן על ידי בית הדין האזורי. בשתי החלטות שניתנו על ידי בעבר (ע"ע 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (מיום 22.6.2004); בש"א 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (מיום 12.9.2004)), דנתי בהרחבה בנושא חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ונסקרה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בנושא. לפיכך, אחזור רק על עיקרי הדברים - השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, שהם: יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכאות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים - זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר. דב"ע נו/142 - 3 חסון נ' קאסם סאמרי ואח', עבודה ארצי כט(2) 199, סעיף 7 לפסק הדין. דב"ע נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, סעיף 11 לפסק הדין. דב"ע נה/94 - 3 חסן עבד אלרחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ, פד"ע כח 221, סעיף 7(ב) לפסק הדין. בש"א 1442/02 אירון ייצור בטחוני (1989) בע"מ ואח' נ' משה גלס, עבודה ארצי לג(7) 33. בש"א 199/05 אלכסנדר אלקין ואח' נ' חיימובה גולנרה מיום 7.3.2005. כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור. 7.4. לעומת זאת, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי קיום החיובים המהותיים (להבדיל מהוצאות) שהוטלו עליו בערכאה הראשונה. בית הדין אינו לשכת ההוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי דין. מה גם, שבמסגרת דיון בבקשה להפקדת ערובה אין בעל דין יכול להעלות טענות ולבקש בקשות אותן הוא יכול להעלות בפני ההוצאה לפועל כגון: כגון: בקשה לצו תשלומים (סעיף 7א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967; להלן - חוק ההוצאה לפועל); טענת "פרעתי" (סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל); בקשה לחקירת יכולת (סעיף 67 לחוק ההוצאה לפועל); בקשה לאיחוד תיקים (סעיף 74(ב) לחוק ההוצאה לפועל). 7.5. יש להדגיש, כי קיים שוני מהותי בין התניית המשך ההתדיינות בהליך או קיום הדיון בערעור בתשלום הוצאות שנפסקו בעבר או בביצוע החיובים שהוטלו בפסק הדין, לבין הטלת חובה על בעל דין להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד בערעור. חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער - אי תשלום הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. מצב זה על בית הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. 7.6. בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין. בקביעת סוג הערובה, יש לשקול, ככל שבעל דין אינו יכול להפקיד ערובה במזומן, מתן אפשרות להמרת הערובה, כגון - מתן ערבות צד ג'. 8. ומן הכלל אל הפרט: 8.1. במסמכים שצורפו לבקשה, יש משום ראיה לכאורה לטענה כי המשיבות לא שילמו את סכום ההוצאות בו חויבו בבית הדין קמא. המשיבות לא הפריכו ראיה לכאורה זו, ואף לא הכחישו עובדה זו. לפיכך, אין בהיעדרו של תצהיר המבקש התומך בבקשה, כדי להביא לדחיית הבקשה. אוסיף, כי לעניין אי הגשת תצהיר מטעם המבקש, יש לתת משקל לעובדת היותו עובד זר, אשר אינו שוהה בארץ. השוו: ע"ע 1127/00 אויאן אורסץ' נ' דניה סיבוס בע"מ ואח', עבודה ארצי לג (70) 31. 8.2. לפיכך, על פני הדברים, ובהתאם לפסיקת בית הדין לעבודה כמפורט בסעיף 7.3 לעיל, יש מקום לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בערעור. 8.3. בהתייחס לטענה המשיבות כי חיובן בהפקדת ערובה יפגע בזכות הגישה לערכאות: זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת, ויש לאזנה עם זכויות אחרות, לרבות זכותו של המבקש לגבות את הוצאותיו. 8.4. מעיון בפסק הדין ובהודעת הערעור, לא שוכנעתי כי במקרה הנדון סיכויי הערעור מהווים נימוק שלא לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה. 9. כללו של דבר: יש מקום לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בערעור. המשיבות יפקידו ערובה בסך של 6,000 ₪, עד ליום 1.5.2005. התיק יובא לעיוני ביום 2.5.2005 לבדיקה אם הופקדה הערובה. ככל שלא תופקד הערובה - ינהג בית הדין בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. 10. המשיבה הפורמאלית לא הגישה בקשה לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, ולא ניתן להעלות בקשה זו בתגובה לבקשת המבקש. ערובה