פסק דין א. הקדמת דברים: 1. בתביעה שבפנינו תובע מר יעקב אלמליח ("התובע") שנחייב את חברת אלסינט בע"מ ("הנתבעת"), מעבידתו לשעבר, בתשלום כספי דיבידנד שלטענתו הוא זכאי להם ("הדיבידנד"). הנתבעת, מצידה, מכחישה מכל וכל זכאותו של התובע לדיבידנד, לכן מבקשת היא לדחות את התביעה. ב. העובדות: 2. ואילו ראשיתן של העובדות הצריכות לענייננו, העולות מכתבי בית-הדין, מהתצהירים ומהעדויות כפי שאנו קובעים הן על יסוד האמור בהן והן על יסוד התרשמותנו מהעדים שהעידו בפנינו: א. הנתבעת חברה ציבורית. בין התובע לבינה התקיימו יחסי עובד-מעביד. ב. התובע החל עבודתו בנתבעת בחודש אוגוסט 1982 וסיים אותה ביוזמתו בספטמבר 2002. ג. בעת הקמתה עסקה הנתבעת בפיתוח וייצור מכשירי הדמיה רפואית. בסוף שנת 1998 נמכרו חטיבות המוצר של החברה לחברות בין-לאומיות, ואז עסקה היא בייצור מוצרים עבור החברות הרוכשות. באמצע שנת 1999 נמכרה הנתבעת לחברת "אירופה ישראל בע"מ", אשר פעילותה העיקרית הייתה בתחומי הנדל"ן. במסגרת זו הוקמה, על בסיסה של חטיבת הייצור, חטיבה שנקראה "אלסינט פתרונות תעשייתיים", ובמסגרתה עבד התובע. חטיבה זו אינה בעלת אישיות משפטית משל עצמה. ד. במהלך שנות עבודתו שימש התובע, בין היתר, כסמנכ"ל תפעול, מנהל מפעל ומנהל רכש בארה"ב. בתפקידו האחרון שימש התובע כמנהל חטיבה במפעלה של הנתבעת במעלות, תפקיד הנחשב לבכיר בספקטרום התפקידים של המפעל. מפעל זה היווה חלק מפעילות הנתבעת במסגרת חטיבת "אלסינט פתרונות תעשייתיים" ("המפעל"). ה. לעדותו של התובע: הוא הודיע לנתבעת על התפטרותו בחודש יולי 2002. אולם, על מנת שהנתבעת תוכל למצוא מחליף עבורו וכדי לאפשר העברת התפקיד כהלכה לא קבע בעת מתן ההודעה מועד לסיום העבודה. הנתבעת אף ביקשה ממנו שלא לפרסם את דבר התפטרותו עד למציאת מחליף עבורו, בכדי שלא לפגוע באינטרסים של החברה. לאחר שנמצא מחליף נקבע, בהסכמה, יום 05.09.02 ,כיום סיום עבודתו של התובע. ו. התובע, כמו גם עובדים בכירים אחרים של הנתבעת, קיבל בעת עבודתו, מענקים (בונוסים) בנוסף על שכרו הרגיל. הצדדים חלוקים לעניין אופים של המענקים, עת טוען התובע כי מדובר במענק שנתי קבוע אשר ניתן כחלק מתכנית שיתוף מנהלים בחברה, ואילו הנתבעת טוענת כי תשלום המענקים נעשה על פי שיקול דעתה הבלעדי, ומבלי שהייתה מחויבת בעצם התשלום או בשיעור מענק מינימלי כלשהו. ז. בשנת 2002 קיבל התובע מענק, בשיעור מופחת מהשיעור שקיבל בשנים שלפני כן. כמו כן, באותה השנה היה זכאי התובע לרכוש מניות על פי תוכנית הקצאת מניות לעובדים, אשר תפורט להלן. ח. בתחילת חודש אוגוסט 2001 החליט דירקטוריון הנתבעת על תוכנית הקצאת מניות לעובדים בכירים בה ("תוכנית הקצאת המניות" או "התוכנית"), וביום 18.10.01 אושרה התוכנית על-ידי האסיפה הכללית של הנתבעת. הקצאת המניות לניצעי התוכנית התבצעה בחודש דצמבר 2001. ט. התובע נכלל בין ניצעי התוכנית, והוקצו בעבורו 25,000 מניות של הנתבעת. על פי תנאי התוכנית, המניות הוחזקו על ידי נאמן לטובת הניצעים, והתובע ביניהם, עד אשר יוכלו הם (ויוכל התובע) לרכשן. תנאי התוכנית קובעים כי יוכל לרכוש מחצית מהמניות כעבור שנה ואת המחצית השנייה כעבור שנתיים. י. ביום 19.09.02, כשבועיים קלנדריים, לאחר פרישתו של התובע מהנתבעת במועד המוסכם (05.09.02) - החליט דירקטוריון הנתבעת לחלק דיבידנד. יא. המועד הקובע לחלוקת הדיבידנד נקבע ליום 30.09.02 ("המועד הקובע"). לפיכך, ומכיוון שסיום יחסי העבודה בין הצדדים היה ביום 05.09.02, לא קיבל התובע את הדיבידנד הנ"ל. יב. מקור המחלוקת בין הצדדים נעוץ בסעיף 1.6.3 לתוכנית, הקובע כדלקמן: "אם תחלק החברה דיבידנדים במזומן אשר התאריך הקובע לחלוקתם יחול בתקופה בה יוחזקו המניות על ידי הנאמן עבור הניצעים, לרבות במשך תקופת ה- VESTING , תעביר החברה עבור הניצע לידי הנאמן, דיבידנדים בהתאם לכמות המניות המוחזקות לטובת אותו ניצע על ידי הנאמן לאחר ניכוי מס במקור על פי כל דין והנאמן יעביר את הדיבידנדים כאמור, לניצעים, ללא קשר האם התגבשה זכותם לקבלת המניות המוצעות" (וראו עוד להלן). ג. השאלה שבמחלוקת: 3. הזכאי התובע לקבלת תשלום בגין הדיבידנד, למרות שיחסי "עובד-מעביד" בינו לבין הנתבעת נסתיימו עובר ליום הקובע לתשלום הדיבידנד? שאלות משנה, בדרך להכרעה האמורה, יחייבו: א. בחינת טיעונו של התובע לעניין "הארכה וירטואלית" של תקופת עבודתו, כך שיקבע שלצורך זכאותו לדיבידנד יום סיום עבודתו יהיה יום אחר ממה שהוסכם בפועל בין הצדדים והוצא אל הפועל הלכה למעשה, היינו שינוי המועד בו הסתיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת (ההדגשה שלנו - ר.כ.). ב. בחינת השאלה האם נופל הוא בגדר החריג הקבוע בתוכנית (ראו להלן בסעיף 31), אשר מקנה לו זכות לדיבידנד; והאם בסמכות בית הדין לבחון את זכאותו החריגה, במקום ותחת הנתבעת. נדון, אפוא, בשאלות המשנה הנ"ל, כסדרן, בדרך להכרעה בשאלה היחידה שבמחלוקת . ד. דיון והכרעה: (1) כללי: הערת בית הדין: ב"כ הצדדים הקדישו פרק נכבד לעניין המחלוקת שבין הצדדים לעניין המחלוקת שבין הצדדים בדבר הסיבה שהביאה את התובע להתפטר - האם משום שהוא איבד אימון בחברה (כהגדרת הנתבעת) או משום שהחברה איבדה את עניינה בפעילות התעשייתית (כאבחנת - טענת - התובע). כפי שעולה, מהגדרת המחלוקת בין הצדדים, לשאלה בדבר הסיבה להתפטרות התובע אין כל רלבנטיות לעניינינו. 4. התובע טוען שלושה טיעונים עליהם מבסס הוא את טענתו לזכאות לדיבידנד, למרות שלא היה הוא עובד הנתבעת ביום הקובע לחלוקתו: שני הטיעונים הראשונים הם מן הבחינה העובדתית, למעשה, טיעון אחד - ונכנסים לטיעון הכללי של התובע באשר לתום הלב של הנתבעת בניהול המשא ומתן עימו לסיום העבודה. הטיעון השלישי מבוסס על טענה לפרשנות של אחד מסעיפי התכנית. ראשית, טוען התובע כי הנהלת הנתבעת ידעה עוד לפני שהסתיימו יחסי העבודה כי עומדת היא לחלק דיבידנד ולכן, היה עליה ליידעו על חלוקתו של הדיבידנד. משלא ידעה אותו כאמור, הסכמתו למועד סיום העבודה לאו הסכמה היא, שכן היא לא נשענה על מלוא העובדות. שנית, טוען הוא כי לו ידע על המועד הקובע לחלוקת הדיבידנד יכול היה לנצל את ימי החופשה הצבורה שנותרו לו ולא לפדותם, וכך היו יחסי העבודה נמשכים אל מעבר ליום הקובע לסיום העבודה. שלישית, ולחילופין לטענת חוסר תום-הלב, מבקש התובע כי אם לא יתקבלו טענותיו אלו יש לראותו כ"מקרה חריג" כמשמעו בסעיף 1.4.3 לתוכנית המאפשר זאת (וראו פירוט להלן בסעיף 31). הנתבעת כופרת בטענותיו של התובע שהמו"מ שנוהל עמו על מועד פרישתו נוהל בחוסר תום לב. לגופן של טענות משיבה כי, ראשית, מועד סיום העבודה נקבע בתום לב ומתוך מניעים ענייניים; שנית, התובע לא יכול היה לבחור במועד סיום עבודתו האם לנצל או לפדות את יתרת ימי החופשה שנצברו לטובתו שכן הדבר נוגד את האמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 ("חוק חופשה שנתית"); שלישית, אין למצוא דופי בהחלטת הדירקטוריון שלא לראות במקרהו של התובע כ"מקרה חריג" על פי התוכנית ואין לבית הדין סמכות לקבל הכרעה במקומו של הדירקטוריון. 5. ייאמר כבר עתה כי הגענו למסקנה שדין תביעתו של התובע להידחות, שכן לא מצאנו תמיכה או עיגון לה, בכל אחד משלושת אדניה. ההפך הוא הנכון. מצאנו כי הופרכו טענותיו של התובע, במישור העובדתי, ומכאן גם נפקותן במישור המשפטי. לכן קובעים אנו שהחלטת הנתבעת שלא לשלם לתובע את סכום הדיבידנד מוצדקת, ואין בה דבר הדורש התערבותנו. ונבהיר להלן : - (2) ניהול מו"מ שלא בתום לב על ידי הנתבעת 6. נקודת המוצא לבחינת טענות התובע, תהיה "טענת הגג" שהשמיע, לפיה המו"מ שנוהל עמו לגבי מועד סיום עבודתו, נוהל שלא בתום לב; או במילים אחרות, טענתו כי קיים כביכול קשר בין קביעת מועד סיום עבודתו ליום 05.09.02 ובין ידיעת הנתבעת על מועד חלוקת הדיבידנד הצפוי ביום 30.09.02. טענה זו - לגבי ידיעת הנתבעת - הינה טענה עובדתית מובהקת שעל התובע הנטל להוכיחה. עיון בחומר הראיות כולו מלמד שלא השכיל הוא להביא שמץ של ראיה להוכחתה: 7. מן העבר האחד, הוא מישור השיח (לחילופין, המו"מ) לגבי סיום יחסי העבודה, עולה מהראיות שהוכחו בפנינו, כי הסיכום אודות מועד סיום העבודה בוצע במפעל במעלות, מבלי לערב את הנהלת הנתבעת (להלן נקבע את המשכן של הראיות שהוכחו בפנינו): א. התובע הוא זה שהחליט על סיום עבודתו; הודעה על כך מסר התובע רק למר מורי הוד מנהל המפעל ("מר הוד"); בהסכמה עם מר הוד נקבע כי העיתוי המדויק של מועד הסיום יקבע לאחר שימצא לתובע מחליף; לבקשתו של התובע, כיון שהתקשר בהסכם עם מקום עבודה אחר (ראו להלן סעיף 10); נקבע מועד סיום העבודה לסוף חודש אוגוסט (ראו סעיף 7 לתצהירו של מר הוד וכן פ: 3 ש: 14-10; פ: 15 ש: 4). לעניין זה נדגיש את עדות מר הוד לפיה המועד לסיום עבודת התובע נקבע בתחילה לסוף חודש אוגוסט, אך לבקשת התובע אשר ביקש לצאת לחופשה בחו"ל, נדחה, במספר ימים זניח, ליום 05.09.02. לעדות מר הוד (פ: 16 ש: 14-10): "בתחילת אוגוסט זה היה כבר ידוע לכולם (שהתובע עוזב את המפעל - ר.כ.) ואז התאריך נקבע על ידי התובע. הוא נקבע לקראת סוף אוגוסט. ואז לפי בקשתו כי הוא רצה לנסוע לחופשה זה הוארך עד 5.9 אם אני לא טועה. זה היה לפי בקשתו. התאריך הראשון נקבע ל - 28.8 ואחר כך לפי בקשתו זה נדחה ל - 5.9. היות והמחליף הגיע ב - 1.9 אז חפיפה לא הייתה שם" (ההדגשות הוספו -ר.כ.). עוד הצהיר מר הוד כי הוא עצמו לא ידע אודות חלוקת הדיבידנד: "5. אני לא שימשתי כדירקטור ו/או חבר ההנהלה המצומצמת של הנתבעת עצמה, אלא כמנהל המפעל אשר כאמור היווה את אחת מפעילויותיה של הנתבעת. ... 10. אבהיר כי אף לי עצמי נודע על עצם חלוקת הדיבידנד ואישורו על ידי הדירקטוריון רק לאחר אישור הדירקטוריון, דהיינו לאחר ה-19 לספטמבר 2002". ב. על אי-עירוב מנהלי הנתבעת בענייני סיום עבודתו של התובע למדים אנו מדברים נוספים שהשמיע מר הוד, אשר בחקירה נגדית השיב, בתשובה לשאלה האם יידע גורמים אחרים בנתבעת אודות ההתפטרות, כי (פ: 15 ש: 20-4): "ש. כאשר התובע הודיע לך על התפטרותו, למי דיווחת? ת. אני לא דיווחתי. כאשר הוא הודיע לי לא דיווחתי. קצת הרבה אחר כך דיווחתי, כמה שבועות אחר כך הודעתי לרוחה לוין שיעקב הודיע על עזיבתו. ש. רוחה לוין נשיאת אלסינט? ת. כן ש. מי עסק באיתור או בחיפוש מחליף? ת. אני. ש. בלי קשר להנהלה של הנתבעת? ת. להנהלה של הנתבעת לא הייתה שום נגיעה לחיפוש מחליף מועדים או פרטים כאלה. לנו יש מח' כח אדם ביחידה שלנו. במפעל הייצור. ש. אני מבין שהתובע היה מנהל חטיבה או מח' במפעל הייצור? ת. נכון. הוא היה עובד בכיר. ש. כאשר עובד בכיר כזה עוזב אין דיווח הלאה? ת. שוב פעם אני אומר. אנחנו עבדנו בצורה עצמאית לגמרי, רוחה לוין מן ההתחלה לא נכנסה לפרטים כאלה. מן הסתם דיווחתי לה בסמגרת (צ.ל. - במסגרת - ר.כ.) שיחות שוטפות שלנו, לא דיווח למען קבלת פעולה או אישור. היא גם לא מאשרת את האנשים שהחלפתי. זה היה ממש דיווח לידיעה. היא לא התערבה בתפעול השוטף של המפעל." (ההדגשות שלנו -ר.כ ). ג. יו"ר דירקטוריון הנתבעת, מר אברהם גורן ("מר גורן"), גם הוא העיד בתצהירו (סעיפים 10-4) על ההפרדה שבין הנתבעת ובין המפעל: "4. מפעל היצור במעלות שם עבד התובע, היווה חלק מפעילותה של הנתבעת ולא היווה אישיות משפטית בפני עצמו. 5. בראש המפעל עמד מנכ"ל המפעל. בתקופת סיום עבודתו של התובע שימש מר מורי הוד כמנכ"ל המפעל. 6. מר הוד לא היה דירקטור בנתבעת ומלבד ענייניו השוטפים של המפעל, לא היה חלק מההנהלה המצומצמת של הנתבעת, אשר כאמור עסקה בפעילויות רבות ונרחבות מלבד פעילותו של מפעל הייצור. ... 9. למען הסר ספק, התובע לא הודיע לי או לנשיאת הנתבעת על התפטרותו בחודש יולי 2002 ו/או בכל מועד אחר. 10. לא הייתי מעורב ולא ידעתי דבר על העובדה כי במועד התפטרותו של התובע לא ציין הוא מועד לסיום עבודתו ו/או כי מנכ"ל המפעל סיכם עמו כי יסיים עבודתו ביום 5.9.02. למיטב ידיעתי מבירור שערכתי עימה, גם נשיאת הנתבעת לא ידעה על התפטרותו של התובע טרם סיום יחסי העבודה בין הצדדים". לסיכום (ביניים): לא זו בלבד שלא הוכח שהתובע נדרש להודיע להנהלת הנתבעת על התפטרותו, אלא שהוכח בוודאות שהוא לא הודיע להנהלת הנתבעת - השונה מהנהלת המפעל - על מועד סיום עבודתו. למעשה הוכח שהוא לא הודיע על כך לאיש זולת מר הוד; כן הוכחה ההפרדה בין הנתבעת לבין המפעל בכל הקשור לסדרי עבודתם של עובדי המפעל וסיום עבודתם בו. 8. מן העבר האחר, ההחלטה אודות חלוקת הדיבידנד התקבלה על ידי חברי דירקטוריון הנתבעת ביום 19.09.02 - לאחר סיום עבודתו של תובע - ולאחר שהועלתה לראשונה בפני הדירקטוריון כשבועיים בלבד לפני כן (סע' 18 לתצהיר מר גורן ופרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה מיום 26.08.202 - הוגש וסומן נ/3). 9. התובע חולק על טענת הנתבעת, בדבר הזמן הקצר שעבר בין הפעם הראשונה שהועלתה ההחלטה על חלוקת הדיבידנד ובין עצם קבלתה. בין היתר, טוען הוא כי טענה זו הוצהרה ע"י מר גורן מ"מיטב זכרונו", בעוד שנדרש היה מן הנתבעת כי תציג עובדות ומסמכים מבוססים בדבר המועד בו התקבלה ההחלטה. הנתבעת, לטענת התובע, לא עשתה כן מכיוון שהדבר פגם בגרסתה. לגישת התובע, ממוצג נ/3 ניתן להסיק כי הרעיון לחלוקת הדיבידנד עלה תוך ניהול מו"מ לפשרה עם תובעים בתביעה ייצוגית, ולכן, עיון בתיק התביעה הייצוגית יראה את היום המדויק שבו עלה הרעיון. מוסיף התובע וטוען כי משהייתה זו הגב' רחל לוין, נשיאת הנתבעת ("גב' לוין"), אשר הביאה את העניין לדיון בפני הדירקטוריון, הימנעותה מלהעיד בבית הדין בעניין מעלה ספקות בגרסת הנתבעת. איננו מקבלים טיעון זה משני טעמים: הטעם הראשון הוא טעם מהותי, שכן הלכה למעשה מוכיח נ/3 כי גם אם הגב' לוין ידעה על רעיון חלוקת הדיבידנד עוד קודם לישיבת הדירקטוריון מיום 26.08.02, שאר חברי הדירקטוריון לא ידעו עליו (וראו לעיל הדיון בעניין ההפרדה שבין הנהלת הנתבעת ובין הנהלת המפעל לעניין קבלת התפטרותו של התובע). הטעם השני הוא טעם דיוני, שכן מבלבל התובע בין היוצרות ושוכח כי חובת ההוכחה לעניין מועד קבלת ההחלטה לא חלה על הנתבעת. לא ניתן גם ללמוד שהנתבעת "מסתירה" עדותה של הגב' לוין שלא הצהירה ולא העידה בבית הדין, בעיקר משום שנראית לנו אמינה עדות מר גורן לפיה הגב' לוין לא נתנה תצהיר משום ששהתה בחו"ל בעת בה נדרשה הנתבעת להגיש תצהיריה - והרי טעם לאי מתן תצהיר על ידה, וכן משום שמעמדו בחברה לעניין מתן תצהירים אינו שונה משלה (פ: 19 ש: 17-16). ועוד, וזה העיקר בעינינו, קבענו לעיל שהוכחה הפרדה בין המפעל לבין הנתבעת; שהתובע לא יידע את הנהלת הנתבעת - או את הגב' לוין - על מועד התפטרותו. היינו אין כל ראיה הקושרת בין מנהל המפעל, מר הוד, והתובע מחד, לבין והדירקטוריון וחבריו מאידך. אם כך כיצד יכלו חברי הדירקטוריון להביא את מועד סיום עבודתו של התובע במסגרת שיקוליהם לגבי עיתוי קבלת ההחלטה על חלוקתו, או מועד חלוקתו?! 10. לא יהיה זה למותר להדגיש כי מחומר הראיות עולה, כי התובע קבע את מועד סיום עבודתו בהתחשב בכך שבחודש אוגוסט 2002 הספיק כבר להתקשר בחוזה לעבודה חדשה בחברת PCB, ובחוזה העבודה החדש סוכם כי: "תקופת עבודתו של העובד על-פי חוזה זה תהיה לתקופה בלתי קצובה החל מיום החתימה על חוזה זה..." (14.08- ראו להלן) (סעיף 10.1 לחוזה העבודה. נ/2). התובע העיד לגבי כך (פ: 4 ש: 45-29; פ: 5 ש: 6-12): "ש. האם זה נכון שחוזה העבודה נחתם ב - 14.8 ת. נכון ש. אתה כתבת בתצהיר גילוי המסמכים שלך שקדם לחתימת החוזה מו"מ בע"פ, האם תסכים איתי שהמו"מ ארך כשבועיים שלושה ת. במפורש. ... ש. תסביר לי איך עובד שזה הפעם הראשונה שהוא מתקבל לעבודה חושב שהוא יכול לחתום על חוזה ב - 14.8 שנכתב בו שתקופת העבודה מתחילה מיום החתימה, ויכול לדחות את מועד תחילת העבודה בלי הגבלת זמן, למה אתה חושב שיכולת כעובד חדש לחתום ב - 14.8 ולהתחיל לעבוד בדצמבר ת. התפקיד הזה לא היה קיים זו היתה פעילות שרצו לפתח אותה הם אמרו לי שאני אתחיל במועד שנראה לי. לא היה מועד מדויק. אם הייתי מבקש עוד שבועיים או שלושה שבועות לא הייתה בעיה". הסבריו של התובע לא נמצאו משכנעים בעינינו. גם אם יכול היה התובע לקבוע מועד לתחילת עבודתו כרצונו, מתקשים אנו להבין מדוע צדדים לחוזה עבודה, שניהלו מו"מ לכריתתו שבועיים-שלושה קודם חתימתו, קובעים מועד מפורש לתחילת עבודתו של התובע, והתובע פוטר הוראה חוזית כתובה כאילו אין בה כל ממש מעשי. מה יותר פשוט היה - אם נכונה עדותו זו של התובע - לקבוע בחוזה, שמועד תחילת עבודתו של התובע יקבע על ידו. במקום לציין מועד כתוב? חזקה היא שהמתקשרים בהסכם, המקיימים מו"מ בתום לב והגינות איש כלפי רעהו, לא יכתבו ויסכימו בכתובים לגבי דבר שאינו משקף את גדר ההסכמה שביניהם. במיוחד, שכאמור, אין כל קושי להשאיר את מועד תחילת העבודה "פתוח" אם אכן כך הוסכם בין הצדדים. ודוק: מדובר בתניה חשובה מאוד, לאמור מועד תחילת עבודתו של התובע, עובד בכיר, בפעילות שמעבידו החדש רוצה לפתח. מכאן - למדים אנו על חוסר תום לב מצידו של התובע (עוד לעניין זה ראו בהרחבה להלן, בסעיף 30). 11. בסיכומם של דברים עולה כי הוכח בפנינו שאין, ושלא הייתה זהות בין מקבלי ההחלטה בעניין חלוקת הדיבידנד (הדירקטוריון) ובין מקבלי ההחלטה לעניין מועד סיום עבודתו של התובע (התובע בעצמו בהסכמת מנהל המפעל מר הוד); עוד הוכח כי לא הועבר המידע בדבר התפטרותו של התובע ותאריך סיום עבודתו לחברי הדירקטוריון (ובכללם לגב' לוין) - כך שההחלטה בדבר חלוקת הדיבידנד, כמו גם המועד הקובע לחלוקה, לא רק שלא הושפעו ממועד סיום עבודתו של התובע, אלא כל ענינו של התובע כלל לא עמד לנגד מקבלי ההחלטות בדבר חלוקת הדיבידנד וקביעת המועד הקובע לזכאות לקבלתו; גם מר הוד עצמו לא היה מודע לחלוקת הדיבידנד במועד שסיכם עם התובע את מועד סיום עבודתו. מכאן, שנדחית, כמופרכת, טענתו של התובע לניהול מו"מ עמו לסיום עבודתו בחוסר תום לב מצידה של הנתבעת. (3) שינוי מועד סיום העבודה: 12. בהישענו על "טענת הגג" בדבר ניהול מו"מ בחוסר תום לב, הציג התובע שתי קונסטרוקציות משפטיות אשר מכוחן מבקש הוא לשנות, בדיעבד, את מועד סיום עבודתו, בבחינת הארכה "וירטואלית" של יחסי העבודה אל מעבר למועד הקובע לחלוקת הדיבידנד. למעלה מן הדרוש (לאור האמור לעיל) נדון גם בטענות פרטניות אלו, ונסביר מדוע גם הן, נדחות לגופן: א. הסכמת התובע למועד סיום יחסי העבודה 13. מכוח הקונסטרוקציה הראשונה שבנה התובע להארכת תקופת עבודתו, טוען הוא כי הסכמתו למועד סיום יחסי העבודה ניתנה ללא ידיעתו אודות תשלום הדיבידנד הקרוב. לפיכך, לאור ידיעת הנהלת הנתבעת הנטענת על ידי התובע אודות חלוקת הדיבידנד, הסכמתו לאו הסכמה היא. משכך, מבקש הוא מבית הדין כי יקבע את מועד סיום יחסי העבודה ליום 30.09.02, הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הדיבידנד. 14. משהוכח, כאמור לעיל, כי הטענה הקושרת בין ידיעת החברה אודות תשלום הדיבידנד ובין הקביעה בדבר מועד סיום העבודה מופרכת היא; וכי ההסכמה שבין התובע ובין מר הוד בדבר מועד סיום העבודה התקבלה על בסיס מלוא המידע שהיה בידיהם באותה עת - דינה של הטענה הנ"ל להידחות (ראו עוד לעניין ידיעה מוקדמת והשימוש בה - סעיף 25 ואילך). ב. ניצול בפועל של ימי חופשה במקום פדיון החופשה 15. הקונסטרוקציה השנייה להארכה וירטואלית של יחסי העבודה נשענת גם היא על הטענה הקושרת בין ידיעת החברה ובין קביעת מועד סיום העבודה - טענה עובדתית שכאמור הופרכה. אולם בהמשכה של קונסטרוקציה זו, עורך התובע חשבון של שעות החופשה הצבורה, שעמדו לזכותו עת סיים עבודתו, לפיה כאשר הודיע התובע על התפטרותו עמדו לרשותו כ-385 שעות חופשה צבורה, אשר את חלקן פדה בכסף במשכורת חודש יולי 2002 (אשר שולמה בחודש אוגוסט); ובעת סיום יחסי העבודה נותרו לתובע יתרת שעות חופשה צבורה אשר עמדה על כ-225 שעות (כ-1.2 חודשי עבודה), אשר פדיונן שולם לתובע לאחר סיום יחסי העבודה, בחשבון הסופי שנערך לו. התובע טוען כי יחסי האמון המיוחדים שבין הצדדים חייבו את הנתבעת לכל הפחות להמליץ לו שלא לפדות את יתרת החופשה בסיום עבודתו, אלא לנצל את החופשה במלואה, וזאת על מנת שיחסי העבודה לא יסתיימו לפני היום הקובע לחלוקת הדיבידנד. עותר התובע כי בית הדין יקבע כי אין נפקות לפדיון שעות החופשה הצבורה, ויקבע כי יש לראות, לעניין הזכאות לדיבידנד, את התובע כאילו ניצל בפועל את מלוא יתרת חופשתו בתקופה שלאחר יום 05.09.02. 16. למעשה, שוב חוזרים אנו לעניין שנדון לעיל : התובע - ללא שמץ של ראיה שהביא מצידו - בונה תיאוריה עובדתית לפיה ידע מר הוד מנהל המפעל על חלוקה קרובה של דיבידנד וזו הייתה הסיבה לקביעת מועד סיום עבודה ופדיון חופשה, כדי לשלול מהתובע זכותו לדיבידנד. רק אבן נגף אחת עומדת בדרכו זו של התובע: הוא פשוט לא הוכיח ידיעה זו של מר הוד. לכן לא ניתן ליחס לו או לנתבעת שיקול כל שהוא בקביעת מועד סיום עבודתו, בהסכמה, לעניין חלוקת הדיבידנד. ועוד כלום שכח התובע שמועד סיום עבודתו נקבע גם בהתחשב בהתקשרותו החוזית עם מעבידו החדש? 17. הקלות שבה עולות טענות התובע, ללא ביסוס ראייתי או חוקי, גם היא מתמיהה: לא ברור מניין באה הנחתו של התובע כי היו מתירים לו לנצל את החופשה בפועל לו רק היה מבקש (תצהיר התובע, סעיף 13.7). הקלות הלא מבוססת של טיעון עובדתי עוד מתחדדת לאור עדותו של מר הוד בחקירה הנגדית, כי הנחתו של התובע כי הנתבעת הייתה מתירה לו לנצל את החופשה בפועל, מוטעית (פ: 16 ש: 15-21. ההדגשה הוספה - ר.כ.): "ש. מזה שאתה הסכמת לדחות על פי בקשתו אני מניח שאם הוא היה מבקש לדחות עוד קצת היית מסכים? ת. אני לא יודע. תלוי. זה הנחה שלך. בדרך כלל אני לא נותן לאנשים להאריך ללא גבולות הגישה שלי גם עם האנשים הקודמים שעזבו וגם אחריו שיהיו שבעי רצון. לעזוב ברוח טובה. וכך היה עם התובע. לדעתי הוא עזב איתי ברוח טובה מאוד. ש. אתה ציינת שלא נעשתה חפיפה, היית מסכים אילו היה מבקש לעשות חפיפה? ת. ההנחה שלך אינה נכונה. אינני מאמין בחפיפות ארוכות" (ההדגשות נוספו-ר.כ.). 18. יתירה מכך: עצם הטענה מעידה שהתובע סבור שהנתבעת הייתה באה לקראתו בעניין זה - והרי הוכח שאכן בהסכמה נדחה מועד הסיום מסוף חודש אוגוסט 2002 ליום 05.09.02 - זו הוכחה מוחשית לחיזוק עדות מר הוד. הנה ראיה מעדות התובע השוללת את ידיעת מר הוד לגבי הדיבידנד. בנוסף, בודאי צריך להביא בחשבון את השוני בעלויות לנתבעת בין פדיון חופשה המעניק לעובד רק את שווי ימי עבודתו הנפדים בעוד שהארכת תקופת עבודה וניצול בפועל של חופשה העלות למעביד גבוהה יותר, שכן על המעביד לשלם עבור תקופה כזו גם עבור זכויות נלוות וגם עבור זכויות סוציאליות, לרבות חופשה ופנסיה . 19. יאמר כבר כאן שטענה זו שהעלה התובע רותמת את העגלה לפני הסוסים: אם ידע התובע והיה מוכח שגם מנהלו ידע על חלוקת הדיבידנד הצפויה, אין ספק שעניין זה היה מובא בחשבון. אלא שלא הוכחה, כאמור לעיל, ידיעת מנהל המפעל על חלוקת הדיבידנד, ולכן ההחלטות שנתקבלו היו על יסוד העובדות הידועות לשני הצדדים בעת ההיא. אם כך הוא, מה לו לתובע להלין על אי ידיעה? 20. בנוסף למופרכות העובדתית, גם מן הבחינה המשפטית, מופרכת טענתו של התובע. לטענתו של התובע בית הדין יכול לקבוע ניצול חופשה במקום פדיונה. השאלה המשפטית הדורשת התייחסותנו היא: למי מסור שיקול הדעת בקביעת ניצול חופשה, ולחילופין, פדיונה, בעת סיום יחסי עבודה (למעשה, מי קובע את מועד סיום יחסי עבודה - המעביד או העובד). בשאלה זו קובעת ההלכה כי המעביד הוא הקובע את מועד סיום עבודתו של עובד ואם באותו מועד נותרו לזכותו ימי חופשה שלא נוצלו, הם נפדים. ראו הוראות חוק חופשה שנתית, הקובע בסעיף 13, לאמור: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד" (ההדגשה הוספה - ר.כ.). על כך נאמר בדב"ע 107/98-3, אורי ארבל - H.P.H Products Ltd, פד"ע לב 156, 171: "... פדיון חופשה הינו תשלום ולא יציאה לחופשה ...". 21. ההלכה לעניין זה קובעת כי המעביד הוא אשר קובע את מועד סיום עבודתו של עובד - הן לעניין חופשה או פדיונה והן לעניין הודעה מוקדמת בעבודה או בתשלום חליף. כאמור בדב"ע נג/1-7 ישראל ארקין - מדינת ישראל (עבודה ארצי, כרך א(2), 544): "ייאמר, כי בית הדין אינו מוסמך להזיז את מועד הפסקת העבודה, לנוחיות העובד, אלא המעביד הוא החולש על יום הפסקת העבודה, והוא הקובע אם ליתן לעובד את ימי חופשתו בתוככי תקופת עבודתו, או להפסיק עבודתו בטרם תמו ימי החופשה וליתן לו תמורתם פדיון חופשה". 22. בענייננו, משקבענו כי אין למצוא פגם בהסכמה המשותפת בדבר יום סיום יחסי העבודה, ומשלא הראה התובע כי קיימת לו זכות חוזית עודפת על הזכות הקבועה בחוק, לפיה, כנטען, מסור לו שיקול הדעת האם לנצל או לפדות את ימי החופשה שנצברו לזכותו, הרי שהמסקנה היא שבזמן סיום עבודתו זכאי התובע לזכויות הקבועות בחוק, ותו לא - היינו זכאי הוא לפדיון החופשה ולא למימושה. 23. על תכליתו של הסדר פדיון החופשה בסיום יחסי העבודה נאמר: "פדיון חופשה שנתית, המשולם מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תכליתו לפצות את העובד שמסיבה זו או אחרת לא ניצל בתקופת עבודתו אצל המעסיק את ימי החופשה השנתית המגיעים לו" (דב"ע 107/98-3 הנ"ל, בעמוד 168, והאסמכתאות הנזכרות שם). ועוד: "... ואם, בגמר יחסי העבודה ("חדל העובד לעבוד") טרם קבל העובד את כל החופשה שהגיעה לו עד אז - בא פדיון החופשה, שכל כולו מכוון לכך, שהעובד לא יפסיד בנוסף על החופשה בעין, גם את שווים של דמי החופשה שהיו משתלמים לו, לו אמנם קבל את חופשתו; וכל זאת כמובן, בתחום תקופת התיישנות בת 3 שנים..." (דב"ע לה/21-3, לה/22-3 פולקה בע"מ - פרוינדליך, פד"ע ו 241, 246). 24. מן האמור לעיל עולה כי פרשנותו של התובע הגורסת כי שיקול הדעת בדבר ניצול החופשה בסיום העבודה מסור לו, מנוגדת להוראתו המפורשת של סעיף 13 לחוק, כפי שהוצגה לעיל - שכן ההוראה שבסעיף 13 נועדה להגן על העובד מפני חסרון הכיס שנוצר עקב אי-מימוש זכות החופשה המוקנית לו במהלך תקופת העבודה, ולא נועדה להוות "קלף מיקוח" בידיו של העובד להאריך באופן מלאכותי את תקופת העבודה בניגוד לרצון המעביד. ג. גילוי מידע פנים אסור 25. זאת וגם אחרת. הצהרותיו של התובע כי אילו היה יודע על הכוונה לחלק דיבידנד, היה דוחה את מועד סיום עבודתו, או היה מנצל את החופשה שנותרה לו, הכל כדי לדחות את מועד סיום העבודה לאחר המועד הקובע לחלוקת הדיבידנד - משקפות למעשה את דעתו של התובע כי היה על החברה לגלות לו את כוונותיה לחלק דיבידנד, טרם קבלת ההחלטה במוסדותיה המוסמכים וטרם פרסום ההחלטה לכלל בעלי המניות, כנדרש על-פי דין. לא יכולה להיות מחלוקת כי מידע אודות חלוקת דיבידנד הינו "מידע פנים" כהגדרתו בסעיף 52א לחוק ניירות ערך (התשכ"ח-1968), האסור בגילוי על פי סעיף 52ב לחוק, ואשר גילויו עולה לכדי עבירה פלילית לפי סעיף 52ד לחוק. גם בשל כך, אין בידינו לקבל טענת התובע, שכן הלכה למעשה מבקש הוא לחייב את החברה, אשר כאמור היא חברה ציבורית, לגלות לו מידע פנימי על מנת שיוכל לעשות בו שימוש לקבלת טובות הנאה אישיות. יתרה מכך. גם אם יאמר כי לאו דווקא גילוי מפורש אודות הדיבידנד נדרש, אלא ניתן היה לעשות זאת ברמזים עקיפים כגון יעוץ על השהיית סיום העבודה, או המלצה לנצל את החופשה בפועל או בכל דרך אחרת לנתב את המהלכים כך שהתובע לא יחמיץ את חלוקת הדיבידנד - הרי אין בכך ולא כלום כדי לשנות מן המהות: דינו של "איתות" עקיף בדבר מידע פנים כדינו של גילוי מפורש אודותיו, ושניהם מהווים התנהגות אסורה על פי דין. 26. מן הטעמים דלעיל נדחית הטענה לזכאות לתשלום הדיבידנד, על יסוד דחייה וירטואלית של מועד סיום עבודתו של התובע עד למועד שנקבע ע"י הנתבעת כמועד המזכה בתשלום הדיבידנד. 27. בסופם של דברים נציין עוד כי גם אם היינו מקבלים, וכאמור איננו מקבלים, בקשתו זו של התובע מטעמיה, הרי - שבדיעבד - לא יכול הוא לבקש להאריך את תקופת עבודתו בנתבעת מעבר ליום 17.09.02, הוא יום תחילת עבודתו בחברת PCB (פ: 4 ש: 19). הוראות סעיף 12 לחוק חופשה שנתית אוסרות על עובד לעבוד בשכר בימי חופשתו - איסור העולה לגדר עבירה פלילית מכוח היותו של החוק חוק מגן. כיון שאין אדם עושה עצמו רשע, לא יתכן שחפץ התובע שנקבע שעבד בתקופת חופשה שנתית. לכן, לא ניתן לאשר לתובע ניצול חופשה מיום תחילת עבודתו אצל מעבידו החדש ואילך. אשר על כן, נשמטת טענתו של התובע גם בגלל כך. 28. בטרם נחתום דיונינו הנ"ל נתייחס לנטען בתגובתו לסיכומי הנתבעת כשטוען הוא: "התובע אינו טוען כי מועד סיום יחסי מעביד-עובד נקבע על-ידי הנתבעת בהתייחס למועד חלוקת הדיבידנד". יאמר מיד שטענתו הנ"ל של התובע, למעשה, סותרת את שטען בכתבי הטענות ובמהלך הדיון, כאשר מיקוד טענתו כאמור וכמובהר לעיל היה בדיוק ההפך היינו שהנתבעת קבעה את מועד סיום יחסי עובד ומעביד כדי למנוע ממנו את הדיבידנד. ממשיך התובע ומאבחן כי: "התובע אינו טוען גם שהנתבעת הייתה חייבת לגלות לו על דבר התוכנית לחלק דיבידנד. ברור שהנתבעת אינה רשאית לגלות מידע כזה לפני ההחלטה ומסירת הדוחות המתבקשים. מה שהתובע טוען הוא שהנתבעת הייתה יכולה מבלי לגלות לו מידע פנים לנתב את המהלכים כך שלא "יחטיא" את חלוקת הדיבידנד (כפי שהחטיאו כחוט השערה), או, לאחר שהחטיא את המועד, הייתה הנתבעת יכולה, באמצעות המנגנון של "מקרה חריג" לתקן את המעוות" (ההדגשה במקור- ר.כ.). קראנו ולא האמנו למקרא עינינו: אם אסור לנתבעת לעשות שימוש במידע פנים - הרי אסור לה גם "לנתב" מהלכיה רק למען התובע. שכן מעשה שכזה הוא בדיוק שימוש במידע פנים לצורך טובת הנאה (וראו לעניין זה דברנו בסעיף 25 לעיל). יתרה מכך. גם אם יאמר כי לאו דווקא גילוי מפורש אודות הדיבידנד נדרש, אלא ניתן היה לעשות זאת ברמזים עקיפים כגון יעוץ על השהיית סיום העבודה, או המלצה לנצל את החופשה בפועל או כל דרך אחרת לנתב את המהלכים כך שהתובע לא יחמיץ את חלוקת הדיבידנד - הרי אין בכך ולא כלום כדי לשנות מן המהות: דינו של "איתות" עקיף בדבר מידע פנים כדינו של גילוי מפורש אודותיו, ושניהם מהווים התנהגות אסורה על פי דין. כמו כן, באמירה הנ"ל גלומה ההנחה שהנתבעת, הדירקטוריון ומנהליה, ידעו על פרישת התובע ומועד פרישתו. כאמור לעיל התובע לא הביא שמץ ראיה לידיעה זו. ההפך הוכח שהנתבעת לא ידעה על פרישתו ומועדה, כיון שזו סוכמה ברמת המפעל. למותר לציין שהטעון הנ"ל על שני פניו נדחה בזה. 29. נותר לנו עוד להתייחס לטענתו של התובע, כי תוכנית הקצאת המניות מהווה תחליף לבונוס השנתי, אותו קיבל התובע בשלוש השנים שקדמו להתפטרותו. לטענת התובע, הבונוסים ניתנו על-פי הסכמה מתועדת בין ההנהלה לעובדים, כחלק מתוכנית לשיתוף הצוות המוביל - בכך מכוון הוא לסיכום ישיבת הוועדה האקזקוטיבית מיום 05.04.00 (סעיף 4.11 לתצהיר התובע. פרוטוקול הישיבה צורף כנספח 4.11 לתצהיר). איננו מקבלים פרשנותו של התובע, לפיה הוכיח הוא שהבונוסים ניתנו לו בעבר על פי תכנית מתועדת, כפי שטען. ונבהיר : ראשית, הנתבעת אכן הביעה בישיבה זו את רצונה לשיתוף בכירי החטיבה אולם איננו מוצאים בכך ולא כלום בכדי להבטיח כי בונוס כאמור יינתן להם בכל שנה, ללא כל תנאי. שנית, וחשוב מכך, גם לשיטתו של התובע - לפיה קבלת הבונוס בכסף הומרה במתן אופציות להחזקה במניות החברה - הרי שהתובע הוא זה שבחר להתפטר, תוך נטילת הסיכון ביודעין כי הוא מאבד את זכאותו למניות כולן ולא רק לדיבידנד. בכך אין לו להלין אלא על עצמו. יתרה מכך. עצם ההחזקה במניות אינה מבטיחה לאוחז בהן כל תשורה - מדובר בסיכון שהתובע נטל על עצמו, אולם משנפגע ממנו, מיהר להגיש את התביעה שבפנינו. האם גם במקרה בו היה הדיבידנד מחולק במועד מאוחר יותר היה התובע עותר לקבלתו? או שמא אז סבור היה שעליו לתבוע תשלום בונוס? במילים אחרות : אם אכן סבור התובע שמגיע לו בונוס שנתי - מדוע כורך הוא בונוס זה בתשלום הדיבידנד ואינו תובעו, כזכות עצמאית שלטענתו מגיעה לו, ללא קשר לדיבידנד. (4) חוסר תום לב מצד התובע 30. מעבר לכל האמור עד כה, ברצוננו להדגיש כי התנהגות התובע לוקה בחוסר תום לב מובהק כשלעצמה, וגם בשל כך ראוי שתביעתו תדחה. חוסר תום ליבו של התובע נובע ממערכת העובדות והנסיבות האופפות את הגשת התביעה, והמעידות כאלף עדים שראוי היה שלא יעגן תביעתו בנימוקים שנידונו עד כה. ונבהיר: - ראשית, הוכח שהתובע ידע גם ידע על ההפרדה בין הנהלת הנתבעת/דירקטוריון הנתבעת לבין הנהלת המפעל בו הוא עבד. הרי לעדותו, משהחליט לסיים עבודתו בנתבעת כשזו שינתה זהותה ועיסוקה העיקרי, לא פנה אל הנהלת הנתבעת או אל הדירקטוריון להודיעם על סיום עבודתו, ולא ניהל עם מי מהם מו"מ לקביעת מועד סיום העבודה, אלא עם מנהל המפעל מר הוד. הייתכן שעובד הסבור שהינו בין בכירי הנתבעת והטוען שהנהלת הנתבעת היא זו החייבת לדעת על סיום עבודתו - לא יפנה בעצמו, במישרין, אל הנהלת הנתבעת כדי להודיע על רצונו לסיים עבודתו; לקבוע את מועד סיום עבודתו ולנהל מו"מ הכרוך בכך - לרבות העלאת טענת זכותו לבונוס שלא קיבל ?! הנה כי כן בחר התובע לערפל את ההבחנה בין הנהלת הנתבעת או הדירקטוריון לבין הנהלת המפעל - ולהשליך, ללא שמץ ראיה שהביא לכך, את ההחלטה על מועד סיום עבודתו שנתקבלה בדרג המפעל אל הנהלת הנתבעת וההפך (בכל הקשור לדיבידנד). שנית, דווקא מעובד בכיר כתובע יש לדרוש שיעגן טענותיו בעובדות ידועות, ולא בהשערות שלא הובא שמץ ראיה לביסוסן. כוונתנו לטענתו שחברי דירקטוריון בחרו לקבוע את מועד חלוקת הדיבידנד רק כדי לקפחו; גם בכך שלא ניתבו את מהלכי הדירקטוריון כך שיזכה הוא בדיבידנד - לא רק שהתובע לא הביא שמץ ראיה לביסוסה, אלא בהקשר זה ראוי לציין את העובדה המוכחת שהדיבידנד הכולל שחולק הסתכם בסך 19.5 מיליון דולר ואילו חלקו של התובע היה עשוי להגיע ל-27,500 דולר - הייתכן, מבלי שהוכיח התובע דבר, שכדי לחסוך אחוז זניח מהתשלום הכולל תחטא הנתבעת, שהיא חברה ציבורית, בקיפוח זכותו של התובע?! הייתכן שתחטא החברה במעשה אסור -שימוש למעשה בידע פנימי - רק כדי לזכות את התובע בדיבידנד?! הייתכן לראות במעשיו של עובד, שכדי לזכות בתביעתו, מאשים את דירקטוריון החברה בהאשמות ללא רקע עובדתי מוכח, התנהגות תמת-לב?! שלישית, חוסר תום ליבו של התובע מתחדד לאור העובדה שמועד סיום העבודה נקבע בהסכמה, על פי רצונו של התובע אשר התקשר כבר בהסכם עם מעביד חדש; ומתחדד שבעתיים לאור העובדה שהתאריך המקורי לסיום העבודה נדחה במספר ימים, שוב, לבקשת התובע כדי לאפשר לו למצות חופשה בה רצה (ראו בסעיף 7 לעיל). נוסיף גם שקשה למצוא הגיון בטענת התובע כי ניסו לשלול את זכאותו לדיבידנד, ובד בבד התירו לו לדחות במספר ימים נוספים את סיום יחסי העבודה. רביעית, מעבר לאמור לעיל נדגיש שוב כי טענת התובע כאילו הנתבעת ניהלה עמו מו"מ שלא בתום לב - הועלתה כאמור ללא שמץ הוכחה. יש לראות בחומרה העלאת טענה של ניהול מו"מ שלא בתום לב - ללא שמץ ראיה מטעם התובע לעגן ולהוכיח טענה זו. גם טענת התובע בדבר הקשר, כביכול, בין הבונוס השנתי לדיבידנד מעוררת תמיהה - אם סבר הוא שהבונוס היא זכות שהגיעה לו, כל שנה, מדוע בעת שניהל מו"מ לסיום עבודתו לא תבע תשלומו? (עוד קודם שנודע על חלוקת הדיבידנד). סוף דבר בהקשר זה - לא זו בלבד שלא הוכיח התובע חוסר תום לב של הנתבעת, אלא נהג, כאמור לעיל, בחוסר תום לב שבעטיו נדרש ניהול דיון משפטי שחייב הבאת ראיות מפריכות, הן של מנהל המפעל בזמנו והן של יו"ר דירקטוריון הנתבעת, כדי להדוף טענתו זו של התובע. לעניין זה עוד נתייחס בעת קביעת ההוצאות. (5) מקרה חריג 31. לחילופין, ביקש התובע, להכלילו בתוכנית כ"מקרה חריג", על פי סעיף 1.4.3 לתוכנית ("סעיף ההחרגה"), הקובע לאמור: "למרות האמור לעיל, יהיה דירקטוריון החברה או ועדה מטעמו רשאים, במקרים חריגים, על פי שיקול דעתם הבלעדי ובהתחשב בנסיבות של כל מקרה, להורות לנאמן להעביר לידי הניצע את כל או חלק מהמניות המוחזקות בידיו עבור אותו ניצע ואשר פקעה זכאותו לקבלן". 32. לטענת התובע, הנתבעת סירבה - למרות פניותיו - לשקול בקשתו זו; לפיכך, לא תוכל היא עוד לדון בעניין באובייקטיביות הנדרשת. לכן עותר הוא כי בית הדין יטול לעצמו את סמכויות הנתבעת על פי סעיף ההחרגה, ויפעילה על פי שיקול דעתו. שלושה נימוקים העלה התובע בכדי שנכיר בו כ"מקרה חריג": הראשון, קרבת מועד סיום יחסי העבודה ומועד חלוקת הדיבידנד; השני, תקופת עבודתו הארוכה והמסורה בנתבעת; והשלישי, היות תוכנית ההקצאות תחליף לבונוס. הנתבעת, מצידה, מתנגדת כמובן: הן לדרישה כי בית-הדין יכריע בשאלה במקומה, שכן אין לבית הדין הסמכות להתערב בשיקול דעת הדירקטוריון וכן משום שאין למצוא דופי בהחלטת הדירקטוריון אשר הפעיל שיקול-דעתו בתום לב ומשיקולים עניינים; והן כיון שלטענתה אין לקבל את פרשנותו של התובע לסעיף ההחרגה. אשר לדעתנו : 33. לעניין הפרשנות לסעיף ההחרגה, הרי שלגישת התובע, הסמכות האמורה כוללת בתוכה גם את הסמכות להורות על העברת הדיבידנד הנובע מהמניות, שכן הסמכות להורות על העברת המניות כוללת גם את הסמכות להורות על העברת ההטבות הנובעות מהמניות. לעומת זאת, פרשנותה של הנתבעת נסמכת על לשון סעיף ההחרגה, הקובעת כי במקרים חריגים יעביר הנאמן "... כל או חלק מהמניות המוחזקות בידיו עבור אותו ניצע ואשר פקעה זכאותו לקבלן" (ההדגשה הוספה - ר.כ.) - משמע, על מנת לזכות בהטבה נדרש הניצע לרכוש ראשית את המניות. היינו, רכישת המניות הינה השלב הראשון הנדרש בדרך לזכאות להטבה. 34. אין, לדעתנו, מקום לאמץ את פרשנותו של התובע לסעיף ההחרגה, שכן מבקש הוא להפריד בין רכישת המניות ובין קבלת ההטבה. פרשנותו נראית בעינינו דחוקה, שלא לומר שגויה בעליל. לא זו בלבד שלשון הסעיף קובעת ברורות כי שיקול הדעת הניתן לדירקטוריון הינו לעניין הקצאת המניות בלבד, ורק אז, כעניין של פרשנות, ניתן לדון בזכויות הנוספות הנובעות ממנה; אלא נדמה שעניין זה עולה גם מתכלית סעיף ההחרגה - שהיא לתת אפשרות למי שפקעה זכאותו לקבל מניות לקבלן, על כל המשתמע מהיותו בעל מניות - לאמור עת רוכש ניצע את מניותיו והופך לבעל מניות ברור כי יהיה הוא זכאי להטבות הנובעות מהמניות (קרי, הדיבידנד); במילים אחרות - לדעתנו כל תכליתו של סעיף ההחרגה לאפשר, במקרים החריגים ועל פי שקול דעת הדירקטוריון, להעניק לניצע מניות. 35. לכן, זכאותו של התובע לקבלת הדיבידנד בין כעובד, ובין לאחר סיום עבודתו, מותנית בכך שתנאי לזכאותו היה כי במועד הקובע חלוקת הדיבידנד יוחזקו המניות אצל הנאמן עבור העובד-הניצע, או לחילופין, כי העובד כבר רכש את המניות ושילם עבורן. אין כל משמעות לעובדה, כפי שניסה התובע לטעון, כי גם לאחר שהופקעו המניות מרשותו הוחזקו הן עדיין על ידי הנאמן. כפי שהבהיר מר גורן בעדותו, המניות הוחזקו על ידי הנאמן לצורך הקצאות חוזרות (לדוגמא לעובדים חדשים) ולא ניתן לגזור מכך דבר לעניין זכאותו של התובע להן. במאמר מוסגר יוער כאן שהנתבעת הלוותה לעובדיה את הסכומים שנדרשו לצורך רכישת המניות בתכנית האופציות, באופן שהמניות הוקצו בעבורם לנאמן כנגד תשלום. התשלום מומן בהלוואה של החברה, אשר לפי תנאיה הבטוחה היחידה להחזר ההלוואה היא המניות עצמן. עובד אשר סיים עבודתו בנתבעת והיה זכאי לקבלת המניות, נדרש להחזיר לחברה את מלוא סכום ההלוואה הנ"ל על מנת שיוכל להחזיק בהן. בעניינינו אין חולק שהתובע לא החזיר את סכום ההלוואה, ולכן כלל לא הפך לבעל מניות. יתרה מכך, התובע בחקירתו הנגדית הודה שטעה משלא הפחית את סכום ההלוואה מתביעתו (פ: 13 ש: 5). אמנם, לטענת ב"כ התובע, בסיכומיו, הדברים הנ"ל שהשמיע התובע הינם טעות ברורה, שכן הוא לא תבע את המניות אלא רק את הדיבידנד, אולם לטעמנו אין מדובר בטעות אלא במהות: לאמור - באין רכישה של מניות, אין זכאות להן או לנובע מהיותו בעליהן (ויחד עם זאת נבהיר כי בסיכומיו ובתגובה לסיכומי הנתבעת הסכים התובע מפורשות לשלם בעבור המניות). מר גורן, אמנם, הודה בחקירתו הנגדית כי עובדי הנתבעת, אשר במועד הקובע עבדו בחברה, קיבלו את הדיבידנד למרות שטרם החזירו את ההלוואה (פ: 18 ש: 19-23): "ש. לפי תוכנית האופציות, עובד גם אם עדיין לא קמה זכותו לממש את המניות והוא עדיין לא הודיע על מימושה הוא היה זכאי לקבל דבידנדים שחולקו בגינן? ת. למיטב זכרוני כן. ש. בשביל לקבל את הדבידנד הוא לא היה צריך להחזיר את ההלוואה? ת. אמת". אולם, בעדותו זו של מר גורן העיד הוא לעניין זכאותו של עובד לקבל את הדיבידנד, אך - הוסיף הוא והעיד - שכאשר מדובר בעובד לשעבר,הכלל הוא כי נדרש הוא לשלם (פ: 20 ש: 4-12): "ש. נשאלת לגבי התנאים של ההלוואה שהחברה לוותה לעובד למימוש המניות והערובה להחזר ההלוואה, האם התשובה שלך מתייחסת שהמניות משמשות להחזר ההלוואה בכל מקרה או רק כאשר הם אצל הנאמן, האם יש בתוכנית תנאי שהמניות משמשות ערובה להחזר הלוואה. ת. יש מקרים שהעובד זכאי לקבל את המניות החוצה מהנאמן. ואז במקרה הזה ההלוואה הופכת להלוואה אישית לכל דבר ועניין כולל זכות חזרה על יתרת הסכומים. אני מפנה לסעיף 153 לתכנית האופציות. ש. כלומר העובד צריך לשלם במקרה כזה? ת. בוודאי". 36. בנוסף לאמור לעיל, בחינת שיקול הדעת שהפעיל הדירקטוריון בדחותו את בקשתו של התובע להיכלל בתוכנית כ"מקרה חריג" אינו עניין לבית הדין לענות בו, שכן מדובר בבחינת שיקול דעת הנובע מתוכנית הקצאת המניות. מאחר ועל-פי פסיקת בית המשפט העליון, "כתב אופציה" הוא נייר-ערך (ע"א 1701/93 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' זת חברה ליעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"ד מז (5) 476), ולכן, עניין זה הינו בין הטוען לזכות למניות לבין דירקטוריון החברה. היחסים הללו אינם בתחום סמכותו העניינית של בית דין זה. אם לתרגם את העניין העומד לפתחנו ל"שפתם" של דיני החברות הרי שיש לשאול מהו הדין במקרה בו נמנע מבעל מניות (או בעל מניות לעתיד לבוא) לרכוש את מניות בשל החלטת דירקטוריון. מקרה כזה יכול שיהיה ברכישה מקורית של מניות (על ידי חתימה על תקנון או הקצאת מניות על ידי החברה) או ברכישה על ידי העברת מניות (קנייתן, מתן מניות במתנה או בירושה , מיזוג בין חברות ולעיתים בזמן פשיטת רגל או פירוק). במקרה כזה, על הדירקטוריון מוטלות המגבלות הכלליות על הפעלת הכוח, כמו איסור שימוש לרעה בכוח שבידם, עושק המיעוט, קיפוח, הפרת חובת האמונים והפרת חובת הזהירות (י. בהט "חברות - החוק החדש והדין", (מהדורה חמישית - עדכון 4) הוצאת כרמל, 2003). ברור שאין יחסים בין גורמים אלא נופלים לתחום סמכותו של בית הדין לעבודה. 37. אולם אם יטען הטוען כי מאחר שמדובר בעובד לשעבר אל מול הדירקטוריון של הנתבעת המעבידה (ראה למשל ע"א 2618/03 פי.או.אס נ' נחום ליפקונסקי (ניתן ביום 29.11.04) - לעניין פיצול ההתדיינות בין הערכאה האזרחית ובית-הדין לעבודה בתובענה הכוללת עילות נגד מי שהיו דירקטורים ועובדים כאחד, שעה שבענייננו אין המדובר בתביעה אישית של דירקטור, אלא בשאלה הנוגעת לסמכות הדירקטוריון. אנו, כאמור, סבורים כי עניין חלוקת דיבידנד ע"י דירקטוריון לבעל מניות איננה בתחום שביחסי עובד ומעביד) - נעיר כאן, כי לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ ו-16 אח' נ' א.מ ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב (2) 281: "הכלל הוא שאין בית-המשפט מתערב בהחלטות אסיפה כללית של חברה ועל אחת כמה וכמה בהחלטות ההנהלה ושיקול-דעתה. כלל זה היה מרחיק לכת ונוקשה בעבר הרחוק, אבל במשך הזמן נקבעו לו סייגים יותר ויותר, ובית-המשפט יכול להתערב כאשר יש בהחלטה של אסיפה כללית של בעלי מניות עושק מיעוט על-ידי הרוב, וכן התפתח הכלל של התערבות גם בהחלטות ההנהלה כאשר החלטות אלה נתקבלו לא בתום-לב במהלך הרגיל של עסקי החברה, אלא על-מנת להיטיב עם חלק מבעלי המניות על חשבון אחרים". 38. אם כך במקרה של הנפקת מניות כללית, על אחת כמה וכמה במקרה כבעניינו, בו מדובר בהקצאת מניות פרטית, שלא יתערב בית המשפט בשיקול הדעת של הדירקטוריון, כל עוד לא הוכח לכאורה כי פעל הוא בחוסר תום-לב ולרעת החברה. "'בית המשפט לא יתערב בהחלטת המנהלים ולא ימיר את שיקול-דעתם בשיקול-דעתו. זאת, אפילו היה הוא עצמו מגיע לתוצאה אחרת, ואף אם הוא משוכנע, כי המנהלים טעו בשוקלם את אינטרס החברה' (ע"א 332/73 הנ"ל שם). דין זה הוא פועל יוצא של כלל היסוד בדיני החברות, שלפיו, אף שהחברה היא אישיות משפטית, הקיימת ופועלת מכוח החוק, הניהול הפנימי של ענייני התאגיד נתון בידי מנהליו ובעלי מניותיו (ע"א 87/75 בעמ' 92). רק משמוכח לפי בית-המשפט, כי המנהלים סירבו לאשר את ההעברה שלא בתום-לב, או מתוך שרירות, גחמנות או מטרה זרה, ייאות בית המשפט להתערב. נטל ההוכחה בדבר התקיימותה של אחת מעילות ההתערבות רובץ על הטוען כך, והמדובר בנטל הוכחה כבד..."(ע"א 131/88 רוגובסקי ואח' נ' סביר ואח', פ"ד מד (2) 622, 625. ההדגשה הוספה - ר.כ.). וכן: "אין להטיל את הנטל על הדירקטורים להוכיח, כי פעלו מתוך שיקולים לגיטימיים, אלא רק באותם מקרים בהם עולה חשד ממשי באשר למניעיהם של הדירקטורים בהחלטתם. הלכה ברוח זו קבע הנשיא שמגר בע"א 131/88 רוגובסקי ואח' נ' סביר ואח', פ"ד מד (2) 622, 625 ... דין זה הוא פועל יוצא של כלל היסוד בדיני החברות, שלפיו, אף שהחברה היא אישיות משפטית, הקיימת ופועלת מכוח החוק, הניהול הפנימי של ענייני התאגיד נתון בידי מנהליו ובעלי מניותיו (ע"א 87/75 בעמ' 92)" (ע"א 54/96 יוסי הולנדר נ' המימד החדש תוכנה בע"מ, פ"ד נב (5), 673,703). 39. וניתנה האמת להיאמר - מלבד סמיכות זמנים מקרית בין יום סיום עבודתו של התובע ובין המועד הקובע לחלוקת הדיבידנד - סמיכות זמנים שב"כ התובע עצמו מכנה בתגובתו לסיכומי הנתבע כ"חוט שערה" - לא הוכח כל נימוק ממשי העשוי לשכנע מדוע זכאי הוא להיכלל בין מקבלי הדיבידנד כ"מקרה חריג" ומדוע שגה דירקטוריון הנתבעת בהפעלת שיקול דעתו בעניין. אין אנו מקבלים גם את נימוקיו של התובע באשר לתקופת עבודתו הממושכת בחברה, שכן אין בה ולא כלום אלא לעניין רצונה הטוב של הנתבעת, אשר מצא ביטויו בתשלום פיצויי פיטורים ושלושה חודשי הסתגלות לתובע; וכן את נימוקיו להיות תוכנית ההקצאה תחליף לבונוס (לעניין זה ראו דיוננו לעיל בסעיף 29). 40. למעלה מן הדרוש נעיר עוד כי מסכימים אנו עם הערת הנתבעת בסיכומיה כי גם לו היה התובע מוכר על ידי דירקטוריון הנתבעת כ"מקרה חריג", הרי שאין הדבר היה מסייע בידו בכדי לזכות בדיבידנד; זאת משום שהתובע בעצמו התעכב בפנייתו בעניין הדיבידנד, והעלה זאת לראשונה בפני הנתבעת במכתב ששלח באי-מייל לנשיאת הנתבעת ביום 29.10.02 (נספח 13.2 לכתב התביעה). לפיכך, במועד פנייתו לכל היותר היה רשאי דירקטוריון הנתבעת להורות לנאמן להעביר לידי התובע את המניות, אולם משעה שמועד הפנייה מאוחר למועד הקובע לתשלום הדיבידנד - לא זכאי היה התובע בכל מקרה לתשלום הדיבידנד. 41. מכל הטעמים דלעיל, נדחית בקשתו של התובע להכלילו בתוכנית כ"מקרה חריג". ראשית מחוסר סמכות עניינית לדון בכך; וכן משלא מצאנו כל נימוק מדוע יחליף שיקול דעתו של בית הדין את שיקול הדעת של הדירקטוריון - כל עוד לא הוכח שנפל פגם בהפעלת שיקול הדעת הנתון לדירקטוריון. ה. סוף דבר: 42. מכל הטעמים שפורטו לעיל, נדחית בזאת התביעה לתשלום הדיבידנד. על התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,500 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, להיום. דיני חברותדיבידנדעובד לשעבר