חשיפת דיון פנימי

שיטת המשפט בארץ אינה מכירה בתחולתו או בתוקפו של חיסיון כולל ומוחלט. בפסק הדין בעניין הוצאת עיתון הארץ, נתן המשנה לנשיא א' מצא דעתו לכך ש"חשיפת תוכנו של דיון פנימי, בייחוד כשהיא מלווה בחשיפת זהותם של המשתתפים בו בקשר לדעות ולהצעות שהשמיעו בדיון, עלולה להכביד על יכולתם של עובדי ציבור להתבטא בפתיחות ולהתדיין ביניהם בחופשיות בעניינים הטעונים החלטה". אולם, בכך בלבד לא נמצא טעם מספיק להטלת חסיון גמור על חוות דעתה של פרקליטת המדינה שניתנה במהלך "דיון פנימי". לאור מרחב האיזון הנתון לרשות "בין העניין הציבורי שבגילוי המידע לבין הנימוקים התומכים בחיסויו", הורה המשנה לנשיא על פרסום השלמה לחוות הדעת שניתנה, כאמור, במסגרת דיון פנימי מובהק. מדרך קל וחומר חלה חובת האיזון על האוניברסיטה בענייננו, בו נמצא כי דיוני הוועדה אינם בעלי אופי של "דיונים פנימיים" כמשמעותם בחוק. על העיקרון הכללי העומד ביסוד חובת איזון האינטרסים ועל היחס בין האינטרס של מבקש המידע לבין חובת הגילוי חזר לאחרונה בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, בפסיקתו בעניין איגוד בתי אבות. באותה פרשה סירבה המדינה להציג בפני המבקשת מסמכי EXCEL אשר לטענת המבקשת היו חלק מתהליך עיצובו של תעריף חדש לגביו נתן לה משרד הבריאות אפשרות שימוע. יפים דבריה של השופטת מ' נאור באותה פרשה: "מקובל עלי, כי כאשר יש לפונה אינטרס מיוחד במידע, העובדה שחל אחד החסיונות הקבועים בסעיף 9(ב) איננה סוף פסוק. על הרשות לערוך במסגרת סעיף 10 איזון אינטרסים. איזון אינטרסים ייעשה גם על ידי בית המשפט כקבוע בסעיף 17(ד) יהא הדבר אשר יהא, ככל שלאינטרס עליו מצביע המבקש, בין האינטרס הפרטי ובין האינטרס הציבורי, משקל כבד יותר - כך תגבר הנטיה להורות על חשיפת המידע למרות סעיף החיסוי". במסגרת איזון האינטרסים ייתכנו מקרים בהם יורה בית הדין על גילוי שמותיהם של הדוברים בדיון, כפי שפסק השופט ד' חשין, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין עמותת שחר; [43] או שיוטל חיוב על הרשות לנמק בקשתה להשמטת שמותיהם של דוברים מסוימים מפרוטוקול מסוים, כפסיקתו של השופט ב' אוקון בעניין הוצאת עיתון הארץ. במקרים אחרים נכון יהיה להורות על גילוי הפרוטוקולים תוך חיסוי מלא או חלקי של שמות הדוברים, או של פרטים בפרוטוקול שאינם מעניינו הישיר של המבקש והעלולים לפגוע בצד שלישי. השמטות מעין אלה, כשהן מנומקות כנדרש, ייעשו על ידי בית המשפט הדן בבקשה. בעניין לשכת עורכי הדין, הורה שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב ע' מודריק על גילוי פרוטוקולים ללשכת עורכי הדין, תוך שהותיר לשר המשפטים אפשרות שלא לחשוף את שמות הדוברים בדיונים, לרבות ציון תוארו או תפקידו של הדובר, אם אזכור זה עלול להסגיר את זהותו. בית המשפט העליון, מפי השופט א' מצא, דחה את ערעורה של לשכת עורכי הדין, תוך שקבע כי בנסיבות המקרה אי חשיפת שמות הדוברים בדיונים אינה פוגמת בביקורת השיפוטית על החלטת הוועדה. הסדר דומה אומץ בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה שהגיש עיתון "הארץ" על פי חוק חופש המידע, בדרישה לקבל לידיו פרוטוקולים של דיוני הוועדה הציבורית להרחבת סל התרופות. באותם מקרים בהם הורה המחוקק מפורשות על סודיות חומר וחסיונו נקבעו הסדרי האיזון שיש לעשותם בקביעת גבולות החסיון. כך, לשם הדוגמא, בפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 נקבע "חסיון לטובת המדינה" מטעמי ביטחון ו"חסיון לטובת הציבור" שבהתקיימם לא תותר מסירת ראיה, אלא אם מצא שופט בית משפט העליון (במקרה של חסיון לטובת המדינה) או השופט הדן בעניין (במקרה של חסיון לטובת הציבור) "על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". בדומה מורה חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 על מבחן האיזון אותו יקיים בית המשפט בבקשה למסירת פרוטוקולים למטופל מדיוניה של ועדת בדיקה. זאת, כאשר את ממצאי ועדת הבדיקה ומסקנותיה על הוועדה למסור ל"מטופל הנוגע בדבר"; כך גם בתיקון לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, [52] שעניינו חסיון תחקיר צבאי, בו נקבע כי הרמטכ"ל רשאי "לאשר העברת סיכום ממצאי החקירה לאדם הנוגע בדבר" אלא "אם קיים חשש כי העברתו תפגע בביטחון המדינה". בה במידה, הכירה ההלכה הפסוקה בזכות לחסיון חומר בכפוף להיותה יחסית ופרי איזון האינטרסים הצריכים לעניין. כזה הוא החסיון המוענק לעיתונאי מפני גילוי מקורותיו, או חסיון דיוניה של הוועדה לבחירת שופטים. דיוןדיונים פנימיים