פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק האם היה מקום לסלק על הסף את הנתבעים הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי ועד העובדים. זו השאלה בה הכריע בית הדין האזורי והיא ניצבת לפנינו בערעור זה. בית הדין האזורי בחיפה, השופטת עדנה קוטן ונציגי ציבור מר רונן יצחק ומר יוסף הלפרין (בש"א 1479/01, עב' 1274/01) החליט כי בעלת הדין הרלבנטית היחידה כנגד טענות המערערים הינה מעבידתם, חברת טמבור ועל כן הוא סילק על הסף את התביעה כנגד ההסתדרות וחברי ועד העובדים. העובדות המערערים היו עובדיה של חברת טמבור. הם פוטרו על פי הסכם קיבוצי עליו חתמו טמבור המעסיקה מצד אחד והסתדרות העובדים הכללית החדשה והמשיבים 2-8, חברי ועד העובדים, מצד שני. על פי הסכם קיבוצי זה פוטרו המערערים בפיטורים שהוגדרו כפיטורי צמצום. טענתם של התובעים בתביעה בבית הדין האזורי היא שהפיטורין היו שלא כדין. טענותיהם של המערערים בתביעתם בבית הדין האזורי על מנת לבחון את החלטת בית הדין האזורי לסלק על הסף את התביעה כנגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי ועד העובדים עלינו לבחון מה התובעים מנתבעים אלו בבית הדין האזורי. בעיקרו טענו המערערים כי פגמים נפלו בהליך הפיטורין ועל כן יש להצהיר עליהם כבטלים. זו היתה תביעתם בקליפת האגוז - 1. הפרישה המוקדמת נכפתה עליהם, נגד רצונם. 2. ההסכם הוכתב ע"י ההנהלה לאחר שהוצג בפני התובעים מצג שווא בדבר מצב המפעל. 3. הגם שרווחיות המפעל ירדה, היה המפעל עדיין רווחי ולא היה צורך בפיטורי צמצום בבחינת "הכרח בל יגונה". 4. בהסכם נכפו עליהם "תנאי פרישה מחפירים" וכלולות בו הוראות העומדות בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה כמו גם בניגוד לחוקי היסוד ובניגוד לתקנת הציבור. 5. ההליך כולו בוצע באופן "מזורז ואכזרי" בלא שניתן לעובדים ייצוג הולם על ידי הנתבעים 2-8, חברי ועד העובדים. ; אלה הסכימו למהלך לא תקין זה, תוך העדפת טובות הנאה אישיות ועשיית יד אחת עם הנהלת המפעל. לאור האמור טענו המערערים לבטלותו של ההסכם הקיבוצי המיוחד מכוחו הם הוצאו לפרישה מוקדמת. בבסיסו, לפי הטענה הוא שיקולים זרים, הוא כולל הוראות הנוגדות את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, את חוקי היסוד ואת תקנת הציבור. הטענה היא כי לא מדובר בפיטורי צמצום אלא הלכה למעשה בפיטורים נרחבים הנגועים באפלייה מחמת גיל. ההסכם מציב את הגיל כקריטריון בלעדי הקובע על מי מהעובדים תכפה פרישה מוקדמת. ההסכם קובע כי "זכאים לפרישה מוקדמת: גברים בגיל 58 עד גיל 65 ונשים בגיל 53 עד 60". סעיף זה מציב את הגיל כקריטריון הבלעדי לפרישה מוקדמת ומכאן טענת האפלייה. ועיקר, ההליך כולו בוצע בזריזות ללא שהתאפשר ייצוג הולם למערערים על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה וועד העובדים. בכך הפרו המשיבים את חובת הייצוג הנאום תוך העדפת האינטרסים וטובתם האישיים על פני ייצוג העובדים. טענות המשיבים בבקשתם לסילוק על הסף הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי ועד העובדים עתרו לסילוק על הסף של התביעה כנגדם ולחלופין לעיכוב הדיון לפי סעיף 5 לחוק הבוררות ה'תשכ"ח-1968. הם טענו לחוסר סמכות, היעדר יריבות, היעדר עילה כנגדם ואי מיצוי ההליכים הפנימיים. הכוונה באי מיצוי ההליכים הפנימיים היא במיצוי ההליך ברשות השיפוט. חוקת העבודה היא הסכם בוררות ועל כן יש למצות הליך זה קודם להליך בבית הדין. טענת חוסר הסמכות העניינית כלפי חברי הועד אישית נובעת מכך שהם פועלים כועד, גוף שהוא אורגן של ההסתדרות, ולא כפרטים. תגובת המערערים לטענות הסף אין הם לטענתם חייבים בפנייה לרשות השיפוט באשר מאז פיטוריהם הם אינם עוד חברי הסתדרות העובדים הכללית החדשה מאז פרישתם לגמלאות. בית הדין לעבודה הוסמך לדון בעניינם מכוח סעיף 24(4) לחוק בית הדין לעבודה. המערערים גם טעונים כי אין לפצל את הדיון כך שתביעתם כנגד טמבור תידון בבית הדין ותביעתם כנגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי הועד תתברר ברשות השיפוט. זאת מאחר וטמבור אינה כפופה למוסדות השיפוט של ההסתדרות ועל כן התביעה כנגד טמבור אינה יכולה להתברר ברשות השיפוט. משכך הערכאה היחידה לה כפופים כל הצדדים ובה יכולה התביעה להתברר בשלמותה היא בית הדין לעבודה. המערערים גם הטילו ספק אם סעיף הבוררות מחייבת. לבית הדין סמכות כלפי המשיבים לטענת המערערים מכוח היותם שלוחיהם ועל כן כמי שחייב כלפיהם חובת נאמנות. פסיקת בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע בהחלטתו לסילוק על הסף כי הסעד הממשי בתובענה נתבע מהמעבידה, היא חברת טמבור. כלפי הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי וועד העובדים, נטענה אך טענה עובדתית של ייצוג לא הולם. עם זאת, עמד בית הדין האזורי על זכותה של ההסתדרות להתייצב כצד בהליך מכח סעיף 30(ב) לחוק בית הדין לעבודה. הטענה של התובעים היא טענה של קנוניה של חברי הועד והמעסיקה טמבור. לשם כך ניתן להביא ראיות. אין לצרפם אך בשל כך שהם מתבקשים לגלות מסמכים בצו. בית הדין ציין כי יודגש כי אין בכך כדי למנוע מן התובעים לפתוח בהליכים, נגד המבקשים, במסגרת מוסדות השיפוט הפנימיים של ההסתדרות. במסגרת הליך זה, נוכח מסקנותינו, מתייתר הדיון בשאלת עיכוב ההליכים כנגד ההסתדרות עקב הצורך העברת העניין לרשות השיפוט. בית הדין קבע כי הטענה של ייצוג לא הולם של הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי ועד העובדים היא טענה עובדתית. האם כדין סולקו המשיבים על הסף נבחן ביתר פירוט את טענות הצדדים על מנת לנוכל לבחון האם אכן ניתן להסתפק בעדויות של המשיבים ואין צורך לצרפם כצד או האם הכף נוטה לטובת צירוף המשיבים כצד לתביעה. השאלה היא קודם לכל שאלת סמכות ולאחר מכן שאלה של איזון אינטרסים בין הצורך להטריד את המשיבים בתביעה שהם טוענים כי לא להם היא, לבין הצורך למצות את כל ההליכים ביעילות ותוך יכולת לרדת לחקר האמת. המערערים טוענים כי הנהלת טמבור בשיתוף עם המשיבים ניצלו שעת כושר על מנת להיפטר מעובדים ותיקים במסווה של פיטורי צמצום על מנת לאפשר לה לעבור לשיטת העסקה שונה שעיקרה הוצאת עובדים קבועים והעסקת עובדי חברות כוח אדם במעמד זמני תחתם. לפי הטענה נתנו המשיבים את ידם לכריתת הסכם קיבוצי הכולל תנאי פרישה המרעים את מצבם של המערערים. בכך הפרו את חובת הנאמנות כלפיהם. זאת הם עשו תוך שהובטחו להם אישית כחברי ועד העובדים טובות הנאה. על פי הטענה הובטחה לחברי הועד חסינות בפני פיטורין והתחייבות כי במידה ויפוטרו מעבודתם בטמבור תוך 3 שנים מיום החתימה על ההסכם הקיבוצי הם יזכו לפיצויים מוגדלים בשיעור 200%. הפיטורין לא התקיימו בדרך הראוי לפיטורי צמצום. לא הוגשה רשימה של מפוטרים על ידי הנהלת המפעל לועד העובדים. בכך לא התקיימה חובת היוועצות ומשא ומתן עם הועד על עצם הנחיצות לפיטורי צמצום כמו גם על רשימת המפוטרים. המשיבים ידעו על הכוונה לכרות הסכם קיבוצי ועל תוכנו זמן רב לפני החתימה עליו ולמרות פגיעתו הקשה של ההסכם בעובדים הותיקים בכך שהם עמדו לאבד את מקום עבודתם ומקור פרנסתם, הרי שעובר לחתימה על ההסכם הקיבוצי לא שמעו נציגי העובדים את העובדים ולא דאגו לעריכת שימוע של העובדים המועמדים לפיטורין. ההסכם הוכתב על ידי ההנהלה לאחר שהוצג בפני העובדים מצג שווא בדבר מצב המפעל. המשיבים לא שתו לבם לכך שלא היתה הצדקה אמיתית לפיטורי צמצום באשר רווחיות המפעל אמנם ירדה אך המפעל היה עדיין רווחי ולא היה צורך בפיטורי צמצום בבחינת "הכרח בל יגונה". על רקע טענות אלו עלינו להכריע בשאלה אם אכן היה מקום למחוק את המשיבים על הסף. סמכות כלפי המשיבים עלינו לבחון הן ראשית לכל האם העילה כנגד המשיבים היא בסמכות בית הדין לעבודה והאם הסעד הוא בסמכותו. משך שנים רבות שלט בכיפה קריטריון אחד לקביעת סמכות עניינית של ערכאה שיפוטית והוא שהסמכות העניינית נקבעת בעיקרה על פי הסעד הנתבע. עמד על כך ד"ר יואל זוסמן בספרו - "סדרי הדין האזרחי" (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, ירושלים, 1995, עמוד 30, סעיף 26) בדונו בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק: נמצאנו למדים, כי לא מהות העניין לבדה קובעת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא גם סוג התרופה המבוקשת, ... ובאמת מוסמך בית משפט גבוה לצדק לדון גם בעניין אזרחי מובהק .... כיום גוברת הנטייה לבחון את הסמכות על פי העילה במובנה הרחב. היה והעילה במובנה הרחב היא בסמכות אותה ערכאה יש לבחון כמובן אם התרופה המבוקשת אף היא נתונה לסמכותה. בעיני זהו המבחן העיקרי הקובע האם לערכאה מסויימת יש סמכות עניינית. ודוק. עילת תביעה אינה זהה לכל מטרה. עמד על כך השופט Cardozo: A "cause of action" may mean one thing for one purpose and something different for another (U.S. v. Memphos Cotton Oil Co. 228 U.S. 62, 68). השופט שלמה אשר ציין: "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתם (ע"א 767/77 גבי בן חיים נגד יוסף כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). וראה לעניין זה את חוות דעתי בס"ק 5/03; בש"א 323/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים - התאחדות התעשיינים בישראל (משיבה בבקשת המחיקה) ומדינת ישראל - משרד האוצר (המבקשת בבקשת המחיקה. בעניין מרכז השלטון המקומי (דב"ע נז/4-16 מרכז השלטון המקומי בישראל, עיריית תל-אביב-יפו ועיריית ראשון לציון - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים) ציין הנשיא סטיב אדלר: ... לא זהות העותר או התובע צריכה לקבוע את הערכאה בה יתקיים הדיון אלא מהות העניין. בין הצדדים האמיתיים ב"סכסוך המשולש" שלפנינו נמנים עובדים והמעסיק ולכן מתמלאים התנאים שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה בדבר זהות בעלי הדין. יתר על כן, העיקר בקביעת הסמכות הוא מהות העניין - נושא ביחסי עבודה, היינו - בענייננו תוקפו ותוכנו של הסכם קיבוצי או חוזה עבודה. העילה במובנה הרחב היא אם כן בסמכותו של בית הדין לעבודה. האם ראוי בנסיבות העניין לדון בתביעה גם נגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי הועד משעמדנו על כך שהמסכות לדון בתביעה כנגד המשיבים היא בסמכותו של בית הדין לעבודה נשאלת השאלה אם ראוי מבחינת איזון של נוחיות ויעילות הדיון לדון בתביעה כנגד המעסיק, הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי הועד במאוחד. כאשר אנו דנים בטענה כי הסכם קיבוצי נכרת שלא כדין ועובדים טוענים לפגיעה מכוח ההסכם שנכרת שלא כדין לדעתם, הרי מדובר הלכה למעשה ביחסים משולשים בעלי השפעה הדדית. ההסכם הוא בין המעסיק לארגון העובדים והוא משליך על זכויות העובדים. כשעובדים טוענים לקנוניה בין המעסיק, ארגון העובדים והועד בכריתת ההסכם הקיבוצי. כשזו העילה יש לברר את מכלול הטענות. עילת התביעה אינה רק מהות הטענות. עילת התביעה כוללת גם את הצדדים הקשורים לטענות אלו. כאשר צדדים כלשהם הם חלק מהעילה, חלק מעובדות המקרה הבונה תביעה, הרי שראוי שהם יהיו צד לדיון. לא הטענות לעובדות מהותיות הן חלק מהעילה אלא גם הצדדים הקשורים להן לפי הטענה בתביעה. עומד על כך משה קשת בספרו "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי" (מהדורה 13, 2002, כרך ראשון, בעמוד 323): הצדדים, הקשורים להתרחשותה של עילה כלשהי, הם חלק ממנה, וזהותם היא המאפשרת את הכללתן של עובדות כלשהן למסגרת של קבוצה, אשר יהא בה כדי ליצור עילת תביעה. אמת תביעה לייצוג לא הולם ניתן להגיש בנפרד. ברם בענייננו הטענה היא לייצוג לא הולם שהביא להסכם קיבוצי בעקבותיו נכפתה פרישה מוקדמת על המערערים. על כן המאזן הנכון דורש לצרפם לאותה תביעה. כך נוהג בית הדין לעתים. כך נהג בית הדין בעניין צירוף המעביד החדש של עובד שפרש והתחייב שלא להתחרות במעבידו הקודם, במפורש או מכללא. הנשיא מנחם גולדברג נימק זאת (דב"ע נא/3-173 יעקב בקשי וגולן ווסט ליין בע"מ - קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ (פד"ע כג, 222): צו מניעה כלשהו הניתן על ידי בית המשפט צריך שיהיה אפקטיבי ויעיל, והתחייבות הניתנת על ידי אדם בהסכם, מן הדין שתיאכף במקרים הראויים מבלי שניתן למתחייב להתחמק ממילוי התחייבויותיו. השופט יצחק אליאסוף עמד על כך (דב"ע נג/3-254 יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ - אמיר דוידזון ואחרים, פד"ע כז 425): בסעיף 24(א)()1א) לחוק, אשר נוסף בתיקון לחוק בשנת תש"ן, נקבעה סמכותו של בית דין אזורי לדון, בין השאר, בתובענה שעילתה ב"חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד", וכן בתובענה שעילתה בחוזה כאמור 'לאחר שנסתיימו יחסים כאמור'. במסגרת סמכות זו החלו בתי הדין האזוריים לעבודה לדון בתובענות שנושאן הוא "סודות מסחריים" וכן הגבלת חופש העיסוק שמקורה הוא חוזי. אחד הסעדים אשר ניתן לתבוע בתובענות אלה הוא סעד של צו מניעה, אשר על פי מהותו ואופיו - עשוי להיות מופעל לא רק כלפי הצד לחוזה העבודה אשר יחסי העבודה עמו נסתיימו, אלא אף כלפי גורם שלישי אשר אינו צד לחוזה העבודה. הפרקטיקה הראויה בנושא זה היא אפוא כי "גורמים שלישיים" הקשורים קשר רלבנטי לסוגיית הגבלת חופש העיסוק, ויש כלפיהם עילת תביעה, הם צדדים ישירים בהליכים בבתי הדין לעבודה במסגרת הסמכות לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק, יודגש שוב כי היות "גורמים שלישיים, צדדים ישירים להליך בבית הדין לעבודה, כאמור לעיל, מותנה בקיומן של עילת תביעה ותשתית עובדתית מתאימות, וכן בחינת אופי הסעדים הנתבעים נגד "הגורמים השלישיים". אשר לצרוף נתבעים בעלי אינטרס עמד פרופסור יצחק זמיר בספרו (1962 ,The Declaratory Judgment (London (בתרגומו של השופט וינוגרד בפסק הדין ע"א 504/83 רמדאן יוסף זיתון ואחר נגד זערורה ואחר, פ"ד מ"א(2) 154 , 160): הכלל הוא שכל האנשים שנראה שיש להם אינטרס אמיתי בהתנגדות למתן ההצהרה, יש לצרפם כנתבעים, כפי שאמר השופט מוהם: "האנשים שהם באמת מעוניינים לא היו בפני בית המשפט... זה נכון שבשל העדרם הם אינם קשורים על ידי ההצהרה, אך בתי המשפט תמיד הכירו בכך שאנשים מעוניינים עלולים להיות מושפעים בעקיפין על ידי ההצהרה שנעשתה בבית המשפט בהעדרם, ושאת האנשים המעוניינים, למעט במקרים מיוחדים, יש לעשות צדדים אם על ידי צווי ייצוג או בדרך אחרת, לפני שנעשית ההצהרה המשפיעה על זכותיהם". גישה זאת אומצה על ידי בית המשפט העליון אף בנושא מהתחום האזרחי (ע"א 504/83 הנ"ל) ועל ידינו (בדב"ע תש"ן/61-4, המוסד לביטוח לאומי נ' קופ"ח מכבי טרם פורסם). כך נהגנו גם כאשר איפשרנו את צירוף חברת הביטוח אשר ביטחה עבור קופת החולים בביטוח משלים (עע 001008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - דוד מורנו הלוי וקופת חולים לאומית - טרם פורסם). כך לגבי הסתדרות העובדים הכללית החדשה. כך גם לגבי חברי ועד העובדים. הועד אמנם לא צד רשמי להסכמים קיבוציים אך מקובל שהוא חותם על ההסכמים. בעניין לוי ספקטור (בדב"ע לח/ 3-61 לוי ספקטור ואחרים - רשות הנמלים, פד"ע י, 118, 128): במערכת יחסי העבודה בארץ מקובל שעל הסכמים קיבוציים רבים חותמים בשם העובדים, לא רק הארגון היציג, כגון הסתדרות מקצועית ארצית, אלא שבצד אותה חתימה באה גם חתימה של ועד עובדים. חתימה זאת באה רק מטעמים פנימיים, כביטוי לכך שהארגון פעל על דעת הוועד, וכדי שהוועד יראה עצמו גם מוסרית קשור בהסכם. אין באותה חתימה כדי להעניק לוועד עובדים סמכויות ומעמד שאין לו. במאמרה של רות בן ישראל "ועד עובדים כצד להליך קיבוצי" (עיוני משפט, ז' 200) הביעה המחברת את דעתה כי יש מקום לביטול הקריטריון של זהות הצדדים לעניין סכסוך קיבוצי תוך התמקדות במהות הסכסוך. בדין וחשבון של הועדה לבחינת והגשת הצעות לתיקוני חקיקה בחוק בית הדין לעבודה מיום 11.02 לא נתקבלה ההצעה באשר לתיקון הוראות סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה לעניין מעמד הועד בהסדר קיבוצי, להבדיל מהסכם קיבוצי. פרופסור פרנסיס רדאי אף היא עמדה על כך במאמרה "ארגוני עובדים - פריבילגיות ופיקוח" (עיוני משפט ט(2), 543, 568) עומדת על הבעייתיות באי מתן מעמד לוועד העובדים: אי ההכרה בועדי עובדים כארגוני עובדים אינה מתיישבת עם המצב העובדתי במערכת יחסי העבודה. למצב זה מספר פתרונות אפשריים... דרך אחרת לפתרון, שהיא יותר בת ביצוע, תוביל את ההסתדרות להשלמה עם התפתחות הכוח של ועדי עובדים על ידי הענקת מעמד חוקתי לועדים בניהול מו"מ קיבוצי. בהעדר שינוי מצד ההסתדרות, על בתי הדין לעבודה להגמיש את ההגדרה של ארגון עובדים, כדי לאפשר הכרה בתפקידיהם הנוכחים של ועדי עובדים בפועל. פרופסור רות בן ישראל במאמרה "צדדים להסכם הקיבוצי" (עיוני משפט י"ב התשמ"ז, 29, 63,64 כותבת: נשאלת השאלה, אם אפשר להכשיר את ועד העובדים, להיות, בפני עצמו, צד להסכם קיבוצי, דהיינו, להתייחס לוועד העובדים כאל ארגון במסגרת ההסתדרות, כפי שהדבר נעשה לגבי ההסתדרות המקצועית הארצית. בית הדין לעבודה דחה אפשרות זו, באשר לדעתו, אין ועד העובדים בנוי על מסגרת וולונטרית של חברות אישית, שביסודה התארגנות. ועד עובדים הינו נציגות של עובדים מכוח עבודתם במפעל מסויים, או במקום עבודה מסויים, אך ברור, שאין הוא נהפך על ידי כך לארגון-עובדים בפני עצמו. בית הדין לעבודה פסק, כי ייצוג העובדים על ידי הוועד קיים אמנם אבל חברות - אין. הכוונה בדבריו של בית הדין אינה לכך, שבוועד אין חברים, אלא לכך, שהוועד אינו גוף נבחר של מסגרת ארגונית הבנוייה על חברות. חוקת-ההסתדרות מקנה זכות בחירה לוועד-העובדים לא רק לחברי ההסתדרות, אלא לכלל העובדים, גם אם הם חברים בארגון-עובדים מתחרה או שהם אינם חברים בשום ארגון עובדים כלל ועיקר. על-כן, יהא זה לא סביר לראות בייצוג בנסיבות אלה תחליף לחברות. זאת ועוד, גם אם היינו רואים בייצוג של כלל העובדים על ידי הוועד חברות לכאורה, הרי שהיתה זו חברות פסולה, מאחר שהיא אינה רצונית, אלא כפוייה על כלל העובדים. מאחר שנעדר סממן החברות, שהוא אחד מסימני ההיכר המבחינים של ארגון-עובדים, לא היה אפשר להכיר בוועד העובדים כגוף, שניתן בכלל להכשיר אותו בחוקת ההסתדרות להיות בעצמו צד להסכם קיבוצי. בעובדה זו כשלעצמה אין כדי לשלול את האפשרות, שהוועד יקבל הסמכה בחוקה-ההסתדרות לחתום על הסכם קיבוצי כאורגן של ההסתדרות. מסעיף 1 של חלק א בפרק ד לחוקת-ההסתדרות, שצוטט לעיל, אנו למדים, כי סמכויותיו של ועד-העובדים ותפקידיו נקבעים במסגרת תקנון ועדי-העובדים, שקבע הוועד הפועל לענין זה. לימוד התקנון מורה, כי לא נכללה במסגרתו כל הוראה, המסמיכה את ועד-העובדים לחתום על הסכם קיבוצי כאורגן של ההסתדרות. המסקנה הינה, שוועד-העובדים אינו כשיר לחתום על הסכם קיבוצי, גם לא כאורגן של ההסתדרות הכללית. העובדה שחתימת הוועד מתנוססת על הסכמים קיבוציים רבים, משמעותה הינה רק, שההסכם נחתם על דעת הוועד. זאת, כדי לעזור ברכישת הרצון הטוב של הוועד בשמירה על ההסכם הקיבוצי. בענייננו אין לנו צורך להכניס עצמנו בעבי הקורה של שאלה זו. הלכה למעשה חברי הועד חתומים על ההסכם הקיבוצי ונטען שהם השתתפו יחד עם המעסיקה בקנוניה על מנת להוציא את המערערים לפרישה מוקדמת מתוך אינטרסים אישיים שלהם. הסמכות, עילת התביעה, כמו גם הצדדים הראויים נקבעים לפי כתב התביעה. האיזון הנכון אומר לברר את התביעה בשלמותה בערכאה אחת, בעיקר לאור הטענה של קנונייה בין כל הנוגעים בדבר. ודוק. אנו דנים בפיטורי צמצום. פיטורין אלו אינם באים בגין התנהגות או ביצוע לא ראויים של העובדים אלא בגין מצב כלכלי קשה ורצון של מעסיקים להבריא את חברתם. הדבר לגיטימי ואף רצוי. בטווח הארוך הדבר רצוי לציבור כולו. אך פיטורין אלו צריך שיעשו לאחר שיקולים אישיים לגבי האינטרס של המעסיק והאינטרסים והנסיבות האישיות של העובדים המועמדים לפיטורין. בכך מעורב הועד תוך שעל המעסיק להיוועץ עמו ואף לשאת ולתת עמו על רשימת המפוטרים ומספרם. ההיה מקום לעכב את ההליכים בגין הסכם הבוררות בפני רשות השיפוט טענה זו דינה להדחות. בפרק ההגדרות לחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות מגדיר "מוסד" כדלקמן: כל מוסד או מפעל הסתדרותי, הכלול ברשימת המוסדות והמפעלים בנספח ד' לחוקה זו. משטמבור אינה מוסד הסתדרותי אין מקום להפנות את הצדדים לרשות השיפוט ההסתדרותית. סיכומו של דבר, אנו מקבלים את הערעור. אין לסלק את המשיבים, הסתדרות העובדים הכללית החדשה וחברי ועד העובדים החתומים על ההסכמים הקיבוציים כנתבעים. הוצאות המשפט ילקחו בחשבון בפסק הדין הסופי. סילוק על הסףהסתדרות העובדים