פסק-דין בפנינו ערעור המדינה על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, אשר ביטל את התובענה שהוגשה נגד המשיב בשל חלוף הזמן מאז ביצוען של העבירות המתוארות בה. 1. המשיב, יליד 1941, מועסק במינהל מקרקעי ישראל החל משנת 1987 ועד היום במגוון תפקידים, אשר בכולם דורג בדירוג המח"ר - דירוג המיועד לבעלי תארים אקדמיים במדעי החברה והרוח, המזכה בהטבות שכר. כיום נושא המשיב בתפקיד של ממונה ארצי (תאום חברות) בדרגה 41+ לדירוג המח"ר. ביום 28.11.03 הוגשה כנגד המשיב קובלנה על ידי מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל ובעקבות קובלנה זו הוגשה נגדו תובענה לבית הדין למשמעת ביום 30.3.04. כתב התובענה כלל שני אישומים. באישום הראשון בתובענה נטען כי במהלך שנת 1987 חתם המשיב על שאלון אישי, במסגרת העברתו מעבודה בקק"ל לעבודה במינהל מקרקעי ישראל. באותו שאלון ציין המשיב כי הוא בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בין-לאומיים משנת 1971 מהאוניברסיטה העברית וכן תעודה במינהל עסקים מאותו מוסד. בפועל, כך נטען, לא למד המשיב באוניברסיטה העברית ולא היה זכאי לקבל ממנה תואר או תעודה. על פי הנטען, ביום 1.7.87 החל המשיב לעבוד כרכז נפה במחוז תל-אביב במינהל מקרקעי ישראל, במשרה אשר השכלה אקדמאית אינה אחת מדרישות הקבלה אליה. בהתאם לדיווח בשאלון האישי שמילא לצורך קבלתו לעבודה, דורג המשיב בדרגה 7 לדירוג המח"ר. באישום השני בתובענה נטען כי ביום 3.2.94 הגיש המשיב מועמדות למכרז פנימי למשרת ממונה ארצי כביש 6 במינהל מקרקעי ישראל, אשר השכלה אקדמאית אינה אחת מדרישות הקבלה אליה. בטופס הבקשה ציין המשיב כי הוא בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בין-לאומיים משנת 1971 מהאוניברסיטה העברית, על אף שעל פי הנטען המשיב לא למד באוניברסיטה ואינו זכאי לתואר. ביום 18.4.94, או בסמוך לכך, החל המשיב לעבוד במשרה זו ובהתאם לדיווח בטופס הבקשה דורג בדרגה 40 לדירוג המח"ר. על פי הנטען בתובענה, במעשים אלו יצר המשיב מצג שווא ודיווח דיווחים כוזבים בגין השכלתו ובשל כך זכה להטבות שכר שלא כדין. נוכח המעשים המתוארים בשני האישומים הנ"ל הועמד המשיב לדין משמעתי בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק). 2. בעת הדיון בפני בית הדין למשמעת טען המשיב שתי טענות מקדמיות. ראשית, טען המשיב כי התביעה נגדו התיישנה. לפי הטענה, מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1996 במסגרת חקירה אחרת שנוהלה נגדו בעבר. שנית, טען המשיב כי חלוף הזמן מאז ביצוען של העבירות המתוארות בכתב התובענה מצדיק בשל עצמו את דחייתה. 3. בהחלטתו מיום 19.12.04 דחה בית הדין למשמעת את טענת ההתיישנות, בקבעו כי בעלי התפקידים הרלוונטיים המנויים בסעיף 64 לחוק ידעו על העבירות המתוארות בכתב התובענה רק בשנת 2002, דהיינו פחות משנתיים בטרם הוגשה הקובלנה. עם זאת, קיבל בית הדין את טענת המשיב באשר להעדר הטעם בקיומו של הליך בנוגע לעבירות שמועד ביצוען המיוחס אירע לפני כ-17 שנים באישום הראשון וכ-10 שנים באישום השני. בית הדין קבע כי הזמן שחלף מאז ביצע המשיב לכאורה את המעשים המיוחסים לו בכתב התובענה הינו בר השלכה על האפשרות להעניק למשיב משפט הוגן ועל יכולתו להגיע לעדים ולמסמכים שיהיו דרושים להגנתו. בקביעתו זו הסתמך בית הדין על תצהירו של נציג משרד הבינוי והשיכון, מר הראל, לפיו המסמכים מתיקו של המשיב בנוגע לדיווחים על השכלתו בוערו ואין אפשרות לשחזרם. עוד קבע בית הדין כי נגרם למשיב עינוי דין, בהתחשב בכך שהיה זכאי לצפות, בלא קשר לטיב העבירה שעבר, כי לא ייחשף במשך שנים רבות וללא גבול לאיומם של הליכים משפטיים שטרם ננקטו נגדו. בהחלטתו הסתמך בית הדין על פסק דינו של בית משפט זה בעש"ם 173/02 פשין נ' נציבות שירת המדינה, פ"ד נו(2) 825 (להלן: עניין פשין), בו נקבע כי במצבים בהם חלף זמן רב מאז ביצוע עבירות המשמעת ועד לקבלת הידיעה על ביצוען, יש מקום להימנע מהעמדה לדין, גם אם פורמלית אין מדובר בעבירות שהתיישנו. לצד חלוף הזמן, שקל בית הדין גם את מהות העבירות ונסיבותיהן; בית הדין ציין בהקשר זה כי מחד גיסא המשיב הינו עובד בכיר, המחויב לסטנדרט התנהגות גבוה, אולם מאידך גיסא למשרות עליהן התמודד המשיב לא נדרשה השכלה אקדמאית. בהתחשב בכל האמור לעיל, קבע בית הדין כי "סר הטעם בקיומו של ההליך וכי השיהוי יכול שיפגע באפשרות להעניק לנאשם (המשיב) משפט הוגן". לפיכך, הורה בית הדין על ביטול התובענה שהוגשה כנגד המשיב. 4. על החלטת בית הדין הגישה המדינה את הערעור שבפניי. לטענת המדינה, בית הדין התעלם מן העובדה שעבירות המשמעת המיוחסות למשיב הן על פי טיבן עבירות נמשכות, שכן בגין הצגת המצג הכוזב ממשיך המשיב להיות מדורג בדירוג מקצועי שאינו תואם את השכלתו והוא מקבל מאז 1987 ועד היום הטבות שכר שלא בהתאם להשכלתו הפורמלית. לפיכך, קיימת הצדקה ממשית לבירור התובענה ולקיום הליך כנגד המשיב. המדינה הוסיפה וטענה כי אין בסיס לקביעתו של בית הדין לפיה חלוף הזמן יכול שיפגע באפשרות להעניק למשיב משפט הוגן. זאת, מאחר והחלטת בית הדין ניתנה בשלב מקדמי, מבלי שנשמעו טיעונים לעניין זה מטעם המדינה ומבלי שנפרש בפני בית הדין קו ההגנה של המשיב. בטיעוניה בפניי הוסיפה המדינה כי חלוף הזמן לא גרם למשיב כל נזק ראייתי, בין היתר בהתחשב בכך שהשאלון המקורי עליו חתם בשנת 1987 וצילומו משנת 1994 נמצאים בתיק החקירה. אשר לעניין פשין, אליו הפנה בית הדין בהחלטתו, טענה המדינה כי באותה פרשה אמנם נמתחה ביקורת על ניהול ההליך לאחר שחלפו שנים רבות ממועד ביצוע העבירה, אולם בסופו של יום קבע בית משפט זה כי אין מקום לזכות את הנאשם. המדינה הוסיפה וטענה כי סוג עבירת המשמעת שביצע הנאשם בעניין פשין ונסיבות ביצועה - עבודה פרטית ללא היתר שבוצעה שנים רבות לפני העמדתו של הנאשם לדין - שונים מנסיבות עניינו של המשיב, המקבל מאז 1987 ועד היום הטבות שכר בגין הצגת המצג הכוזב לגבי השכלתו. נוכח מכלול הטעמים האמורים, טענה המדינה כי קיימת הצדקה ברורה וממשית לניהול ההליך נגד המשיב וכי לא היה מקום לביטול התובענה נגדו. מנגד, טען בא-כוח המשיב בעת הדיון שהתקיים בפניי כי צדק בית הדין כאשר קבע כי יש לבטל את התובענה נגד מרשו. בא-כוח המשיב ציין עוד כי מרשו יפרוש לפנסיה בעוד כשנתיים וכי החזרת הדיון לבית הדין תוסיף לעינוי הדין שנגרם לו. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. הלכה למעשה, הפעיל בית הדין במקרה דנן את הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק", גם אם לא קבע זאת מפורשות. דוקטרינה זו הינה דוקטרינה הלכתית מתחום המשפט הפלילי, המכירה בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. שאלת המבחנים להחלתה של הדוקטרינה האמורה נדונה לאחרונה בהרחבה בפסק דינו של המשנה לנשיא מצא בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (טרם פורסם) (להלן: פרשת בורוביץ). בפסק דין זה שב ופסק בית המשפט כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה ... מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (שם, בפסקה 21). בפרשה אחרת ראיתי להותיר בצריך עיון את שאלת תחולתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" בהליכים משמעתיים (ראו: עש"ם 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז (3) 817, 842). לאחרונה הביעה השופטת פרוקצ'יה עמדתה כי דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" ישימה במהותה גם בהליכים משמעתיים, אף שציינה כי תכליתם של דיני המשמעת אינה חופפת במלואה את תכלית ההליכים הפליליים (ראו: על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 78 (להלן: פרשת חרמון)). מוכנה אני להצטרף לגישתה העקרונית של השופטת פרוקצ'ה לעניין תחולתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" בהליכים משמעתיים, אך גם לשיטתה תחולתה של הדוקטרינה מוגבלת לנסיבות חריגות ויוצאות דופן. בדרך כלל, יהיו אלו נסיבות בהן אין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או כאשר יש בניהול המשפט משום פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370; פרשת בורוביץ, בפסקאות 21-19). ובלשונה של השופטת פרוקצ'יה: "גם בתחום זה [הדין המשמעתי - ד.ב.], כבמישור הפלילי, ההיזקקות לטענה זו תוגבל למקרים קיצוניים וחריגים בלבד, ולא תיעשה כעניין של יום ביומו. גם במסגרתה יידרש איזון ראוי בין עוצמת הפגיעה בנאשם עקב ההליך הלקוי לבין כובד משקלו של האינטרס הציבורי במיצוי הדין המשמעתי עמו" (פרשת חרמון, בע' 79-78). נסיבות המקרה דנן אינן נמנות בגדר אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן, המצדיקות את החלתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". אכן, כתב התובענה מייחס למשיב דיווח כוזב באשר להשכלתו הפורמלית החל משנת 1987. עם זאת, בית הדין קבע כי הידיעה על כך הגיעה לידי בעלי התפקידים הרלוונטיים רק באפריל 2002, פחות משנתיים עובר להגשת התובענה. בהתחשב בכך, העמדתו לדין של המשיב בתחילת שנת 2004, לאחר סיום הליכי החקירה, אין בה כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות. אשר לחשש כי חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים יפגע באפשרות לקיים משפט הוגן, הרי שבשלב זה של ההליך לא שוכנעתי כי מדובר בחשש מבוסס. כאמור, המדינה טענה בפניי כי בתיק החקירה מצוי השאלון המקורי עליו חתם המשיב בשנת 1987 וצילומו משנת 1994. לכאורה, תהא פתוחה הדרך בפני המשיב להציג ראיות כי הוא אכן בעל תואר אקדמאי התואם את דירוגו בשירות המדינה ובכך להפריך את ההאשמות נגדו בדבר הדיווח הכוזב. בהתחשב בכל אלה, אין לומר בשלב זה של ההליך ובלא בירור טענות הצדדים לגופן כי יכולתו של המשיב להתגונן נפגעה, או כי ניהול התובענה יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות באופן המחייב את ביטולה. לכך יש להוסיף כי העבירות המיוחסות למשיב הן לפי טיבן נמשכות, שכן המשיב מוסיף לקבל גם היום את שכרו על פי דרוג אקדמאי, שנקבע על פי הטענה בהתבסס על דיווחו הכוזב בנוגע להשכלתו הפורמלית. בהתחשב בסוג העבירות המיוחסות למשיב ובטיבן המתמשך, וכן בהתחשב בתפקיד הבכיר בו נושא המשיב במינהל מקרקעי ישראל, אין לומר כי סר הטעם בקיומו של ההליך עקב חלוף הזמן. האינטרס הציבורי בשמירה על טוהרו ותדמיתו של השירות הציבורי מחייב לברר את התובענה שהוגשה נגד המשיב ולהכריע בהאשמות לגופן. אכן, בפרשת פשין נקבע כי: "ראוי היה כי בעת ההחלטה על העמדת עובדי מדינה לדין משמעתי, יתנו גורמי התביעה דעתם לחלוף הזמן מאז ביצוע עבירות המשמעת ועד לקבלת הידיעה על ביצועה, ולאפקטיביות המועטה של העמדה לדין בגין מעשים שבוצעו שנים רבות קודם לכן. במצבים אלה יש מקום להימנע לעיתים מהעמדה לדין גם אם פורמלית אין מדובר בעבירות שהתיישנו" (שם, בע' 831). עם זאת, באותה פרשה בית משפט זה הוסיף וציין כי: "בעת הפעלת שיקול-הדעת לעניין העמדה לדין משמעתי יובאו בגדר השיקולים טיבה של עבירת המשמעת המיוחסת לעובד, הנסיבות הקשורות לביצועה ומועד חשיפתה" (שם, שם). נוכח אופיים המתמשך של המעשים המיוחסים למשיב, נוכח סוג העבירות וחומרתן וכן בהתחשב במעמדו של המשיב בשירות המדינה ובכך שהמידע על המעשים הנטענים הגיע לידי הגורמים הרלוונטיים רק באפריל 2002, אין לומר כי לא היה מקום להגשת התובענה או כי עצם ניהולה יפגום בתחושת הצדק וההגינות. זאת ועוד, אפילו נאמר כי מלכתחילה היתה התביעה רשאית להביא בחשבון את המועד בו בוצעה העבירה המקורית ולשקול אי-העמדה לדין על פי שיקוליה, הרי יש להבחין בין שיקולי התביעה לבין שיקוליה של הערכאה השיפוטית בבואה לבטל כתב אישום מטעמים של "הגנה מן הצדק"; השיקולים, כאמור, שונים הם על פי טיבה של הסמכות ואופי שיקול הדעת המסור לכל אחת מהרשויות. משקלם של הנתונים הכרוכים במועד יצירת המצג על ידי המשיב והשלכתם על ההליך ותוצאותיו, יוכלו להיבחן ולהישקל לגופם על ידי בית הדין (ראו: פרשת בורוביץ הנ"ל, בפסקה 21). אשר על כן, ומן הטעמים שפורטו לעיל, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית הדין למשמעת של שירות המדינה על מנת שידון בטענות הצדדים לגופם של דברים ויכריע בהן. ערעורעבירות משמעת