פסק דין השופט שמואל צור 1. בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת יעל הניג; בש"א 178932/03) מיום 5.1.04 בדבר העברת תביעה של ביצוע שטר לבית הדין האזורי בשל העדר סמכות עניינית. לחילופין, מוסב הערעור כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב מיום 15.11.04 (השופט שמואל טננבוים; בש"א 3331/04) שדחה את התביעה עצמה על הסף, בשל קיומו של מעשה בית דין. להלן השתלשלות העניינים: 2. המשיב פנה למערער, מנהל מועדון לגלישה אוירית ולרחיפה במצנחים, בבקשה להתקבל כמדריך לגלישה אוירית. המערער נעתר לבקשתו בין הצדדים נערך הסכם (להלן - ההסכם). 3. על פי ההסכם, התחייב המערער להכשיר את המשיב ולהסמיכו כמדריך ובתמורה התחייב המשיב, בין היתר, לעמוד בשרותו של המערער תקופה של שנתיים מתום תקופת ההכשרה. בנוסף, התחייב המשיב שלא לעבוד כמדריך גלישה אצל מתחרים וזאת שנתיים מיום הפסקת עבודתו אצל המערער. עוד הוסכם כי אם יפר המשיב את התחייבותו זו, הוא ישא בעלות הכשרתו כמדריך בסכום מוערך של 10,000 $. להבטחת התחייבות זו חתם המשיב על שטר חוב לפקודת המערער (להלן- השטר). 4. המשיב עבד אצל המערער במהלך תקופת ההכשרה ולאחריה עד לפיטוריו. ביום 15.4.02 בעקבות פיטוריו, הגיש המשיב שתי תביעות נגד המערער, בהליך של דיון מהיר, לתשלום שכר עבודה, פיצוי פיטורים וסעדים כספיים אחרים המגיעים לו, לטענתו, בגין העסקתו אצל המערער (ד"מ 4232/02 ו- ד"מ 4231/02). 5. בכתב ההגנה בתביעות הנ"ל טען המערער, בין היתר, כי המשיב לא שילם עבור הקורסים שעלותם כ- 14,000 $ והוסיף וטען כי אם יחוייב לשלם למשיב כספים, הרי שיש לקזז מהם את הסכומים שהמשיב חייב עבור הקורסים. 6. במהלך הדיון בתביעות הללו שהגיש המשיב, הסכימו הצדדים להסדר של פשרה ביום 14.8.02 (להלן- הסדר הפשרה). בהתאם להסדר הפשרה התחייב המערער, מבלי להודות בחבותו, לשלם למשיב סך של 10,000 ש"ח לסילוק מלא וסופי של כל תביעותיו כנגדו בגין תקופת עבודתו של המשיב וסיומה. כמו כן, התחייבו הצדדים שעם החתימה על ההסכם לא תהיינה לכל צד טענות ותביעות אחד כלפי השני. הסדר הפשרה האמור קיבל תוקף של פסק דין. 7. ביום 24.2.03, לאחר חתימת הסכם הפשרה, הגיש המערער ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע השטר אשר נתן לו המשיב במסגרת ההסכם. המשיב הגיש התנגדות לבקשה אשר התקבלה והדיון בתובענה לביצוע השטר הועבר לבית משפט השלום. במסגרת הדיון בבית משפט השלום הגיש המשיב בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית של בית משפט השלום (בש"א 178932/03). המשיב הוסיף וטען בבקשה כי דין התביעה להידחות על הסף גם מחמת מעשה בית דין, זאת בשל הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. לחילופין ביקש המשיב העברת הדיון לבית הדין לעבודה. 8. בית משפט השלום החליט להעביר את העניין לבית הדין האזורי לעבודה (החלטת השופטת יעל הניג מיום 5.1.04). בית המשפט קבע, בין היתר, כי זכות התביעה של המערער נובעת מהסכם הכולל אלמנטים דומיננטיים של חוזה עבודה, והשטר מבוסס על אותו הסכם. מאחר ונמצא כי השטר נועד להבטיח את חיובו של המשיב וקיומו של החיוב או פקיעתו תלויים בביצוע ההסכם מטעם המשיב, כולל ביצועו התחייבויות האופיינית ליחסי עבודה. על כן, כך נפסק, עילת התביעה נתונה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה ולא של בית המשפט. על החלטה זו של בית משפט השלום לא הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. 8. בהתאם להחלטת בית משפט השלום הועבר העניין לבית הדין האזורי בתל-אביב (עב 2231/04). במסגרת הדיון, הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בי-דין (בש"א 3331/04). בית הדין האזורי נעתר לבקשה ודחה את תביעת המערער כנגדו על הסף. בית הדין האזורי קבע כי משהגיעו הצדדים להסדר של פשרה ממצה בכל הקשור למערכת היחסים שביניהם וההסדר קיבל תוקף של פסק דין, הרי שאין המערער זכאי לסכומים שבשטר וזאת בשל קיומו של מעשה בית דין. כן ציין בית הדין כי המערער לא היה זכאי להציג את השטר לפרעון הואיל והוא לא שמר לעצמו, במסגרת הסדר הפשרה, את הזכות לתבוע את הסכומים אשר לטענתו הוא זכאי להם מכח השטר בשל טענה בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיב. 9. בערעור בפנינו טוען המערער כי החיוב בשטר, מושא התביעה, הינו חיוב עצמאי ונפרד מהסכם הפרשה אליו הגיעו הצדדים. לטענתו, הוא תבע סכומים הנובעים מעלות ההכשרה שהמשיב חייב עקב הפרת התחייבות שנטל על עצמו בהתאם להסכם, ואילו הסכם הפשרה מתייחס אך ורק לתביעותיו של המשיב הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה. לטענתו, גם מהתנהגותו של המשיב ניתן ללמוד כי הוא עצמו לא סבר כי הסכם הפשרה מתייחס לשטר, כיוון שבמעמד החתימה עליו הוא לא ביקש את השטר בחזרה לידיו. לפיכך, מסכם המערער, הסכם הפרשה אינו מונע ממנו את זכות התביעה מכח השטר ולכן טעה בית הדין האזורי בכך שדחה את תביעתו על הסף, מבלי לתת לו יומו להוכיח טענותיו. עוד טוען המערער כי טעה גם בית משפט השלום בקובעו כי מדובר במחלוקת שעניינה בסכסוך עבודה, כאשר השטר מתייחס לתקופה בה לא שררו יחסי עבודה בין הצדדים והשטר נמסר לידיו בקשר ללימודיו של המשיב והכשרתו. המשיב תומך בהחלטות הן של בית משפט השלום והן של בית הדין האזורי מטעמיהן. 10. הדיון בערעור התקיים בדרך של סיכומים בכתב. דיון והכרעה 11. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו שצדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערער על הסף בשל מעשה בית דין וכי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. נתייחס להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור. 12. החלטת בית משפט השלום בעניין העברת התביעה לביצוע השטר לבית הדין לעבודה נעשתה לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984. החלטה זו הינה "החלטה אחרת" הניתנת לערעור לבית המשפט המחוזי ברשות בלבד (ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד", פד"י יג 260). לא זו בלבד שהמערער לא ביקש לערער על אותה החלטה בבית המשפט המחוזי תוך פרק הזמן הקבוע בחוק, אלא שלנו אין סמכות לדון בערעור על החלטות או פסקי דין של בית משפט השלום. מטעם זה בלבד דין הערעור על החלטת בית משפט השלום להידחות. 13. אשר לערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי - השאלה שעמדה להכרעה בפני בית הדין האזורי היתה האם הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים מונע מהמערער להגיש כנגד המשיב תביעה בעילה המבוססת על השטר. הסכם הפשרה שהוגש בבית הדין האזור (ד"מ 4231/02 ו-ד"מ 4232/02) קובע מפורשות: "... עם החתימה על הסכם זה לא תהיינה לכל צד טענות ו/או תביעות צד כלפי משנהו...". מן האמור ברור כי הצדדים התכוונות להביא לידי גמר את כל מערכת היחסים ביניהם. לא יכול להיות ספק כי נוצר מעשה בית דין וכי הסכם הפשרה חוסם כל התדיינות נוספת המבוססת על מערכת היחסים שבין הצדדים. טוען המערער כי החיוב בשטר, מושא התביעה, הינו חיוב עצמאי ונפרד מהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. אין מקום לקבל טענה זו. העיון בהסכם אשר נערך בין הצדדים מעלה כי המשיב התחייב, בין היתר, שלא לעבוד כמדריך גלישה אצל מתחרים וזאת שנתיים מיום הפסקת עבודתו אצל המערער. בגין הפרת ההסכמה להגבלת העיסוק האמורה, התחייב המשיב לשאת בעלות הכשרתו ולהבטחת התשלום חתם על שטר חוב לפקודת המערער. לאחר פיטוריו אמנם התחיל המשיב לעבוד אצל מתחרים. אולם, לאחר הגשת תביעותיו של המשיב נגד המערער, הגיעו הצדדים להסכם הפשרה ובמסגרת זו ויתרו הדדית על כל תביעותיהם וטענותיהם. במסגרת זו ויתר המערער על טענת הקיזוז אשר בבסיס התביעה מכח השטר. הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, מחסל את כל המחלוקות בין הצדדים ומונע הגשת תביעות אחרות בין הצדדים בקשר לפרשת הקשר התעסוקתי והעסקי ביניהם. לפיכך, צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערער על הסף. 14. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב בערעור בסכום של 5,000 ש"ח. היה ולא ישולם סכום זה תוך 30 יום ישא ריבית והצמדה כחוק. סמכות ענייניתשטרביצוע שטר