פסק דין רקע כללי 1. שאלה עקרונית עומדת לפנינו בערעור זה, על פסק דינו של כבוד הרשם טוינה (עב' 1453/00), שניתן ביום 17/01/05, האם על-פי הנסיבות התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המערער (להלן: הרב) לבין המדינה (או משרד הדתות) ו/או בינו לבין המועצה האזורית מטה יהודה (להלן: המועצה). 2. העובדים בשירותי הדת בישראל, מחולקים לשתי קבוצות. האחת פועלת במסגרת המועצות הדתיות שהוקמו לפי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971; השנייה כוללת את העובדים בשירותי דת, המכונים "המשרתים בקודש", במסגרת מועצות אזוריות שלא הוקמו בהן מועצות דתיות. המערער במקרה דנן נמנה עם הקבוצה השנייה. 3. הן הרב והן המדינה ערערו על פסק-דינו של הרשם, אשר בחן את מכלול הנסיבות והגיע למסקנה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הרב למדינה אך לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הרב למועצה. הערעורים נידונו במאוחד, לבקשת הצדדים. 4. התביעה המקורית, נשוא פסק דינו של הרשם, עניינה שכר עבודה בגין העסקת התובע לחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2000 ופיצויי הלנה על אלה. 5. יצוין, כי בדיון שהתקיים ביום 26.1.05, הסכימו הצדדים שפסק הדין שיינתן יוחל על ידי הצדדים גם ביחס ליתר הרבנים מהתביעה המקורית, שההחלטה דנן רלוונטית לגביהם. 6. לבקשת הצדדים פסק הדין ניתן על ידי כדן יחיד, נוכח העובדה שמדובר בשאלה משפטית מעיקרה. העובדות 7. להלן העובדות כפי שנקבעו ברשימת המוסכמות על-ידי כבוד הרשם טוינה בפס"ד 1453/00): 7.1 המערער מונה כרב במושב מרגליות בשנת 1966. 7.2 בשנת 1986 מונה כרב אזורי במועצה האזורית מבואות חרמון. 7.3 בשנת 1988 העתיק המערער את מקום מגוריו לירושלים. עם העתקת מקום המגורים החל המערער לשמש כרב אזורי במועצה האזורית מטה יהודה. 7.4 העסקת המערער מתוקצבת במלואה על ידי מדינת ישראל. התשלום בפועל מתבצע באופן הבא: המדינה מעבירה את הכספים לצורך ביצוע התשלום למערער, אל המועצה, יחד עם "תלוש השכר" ובו הסכום המשולם למערער, תוך ציון כי המדינה הינה המעביד. המועצה מוציאה מטעמה תלוש שכר הזהה לזה אשר מתקבל אצלה מהמדינה, אך הפעם תוך ציון העובדה כי המועצה הינה המעביד. במקביל מעבירה המועצה את התשלום שהתקבל על ידיה לרב. 7.5 הדיווח למס הכנסה ולביטוח הלאומי, כמו גם העברת הניכויים המתחייבים על פי החוק, נעשים כולם על ידי המועצה. בהתאם לדווח זה, הרב היינו עובד המועצה. 7.6 תנאי העסקתו של הרב נקבעו בהסכמים קיבוציים. האחד משנת 88' (הסכם קיבוצי מס' 7042/88 הסכמים קיבוציים, פסטרנק-וינטרוב-זלוטניק, פרק 12.1.89, להלן: הסכם 88) והשני משנת 95'. אין חולק כי המועצה הינה צד להסכם 88. 7.7 בשנת 97', דרשה המועצה מהרב להעתיק את מקום מגוריו לישוב המצוי בתחום שיפוטה (להלן: הדרישה). בעקבות הדרישה התקיים דין ודברים בין הצדדים אשר במסגרתו הוגשה בקשת צד לסכסוך קיבוצי שנמחקה על הסף. 7.8 בחודש יולי 99' הודיעה המועצה לרב, כי היא מתנה את המשך העברת השכר באמצעותה החל מחודש ינואר 2000, בהעתקת מקום מגוריו לישוב המצוי בתחום שיפוטה. נאמנה להודעתה, משסרב הרב להעתיק את מקום מגוריו כדרישתה, הפסיקה המועצה את העברת השכר לרב החל מינואר 2000. אין חולק כי הרב ממשיך בתפקידו מינואר 2000. 7.9 המדינה העבירה את הסכומים להם זכאי הרב למועצה, אשר החזירה למדינה את הכספים כשהחליטה לא להעביר לרב שכר. 7.10 אין מחלוקת על גובה השכר לו זכאי הרב, ככל שהוא זכאי לו, כמפורט בתלושי השכר שהוציאה המדינה והתקבלו אצל המועצה. טענות הצדדים 8. טענות המדינה, בקליפת אגוז, לקבלת הערעור: 8.1 לרבנים מעמד מיוחד של "סטאטוס" ואין הם נתונים למרותו של מעביד. מעמדו של הרב דומה לזה של נותני שירות אחרים, דוגמת ראשי מועצות, שופטים ונבחרי ציבור. תפקידם של אלה נגזר ממעמדם ושליחותם ואין עליהם מרות של מעביד כלשהו. המדינה מממנת את שכרם של הרבנים מכיוון שהיא מעוניינת בקיומם של שירותי דת במגזר ההתיישבותי. 8.2 לחילופין טענה המדינה, כי אם הרב הינו עובד, כי אז מעבידתו הינה המועצה ולא המדינה. טעה הרשם בכך שכלל במכלול הנסיבות לצורך זיהוי המעסיק את תפקידה של המדינה באישורי תקנים ואישורי סיום העסקה. תפקידים אלו של המדינה נגזרים מהיות המדינה המממן היחיד של משכורתם של רבני ההתיישבות. טול את עול המימון מכתפי המדינה ועימם ייעלמו כל האלמנטים שהובילו לזיהויה של המדינה כמעביד. 8.3 לא היה זה נכון להטיל על המדינה פיצויי הלנה, שכן הייתה כאן מחלוקת משפטית בתום לב, ובנוסף, המדינה העבירה את הכספים ואלו נחסמו בדרכם לרב על ידי המועצה. 9. טענות הרב, בקליפת אגוז, לקבלת הערעור: 9.1 רבני ההתיישבות הינם עובדים לכל דבר ועניין, ויש לדחות את טענת ה"סטאטוס". 9.2 על פי מכלול העובדות, בין במפורש ובין במכללא, מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין הרב לבין המועצה והמדינה יחדיו ולחלופין במקביל. המשתמשים האמיתיים של עבודתו של הרב הן שתי המשיבות יחדיו ולחילופין בלבד במקביל. 9.3 מבחינת תכליתו של חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, תשלום שכר במועדו לעובדים, הרי שיש לראות את שתי המשיבות כמעסיקות של רבני ההתיישבות. 9.4 לעניין פיצויי הלנה, טען הרב, כי על פי מבחן התכלית ולאור העובדה שמשך למעלה מעשרים שנה נהגו שתי המשיבות לפעול יחדיו בעניין משכורתו, יש לראות בשתיהן מעסיקות לעניין של חוק הגנת השכר התש"ח-1958 ולעניין החיוב הנובע מאי תשלום השכר במועדו, קרי: החיוב בפיצויי הלנה מלאים ביחד ולחוד. 10. טענות המועצה להשארת פסק דינו של הרשם על כנו: 10.1 המדינה היא המעסיקה של הרב ולא המועצה. כראיה לכך, טענה המועצה, כי לאחר החלטת המועצה להפסיק להעביר משכורת הרב דרך קופתה, הרב השלים והסכים מראש ובכתב, כי משכורתו לא תעבור דרך קופת המועצה וכי אין הוא זקוק למועצה מאף בחינה. המועצה הייתה בבחינת "צינור" להעברת משכורת הרב ולא המעסיק. 10.2 בחמשת פסקי הדין בעניין רבני ההתיישבות נקבע, שאין לראות בכך שמשכורתו של הרב משולמת דרך קופת המועצה ראיה לקשר עובד מעביד. לאור זאת, אין משקל לזהות המנפיק האחרון של תלוש המשכורת, מנכה המיסים וכו'. 10.3 מדבריו של הרב ניתן לראות בברור שהוא לא כפוף למועצה, המועצה לא יכולה לפטרו, לכפות עליו את מדיניותה וכן המועצה עצמה לא מימנה את שכרו אלא שכרו תוקצב מתקציב המדינה. 10.4 ההסכם הקיבוצי אינו ראיה לקיומם של יחסי עובד מעביד ולא בכדי הצדדים היו חלוקים בניהם בנוגע למעמד של רבני ההתיישבות ולכן לשון ההסכם לא קובעת את מעמדם אלא את תנאי עבודתם בלבד. 10.5 המועצה והמדינה הם לא מעבידים במשותף לאור הנימוקים הבאים: המדינה כיום מממנת 100% משכר הרב, אין שיתוף פעולה בין המועצה למדינה בעניין תשלום המשכורת. המדינה המשיכה לשלם באופן בלעדי את משכורתו של הרב לאחר שהמועצה סירבה להעביר לו משכורת זו לאור חילוקי הדעות בניהם. המועצה איננה מוסמכת בכלל בנושאי הכשרות והנישואין, נושאים אלו נתונים לסמכותו של משרד הדתות. למועצה אין כל סמכות לקבוע את תנאי העסקתו של הרב. משרד הדתות שולט באופן בלעדי בקביעת זכאותו והפיקוח על זכאותו, בין היתר, בנושא: החזקת רכב, ותק, חופשות, דרגה, ניהול תיק אישי וכו'). פסק דין המסגרת הנורמטיבית 11. היחסים בין הצדדים מעוגנים, כאמור, בהסכמים קיבוציים 88' ו-95'. הצדדים להסכם הם המדינה ומרכז השלטון המקומי וההסתדרות הכללית. 12. יצוין, כי כבוד הרשם טעה כשקבע, כי המועצה איננה צד להסכם 88, ולכן אין ללמוד מכך על אי היות הרב עובד המועצה. ההסכם קיבוצי מ-1986 בין ארגון המועצות האזוריות לבין הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים, מחיל את הסכמי השכר החלים על עובדי הרשויות המקומיות, על המועצות האזוריות (ר' נספח ב15 לתצהיר שלום בן אבי, מזכיר הסתדרות הפקידים). מעבר לכך, עולה מרשימת המוסכמות, כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין תחולת הסכם 88 על המועצה (ר' עמ' 5 לעיקרי טיעון מטעם המועצה, מיום 31.5.04). 13. האם ניתן ללמוד מהסכם 88 מיהו המעסיק של הרב? "יחסי עבודה הם בראש ובראשונה יחסים חוזיים... קיומו של חוזה עבודה מעיד קבל עם ועדה שבין הצדדים לו קיימים יחסי עובד ומעביד, אלא אם כן הוכח ההפך" (ע"ע 701006/98 מדינת ישראל נ' יחיה עמרם אלעזרא ואח', תק-אר 2003(4)115, פסקה 16). 14. בענייננו, לא ניתן ללמוד מההסכם הקיבוצי לעניין מיהו המעביד. ראשית, בשל העובדה שמדובר במערכת יחסים משולשת בין הרב, המועצה והמדינה: "במצבים שמעורב גם צד שלישי על בית הדין לבדוק מיהו המשתמש האמיתי בכוח עבודתו של העובד ובין מי מהצדדים נוצרו במפורש או מכללא הלכה למעשה, מכוח ההתנהגות, יחסים שעניינם נתינת עבודה וקבלת תמורה" (י' לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד" (הוצאת ניצן - 2001), עמ' 24). הן המועצה והן המדינה חתומות על הסכם 88 וזה לא מגלה לנו מי מהן הינה מעבידתו. 15. במקרה דנן, ההתקשרות בין הצדדים היא אמנם על פי ההסכם הקיבוצי, אך המשתמש האמיתי בעבודה ומקום העבודה מצביעים על התקשרות משפטית בין הרב למועצה. 16. בדב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535, סעיפים 15-16 (להלן: כפר רות) נקבע: "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו, הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: ובין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה" (פסקה 16). 17. לובוצקי ציין, כי לאחרונה חל חידוש בפסיקה, המסיטה את מרכז הכובד בבחינת יחסי עובד-מעביד מבעליו של חוזה העבודה למקום ביצועה של העבודה. מבחן זה מצביע, כאמור, על המועצה כמעביד. 18. מכאן, שהתוצאות מבלבלות. בנוסף, ישנה מחלוקת בעניין משמעות החתימה של המדינה על הסכם 88. מחד, מדובר בחתימה של מעביד, שהרי הסכם 88 עוסק ברבני ההתיישבות וברבני השכונות. חתימת המועצות הדתיות היא חתימת המעביד לרבני השכונות, ולכן חתימת המדינה והמועצות האזוריות (בעקיפין באמצעות מרכז השלטון המקומי), היא חתימת מעביד לרבני ההתיישבות. מאידך, בדיון מס' נה/37-4 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' חבר המועצות הדתיות ואח', פד"ע כ"ט 363, 365, ולאחר מכן, בע"ע 701006/98 מדינת ישראל נ' יחיה עמרם אלעזרא ואח', תק-אר 2003(4)115, ובע"ע 200026/98 מדינת ישראל נ' הרב חנניה שפירא, תק-אר 2003(3), 364) נקבע, כי חתימת המדינה על הסכם 88 הינה חתימת הגוף שצריך לממן את התשלומים, ולא חתימת מעביד, ולכן אין ללמוד מההסכם הקיבוצי שהמדינה היא המעביד. מכאן, שלא ניתן להכריע בשאלת מיהו המעביד על סמך ההסכמים הקיבוציים. 19. ישנו קושי נוסף בבחינת סוגית זיהוי המעביד לפי סימני ההיכר שנקבעו בפסיקה, מקום שמדובר בתפקיד של רב בישראל, לאור אופיו של התפקיד הדורש עצמאות וגמישות רבה. 20. אי לכך, שאלת זיהוי המעביד תיבחן על פי מבחן גמיש. ייבחנו הסממנים השונים ליחסי עובד-מעביד הן במישור היחסים בין הרב לבין המועצה, והן במישור היחסים בין הרב למדינה, על מנת להכריע עם מי קיימת התקשרות משפטית, במפורש ומכללא, למתן עבודה בתמורה. בנסיבות אלו יינתן משקל רב לכוונת הצדדים, וכיצד הם ראו את היחסים ביניהם. 21. סממנים לכך שהמועצה הינה המעביד 21.1 משתמשי העבודה של הרב הם תושבי המועצה. המועצה היא גוף הנותן שירות לתושביו, בין היתר, שירותי דת. במועצה מחלקת שירותי דת שתפקידה להשיג תקציב לענייני דת שונים, לקדם אירועי דת, וכו'. המועצה משתמשת בפרי עבודתו ושירותיו של הרב. כפי שנאמר: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים עימו תחילה" (מסכת ברכות נח, א'). דהיינו, רב צריך להיות מקובל על הקהילה על מנת לשמש לה רועה רוחני, מכאן שהרב צריך להיות מקובל על תושבי המועצה והמועצה כנציגתם, ואלה הם המשתמשים בשירותי הרב. לפנינו עובד ומשתמש בעבודתו (תושבי המועצה והמועצה כנציגתם), במצב דברים זה, על אותו משתמש - המועצה (המשמש לכאורה המעביד), להרים נטל ההוכחה לטענתה - לפיה היא אינה המעביד אלא המדינה היא המעביד. נטל זה לא הורם על ידי המועצה. 21.2 האופן בו ראתה המועצה את היחסים. המועצה טענה, כי אינה המעסיקה של הרב, על מנת להתחמק מהחובות כמעסיקה, בין היתר, תשלום השכר. אך מאידך, לגישתה, היא רשאית לחייב את הרב לעבור לגור בתחום סמכותה. אם אינה המעסיקה שלו, מהיכן הסמכות לחייב אותו לשנות את מקום מגוריו? הדבר מעיד על כך שהמועצה עצמה, רואה את עצמה כמעבידה אך מנסה להתחמק מחובותיה כמעסיקה, ולכן טוענת לאי קיום יחסי עובד ומעביד, אך הדברים מדברים בעד עצמם. לא מקובלת עלי הטענה שהמועצה הייתה רק "צינור" לתשלום השכר והמדינה ששילמה שכרו של המערער באמצעות המועצה. בהתייחס לטענה זו אמר בית הדין הארצי דברים כדורבנות: "אין זה מדרכה של המדינה לשלם שכר עבודה של עובדיה באמצעות "צינורות" כגון רשויות מקומיות, ומועצה אזורית אינה אלא רשות מקומית" (דב"ע לב/44-9 יוסף קרואני נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 11, פסקה 18, להלן: פס"ד קרואני). יתרה מזו, הפסקת תשלום משכורת - צעד של מעביד, ולא של "צינור" להעברת משכורת. 21.3 ראיון קבלה לעבודה עם ראש המועצה. מתצהיר המערער בתביעה העיקרית על נספחיה, עולה, כי בטרם עבר לכהן כרב המועצה זומן לראיון עם ראש המועצה דאז. 21.4 מעורבות המועצה בעבודתו השוטפת של הרב. המועצה ארגנה ומימנה מפגשים שבועיים, ישיבות והשתלמויות בהשתתפות ראש מחלקת הדת של המועצה והרבנים האזוריים (ר' פרוטוקול ישיבה מיום 15.1.90). במפגשים השתתפו מנהל היחידה לשירותי דת של המועצה, רבנים אזוריים ורבנים מקומיים (נספח א לתצהיר משלים של המערער). בישיבה נקבע סדר יום לשם קידום ענייני דת במועצה. ממכתב מיום 1.7.91, של מנהל היחידה לשירותי דת במועצה, למערער (נספח ב1 לתצהיר המשלים של המערער), עולה, כי למועצה הייתה מעורבות בקביעת תוכן עבודתו של הרב. המדובר בהקמת בית עלמין אזורי. המועצה מרכזת את הפיקוח ותיאום שירותי הדת, מעורבת בתחום הכשרות ומטפלת בענייני הקבורה. יצוין, כי לדידי, הקושי של המועצה לאכוף מדיניות על הרב, נובע מאופיו הייחודי של תפקידו של הרב, ולא מצביע על אי היותה מעבידתו. 21.5 תשלום שכר וניכויי מס. המועצה אחראית על תשלום שכר הרב והנפקת תלוש משכורת בו נרשם שהמועצה הינה מעסיקתו. כמו כן, בדיווח לשלטונות המס ולמוסד לביטוח לאומי הרב מדווח כעובד המועצה. בנוסף, העובדה שהמועצה הפסיקה את תשלום המשכורת של הרב כתנאי שיעתיק את מקום מגוריו, מעידה אף על ההשפעה שיש למועצה על הרב, כמעסיקה. שהרי תשלום או אי תשלום שכר, הינו הסממן המובהק ביותר ליחסי עובד-מעביד. חקירת שלום בן אבי, מזכיר הסתדרות הפקידים, עולה, כי תיאום מס במקרים של עבודה נוספת - מצריך הצגת אישור מהמועצה (עמ' 5 ש' 5 לפרוטוקול). 22. סממנים לכך שהמדינה הינה מעביד 22.1 שכר ותנאי עבודה. ההסכם הקיבוצי קובע את תנאי השכר של רבני ההתיישבות, ונספח ג' להסכם הקיבוצי קובע את דרכי המינוי של רבני ההתיישבות. יחד עם זאת, ההסכם חתום גם על ידי ארגון העובדים בו חברה המועצה, ולכן ההסכם הקיבוצי אינו מהווה אינדיקציה להיות המדינה או המועצה מעבידה ואין בו כדי לתרום להכרעה בשאלה מי המעסיק של הרב. זאת מאחר ולעיתים חתומה המדינה על ההסכם כמעביד ולעיתים כמממן. במקרה זה לא ברור האם היא חתומה בכובע של מממן או בכובע של מעסיק ולכן, כאמור, אין בחתימה על ההסכם הקיבוצי אינדיקציה שיכולה לסייע לנו בשאלה שעל המדוכה. מאידך, המדינה אינה רק גוף מתקצב, אלא גם מי שקובע את נוהלי הבחירה של הרבנים. העיסוק בתנאי ההעסקה של הרבנים, חורג מתחומו של גורם מתקצב. זו למעשה התנהגותו של מעביד. בנוסף, חוזר המנכ"ל של המשרד לענייני דתות מ-1997 (מ/3), קובע את הנהלים למינוי רב בהתיישבות ובכל מקום בו אין מועצה דתית: נדרש אישור תקן מוקדם על ידי ועדת התקנים מטעם משרד הדתות; נדרש כיסוי תקציבי מתאים על ידי משרד הדתות; ועדת התקנים תאשרר מחדש תקן במקום בו נמצא רב שפרש/עזב/נפטר (נספח ג' לכתב ההגנה מטעם המועצה). 22.2 מחלקת רבני ההתיישבות במשרד הדתות. משרד הדתות הקים מחלקה להסדרת פעילותם של רבני ההתיישבות. עצם הקמתה של מחלקה מיוחדת שאחראית על קביעת ואישור תקנים, ניהול תיק אישי של הרב, קביעת גובה שכר, אישור חופשות, מינוי לכהונה ביישוב מסוים, העברת רבנים ממקום כהונה אחד לאחר, מתן הנחיות והעברת ימי עיון והשתלמויות, מעידה על יחסי עובד מעביד. 22.3 קבלה לעבודה והוצאה לגמלאות. מעורבות המדינה בולטת בהליך ההעסקה של הרבנים. בדו"ח מבקר המדינה 46 (נספח י"ג לתצהירי עדות ראשית מטעם המועצה), נקבע: "ביישובים שלא הוקמו בהם מועצות דתיות, ניתנים שירותי הדת באמצעות המשרתים בקודש יישובים, ובהם רבנים אזוריים ורבני יישובים. המשרד לענייני דתות (להלן - המשרד) מממן את שירותי הדת ביישובים אלה. עיקר הטיפול בענייני מינויים של המשרתים בקודש ותשלום משכורותיהם הוא בידי המשרד". בנוסף, רבנים הפורשים לגמלאות, מקבלים גמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות). הגמלה משולמת בפועל ע"י המועצה ומתוקצבת על ידי משרד הדתות (מתוך רשימת המוסכמות מיום 4.5.99), וזאת להבדיל מהסדר הגמלאות של עובדי הרשויות המקומיות (ר' סעיף 18 לעיקרי טיעון מטעם המועצה), עליהם לא חל החוק הגמלאות. יצוין, כי על עובדי המועצות הדתיות, חלות הוראות חוק הגמלאות, מכוח חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, אך החוק קובע, כי חוק הגמלאות יחול "בשינויים הנראים דרושים להתאמת ההוראות למבנה המועצות...". מעורבות המדינה בולטת גם בהעברת המערער ממקום כהונה אחד לאחר (ר' נספח י' לתצהיר המערער), אם כי, מעבר זה נעשה בתיאום עם המועצה ובעקבות ראיון שנערך עם המערער על ידי ראש המועצה דאז, מר דוד דוד. 22.4 החלת הוראות התקשי"ר. סעיף 17 להסכם 88 קובע כדלקמן: "מבלי לגרוע מכלליות האמור בהסכם זה, ימשיכו לחול על רבני ההתיישבות כל הוראות התקשי"ר ועל רבני השכונות - חוקת העבודה, אשר חלו עליהם ערב חתימתו של הסכם זה". סעיף 8.3 הדן בהנהגת שבוע עבודה בן 5 ימים, קובע: "8.3.1 לרבני ההתיישבות - כפי שיסוכם לגבי עובדים שהוראות התקשי"ר חלות עליהם. 8.3.2 לרבני השכונות - כפי שיסוכם לגבי העובדים שחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות חלה עליהם (כולל 3 הערים הגדולות)". לפיכך, הסכם 88 לא רק שקובע המשך תחולה של הוראות התקשי"ר על רבני ההתיישבות, אלא אף יוצר הבחנה לעניין תחולת התקשי"ר בין רבני ההתיישבות לבין רבני השכונות (שהם רבנים עובדי המועצות הדתיות). היינו, הוראות התקשי"ר אינן חלות על עובדי המועצה הדתית. ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר עובדי המועצות הדתיות, קובע, כי דין עובדי המועצה הדתית כדין עובדי הרשות המקומית, דהיינו תחול עליהם חוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות ולא התקשי"ר. יצוין, כי בפסיקה נקבע, שהעדר מינוי בכתב לפי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, אינו מעיד על כך שהרב אינו עובד מדינה (פס"ד קרואני, פסקה 8). 23. מעבידים במשותף 23.1 ניתן לראות, כי בענייננו שאלת מיהו המעביד אינה פשוטה כלל ועיקר. קיימים סממנים להיותה של המועצה מעבידה וסממנים להיותה של המדינה מעבידה. 23.2 בפסיקה הוכר גם מצב של העסקה במשותף: "רק עת שניים "באים-כאחד" כמעבידים של פלוני, אפשר לראות יחסי עובד¬ מעביד בין השניים "ביחד ולחוד" לבין העובד. ומתי יתקיים תנאי זה? התנאי יתקיים עת מדובר בשותפים, בפעילות "משותפת" של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל "עבודה" מפלוני. על כל פנים, ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד והצדדים לאותו חוזה יהיו, מצד אחד - ה"עובד" ומצד שני - שניים כ"אחד" שבשירותם מבוצע חוזה העבודה" (דב"ע מג/22-2 יואב גבע נ' מדינת ישראל, פד"ע טז 318, פסקה 7). הלכה זו אושרה בפסיקה מאוחרת יותר (ר' דב"ע נו/308-3 אלי אבשלום נ' כור מתכת בע"מ, פד"ע ל 513). מכיוון שאין התקשרות חוזית בין המועצה והמדינה לבין הרב, מלבד הסכם 88 שבעייתיותו נידונה לעיל, להלן נבחן את הסממנים לכך שהמועצה והמדינה הן מעסיקות במשותף, מכוח התקשרות משפטית מכללא. 24. סממנים לכך שהמדינה והמועצה הם המעבידים במשותף 24.1 תהליך הקבלה לעבודה הוא הליך משותף. בית הדין הארצי קבע, כי כאשר מדובר בזהות המעביד, יש חשיבות רבה לשאלה מי מוסמך לקבלו לעבודה ומי מוסמך לפטרו (דב"ע מב/26-2 מדינת ישראל נ' שלום סעיד, פד"ע כרך י"ד, 272). בשאלת קבלת הרב לעבודה וקביעת תנאי העבודה, ברור מהעובדות שנקבעו על ידי הרשם, כי המדינה, באמצעות הממונה על מחוז הצפון במשרד הדתות מר שמעון אורבך, היא זאת שפעלה להעביר את הרב ממועצה אזורית מבואות חרמון למחוז ירושלים. כמו כן, כתב ההעברה חתום על ידי משרד הדתות והמעבר נעשה בתיאום עם המועצה ולאחר ראיון עם ראש המועצה דאז דוד דוד. כלומר, המועצה שיתפה פעולה עם המדינה במהלך זה של העברת הרב. לאור זאת המדינה והמועצה השלימו אחת את השנייה בנוגע לקבלתו של הרב לעבודה. יצוין, כי נספח ג' להסכם 88 קובע את דרכי המינוי של רבני ההתיישבות: מינוי על ידי ועדה בשיתוף משרד הדתות, נציגי המועצה האזורית, הועד המקומי והועד הדתי. דהיינו, הליך משותף. 24.2 דיווח על חופשות - למשרד הדתות ולמועצה (ר' חקירת שלום בן אבי עמ' 7 ש' 12 לפרוטוקול). כמו כן, מחקירת הרב עולה, כי משרד הדתות היה מעורב בפעילות הרבנים בכך שדיווחים על חופשות היו מועברים למשרד הדתות אשר דאג למחליף בעת הצורך (עמ' 26 ש' 1-5) וכן מחקירת הרב זמל (עמ' 35 ש' 31-33; עמ' 40 ש' 13-15). 24.3 הוצאת רב לגמלאות - הליך משותף. המועצה פונה למדינה לאישור התקן ולהוצאת רב לגמלאות, ומשרד הדתות מאשר (ר' עדות הממונה על שירותי הדת במשרד הדתות, יהושע ישי, עמ' 81 ש' 22-26). 24.4 מתן שירותי דת לתושבי המועצה - אינטרס הן של המועצה והן של המדינה. המדינה והמועצה הן המשתמשות והנהנות ביחד ובמקביל מעבודתו של המערער. ר' פרוטוקול מישיבה משותפת במשרד הדתות מיום 16.1.89 בהשתתפות מנהל מחלקת דת במועצה, לקביעת סדר יום בסוגיות הקשורות בחיי הדת של המושבים (נספח ג לתצהיר המשלים של המערער), בה נקבעו, בין היתר, תפקידי הרב האזורי. דהיינו, מתן שירותי הדת לציבור תושבי המועצה האזורית מטה יהודה, ביישוביה השונים, נעשה כמפעל אחד, משותף, של המדינה ושל המועצה ושתיהן יחד היו מעורבות בהגדרת תפקידו של הרב האזורי. המועצה האזורית והמדינה, אחראיות ביחד ולחוד, על מתן שירותי הדת לתושבים בתחומי המועצה (ר' חוזר בעניין שירותי הדת שהוציאה המועצה האזורית - נספח ה' לתצהיר שלום בן אבי). מתצהירו של הרב, עולה, כי לשם פעילותו כרב אזורי הוא פועל בצמוד הן למשרד הדתות והן למועצה (סעיף ג). 24.5 מעורבות המועצה והמדינה בפעילויות של הרבנים למתן שירותי דת. שתיהן מקיימות השתלמויות, ימי עיון, מעבירות הנחיות ותקציבים. חלק מהמטלות שמבצע רב אזורי הינן בסמכות המדינה, כך למשל, רישום נישואין. לעניין קבורה, השר הממונה על ביצוע החוקים הדנים בנושאי קבורה (חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 וחוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996), הוא שר הדתות. חלק אחר של מטלותיו הינן בגדר אינטרס מובהק של המועצה, כמי שנותנת שירותים לתושביה, בין היתר מעורבותה בתחום הכשרות, הקבורה. המועצה אף נותנת לרבנים ציוד לצורך עירובין ומקוואות (ר' סעיף 46 לסיכומים של המועצה). יצוין, כי חלק מסמכויותיו של רב אזורי נובעות רק מן החוק (למשל, סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983). הגדרת תפקידו של רב אזורי נעשתה במסגרת סיכום דיון בהשתתפות הרבנים האזוריים המכהנים בתחום שיפוטה של המועצה ונציגי משרד הדתות. לישיבה זו הוזמן מנהל מחלקת דת במועצה (פרוטוקול הישיבה מיום 25.12.88, נספח ג' לתצהיר המשלים של המערער). 24.6 הליך תשלום השכר הוא הליך משותף. המדינה מממנת והמועצה משלמת לרבנים ומעבירה את הניכויים לרשויות המס. העובדה שהמועצה הפסיקה לשלם את השכר על מנת לכפות על המערער לעבור לגור בתחום שיפוטה, מעיד על היותה מעסיקה. העובדה שהמדינה המשיכה לשלם שכרו, וזאת כדי שלא להותירו ללא פת לחם אינה צריכה להיזקף לחובת המדינה והיא אינה אינדיקציה לכך שהמדינה הינה מעסיקתו. 24.7 הרב הראל - "רב המועצה". הרב הראל הינו רב המועצה, אך הוא למעשה עובד מדינה. הדבר מצביע מחד, על היותה של המועצה מעסיקה: תפקידו של רב המועצה הינו לרכז את ענייני הרבנים העובדים בתחומה של המועצה, דהיינו פיקוח על הרב מטעם המועצה. מאידך, העובדה שהינו עובד מדינה (ר' פסקה 9א לסיכומים מטעם המועצה), מצביעה על כך שגם הרבנים עליהם הוא מפקח, הינם, עובדי מדינה לפי מבחן ההיגיון והשכל הישר. 24.8 אינטרס צרכני משותף. שירותי הרב הינם אינטרס צרכני של המועצה לספק לתושבי היישובים שבתחומה - שירותי דת. ראייה לכך ניתן לראות בעצם הדרישה של המועצה, כי הרב יתגורר בתחומי סמכותה. פעילותה של המועצה להביא לכך שהרבנים המכהנים בתחום שיפוטה יתגוררו במקום כהונתם, מעידה על החשיבות שייחסה המועצה לשירותיו של הרב, ועל האינטרס הצרכני שלה בשירותים אלה. עם זאת, הדרישה להעתקת מקום המגורים, גובתה בתמיכה של משרד הדתות לדרישה. דבר המעיד על האינטרס של המדינה, באופן מתן שירותי הדת בהתיישבות. מכל האמור לעיל יוצא, כי המדינה והמועצה הן בעלות אינטרס משותף בקבלת שירותי דת ביישובים האמורים, ואף באופן מתן השירות, קרי: בדרישה שרב אזורי יתגורר במקום בו הוא נותן שירותי דת. שיקולי מדיניות 25. לאחרונה, החילה הפסיקה את מבחן התכלית, לצורך קביעת קיומם של יחסי עבודה. החלת מבחן התכלית בענייננו, מוביל למסקנה כי הן המועצה והן המדינה מקיימות יחסי עובד מעביד עם המערער. מעמד הרבנים עד היום, כפי שעלה מכתבי הטענות ומהעדויות השונות, בכי רע. שכרם לא משולם במועדו, מצבן הכלכלי של המועצות רעוע, ומשרד הדתות פורק. נוצר מצב בו לרבני ההתיישבות אין מעביד קבוע, אין להם "אבא", ולכן על פי מבחן התכלית והמדיניות הראויה, יש לראות ברבני ההתיישבות עובדים הן של המועצה והן של המדינה, על מנת להחיל עליהם את ההגנה של משפט העבודה (ר' דב"ע נה/109-02 לוין נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 326). 26. כמו כן, בהעדר הסכמים חוזיים בין הרב למועצה המעגנים את זכויותיו כעובד, קביעה כי המדינה אינה המעסיקה, תשאיר את הרב תלוי על בלימה, כך שהמועצה תמשיך להלין משכורתו, או תתנה תשלום השכר בתנאים שונים, כמו העתקת מקום המגורים ואי הענות לדרישותיה תגרור אי תשלום השכר. לכן מן הראוי לקבוע, שבנסיבות העניין, כאשר אין הסכם בכתב בין המועצה והרב, קביעה כי הרב הוא עובד המועצה בלבד, עשויה לקפח את זכויותיו. מבחינת תכליתו של חוק הגנת השכר, הזכות לתשלום שכר במועד, המדיניות הראויה היא לקבוע שהמדינה והמועצה הן מעסיקות במשותף. 27. בפסיקה נקבע, כי "יש לפרש את הדיבור "עובד" לאור העוול שבאים למנוע והמטרה שבאים להשיג" (דיון מס' לה/19-3 אלבינגר ואח' נ' מדינת ישראל, פד"ע ו 415, 418). העוול אותו יש למנוע במקרה דנן, הוא אי תשלום שכר במועדו, אי הכרה בזכויותיהם של המשרתים בקודש לאחר ששירתו נאמנה את הציבור במשך שנים רבות. המטרה שיש להשיג היא הסדרת מעמדם של המשרתים בקודש בבחינת "אל תשליכני לעת זקנה". 28. שיקול מדיניות נוסף, קשור למבחן הפיקוח. לאור מהות עבודתו של הרב, שמאופיינת בעצמאות רבה, ישנו קושי בפיקוח מאורגן ומסודר על עבודתו. יכולת הפיקוח הממשית היא של הצרכנים, דהיינו תושבי המועצה והם בלבד. רק התושבים, כצרכני שירותיו של הרב, יכולים להעיד האם הם מקבלים מענה מספק לצרכים הדתיים שלהם. זוהי סיבה נוספת שמן הראוי לקבוע כי המועצה היא מעבידה, בנוסף למדינה, כי היא הגורם המקשר בין הרב לבין הצרכנים שלו, לעניין הפיקוח. התושבים שמעוניינים לקבל שירותי דת, יודעים שהכתובת, שלהם, היא המועצה. אליה יפנו בכל דרישה, בקשה או טענה הנוגעת לנושא שירותי הדת הניתנים להם על ידי הרב, כפי שהם פונים לרשות המקומית בכל נושא השירותים המוניצפלים שנדרשים להם. מבחני הפסיקה 29. לאחר שקבענו, על פי מבחן גמיש השוקל את מכלול נסיבות העניין ובהתאם לשיקולי המדיניות הרצויה, שהרב הינו עובד של מעסיקים במשותף - המועצה והמדינה, נבדוק את השאלה גם על פי מבחני פסיקה המסורתיים. 30. סימני ההיכר לזיהוי המעביד, אשר עוצבו בפסיקה ארוכת שנים של בית הדין הארצי, סוכמו על ידי נשיא בית הדין הארצי בפסק הדין בעניין כפר רות, כדלקמן: א. א. כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם. ב. ב. בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר (מבחן בעל משקל רב במיוחד). ג. ג. מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה, מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד במערך ארגונו של המשתמש בעבודתו. ד. ד. מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו. ה. ה. מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד ו. ו. מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו. ז. ז. כיצד דווחו היחסים למס הכנסה ורשויות אחרות. ח. ח. מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרות מי הוא סר. ט. ט. למי הבעלות על הציוד, החומרים, או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו. י. י. האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, ובו משתלב העובד, או שלא נשכר העובד לביצוע פרויקט צדדי הדורש מיומנות מיוחדת. יא. יא. רציפות, זמניות, ומשך קשר העבודה (כמבחן עזר ושולי). יב. יב. האם יש לצד השלישי עסק משלו אשר בו משתלב העובד, הנותן את שירותיו לאחר. 31. נבהיר כי סדר הבאת סימני ההיכר אינו בהכרח סדר חשיבותם, וכי לא בכל מקרה ומקרה יהיו כל סימני ההיכר רלבנטיים. להלן ייבחנו סימנים שטרם דנו בהם. מבחן הפיקוח 32. טעה כבוד הרשם במשמעות שנתן לעובדה שרבני ההתיישבות אינם מדווחים למועצה על חופשות והיעדרויות ולכך שאין מנגנון של פיקוח ובקרה מטעם המועצה על תפקודם. לדידי, היעדר הפיקוח והבקרה אינו מעיד על היעדר יחסי עובד-מעביד, אלא נובע מאופי התפקיד של רב אזורי. תפקיד זה דורש גמישות ועצמאות הנובעות מאופי התפקיד, וכפי שהוגדר על ידי הרבנים, המרות היא של ההלכה. 33. מהעדות של הרב עולה, כי הוא רואה עצמו כגורם רוחני עצמאי שלא נתון לפיקוח ולמרות המועצה. לעומת זאת המועצה התערבה בפעילותו וניסתה להטיל את מרותה כלפיו והראיה הטובה ביותר לכך היא דרישתה מהרב לעבור להתגורר בתחומה והפסקת תשלום השכר כשלא נענה לדרישת המגורים. כמו כן, רב המועצה, הינו מנגנון פיקוח של המועצה על עבודת הרבנים. לדידנו, הפיקוח של המועצה מתבטא בצד המנהלי פרוצדורלי של עבודת הרב (בשונה מהצד התוכני - שם פועל הוא לאור דרישות ההלכה היהודית). על הרב להענות לצרכי הדת של תושבי הישוב / המועצה. 34. בנוסף, מכתב למערער מיום 4.6.89, ממנהל מחוז ירושלים והדרום במשרד הדתות, מעיד על פיקוח משרד הדתות על עבודת המערער: "אבקשך להמציא לי נתונים בכל הקשור למצב שירותי הדת במושב רוגלית" (נספח ד לתצהיר משלים של המערער). מבחן העיסוק המרכזי 35. המושבים הנמצאים בשטח שיפוטה של המועצה אמנם לא מושבים דתיים, אך תחום החברה והקהילה, ובניהם שירותי הדת, הם אחד מתפקידיה העיקרים של המועצה ומצדיקים את עצם קיומה. סעיף 63(א)(3) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, קובע, כי בין סמכויות המועצה: "לדאוג לפיתוח תחום המועצה ושיפורו ולקידום הענינים הכלכליים, החברתיים התרבותיים והחינוכיים, של תושביו או של כל חלק מהם...". מכאן ניתן ללמוד, כי גם שירותי דת נכנסים להגדרה זו, והרי הם בתחום סמכותה העיקרי של המועצה. 36. ולראיה, המועצה ארגנה ומימנה מפגשים שבועיים, ישיבות והשתלמויות השתתפות ראש מחלקת הדת של המועצה והרבנים האזוריים. גם משרד הדתות זימן את הרבנים ולעיתים גם את נציגי המועצה לדיונים שונים לשם קביעת סדר יום בסוגיות הקשורות בחיי הדת של המושבים. 37. לאור זאת ניתן לקבוע שהעבודה שעושה הרב במועצה נעשתה לצורך עסקה המרכזי של המועצה. לגבי המדינה, הרי שהספקת שירותי דת הוא העיסוק העיקרי של משרד הדתות. מבחן ההשתלבות 38. הרבנים משמשים בחיי המעשה כחלק מהמערך הארגוני של משרד הדתות, הגוף האחראי על הספקת שירותי דת במדינה. 39. עצם הקמתה של מחלקה מיוחדת שאחראית על אישור תקנים, קביעת שכר, אישור חופשות, מתן הנחיות והעברת ימי עיון והשתלמויות, מעיד על היותה של המדינה מעסיקה של הרב, לפי מבחן ההשתלבות. מבחן זה בוחן את קיומו של מפעל, אשר במסגרתו השתלב הטוען לקיומם של יחסי עובד-מעביד, כחלק מהפעילות הרגילה של מפעל זה. אבחון מפסקי דין קודמים 40. שאלת מעמדם ותנאי העסקתם של רבני ההתיישבות, העסיקה את בתי הדין לעבודה מזה שנים רבות. בשורה של פסקי דין נבחנו אמות המידה לבחינת זהות מעבידתו של רב, אך בסופו של יום, נקבע, כי השאלה האם בנסיבות מסוימות מתקיימים יחסי עובד ומעביד עם רב היא בראש ובראשונה שאלה של עובדה, שבית הדין מכריע בה על יסוד התשתית הראייתית הנפרשת בפניו במקרה הקונקרטי (ע"ע 200026/98 מדינת ישראל נ' הרב חנניה שפירא ואח', תק-אר 2003(3) 364 - להלן: פרשת חנניה שפירא; ע"ע 701006/98 מדינת ישראל נ' הרב יחיה עמרם אלעזרא ואח', תק-אר 2003(4) 115 - להלן: פרשת יחיה עמרם אלעזרא). 41. בפרשת יחיה עמרם אלעזרא, קבע כב' השופט רבינוביץ, כי המושב הוא המעביד ולא המדינה, אך ציין: "אין באמור לעיל כדי לקבוע קטגורית, שבנסיבות אחרות, בהן לא היו קיימים ההסכמים, או בנסיבות שונות אחרות, לא היינו מגיעים למסקנה, שהמדינה היא המעביד של הרבנים" (פסקה 16 יג). בענייננו, כאמור, אין הסכם בין הרב לאף אחד מהנוגעים בדבר, ולכן נסיבות העניין שונות. 42. בפרשת חנניה שפירא, קבע כב' השופט רבינוביץ, כי המדינה אינה המעביד, אך ציין גם כאן, כי בנסיבות עובדתיות אחרות, בהן לא היה קיים הסכם בין הרב למושב כמו במקרה זה, או "בנסיבות אחרות בהן לא היו מובטחות זכויות העובד מכוח משפט העבודה המגן, לא הייתה התוצאה שונה" (פסקה 8). בענייננו, לא רק שאין הסכם בכתב, אלא, כאמור, זכויות הרב לקבלת שכרו במועד, אינן מובטחות, ולכן הנסיבות שונות מפרשת חנניה שפירא. שם לאור העובדה שהיו חוזי עבודה בין הרב למושב, נקבע כי לא היה חשש שזכויות המובטחות לעובדים על פי משפט העבודה המגן, לא יוענקו לרב, גם אם המדינה לא תוכר כמעבידה. 43. יתרה מזו, בפרשת חנניה שפירא, הגיע כב' השופט רבינוביץ למסקנה כי המדינה אינה המעבידה, לא רק בשל העובדה שהיו חוזי עבודה בכתב בין הרב למושב, אלא גם לאור העובדה, שהמושב הוא המשתמש הבלעדי בשירותי הרב (פסקה 7ד). מכאן ניתן להקיש לעניינו, כשהמושב אינו צד לעניין, כי המבחן של מיהו המשתמש בשירותי הרב, הוא מבחן משמעותי בשאלת זיהוי המעביד. בענייננו, המשתמשים הם תושבי המועצה והמועצה כנציגתם. סיכומו של דבר 44. המקרה שלפנינו הוא מהמקרים הקשים ליישום המבחנים שנקבעו בפסיקת בתי הדין לעבודה לגבי זיהוי המעביד מתוך מספר מעבידים אפשריים. במקרים קשים מעין אלה כאשר קצרו ידם של כל המבחנים לתת תשובה חדה וברורה לשאלה שבמחלוקת על בית הדין להכריע בשאלה בעיקר על יסוד הערכה כוללת של הנסיבות העובדתיות. 45. במקרים אלה, הופכים המבחנים שנקבעו בפסיקה ממבחנים בעלי משקל מוחלט, למבחנים יחסיים, כאשר את התשובה לשאלת קיום יחסי עובד ומעביד ילמד בית הדין ממשקלם המצטבר של מכלול המבחנים. במקרים כגון זה, אין בית הדין נזקק למבחנים כאל אמות מידה מוחלטות אלא שכל מבחן מהווה סממן ואל ההכרעה יגיע בית הדין לאחר שקילת מצבור הסממנים. את משקלו של כל אחד מהסממנים נותן בית הדין לאור נסיבות המקרה בהתחשב בתכלית החקיקה. 46. דברינו האחרונים, נאמרים תוך היקש מדברי בית הדין הארצי לעבודה בעניין המבחנים באשר לעצם קיום יחסי עובד מעביד (דב"ע נב/254- 3פריץ חיים נ' מפעל הפיס, פד"ע כו 372, 380). 47. סקרנו לעיל את הפסיקה בעניין זיהוי מעבידים, ובפרט זו שעוסקת במעבידים במשותף. בחנו את העובדות הרלבנטיות לאור המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה. בשוקלנו אפוא את מכלול הסממנים, כאמור לעיל, ולאחר שאנו נותנים להם את משקלם המתאים בשים לב לתכלית החקיקתית, ובאספקלריה של משפט העבודה, אנו סבורים כי כפות המאזניים נוטות אפוא לראות הן את המועצה והן את המדינה כמעבידותיו של הרב. זאת לאור ערבוב הפעילויות והסמכויות בין המדינה למועצה. החלטה זו תמנע את קיפוח זכויותיהם של הרבנים כעובדים, ותחייבם להעניק את שירותי הדת עליהן מופקדות המדינה והמועצה כאחת כאשר לכל אחת מהן מחויבות ליתן שירותים אחרים מתחום שירותי הדת. 48. יצוין, כי טענה הסטאטוס נדחית, מאותם הנימוקים שציין כבוד הרשם טוינה בפסק דינו. 49. לעניין פיצויי ההלנה, בהתחשב בעובדה שקיימת מחלוקת בתום לב בשאלה העקרונית בדבר זהות המעביד ומאחר ושכרו של הרב שולם בזמן ההתדיינות המשפטית, יבוטלו פיצויי ההלנה שפסק כב' הרשם. 50. באשר לשאלת סמכות הרשם הרי שעניין זה הוכרע בפסיקה ואף במקרה דנן התייחס לכך ביה"ד הארצי ודחה טענתה העדר הסמכות. טענה זו אין לה מקום והיא נדחית. סוף דבר 51. אנו קובעים כי רב מושב במועצה האזורית מטה יהודה, שבה אין מועצה דתית, הינו עובד במשותף של המועצה ושל המדינה. ערעור הרב מתקבל אפוא וערעור המדינה נדחה. 52. הואיל ועסקינן בשאלה עקרונית בעלת אופי קיבוצי אין צו להוצאות. יחסי עובד מעבידרבנות